המתקפה החריפה שספג טאוב מצד כותבי 'הארץ' מעידה בעיקר על חוסר הסובלנות לדעות שונות, מצד המחנה שמגדיר את עצמו כנאור ופלורליסטי
הוגי דעות מעניינים באמת, וכאלה לא מצויים בשפע רב בימינו, מצליחים לבטא בבהירות את מחשבותיהם גם ב-280 תווים. קחו למשל את חוקר התרבות והפובליציסט ד"ר גדי טאוב. למרות שהוציא לאור כבר כתריסר ספרים, בנוסף לעשרות מסות, מאמרים ותסריטים אחרים פרי עטו, כבש טאוב בסערה גם את הרשתות החברתיות ואוסף בשנה האחרונה עוקבים חדשים בקצב.
אבל הוא נמצא גם בעינה של סערה נוספת, המתרחשת בעיקר מעל דפי עיתון 'הארץ', שכותביו הפכו את טאוב (הכותב שם בעצמו) למטרה המועדפת לחיצי הרעל. בחודשים האחרונים נראה שלא חולף שבוע מבלי שטאוב זוכה לכתב פלסתר עוקצני או מאמר תגובה משתלח מצד חבריו לעיתון, לעתים יותר מפעם אחת. אדם שלא שמע מימיו על גדי טאוב ולמד עליו רק מקריאת 'הארץ' בשנה האחרונה, עלול היה לחשוב שמדובר במפלצת מהלכת על שתיים.
כדי לא להלאות את הקוראים לא אפרוס כאן את היריעה המלאה של המערכה המתנהלת נגד טאוב, אבל אנסה להביא מדגם המייצג את הרוח הנושבת מרחוב שוקן. כך למשל, האשים שאול אריאלי את טאוב "בכניעה לעריצות העכשווית" ו"אימוץ טענות היסוד של הימין הלאומני". שלמה אבינרי כתב על "הטעויות של טאוב", בני ברבש הגדיר אותו כ"נבל ברשות התורה" וגדי מינץ טען כי הוא משמש כחלק מ"מסע תעמולה אולטרה־ימני".
זאת הייתה רק ההתחלה. ההתקפה נמשכה עם טור בו כינתה רוית הכט את טאוב "משרת השלטון" בעקבות שיחה ביניהם על חוק הלאום, ואביגדור פלדמן החרה אחריה ותהה: "מה קרה לך, גדי טאוב?". דימטרי שומסקי טען שטאוב "איבד את הזכות לדבר בשם הלאומיות היהודית", ואיריס לעאל הגדילה לקבוע כי טאוב הוא לא יותר מ"תקלה אינטלקטואלית". ישי רוזן-צבי הקדיש שני טורים ל"תעלולים" ול"בלופים" של טאוב, ונועם שיזף קרא לו "קריקטורה של אינטלקטואל". לפי יהודית קרפ, טאוב "מעוות את בסיס המשטר הדמוקרטי" ויגאל עילם טוען שהוא "פרובלמטי".
זהו כאמור רק מדגם חלקי, אבל לטובת הקוראים נעצור כאן ונשאל: מה כבר עשה או אמר טאוב שמצדיק השחתת הררי מילים כאלה? האם הביקורת שמתח טאוב, מתריסה ככל שתהיה, על האליטות הפוסט-מודרניות והפוסט-ציוניות באקדמיה, באמנות ובתקשורת מצדיקה הפגזה כבדה כזאת מצידן? את התשובה אפשר לחלק לשני חלקים.
החלק הראשון והפשוט יותר הוא שטאוב זוכה כעת לטיפול האינקוויזיציה השמור מימים ימימה לכל מי שהעז לערער על הדוֹגמה של הכנסייה, במקרה הזה כנסיית השמאל הישראלי. התפריט ידוע ומוכר: התקפות אישיות, הכפשות, כותרות מפוצצות והתגייסות כללית של השבט הנאור והפלורליסטי לסתום את פיו של העריק. זה כבר לא משנה מה גדי טאוב אמר, הדבר היחיד שחשוב הוא עצם העובדה שהוא מעז לדבר.
ראינו את זה בעבר במקרים כמו של עירית לינור, בני ציפר או אברי גלעד, ולמרות שאפילו טאוב לא מגדיר את עצמו כ"איש שמאל", מבחינת הברנז'ה הבגידה היא צורבת ובלתי נסלחת. האירוניה בכל העניין היא שככל שההתקפות של המיעוט הסהרורי מתגברות, כך גם עולה קרנו של המותקף בעיני רוב הציבור השפוי. תגובותיו לכך בפוסטים שהוא מפרסם בפייסבוק מראות שגם טאוב עצמו שואב מכך הנאה לא קטנה.
עוד לבנה בחומה
אבל יש כאן גם רובד עמוק יותר. כפי שכתב אמנון לורד ב'ישראל היום' לפני מספר שבועות, במאמריו ובפרסומיו ברשתות החברתיות גדי טאוב "מערער בכל פעם עוד לבנה בחומה הרעיונית של השמאל". זהו שילוב קטלני: איש ספר שמתמודד ללא קושי במגרש האינטלקטואלי נגד תותחים כבדים כמו אבינרי או שטרנהל, ומנגד מציע תפיסה מרעננת, הגיונית וקליטה של המציאות מול הניתוק האנכרוניסטי אותו הם מייצגים.
מדובר אם כן בבגידה כפולה: לא רק אחד משלנו שמוכן להקשיב ולנהל דיון עם רעיונות שונים מחוץ לבועה, אלא דובר רהוט ומצליח שמאיר את עיניהם של אחרים. גדי טאוב הוא השליח של תופעה חברתית חדשה ומרתקת שמאיימת על הגמוניית העבר, ועוצמת המתקפה עליו רק הוכיחה את הנחיצות בביקורת שהציע. את השליח הזה, מה לעשות, צריכים להרוג.
ניסיון להרוס את המוניטין של אדם ולדחוק אותו מהחיים הציבוריים היא שיטה בריונית ומוכרת להשתקת יריבים פוליטיים. אבל אם לרוב היא מתרחשת בעקבות בדיחה לא מוצלחת או ציוץ פוגעני מן העבר, במקרה של גדי טאוב הוא מותקף דווקא בגלל תרומתו החשובה להגות ולתרבות הישראלית העכשווית; אותה הגות שחושפת במדויק את הצביעות והרדידות של מבקריו, אנשי האליטה שאיבדו פתאום את השליטה על השיח. הם מאשימים את טאוב ב"כניעה לעריצות", אבל חטאו האמיתי הוא בכך שלא הסכים להיכנע לעריצות שלהם, שהיא כמובן העריצות הנכונה היחידה.
ציד המכשפות שנעשה לגדי טאוב אינו מונע מדיון אינטלקטואלי על עתיד הציונות או התפלפלות פילוסופית על רעיונות הנאורות. אין בו גם ניסיון לקיים דיון על הדרך הערכית והאידאולוגית הרצויה לחברה הישראלית או להתמודד עם טיעונים. במקום זאת, המתקפה נגד טאוב מבוססת ברובה על זעם מוסרי מזויף, בורות ומחנאות קטנונית. מתקפה כזו מעידה יותר מכל על חוסר היכולת של השמאל לחשיבה עצמאית וחוסר הסובלנות לקבל דעות אחרות. כל אלה הם דברים שלא מתיישבים טוב במיוחד עם שיח ציבורי פורה, או עם מחשבה מעניינת.
"נכנעת לעריצות" אמרו העריצים
הארץ? תרגום עיתונות אנטישמית אני קורא רק במסגרת אתר MEMRI המצוין. מי צריך עיתונות כזו בעברית?.. קראתי היכן שהוא, שרוב מנויי הדבר הזה – הארץ שמו?, הם מארה"ב. כנראה יהודים על פי מוצא. למי אכפת מהם? כל הכבוד לטאוב. נדירים אנשים ישרים כמותו. וחשובים כיום יותר מתמיד.
גדי טאוב הוא קול צלול וייחודי במחנה החילוני – שמאלי מרכזי – ציוני בישראל.
אדם חכם וחד שתענוג לקרוא אותו ולהאזין לו.
ככל שהוא מתבגר הוא נעשה שמרני יותר, ונראה שגם קהל מאזיניו וקוראיו גדל, מה שמוציא את שונאיו בשמאל מבית "הארץ" מכליהם.
אם כבר מדברים על גדי טאוב אני ממליץ בחום על ספרו המצוין "המרד השפוף".
קח בחשבון שכאשר הימין הדתי ישתלט על המדינה כפי שהוא מעוניין גם חילוניים כמו טאוב יאלצו להכנע או להגר, ואם אתה חושב שאלו דברים בעלמע אני מציע שתקשיב לדברי רבנים מובילים בציבור הדתי לאומי.
כל מה שאמרת על הימין הדתי נכון ומדויק. אני מציע לקרוא ספר נהדר שמראה את התוכנית שלהם להשתלטות המדינה, הוא נקרא "הפרוטוקלים של זקני הציונים הדתיים". והם גם שוחטים ילדים חילונים לאפיית מצות.
אני אוהב את קביעת העובדות האלה של השמאל. כמו "הרבנים המסיתים" שרצחו את רבין.
הבעיה היא שאף פעם הם לא נותנים שמות וציטוטים מדוייקים, כי עובדות ומציאות מעולם לא עניינו את השמאל.
שאל פעם אדם חילוני רב חשוב ״תגיד אתה באמת מתפלל על בית המקדש..?״
ענה לו: ״כן, בוודאי, אבל אל תדאג הוא לא ייבנה עד שאתה לא תרצה בכך..״
בלי לפחד חברים
הכותב בחור עדין
כן השתלטות החרדים היא אומנם תופעה לא רצויה והיא יותר מתקיימת במוחם הקודח של שמואלנים מאשר במציאות ומה ההבדל בין משיחיות דתית למשיחיות של השמאל ההזוי שהמיטות עלינו את אסון אוסלו איך אבי ז"ל נהג לומר הגמל לא רואה את דבשתו
הכט, שומסקי, ברבש, לעאל, רוזן-צבי ושות': קומיסרים חסרי השפעה, תבונה ובעיקר, יושרה. תגובותיהם הפבלוביות הן כה צפויות, כה נדושות, כה עלובות, שמיותר להקדיש להם יותר מפיהוק.
לא ברור מה אתה רוצה. זהו ויכוח אינטלקטואלי לגיטימי לחלוטין. אף אחד לא עושה לו שום דבר רע. כאילו בימין לא תוקפים בכלל את מי שחושב שונה מהם – הרשה לי לספר לך שבימין זה יהיה הרבה יותר קשוח, הרבה יותא אמוציונאלי ובעיקר מלא בקללות. כל הציטוטים שהבאת של הכותבים השמאלנים ( אבוי) היו לגמרי סבירים. כדי טאוב עצמו לא מפסיק לסנוט ודקור מחנה שלם שמוכן בשמחה להתדיין איתו ברמה האינטלקטואלית. זר לך? לא נורא.
עלק סבירים. הם לא מתדיינים עם הרעיונות שלו. הם מבצעים רצח אופי: הוא נבל, נכנע לעריצות, ימין לאומני, תעמולן, משרת השלטון, חסר זכות דיבור, מבצע תעלולים ומבלף תדיר.
השמאל מת מפחד מכל רעיון שמערער על הנחות היסוד שלו ולכן אתם ישר מבצעים דה לגיטימציה ודה הומנזיציה. הנה אפילו אתה בתגובה העלובה שלך מתנשא על הימין, ועל מה? הרי בשנייה שמישהו יטען שנישואין הם משהו ששמור לגבר אחד ואישה אחת תקרא לו הומופוב, או שיעז להיג שיש בדיוק שני מינים תקרא לו טרנסופוב.
ימניים שמוזמנים לנשוא מילים בקמפוסים בארה"ב זקוקים לאבטחה כבדה מפני ההמון הזועם של השמאל, שמבחינתם "מיקרו אגרשן", שאינו אלא מילים, מצדיק חתיכת מאקרו אגרשן.
אנשי השמאל אינם מסוגלים לשמוע מילים ורעיונות, והם חונקים כל מחקר מדעי שעלול חס וחלילה למצוא ממצאים שלא מתיישרים עם התאוריות "הנכונות". וכל מדען שיעז לסטות מהתלם ולטעון שיש אפילו פיזור אינטלגנציה שונה בין גברים ושנים (עם ממוצע זהה כן?) יודע שהקריירה שלו תיגדע מיידית. שלא לדבר על רופא שיחקור ברצינות האם וכיצד ניתן לשנות נטייה מינית או הזדהות מינית.
השמאל הקיצוני מת
בסופו של יום גם הימין וגם השמאל דומים הפליא- מחפשים את ההגמוניה המחשבתית ודוחים בשאת נפש את כל מי שמערער את אותן תפיסות, תחשבו לרגע כיצד היה מגיב הימין האינטלקטואלי למעשה פרישה וחציית גדר של אחד מהוגיה.
הדוגמה הכי טריה הוא מעברו של אלון מזרחי, שהיה כותב ב"מידה". הוא עבר לשמאל הקיצוני. לא ראיתי עד כה שום מאמר נגדו.
עצם הניסוח ההיפותטי מעיד שכנראה אין לך דוגמה טובה, בניגוד למצב בשמאל.
עצם המוכנות לדבר עם שמאל מרכז מתנדנד מעיד שהמצב לא כך (כשעלתה 'המילה האחרונה' אברי גלעד היה שמאל קלאסי, ועדיין בעלי דעות ימניות שמעו את דברי, אף אם לא הסכימו).
הימין מגוון, לעיתים אני פחות מסכים איתם מאשר עם השמאל, אבל לפחות אין דיכוי מחשבתי.
וזה נאמר ממגזר שמאפייניו בין היתר היא אחידות מחשבתית.
באופן כללי כתבה נכונה אבל הכנסת פרופ' שלמה אבינרי שכתב על "הטעיויות של טאוב" לא במקום אבינרי וכל אדם יכול להצביע על מה שלדעתו הוא טעות בצורה מכובדת.
מצד שני עיתון הארץ נותן לגדי טאוב במה להביע את דעותיו, והגיוני שכותבים אחרים ירצו להסביר למה הוא טועה.
נניח ש"מידה" יסכים לפרסם מאמרים פרוגרסיביים (למה לא בעצם?) – האם לא ייכתבו שלל מאמרי תגובה ?
אם כבר קישרת לראיון בזווית אחרת, אולי נדביק משם גם את הציטוט הבא, מפי איש השנה (שמומלץ בחום להקשיב לכל מה שיש לו להגיד, ולא להתמקד רק בעובדה שהוא עיצבן את איריס לעאל):
"
הימין הוא כל-כך לאומי עד שהוא כבר דו-לאומי. המעשים שלו חותרים תחת ההישג הכי גדול של הציונות, והוא יצירת מקום אחד תחת השמש, שבו היהודים הם רוב ויכולים לממש את זכותם להגדרה עצמית. במקום זה, הוא פיתח פֶטיש לטריטוריה שהיא לא חסרת-ערך, אבל היא גם לא העיקר. אסור לנו לסכן בשביל פיסת-אדמה את המוקד של הציונות, שהוא העצמאות של היהודים ולא האדמה של היהודים. המתנחלים גוררים אותנו למצב דו-לאומי, שבסופו אנחנו נאבד את הרוב. זה לא רגע מתמטי שבו הכל מתמוטט אחרי 51%; מספיק שיהיו פה 40% ערבים בתוך מדינת ישראל – אנחנו נצטרך לאזרח אותם, ואז זו תהיה מדינה דו-לאומית. תהיה כנסת עם 50 חברי כנסת ערבים, ולא 20 כמו היום. עכשיו תסביר לי, איך עם כנסת, שבה יהיו 50 אחמד טיבי, תהיה פה מדינה יהודית. לא תהיה. תהיה פה מלחמה. אז בעיניי, הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני גוררים אותנו, כל אחד על פי חזיון התעתועים שלו, למדינה דו-לאומית. לימין נדמה שהיא תהיה יהודית, ולשמאל נדמה שהיא תהיה דמוקרטית. בפועל, היא תהיה לא זה ולא זה. היא תהיה מדינה ערבית, דבר שאני לא רוצה לחשוב עליו. חלק ניכר מהיהודים יברחו מפה כשזה יקרה.
"
כפיים.
הרבה לפני שנגיע למצב דמוגרפי כזה, תהיה פה עוד "נכבה", שוב ביוזמת הערבים, ששוב תיגמר בהפסד צורב להם. צריך רק להתכונן לכך, ביטחונית, חוקית ותפישתית.
אפשר להתווכח על התחזיות שלו אבל לפי היחס המתנשא והמשפיל שלו לערבים (שיש שיקראו לו "גזעני") הוא משתייך או לימין הקיצוני או לשמאל הקיצוני.
חבל שאתה לא מתמצת את משנתו של גדי טאוב.
להבנתי, הוא חוזר על התאוריה הישנה על שיכבה של יהודים "קוסמופוליטיים" (להם הוא קורא "ניידים") אשר קרובים יותר בהשקפותיהם לשכבות חברתיות דומות במערב (למשל מתנגדי טראמפ בארה"ב) והתנתקו מהלאומיות היהודית, והם מעדיפים להזדהות עם תאוריות על שיוויון וזכויות אדם. זהות רעיונית זאת מביאה לעיוורון לגבי הרישעות האיסלאמית-פלסטינית וליבם אטום לסבל של היהודים הפשוטים חסרי היומרות הקוסמופוליטיות (להם הוא קורא "נייחים") הסובלים מהטרור והמסתננים.
יש אפשרות למזג בין התפיסות האוניברסליות לבין הלאומיות אבל זה קצת מורכב ודורש עומק מחשבה שבמצב החברתי והפוליטי הקיים בארץ אין את המרחב האינטלקטואלי שתפיסות כאלו יתפתחו ואף ישגשגו.
לא מפתיע שרוב הביוב האינטלקטואלי של השמאל מתנקז לבור הספיגה של עיתון הארץ.
הוא כה חכם וכה אמיץ, שבעוונותיי חשבתי להקדיש לו שיר (אותו הוא ללא ספק מכיר) – "Winning" לסנטנה.
הדמוקרטיה של העלית וזו האמיתית – הדמוקרטיה המהותית האמיתית
בישראל לפי השמאל ובתוכו בית המשפט מחייבים את התערבות בית משפט בשם "דמוקרטיה מהותית" מהי להגדרתם דמוקרטיה מהותית זו ולעומת מה? ישנה הגדרה של דמוקרטיה רשמית (פורמלית) לעומת דמוקרטיה מהותית. ההגדרה של השמאל ובתוכו בית המשפט ניתן לחלק לקרטריונים: ——–
#מטרת קיומה של המסגרת המדינית לטענת השמאל לפי הדמוקרטיה הרישמית: – על השלטון להבטיח את קיומם של כלי המשחק הדמוקרטיים במיוחד את ריבונות העם באמצעות נהלים והסדרים. ואילו לפי הדמוקרטיה המהותית – המדינה קיימת כדי לממש את זכויות האדם.————
#עקרונות דמוקרים מרכזיים לפי הדמוקרטיה הרישמית: – הכרה בציבור האזרחים כריבון המהווה את מקור הסמכות לשלטון, קיומן של בחירות דמורטיות והכרעת הרוב כדרך לקבלת החלטות. ואילו לפי הדמוקרטיה המהותית לטענת השמאל – המדינה עושה זאת באמצעות הגבלת כוחו של השלטון והבטחת קיומן של זכויות האדם והאזרח. כלומר הממשל הוא מטבעו לשיטת השמאל נגד זכויות אדם.————
#מרכזיותם של זכויות אזרח: – לפי חלוקה זאת בדמוקרטיה רישמית זכויות אזרח אינן חשובות. ואילו בדמוקרטיה המהותית – מערכת הערכים במדינה שבה הדמוקרטיה מהותית מבוססת על הכרה בערך האדם בכבודו ובחירותו..
קווים אלו נלמדים בבתי הספר תחת פיקוחו של שר החינוך בנט———
את מי מציע בית המשפט שיהיה אחראי על קיומה של "הדמוקרטיה המהותית"? כמובן את עצמו בלבד כפוסק אחרון ללא ערעור! אם נבחן עד כמה שומר בית המשפט על זכויות אדם ואזרח למשל בתחום שהוא אמור להיות אמון עליו במשפט עצמו נראה שהמצב הפוך בית המשפט נוהג כבמדינות הפאשיסטיות הגרועות ביותר אין למתדיינים זכויות בפני השופטים וודאי שאם הם נאשמים אז הם מיידית נחשבים לאשמים. נבחן טענה זו בעניין בג"ץ – עצם קיום ערכאה כזו שדנה ללא בחינת עובדות ללא הוכחות הינה עולה שלא תתואר והיא שריד של השלטון הקולוניאלי הבריטי שלא הביא לכאן שופטים מקצועיים. נבחן את ההחלטות של אותו בג"ץ זכויות של מי נשמרות? של תוקפים מאפריקה, של מרצחים ערבים. לא זכויות של האדם היהודי הישראלי נשמרות. אלא שזהו נושא לדיון ארוך נפרד.
מה הן ההגדרות המקובלות בעולם לדמוקרטיה רשמית לעומת מהותית? יש לזכור שדמוקרטיה פרושה שלטון העם.
דמוקרטיה מהותית הינה צורת דמוקרטיה בה התוצאה של הבחירות הינה יצוגית של העם. במילים אחרות, דמוקרטיה מהותית הינה צורה של דמוקרטיה הפועלת לפי רצון הנשלטים. למרות שמדינה עשויה להרשות לכל האוכלוסיה להצביע, מאפיין זה אינו בהכרח הקובע את היותה דמוקרטיה מהותית..
בדמוקרטיה מהותית לאוכלוסיה הכללית יש תפקיד אמיתי בהוצאה לפועל של עניינים מדיניים. כלומר המדינה אינה רק מראית עין של דמוקרטיה אלא היא מתפקדת ככזאת בהתאם. ניתן להתיחס לדמוקרטיה זו גם כדמוקרטיה תפקודית. תוצאות הבחירות הנן רק תחילתו של ההליך, אם על העם לשלוט עליו להשתתף יותר בתהליכי קבלות ההחלטות. כך יהיה שלטון העם בידי העם. זה כמובן סותר לחלוטין את טענת השמאל ובתוכו המשפטנים. אסור להשאיר החלטות על ניהול המדינה בידי משפטנים יהיו אלו יועצים משפטיים הפועלים לפי רצון בית המשפט או בית המשפט עצמו. על העם להיות פעיל בקביעת גורלו. ————————————-
ההיפך מדמוקרטיה מהותית הינה דמוקרטיה רשמית (פורמלית) בה הצורות המתאימות לדמוקרטיה קיימות אך אינן מנוהלות באופן דמוקרטי. ניתן לאפיין את ברית המועצות לשעבר כדמוקרטיה רשמית (פורמלית), מאחר והחוקה היתה במהותה דמוקרטית אך המדינה נוהלה על ידי עלית פקידותית. זה דומה מאוד לשלטון הפקידים אצלנו. בדמוקרטיה רשמית או דמוקרטיה של הליכים הינה דמוקרטיה בה לעם או לתושבים פחות השפעה מאשר בדמוקרטיות מסורתיות ליברליות. דמוקרטיה מהסוג הזה מאופיינת בכך שמצביעים בוחרים להצביע לנציגים בבחירות חופשיות ולא יותר מזה.
בדמוקרטיה של הליכים (הדמוקרטיה הרשמית), מניחים שהליך הבחירות הוא לב הסמכות של הנבחרים תוך הנחה שכל הליכי ההצבעה הושלמו כנדרש. בדמוקרטיה של הליכים קיימים רק המבנים והמוסדות הבסיסיים. תנאים אלו מתקיימים בישראל. בישראל ישנה כנסת אחת קטנה של מאה ועשרים חברים שאינה יכולה מפאת קוטנה והנושאים הרבים שעליה לטפל בהם לתפקד תוך קשר עם הבוחרים. בדמוקרטיות בעולם הפרלמנים גדולים הרבה יותר ביחס לאוכלוסיה ובדרך כלל יש גם פרלמנט נוסף הוא הפרלמנט העליון המפקח על הכל. בדמוקרטיה של ההליכים – זו הרשמית, הנציגים הנבחרים משתמשים בהליכי ההצבעות כדי לשמור על מעמדם כנגד רצון העם. כך מונעים הם דמוקרטיה מלאה. דמוקרטיה של הליכים שונה מדמוקרטיה מהותית המתקיימת בעזרת השתתפות שווה של כל הקבוצות בחברה בהליך המדיני. כלומר אכן ישנן דמוקרטיות רשמית ומהותיות כפי שטוען בית המשפט, אך הכונה הפרוש של מושגים אלו שונה לחלוטין ואף הפוך מאלו שהוצגו על ידי בית המשפט. הפרוש האמיתי של דמוקרטיה מהותית הוא שהעם באמת שולט. לעומת זאת הפרוש שנותן לזה בית המשפט הוא, שהוא בית המשפט צריך לשלוט ולקבוע ללא עוררין כיון שהוא בעל הערכים העליונים בניגוד לאוכלוסיה.
בישראל הדמוקרטיה אכן רק רשמית היא דמוקרטיה של הליכים אך לגמרי לא מהסיבות שמונה אותם השמאל בראשות בית המשפט אלא להיפך. שופטים עושים כדי לגרום לנו לחשוב באופן מוטעה בעזרת הצגת הדברים שלהם. שופטים הרי רגילים בגניבת דעת, לגרום לאחרים לחשוב באופן מוטעה. אין בישראל דמוקרטיה מהותית לכן אפשר להטעות את הציבור בקשר למהותה (של המהותית). בישראל ישנם רק המוסדות הבסיסיים ביותר, לכן יכולים שופטים לקבוע בזלזול שתוצאות הבחירות הן רק פורמליות. משמע כיון שהדמוקרטיה הינה חלקית וחלשה הם עושים לבטלה כליל ולא להתחשב ברצון העם. זאת תוך הצהרות הפוכות שהם אלו הדואגים לדמוקרטיה. אילו היו בארץ יותר מהמוסדות הבסיסיים ניתן היה גם לפקח על המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט (גם על הממשלה) ובזאת שופטים אינם מעוניינים כלל.
כבר אמרתי לטאוב שהגיע הזמן שיחדל לבזבז את זמנו על הטרלת הכותבים בהארץ ויעבור לאכסניה שבה נמצא קהל היעד שלו, הציבור הרחב.
יש טעות בכתבה – גדי טאוב דווקא כן מגדיר את עצמו כאיש שמאל ליברלי, ולא כפי שכתוב.
אגב, העובדה ש"מידה" משבחת את טאוב תהיה עילה להתנפלות נוספת עליו – עובדה, אתר פשיסטי משבח את טאוב…
לא לשכוח שגדי טאוב הוא מרצה באוניברסיטה העברית.
הלוואי שכחלק מהמתקפה עליו "הארץ" יתחיל לערער על מוסד הקביעות של המרצים וה"חופש האקדמי" שלהם, ואז כולנו נרוויח.
אוהב לקרא את גדי טאוב והתגובות של השמאלנים היו צפויות ,הלאה
מה שחסר בכתבה זה טפיחה על השכם לעיתון הארץ שמאפשר דיון כזה באתר שלו . האם אתר מידה היה מאפשר כזה דיון , לאיש ימין שעבר נניח לצד השני ?
אז מה הופך אותו לאיש השנה? זה שהוא מקבל מלא ביקורת? שרודפים אותו? אם כך גם אני יכול להיות איש השנה. למה לא?