פרשת מִקֵץ: יוסף והספקולציות

אחת הדמויות השנואות ביותר בשטח הכלכלי מאז ומעולם, לצד המלווה בריבית, הוא הספקולנט הקונה סחורה רבה בזמן מסוים בזול במטרה למכור ביוקר בהמשך. בעיני הציבור, הוא פוגע באנשים במטרה לגרוף הון ומרוויח כסף בלי ליצור שום ערך. יתרה מזו: הוא מונע מהעניים סחורה בזול ומכריח אותם לקנות ביוקר על ידי כך שהוא מעלה הביקושים בשוק. בקיצור מדובר בנבל המושלם שנהנה מחורבנם של אחרים.

בשיח התלמודי-הלכתי מוכרת הפרקטיקה הזו בשם "אצירת פירות". הנביא עמוס (ח,ד-ו) קרא:

שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי אָרֶץ. לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה. לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר"

חז"ל (בבלי בבא בתרא צ ע"ב) דרשו על כך:

אוצרי פירות ומפקיעי שערים ומקטיני איפה ומלוי ריביות – עליהן הכתוב אומר: 'לאמר מתי יעבור החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעות מאזני מרמה'. אחריו מה כתוב? 'נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח כל מעשיהם'"

האמורא ר' יוחנן מפרש ש"אוצרי פירות" הם "כגון שבתי אוצר פֵּירֵי", אדם שהיה מפורסם אז בכך שאגר פירות "כדי למכור לעניים ביוקר" (רשב"ם).

סיכון גבוה, רווח גבוה

הגישה המסורתית הזו נתקלת בביקורת מצד כלכלנים תומכי שוק חופשי. לשיטתם, קשה להבין כיצד פעולה הכוללת בתוכה סחר וולונטרי ללא כפייה תגרום בסופו של דבר לנזק. מנגנון המחירים, כך מקובל, שולח איתותים על שפע ומחסור ומה שהספקולנט או אוצר הפירות עושה הוא פשוט גישור בין המחסור שיהיה בעתיד לבין השפע היחסי שיש היום.

הרי הסיבה היחידה שהספקולנט יוכל למכור ביוקר את מה שהוא קונה או יכול למכור היום בזול, היא שהיום יש יותר שפע מאשר בעתיד (לדעתו) והרי גם בעתיד העניים יצטרכו את המוצרים. אם הספקולנט לא יאצור אותם היום, בעתיד המחסור יהיה חריף עוד יותר. במילים אחרות, הספקולנט הוא שליח השנים הבאות, שנות המחסור, אל השנים הנוכחיות.

ההתרעמות על ה"נצלנות" של הספקולנט נובעת גם מכך שאנחנו נוטים בדרך כלל לראות רק צד אחד של המטבע, כאשר הוא מרוויח. אבל פעמים רבות ההימור אינו מצליח והוא מפסיד בגדול. זו הרי מהות המילה "ספקולציה" – השערה לגבי העתיד, שיכולה להיות נכונה אך יכולה גם שלא להתממש. הספקולנט לוקח סיכון, ובדיוק בגלל הסיכון הזה הוא גובה מחיר גבוה.

אל הקושיה הזו מצטרף לא אחר מאשר יוסף בפרשת השבוע שלנו, בה הוא פותר את חלומותיו של פרעה כמרמזים על שבע שנות שובע שלאחריהן שבע שנות רעב. יוסף נמצא כעת במעמד של יזם, שיש לו מידע ייחודי על העתיד והוא יכול להפיק ממנו רווח. מה עושה יוסף, כזרוע המבצעת של פרעה? אוצר פירות.

יוסף מקים אוצרות חיטים בכל עיר מצרית, מפקיד פקידים ו"מחמש את ארץ מצרים" – לפי חלק מהפרשנים הוא לוקח חמישית מהתבואה של כל איכר מצרי למאגרי החיטה המלכותיים.

כששנות הרעב מתחילות, אוצרות הממלכה עמוסים בחיטים, ובמהרה כל המזרח התיכון עולה לרגל למצרים כדי לשרוד ברעב הגדול. פרעה בוודאי מרוויח מכך בגדול, כאשר כמויות אדירות של כסף מכל האזור זורמות לאוצרותיו.

אבל גם האזרחים הפשוטים מרוויחים: הם לא גוועים ברעב. אלמלא היה יוסף פותר את חלומות פרעה או אוצר את התבואה, היא הייתה מתבזבזת בשנים הטובות וכך השנים הרעות היו הופכות הרבה יותר רעות.

כוח שילטוני

עם זאת, יוסף לא פעל ממש בשוק חופשי. מצרים העתיקה לא הייתה בירת הקפיטליזם העולמית, וכמו ממלכות רבות בעולם העתיק היא התבססה על שעבוד ולא רק על סחר חופשי. יוסף, כזכור, היה עבד בעצמו ולא פעל כספקולנט הקונה בזול ומוכר ביוקר – הוא אכן מכר ביוקר אבל דילג על החלק של קנייה. למה לקנות אם אפשר פשוט לקחת?

יתרה מזו, יוסף (כיד ימינו של פרעה) לא צבר רק כוח כלכלי אלא היה לו גם כוח שלטוני. כאשר האחים מגיעים אליו, הוא יכול להתעלל בהם כרצונו. גם משום שהאוכל אצלו ומי שרוצה לחיות חייב לעשות בדיוק מה שהוא אומר (מי אמר אלימות כלכלית ולא קיבל), אבל גם בגלל כוחו השלטוני.

יוסף יכול להשליך את האחים לכלא ולהחזיק אחד מהם כבן ערובה, משום שעומד מאחוריו הכוח הפיזי של מלכות פרעה; ספקולנט מן השורה לא היה יכול לעשות זאת. ליוסף היה גם יתרון שאין לספקולנטים בשוק החופשי: כאשר ספקולנטים רוכשים סחורה רבה, זה מאותת ליזמים אחרים על הידע העתידי שיש אולי בידיהם ומעודד גם אותם לרכוש, מה שיוצר תחרות בריאה וריבוי מוקדים. בשוק שכזה מונופוליזם על רעותיו נמנע, ואף עשיר-כקורח בודד אינו מחזיק את כל הקלפים אצלו. אילו זה היה המקרה במצרים העתיקה, האחים היו פשוט עוזבים את יוסף והולכים למתחרים.

כמון ופלפלין

בסוגיית התלמוד נאמר שאביו של האמורא שמואל היה מוכר פירות בתחילת העונה במחיר זול, ואילו בנו היה משהה אצלו את הפירות ומוכר בסוף העונה (כשהמחיר בשוק יקר) במחיר זול. עוד נאמר בשם חכמי ארץ ישראל כי "טובים מעשי האב ממעשי הבן", מכיוון שכאשר יוצרים כבר מתחילת העונה מחירים זולים הם לא מתייקרים גם בהמשך השנה, אבל לאחר שהמחיר כבר התייקר הוא לא יורד בקלות גם אם אתה מציף את השוק. אל הלקח שנלמד מהתפיסה העקרונית הזו נשוב בהמשך, אבל בינתיים שימו לב שאצירת פירות נוסח שמואל הותרה בתלמוד.

עוד אומר האמורא רב ש"עושה אדם את קבו אוצר", דהיינו שמותר לאדם לאגור את פירותיו-הוא, אף על פי שבפועל הוא פועל כספקולנט בקנה מידה קטן. לכך מובאת ברייתא תומכת, שמקורה בתוספתא (עבודה זרה פרק ד):

אין אוצרין בארץ ישראל דברים שיש בהן חיי נפש, כגון יינות שמנין וסלתות, אבל כמון ופלפלין ותבלין מותר. במה דברים אמורים? בלוקח מן השוק, אבל בכונס משלו – מותר. ומותר לאדם לאצור פירותיו שלוש שנים: ערב שביעית, ושביעית, ומוצאי שביעית. ובשני בצורת – אפילו קב חרובין לא יאצור אדם, מפני שמכניס מארה בשערים"

התוספתא מסייגת את האמירה הכללית בברייתא בתחילת התלמוד בצורה משמעותית. האזור מוגבל לארץ ישראל, והמוצרים האסורים באצירה הם רק אלה "שיש בהן חיי נפש", כלומר מוצרי יסוד. כמו כן, האצירה מותרת כשמדובר ביבול אישי וניתן היתר לאצור לפני שנת השמיטה, משום שאז המחסור הצפוי ברור למדי. הבבא האחרונה מתייחסת למקרים יוצאי דופן של בצורת, שאז אצירת פירות נאסרת בכל צורה שהיא.

ייתכן אם כן שחכמים ראו לנכון לצמצם את המסורת הקדומה האוסרת על אצירת פירות, לאור ניסיונם ושיקול דעתם המלמד שבמקרים רבים התועלת באצירת הפירות ניכרת לעין. ריבוי ההגבלות על האיסור מלמד עד כמה שטחים נרחבים של ספקולציה מותרים.

ספקולציה בעלמא

ועדיין, ההלכה ראתה שלא בעין יפה את אצירת הפירות. הדבר לכאורה אינו עולה בקנה אחד עם התאוריה הכלכלית לפיה לפעולה ספקולנטית בשוק החופשי יש אפקטים חיוביים לטווח הארוך, ואולי גם סותר את הלקח מיוסף במצרים. כיצד ניתן להבין את דברי חז"ל, גם לאחר הצמצום-אחר-צמצום של האיסור?

ראשית, נחזור למעשיהם של שמואל ואביו. התלמוד מעיר כאמור שעדיף ליצור מחיר זול בתחילת העונה על פני להילחם ביוקר בסופה, משום ש"שער שרווח – רווח", כלומר מחירים זולים בתחילת העונה משפיעים על המחירים בכל העונה.

אפשר שחז"ל מכוונים כאן לנושא "דביקות המחירים": המחירים אמנם נובעים מהמציאות המשתנה של ביקוש והיצע, אך בפועל לוקח להם זמן להגיב לאותה מציאות משתנה, ולכן מחיר ראשוני יכול להשפיע מאוד על המחיר בהמשך השנה. הדבר הזה יכול לאפשר ביקורת על הספקולנטים, שמשום שהם מייקרים את המחיר היום, הם מונעים את ההיצמדות הפסיכולוגית של מחירים למקורם הנמוך.

אך מעבר לכך יש נקודה רחבה יותר, הנובעת מכך שההלכה עוסקת בנורמות. ייתכן שבאמת לטווח הארוך הספקולנט עוזר לעניים משום שהוא שומר עבורם סחורה לזמני מחסור ובלעדיו המחיר יהיה גבוה עוד יותר, אבל צריך לזכור שזו באמת ספקולציה בעלמא.

העתיד אינו ידוע לנו, ושינויים יכולים לקרות תדיר. ליוסף היו חלומות שהפכו את החיזוי לוודאי יותר – ואפילו אז לא לגמרי, לשיטת חז"ל שבפועל היו רק שתי שנות רעב ולא שבע. לנו אין הפריבילגיה הזו. לכן, אמרו חז"ל, בכל הנוגע למוצרים שיש בהם "חיי נפש", אי אפשר לתת לאנשי העתיד ההיפותטיים קדימה על פני אנשי ההווה הרעבים. מה שיהיה בעתיד – יהיה, אבל בינתיים העם צריכים לאכול. ובעתיד? אלוהים גדול. ואכן, כאשר ברור שבעתיד יהיה מחסור, כבשנת שמיטה, הותרה אצירת הפירות.

בסופו של דבר צריך לזכור שחז"ל צמצמו מאוד את הביקורת על ספקולציה, וכמעט כל מקרה של ספקולציה היום אינו נמצא בקטגוריה שאסרו אותה חז"ל. סיפורו של יוסף מלמד אותנו, על אף כל ההבדלים בין פעולתו כשליט לבין פעולתם של יזמים פרטיים, עד כמה ספקולציה יכולה להיות חיונית לציבורים רחבים. על הצדדים הבעייתיים יותר בפעולותיו של יוסף כשליט נלמד, אם ירצה ה', בפרשת השבוע הבאה.

לחצו כאן לכל הטורים של הלל גרשוני