החתול שומר על השמנת: נציג הרש"פ יבחר את השופטים בהאג

אם זה לא היה נושא רציני כל כך, זאת הייתה יכולה הייתה להיות קומדיה משובחת. ד"ר אחמד ברק, התובע הכללי הפלסטיני, נבחר לאחרונה לשמש כחבר בוועדת המינויים המייעצת של שופטי בית הדין הפלילי הבינלאומי, והפך לדוגמה חיה לביטוי הרומי העתיק  "ovem lupo commitere" , או בתרגומו המילולי העממי "לשחרר שועל בלול תרנגולות".

זוהי גם דוגמה נוספת לאבסורד הקיצוני אליו הגיעו מוסדות בינלאומיים מכובדים, במיוחד האו"ם ובית הדין הפלילי הבינלאומי. למרבה הצער, הם אפשרו את תמרונם בידי מנהיגות פלסטינית חסרת-אחריות, המנצלת אותם למטרות פוליטיות מובהקות.

עם זאת, בחירתו של נציג פלסטיני לוועדת השופטים – נמהרת ואווילית ככל שתהיה – מעידה על בעיה רחבה וחמורה בהרבה העומדת בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי עם קבלת ישות המתיימרת להיות "מדינת פלסטין" כצד לחוקה שלו.

על פי כל אמת מידה בינלאומית, משפטית ועובדתית, "פלסטין" אינה אלא פיקציה פוליטית שהומצאה והודגשה על ידי העצרת הכללית של האו"ם, שהורישה לבית הדין הפלילי הבינלאומי. אין מדינה פלסטינית ריבונית, ואין טריטוריה פלסטינית שעליה יוכל בית הדין הפלילי הבינלאומי לפרוס את סמכות השיפוט שלו.

גם קבלת "מדינת פלסטין" בשנת 2014 לאמנת רומא וסוגיית המעמד הפלסטיני בבית הדין, נותרו מוטלות בספק ופגומות מבחינה משפטית שהרי על פי אמנת בית הדין עצמו, החברות בו מוגבלת למדינות.

על כן יש לשאול את השאלה כיצד ישות פיקטיבית לא-מדינתית קיבלה הכרה על ידי בית הדין הבינלאומי כמדינה חברה, וכיצד ניתן לנציג שלה להתמנות לוועדה הממנה שופטים?

המטרות הפלסטיניות

ברור כי למנהיגות הפלסטינית אין עניין רב בחזון, במטרות ובייעוד של בית הדין כפי שהובאו בהוראות המקדימות של אמנת רומא משנת 1998, ונדונו ונוסחו בעמל רב במשך שנים רבות על ידי הקהילה הבינלאומית. כמו כן, אין הם באמת מעוניינים בהוראות המפורטות של החוקה בנוגע לחברות, סמכות השיפוט, קבילות ויסודות הפשע.

נהפוך הוא. מטרתם היחידה של הפלסטינים בהתקשרות עם בית הדין הבינלאומי היא ניצול פוליטי שלו במערכה לדה-לגיטימציה של ישראל.

מטרה זו נאמרה במפורש על ידי מנהיגים פלסטינים בכירים, והיא בולטת במיוחד בהודעה הרשמית של הפלסטינים משנת 2014 בדבר קבלת סמכות השיפוט של בית הדין הפלילי הבינלאומי, "במטרה לזהות, להעמיד לדין ולשפוט מבצעי פשעים ושותפים לפשע תחת סמכותו של בית הדין שאירעו בשטח הפלסטיני הכבוש, כולל מזרח ירושלים."

אך השאלה הבסיסית יותר היא האם בכלל קיימת מדינה פלסטינית? ידוע הוא שסוגיית המעמד הסופי של שטחי הגדה המערבית ביהודה ושומרון ורצועת עזה היא סוגיה הנתונה למשא ומתן בין הפלסטינים לישראל על פי הסכמי אוסלו, שנחתמו על ידי נציגים מובילים בקהילה הבינלאומית (ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה, מצרים, ירדן ונורבגיה). ואושרו על יד האו״ם. הם אינם מציינים מה יהיה מעמדם הסופי של השטחים, והנושא נותר פתוח למשא ומתן בין הצדדים.

עד יישובם הסופי, השטחים אינם יכולים להיחשב לשטחים פלסטיניים אלא כשטחים הנתונים במחלוקת, בכפוף להליך של יישוב סכסוכים.

לפיכך כל הגדרה למעמד הפלסטיני בשטחים, בין אם על-ידי האו"ם, על-ידי אחת מסוכנויותיו או על-ידי בית הדין הבינלאומי, אינה יכולה להיחשב אלא כניסיון לקבוע מראש את תוצאות המשא-ומתן על מעמד הקבע.

אין סמכות

העובדה שאין מדינה פלסטינית ריבונית הוכרה שוב ושוב על ידי ההנהגה הפלסטינית עצמה, מאז המחויבות הראשונית (והמחייבת עדיין) להסכמי אוסלו, להימנע מיוזמה או נקיטת כל צעד חד-צדדי לשינוי מעמדם של השטחים עד להגעה להסכמה במשא ומתן על מעמד הקבע.

עובדת אי-קיומה של מדינה פלסטינית אף קיבלה אישוש מחודש לאחרונה, כאשר מזכ"ל אש"ף סאיב עריקאת אמר בהתייחסו להחלטת בית המשפט לחוקה של רש"פ על פיזור הפרלמנט הפלסטיני כי פירוק הפרלמנט "הוא חלק מהמעבר מתקופת הרשות הפלסטינית לתקופת 'מדינת פלסטין"'.

ברם, זה לא מנע מהמנהיגות הפלסטינית לקדם, באמצעות מוסדות הקהילה הבינלאומית, תביעה בדויה להכרה כמדינה. כמו כן, עובדות אלו לא מנעו מן הקהילה הבינלאומית מלקבל באופן עיוור את הניסיון הפלסטיני לעקוף את מחויבותם למשא ומתן על מנת להגיע למעמד מדינה באופן חד- צדדי באמצעות גופים בינלאומיים.

מצב העניינים המוזר הזה של קבלת המעמד הפלסטיני לבית הדין הפלילי הבינלאומי היה תוצאה של המלצה בלתי-מחייבת של העצרת הכללית של האו"ם, שהובאה בפסקה השנייה של החלטה 67/19 מיום 4.12.2012:

"…להעניק לפלסטין מעמד של מדינה משקיפה לא-חברה באומות המאוחדות, מבלי לפגוע בזכויות המוקנות, זכויות היתר ובתפקידו של אש"ף באומות המאוחדות כנציג העם הפלסטיני, בהתאם להחלטות ולנוהג הרלוונטיים;"

בעוד שלעצרת הכללית של האו"ם אין כל סמכות להחליט או להכריז על הקמת מדינות, ולמרות העובדה הברורה כי לא קיימת מדינה פלסטינית בפועל, מזכירות האו"ם קבעה בכל זאת, בתזכיר משפטי פנימי תמוה כי: "כיוון שפלסטין היא מדינה חברה באונסק"ו, המזכיר הכללי יכיר במסמכי ההצטרפות של פלסטין עבור אמנות העומדות ב'נוסחת וינה'.

על בסיס אותה החלטה של העצרת הכללית והפרשנות שניתנה על-ידי היועץ המשפטי של האו"ם, הצהירה ההנהגה הפלסטינית ב- 31 בדצמבר 2014 על הכרתה בסמכות השיפוט של בית הדין הפלילי הבינלאומי "לצורך זיהוי, העמדה לדין ושפיטת מבצעי פשע ומשתפי פעולה תחת סמכותו של בית הדין שאירעו בשטח הפלסטיני הכבוש, כולל מזרח ירושלים."

צעד זה לווה מיד לאחר מכן במכתב הצטרפות רשמי לחוקת בית הדין על ידי ההנהגה הפלסטינית, אשר התקבל על ידי מזכ"ל האו"ם ב- 6 בינואר 2015.

זהירות רבה

כך, על אף אי-קיומה העובדתי של מדינה פלסטינית, למרות העדר ברור של כל יסוד משפטי ובניגוד לחוקת בית הדין הבינלאומי, מזכ"ל האו"ם והתובע של בית הדין הכירו ב"מדינת פלסטין" כ"מדינה" שהיא צד לחוקת בית הדין.

מתוקף היותם מדינת-צד לחוקה, החלו הפלסטינים להגיש תלונות נגד מנהיגים פוליטיים וצבאיים ישראליים בגין פשעי מלחמה שלטענתם בוצעו במהלך העימותים הצבאיים השונים, וכן בגין מדיניות ההתנחלות הישראלית. למעשה, נראה שהפלסטינים אימצו את בית הדין הפלילי הבינלאומי כבית המשפט הפרטי שלהם לרדיפת ישראל, אך האם בית הדין רשאי להתייחס לתלונות הפלסטיניות?

בעוד שלטענת הפלסטינים השטחים ביהודה ושומרון ריבוניים שלהם, הם בהחלט לא כך, והם נשארים באופן רשמי שטחים במחלוקת. מבחינה הגיונית ומשפטית, בהעדר כל מעמד מוסכם של השטחים המקובל ומוכר באופן בינלאומי, וללא כל קביעה כי אכן קיימת מדינה פלסטינית המפעילה זכויות ריבוניות על שטחה, ניתן לתהות באשר ליכולת בית הדין הפלילי הבינלאומי להפעיל את סמכותו השיפוטית על השטחים ולהתייחס לתביעות הפלסטיניות השונות.

לנוכח כל אלה נשאלת השאלה אם לא היה מקום שבית הדין הפלילי הבינלאומי ינקוט בזהירות רבה יותר וידחו את סוגיית בחירת הנציג פלסטיני, צעד שנתפס כמקדים את זמנו.

בית דין פוליטי

על אף פעולות פרוצדורליות או פוליטיות שננקטו כדי לטפל בתביעות הפלסטיניות, ניתן להניח ולקוות שבית הדין יפעל באופן המשפטי והאובייקטיבי היאה לגוף בינלאומי לא-פוליטי. ברור כי כל מעורבות פוליטית של בית הדין עלולה לסכן את היושרה המשפטית שלו – דבר שהפלסטינים אכן מתאמצים להשיג בכל תביעה שהם מפנים אליו.

על רקע זה, נוכח חוסר-סמכותיות בית הדין הפלילי הבינלאומי בשטחים אותם תובעים הפלסטינים, וכן בהעדר של ממש של סמכות שיפוט ביחס לפשעים המדוברים – אין זה סביר שבית הדין יוכל להתייחס לקובלנות אלה ברצינות.

בהקשר זה, הצהרת התובעת של בית הדין הבינלאומי מיום 9 בפברואר 2014 בנושא מניפולציה פוליטית של בית הדין, רלוונטית:

"אם המדינות החברות באו"ם בוחרות להעניק סמכות שיפוטית לבית הדין הפלילי הבינלאומי, זו החלטה שאינה תלויה כלל בבית הדין. עם זאת, ברגע שהחלטה כזו מתקבלת, הכללים המשפטיים הינם ברורים ובהחלט אינם פוליטיים בשום מצב או נסיבות.

זו אמונתי האיתנה כי אין להתפשר על הצדק עבור תועלתיות פוליטית. כישלון בקיום דרישה מקודשת זו לא רק יעוות את עשיית הצדק ויחליש את אמון הציבור בו, אלא גם יחריף את הסבל העצום של קורבנות מעשי הזוועה ההמוניים. את זאת לעולם לא נרשה".