הניסיון הממשלתי לשלוט בשוק באופן ריכוזי ולקבוע עבור כל חברה כמה לייצר ובאיזה מחיר, מוביל לפגיעה בתחרות ובצרכן
בשבועות האחרונים התרחשו שני אירועים כלכליים שלכאורה אינם קשורים, אך למעשה מייצגים שתי דרכי פעולה אפשריות של הממשלה ויכולים להצביע על ההתמודדות הרצויה עם כשלי שוק. האחד הוא המחסור בחמאה ברשתות השיווק ברחבי הארץ, לאחר שחברת 'טרה' הפחיתה בייצור עקב הפיקוח על המחירים. השני – אישור תביעה ייצוגית נגד קוקה קולה באשמת 'מחירים מופרזים'.
בשני המקרים עמדו הליברלים על הרגליים האחוריות וביקשו להניח לעסקים לנפשם. מחד טענו שהפיקוח על המחירים של החמאה הביאה את הכדאיות של הייצור לרמה כזו שאין כדאיות לייצרה, מה שגרם למחסור. מאידך, טענו כי קוקה-קולה אינה מונופול ופסק הדין מנותק מהמציאות. אלא שהסיפור האמיתי שצריך להטריד אותנו הוא הפיקוח המחירים והשליטה הריכוזית, הוא זה שמוביל למחסור ולפגיעה המשמעותית במשק.
ניקח לדוגמא את המחסור האחרון בחמאה. הוא לא נבע מאסון אקולוגי שגרם לקשיים או תקרית לוגיסטית זמנית שמעכבת את הייצור. המדפים בסופר התרוקנו בגלל פיקוח המחירים הממשלתי, שקובע את המחיר המקסימלי שמותר לדרוש עבור חמאה בישראל. הפיקוח על חמאה כמובן אינו חדש, אך לאחרונה טענה טרה כי המחיר המפוקח לא התעדכן למרות השינוי בעלויות הייצור, והגישה על כך עתירה לבג"ץ. בעקבות הסירוב לשנות את המחיר המפוקח, החליטה טרה כי אין זה משתלם להחזיק באמצעי ייצור לכמות שייצרה עד כה, והורידה את הכמות מיוצרת באופן דרסטי.
גם כאשר החלו לייבא חמאה כדי לחפות על המחסור שנוצר, זו הייתה יקרה בהרבה מפאת המכס שיש לשלם. הדבר המדהים הוא שגם בשלב זה, משרד החקלאות הציע לפקח אף על מחיר החמאה המיובאת. נראה שהם מבקשים להבטיח באופן סופי שלצרכנים לא יהיה חמאה. הדפוס הזה של פיקוח על מחירים שמוביל למלחמה של היצרנים ברגולטור כדי שישנה את המחיר המפוקח, ואז הפעלת עיצומים כנגד הציבור לשם קבלת הטבות מהממשלה אינו חדש, אך הוא מקבל תאוצה מדאיגה לאחרונה.
לפני מספר חודשים הודיעה חברת אסם שהיא נאלצת להעלות מחירים, הצהרה שהביאה לפריצה לרגע של "מחאת האפודים הצהובים", אך כנראה הייתה לא יותר מתרגיל יח"צני לשם סחיטת הטבות מהממשלה. אם היה שוק חופשי אמיתי בישראל, אסם לא הייתה מעלה מחירים מפני שאז הצרכנים פשוט היו קונים את מוצרי המתחרים. גם אם הייתה אסם נאלצת להעלות מחירים מסיבה כלשהי, היא הייתה מנסה לעשות זאת באופן נסתר עד כמה שניתן, כדי שהציבור לא ישים לב וימשיך לקנות את מוצריה. אך מפני שבמשק הישראלי המשחק מכור עם מוצרים שנמצאים בפיקוח ואחרים תחת מכסות ומכסים הקובעים מי ייצר, מי ייבא וכמה, המטרה העיקרית היא השפעה על הממשלה ולא טובת הצרכנים.
השטן הקטן: תביעות יצוגיות נגד מונופולים
למרות שהחמאה מייצגת באופן מובהק את הבעייתיות העמוקה של ההתנהלות הכלכלית במשק ומצביעה בבירור על הסיבה האמיתית ליוקר המחיה, עלה בשבועות האחרונים סיפור אחר לתודעה בקרב הליברלים בישראל. רבים עסקו בתביעה הייצוגית נגד קוקה קולה, אלא שהסיפור הזה עודנו בחיתוליו, ואסור לתת לו להפוך לעיקר הביקורת הליברלית מכמה סיבות. ראשית, בשלב זה רק אושרה התביעה לדיון, כלומר בית הדין הסכים שיש "תשתית ראייתית לכאורית", ועל בסיסה יש מקום לדון בדברים.
כאשר מתנגדים לאישור התביעה, למעשה מדובר על דרישה מבית המשפט לדחות את התביעה על הסף, אלא שכאן אין מדובר על נושא שבית הדין אינו רשאי לדון בו. ובהחלט יש מקום לדון בשאלת הניצול לרעה של כוח מונופוליסטי, אם ישנו כזה. מה שאירע בשלב זה מצביע רק על כך שבית המשפט חושד שיש מקום לראות בקוקה קולה מונופול ולהחשיב את פעולותיה הכוחניות בשוק כעבירות עקב כך.
חלק מהטענות שנשמעו כנגד פסיקת בית המשפט לאשר את התביעה נגעו בשאלת הגורמים לקביעת המחיר. בעוד בית המשפט ביסס את טענתו על כך שהמחיר של בקבוקי קולה שונה מאוד מעלות הייצור שלהן, נטען כי עלויות הייצור אינן רלוונטיות כלל למחיר, אשר נקבע אך ורק מהמפגש בין הביקוש וההיצע במחיר. אלא שהמודל שבו המחיר נקבע אך ורק לפי הביקוש וההיצע של המוצר פועל בשוק עם תחרות משוכללת, וככל שהשוק ריכוזי המודל מאבד מכוחו. אילו היה מדובר בשוק עם תחרות משוכללת, היה צריך לצפות שהמחיר יקבע בנקודה שבה ההיצע, ששווה לעלות השולית של ייצור המוצר (עלות ייצור יחידה נוספת), תשתווה לביקוש למוצר. אך ככל שכוח השוק של אחד היצרנים עולה כך משתנה המודל, והעלות השולית של ייצור המוצר מתרחקת מההיצע שלו. משום כך, יש היגיון כלכלי בכך שבית המשפט בדק בין היתר את מבנה העלויות של קוקה קולה לייצור המשקה.
כמובן, אין די בכך לקבוע שמדובר במונופול בתחום משקאות הקולה ולכן יש להגביל את המחיר בחוק. כוח השוק של קוקה קולה נקבע מאלמנטים רבים, ועל בית המשפט להפעיל משנה זהירות לפני שיקבע כי אכן מדובר בפירמה בעלת כוח מונופוליסטי שאותו היא מנצלת לרעה ללא ספק. יש מקום לפחות לבדוק את החשדות, ואם יתברר שקוקה קולה היא בעלת כוח שוק משמעותי, במיוחד אם השיגה אותו באמצעים לא כשרים, יש לדרוש ממנה לשלם על כך מחיר. הצרכנים יצאו נשכרים מהתחרות שתתפתח עקב כך.
להגביר תחרות או לחנוק אותה
החשדנות כלפי התערבות של הרשות להגבלים עסקיים בעניינן של הפירמות במשק וקביעה כי יש לפרק מונופולים מובנת. מדובר בוויכוח בין הוגים כלכליים מזה עידן ועידנים – האם קיים מונופול טבעי לאורך זמן, ואם הוא מתקיים בזכות העובדה שהוא מיטיב עם הצרכנים יותר ממתחריו האם יש מקום לפגוע בו בשם התחרות.
ראוי להיזהר מאוד ולהתערב רק במקרים של מונופול ברור אשר לא מאפשר למתחרים חדשים להצטרף לשוק ולשפר את השירות לצרכנים באופן כוחני, אך מנגד צריך לזכור שאופן ההתערבות הזה הוא טוב לאין ערוך מההתערבות בשוק שאנו רואים באופן תדיר – פיקוח מחירים, מכסים ומכסות. הניסיון של הממשלה לשלוט בשוק באופן ריכוזי ולקבוע עבור כל פירמה כמה לייצר, כיצד ובאיזה מחיר הרסנית פי כמה וכמה, ובה יש למקד את הביקורת.
נכון שלעיתים הגבלים עסקיים חורגים מסמכותם, פוגעים בעסקים שלא בצדק, ובכך פוגעים אף בצרכנים הנהנים ממוצרי החברות. אך מטרת הרשות להגבלים עסקיים נכונה – לייצר תחרות לטובת התפקוד התקין של המשק וחיזוק הכלכלה. בניגוד גמור לכך, הניסיון של הממשלה לשלוט באופן מלא על הייצור מוותר מראש על תחרות במסגרת שוק חופשי ומבקש לקבוע הכל באופן ריכוזי. ברור שהאופציה הראשונה עדיפה על השנייה, גם אם לעיתים היא אינה מושלמת.
הביקורת של האגף הליברלי צריכה להיות שונה כלפי כל אחת מצורות ההתערבות הללו. ניסיון לייצר תחרות הוא מבורך, גם אם הוא יוצא לפועל באופן שאינו תואם את המטרות. ניסיון לחנוק תחרות באמצעות שליטה ריכוזית הוא טעות יסודית שיש לעקור מן השורש.
וכל זה מתרחש לא בשלטון מפאי אלא בשלטון הליכוד!
לא מדוייק. משרדי האוצר והכלכלה נמצאים בידי מפלגת כולנו שאינה מייצגת השקפת עולם של כלכלה ליברלית. במשך כל הקדנציה אפילו ראש הממשלה לא העיז להתערב לשר האוצר במדיניות שלו.
או שיש גבול לכמה חזירות החברות האלה יכולות להתנהג. שלא ימכרו חמאה. לא כתוב בשום מקום שטרה צריכה להרוויח 400% על כל מוצר שלה. אני כרגע בביקור בארה"ב רואה מוצרים מישראל על המדף בסופר ומשפשף עיניים. המוצרים שמיוצרים בישראל נמכרים פה יותר זול מאשר בארץ (וזה כולל את עלויות השינוע וההפצה). למה? כי פה יש שוק חופשי ותחרות – ובארץ לא. אז שלא ימכרו סיפורי סבתא על ריווחיות, "מכירה בהפסד" וכדו'… מוצרי יסוד צריכים להיות נגישים. גם ככה מתח הרווחים של המונופולים בשוק המזון בארץ בשמיים
אכן, לבקשתך, לא מייצרים. ולכן אין חמאה על המדף כשאני מגיע לסופר. העיקר שלא ירוויחו יותר מידי.
קוקה קולה הוא לא מוצר בסיסי ויש לו אין ספור תחליפים בתחום משקאות קלים. לטעון שלחברה יש מונופול על קולה זה כמו לטעון שלחברה יש מונופול על מילקי. זה לקחת מוצר מסויים במקום תחום רחב ואז ברור שתוכל למצוא מונופולים בכל מקום. לא צריך שום התערבות של המדינה או בית המשפט. למי שיקר, שלא ייקנה קולה, אף אחד לא צריך קולה כדי לחיות. למעשה, זה יעשה רק טוב לכולם, פחות צריכה של זבל, והמחיר בסוף יירד כי החברה תראה שהצרכנים רגישים למחיר. כל נסיון של תכתיבים מלמעלה סופם להיכשל
שאלת הגדרת השוק בהחלט חשובה, אבל היא יכולה להבחן באמצעים אמפיריים של גמישות בבחירת האלטרנטיבות, ולא בסברות המתבססות על תחושה האם מדובר במוצר ייחודי או לא. מונופולים לא חייבים להיות במוצרים בסיסיים בלבד. השאלה היא בעיקר אם מדובר על שוק או על מוצר ספציפי (כמו מילקי). בקולה זה מורכב, זה התחיל כמוצר אחד של חברת קוקה קולה, אבל כבר עשרות שנים שיש לה תחרות ממספר מתחרות ובעיקר מפפסי, וקוקה קולה הפך לשוק יותר מאשר למוצר. בכל אופן, את הגמישות ראוי לבחון בכלים כלכליים אמפיריים ולא בתחושות, אני מקווה שכך יעשה בית המשפט כשידון בעתירה.
אריה,
תוכל לתת דוגמא לכלי אמפירי, שיכריע אם קוקה-קולה הוא מונופול?
איזה כלי יש לזה חוץ מתחושת בטן של כמה יצורים נאורים במיוחד?
המחיר גבוה מדי לטעמך? יצר בעצמך! אין על קוקה קולה שום פטנט (מעצם היות הנוסחא סוד מסחרי).
סוף הכתבה, המסכם את כולה, מטריד אותי מאוד:
"ניסיון לייצר תחרות הוא מבורך, גם אם הוא יוצא לפועל באופן שאינו תואם את המטרות.
ניסיון לחנוק תחרות באמצעות שליטה ריכוזית הוא טעות יסודית שיש לעקור מן השורש."
יואיל המחבר להסביר כיצד יכולה המדינה, באמצעות גופיה הרגולטוריים השונים, "לייצר תחרות"? הרי המדינה אינה מייצרת דבר, מלבד חוקים. חברות הם שמייצרים דברים, ותחרות אינה דבר "מיוצר" אלא דבר "נוצר". והוא נוצר, באופן טבעי, מכך ששני גופים או יותר רוצים לספק את אותו השירות בקירוב, לאותו השוק בקירוב. זה הכל.
כעת, המדינה אינה יכולה לייצר תחרות, אבל היא בהחלט יכולה לחנוק אותה על ידי התערבות והטיית המערכת. הפתרון הטוב ביותר נגד מונופול אינו רגולציה נוספת, אלא בדיוק להיפך – הפחתת הרגולציה. ככל שמאפשרים ליותר שחקנים להשתתף במשחק, כך כוחו היחסי של כל אחד מהם פוחת. והדרך לאפשר לשחקנים נוספים להשתתף היא כל ידי הפחתת המגבלות.
כמובן שאם אחד השחקנים אינו מאפשר לשחקן אחר להשתתף (ולא, לא בגלל שקבע מחיר איקס, אלא למשל כי יצר לובי שקבע תקנה אשר מאפשרת רק לו להשתתף) – אז נגד שחקן כזה מפעילים סנקציות. ואם כמה שחקנים מתאגדים כדי להכשיל את המערכת, אז ניתן להפעיל סנקציות. וכן הלאה – המדינה משמשת כשופט במשחק, ולא כשחקן פעיל המפלה את פלוני לטובת אלמוני.
שני משפטי הסיכום מטעים מאוד; לכאורה, מדובר בשני משפטים הפוכים, אך בעצם הם שני צדדים של אותה המטבע בדיוק. אין אפשרות "לייצר" תחרות מבלי שזה יקרה בצורה ריכוזית, כאשר הדבר נמצא בידי המדינה, שהרי זו כל מהותה. וברגע שהתכנון הכלכלי הוא ריכוזי – הכל מתחיל להתפורר.
כאמור, הדיון בשאלת המונופולים הטבעיים הוא ותיק, ואני לא חושב שההכרעה בו חד משמעית. אני מסכים שעדיף סנקציות בסוגי המונופולים/קרטלים שאתה מתאר. בהחלט יוצא פעמים רבות שההתערבות לשם השגת שוק תחרותי פוגעת יותר משהיא מועילה, אך אין זה אומר שלא צריך לבחון האם יצא מצב של מונופול טבעי שאולי יש מקום להתייחס אליו בכלים חוקיים. בעיקר במקרים של חסימת תחרות אקטיבית המנוגת לחוק.
הכתיבה כאן לא קוהורנטית.
אין מחסור בחמאה של תנובה – רק זו של טרה. הם לא מפסידים ביצור חמאה, אלא מרוויחים יותר ביצור
מוצרים אחרים המשתמשים באותם חומרי גלם (שמנת).
הממשלה החליטה משיקולים סוציאליים בלבד לשמור רשימה של מאה מוצרי מזון במחיר מפוקח (ברשימה לחם אחיד, חלב, ביצים, גבינה צהובה מסוימת, שמנת 15%, אשל, וגם חמאה). כל עוד מפקחים על מחירי מוצרים אלו משיקולים סוציאליים, אז יש הגיון להטיל פיקוח גם על מחירי המוצרים המיובאים השקולים.
היום, מי שקובע את המחירים הם בעיקר רשתות השיווק, ולא היצרנים או היבואנים, וגם רשתות השיווק מעונינות למכור מספר מוצרי יסוד שימשכו לקוחות דלי הכנסה. אם רשת כדוגמת השופרסל תדרוש מחברת טרה לייצר שמנת, (או שהיא תסלק את מוצריה), אז טרה תתחיל ליצר שמנת.
לגבי חברת קוקה קולה, אכן ברשתות הגדולות היא לא מונופול דורסני ויש משקאות קולה מתחרים, אולם בקיוסקים ובמסעדות בהם יש מקום (פיסי) רק לספק יחיד, ספקים לעיתים מציעים לבעל העסק לממן לו מקרר ואת החשמל במקרר אם יתחייב לרכוש רק את המוצרים שלהם, ובאופן זה הם דוחקים מתחרים קטנים שלא מסוגלים להציע זאת.
אני חושב שחסידי התחרות והשוק החופשי מתעלמים מכך שללא התערבות ממשלתית, בד"כ השוק הכביכול חופשי נשלט בידי קרטלים ומונופולים. דוגמא טובה לכך היא הרפורמה שבוצעה במשק גז הבישול ששנים רבות מחירו היה מפוקח. בפועל, מחירו עלה מאוד לאחר הסרת הפיקוח. גופים גדולים נהנים ממחירי גז מוזלים, בעוד שהצרכן הקטן צריך לשלם יותר.
דבר דומה התחיל בתחום החשמל – יצרני החשמל הפרטיים החלו למכור חשמל מוזל לחברות גדולות וגם למשרד הבטחון, בעוד שהצרכן הביתי צריך לשלם מחיר מלא. אני חושב שאלו דוגמאות לכשל שוק, ובהם טובת הציבור היא שיחזירו את פיקוח המחירים. אם ספק גז כלשהו לא מסוגל להתקיים בפחות מ20% רווח, אז טובת הציבור היא שהוא יפנה את מקומו לספק אחר יעיל יותר. הציבור הישראלי עוד יצטער על פרוק המונופול של חברת החשמל – ירידת מחירים לא תהיה עבור הצרכן הקטן, אולם פגיעה באיכות השרות תהיה גם תהיה.
יש הוכחות מתמטיות שכדי שתתקיים תחרות חופשית על המחיר, צריך שוק שבו לפחות חמישה מתחרים, פחות מחמישה מתחרים מאפשר להם לוותר על התחרות ולהתארגן כקרטל. דוגמה טובה לכך הוא השוק הסלולרי שהתחרות בו החלה רק לאחר שהיו חמישה מתחרים.
בגלל קוטן השוק הישראלי, ישנו מעטים הענפים בהם ישנם חמישה מתחרים ויותר (לעיתים קרובות רק שניים שלושה), ולכן, הסיכוי לתחרות חופשית ללא התערבות ממשלתית הוא קטן ביותר.
לדן –
רוב דברייך נשמעים נכונים ברמה האינטואיטיבית, אך בבחינה מעמיקה מתברר מהר מאוד שישנם פערים גדולים הן בלוגיקה והן במסקנות. אתייחס למספר נקודות.
ראשית, לא מדובר ב"מחסור" של חמאה של טרה, אלא בהחלטה של החברה לייצר פחות משום המגבלות שהוטלו עליה על ידי הרגולציה. כעת, אם יוטלו מגבלות קשות יותר מכיוון אחר (לדוגמא מרשתות השיווק, כפי שציינת), יתכן שההחלטה תשתנה שוב. כל התהליך הזה מתרחש מעל גבו של הצרכן ומרחיק, מאוד(!), את המחיר הסופי מהערך האמיתי של המוצר. במילים אחרות, האלמנטים של היצע וביקוש נחלשים מאוד בהשפעתם, ומחיר החמאה משתקף פתאום הרבה יותר דרך מאבקי הכוח בין היצרן, רשתות השיווק והמדינה. וכך, אפילו אם למשל מחיר החלב יירד למינימום, מחיר החמאה לא יירד איתו משום שנוצר כאן עיוות (כשל שוק). ומי שישלם את המחיר של ההתערבות הזו הוא בעיקר הצרכן. וכל זאת למה? משום שסימנו את היצרן, טרה במקרה זה, בתור "החזק" בסיפור (ע"ע "הרשע), או לפחות כמי שיכול לבלוע את הצפרדע. אין כאן לא הוגנות ולא פרגמטיות.
הלאה, בדוגמה שנתת לחברת קוקה קולה, שוב פספסת את הנקודה המרכזית. קוקה קולה אינה "דוחקת" שחקנים אחרים מהשוק, אלא מספקת שירות שבתי עסק בוחרים לקבל. אין כאן שום כפייה ואף אחד אינו חייב לקבל את ההצעה של קוקה קולה. העובדה שאחרים אינם יכולים לספק את אותם השירותים (וממש לא בהכרח, אני פשוט מקבל את ההנחות שלך, למרות שלא הבאת נתוני אמת) אין עימה שום בעיה. בכלל, אין שום בעיה ביחסים בהסכמה – בין אנשים פרטיים ובין עסקים. מה שאתה מציע הוא סוג של "שיטוח" מלאכותי לחלוטין של התנאים, או יותר נכון של התוצאות. זוהי כפייה. הבעיה היא שוב כפולה – ראשית, לא נתת הצדקה לכך (מלבד תחושה עמומה של "חוסר הוגנות") ושנית, בפועל זה לא עובד. התערבות ממשלתית בדוגמה כגון זו לרוב פוגעת הרבה יותר דווקא בשחקן הקטן יותר, משום שהגדול מסוגל לספוג הרבה יותר ולשרוד. מערך המשתנים והשיקולים הוא מורכב הרבה יותר מדי בשביל שגוף מרכזי יוכל לקחת את כולם בחשבון. זו אחת הסיבות העיקריות שבגללן תכנון מרכזי נכשל. שום חוק אינו יכול להקיף את כל המקרים, ושום חוק אינו חסין בפני חורים, טעויות, חלקיות וחולשות אחרות. אף מוסד ואף אדם אינו רואה את כל הסופים, וזה עוד הרבה לפני שאני לוקח בחשבון משהו כמו שחיתות (שהוא נדיר הרבה יותר מסתם טיפשות, אך עדיין קיים).
הלאה, לגבי מספר שחקנים דרושים לצורך תחרות "אמיתית" – דווקא ההתערבות הממשלתית היא שמונעת את כניסתם של שחקנים נוספים. בעצם מה שאתה אומר הוא משהו בסגנון "יש מיעוט שחקנים, ולכן אין תחרות. דרושה התערבות כדי להגדיל את מספר השחקנים". אך לצערנו (או לשמחתנו), ההיפך הוא הנכון – המעורבות היא שמונעת כניסה של שחקנים נוספים ומה שמעגן את המצב הקיים. הפחתת הרגולציה היא שמאפשרת כניסה של חברות נוספות, משום שאין הרבה שמדינה יכולה לעשות באופן פעיל כדי להביא עוד שחקנים (לכל היותר היא יכולה לנסות לעודד, אבל זה בד"כ מאוד לא יעיל). חשוב לזכור שהמדינה אינה מייצרת דבר – החברות הפרטיות הן שמייצרות. המדינה אינה משתתפת פעילה במשחק, אלא רק מודרטור, שופט. היא אינה יכולה לייצר דבר, בוודאי שלא תחרות, אבל היא בהחלט יכולה לעצור אותה.
משפט הסיכום שלך הוא סתירה מוחלטת, ו-100 שנות נסיון (לפחות) של מערכות סוציאליסטיות מול מערכות קפיטליסטיות מוכיחות זאת היטב – "…הסיכוי לתחרות חופשית ללא התערבות ממשלתית הוא קטן ביותר." – בדיוק, אבל בדיוק להיפך.
אז כמובן שאינני מציע למחוק את המדינה, להביא אנרכיה, ליישם מערכת נטולת חוקים או שיקולים חברתיים באופן מוחלט וכן הלאה. אך ההיסטוריה והנסיון מראים לנו, ממש היטב, כי ככל שהמדינה קטנה יותר (עד למינימום מוגדר), כן ייטב.
שלום אוריאל, עם כל התאוריה הקפיטליסטית שלך אתה מתעלם מטענת יסוד שלי:
שוק חופשי נוטה להתארגן בקרטלים ומונופולים, אשר לא רק לוקחים יותר כסף מהצרכן, אלא מצליחים להשפיע על הרגולציה להקשות על כניסת מתחרים חדשים. דוגמה היסטורית טובה לכך היא חברת התה ויסןצקי ששכנעה את מכון התקנים שרק שקית תה עם סיכת ביטחון בחוט שלה היא תיקנית. תקן זה מנע במשך עשרות שנים יבוא של תה לארץ.
נזק אדיר דומה שקורה היום הוא שחברות תרופות מונעות באמצעות הרגולציה של משרד הבריאות יבוא של תרופות תואמות ממפעלי תרופות איכותיים בהודו וברוסיה. דבר שעולה למשק מאות מליוני שקלים עודפים בשנה.
אפילו התאורטיקאים של הקפיטליזם והתחרות החופשיתהבינו שזו נוטה להסתיים בקרטלים ומונופולים.
לגבי טענתך שהמדינה לא מסוגלת לייצר דבר – אין לטענה זו שום שחר. מדינת ישראל באמצעות חברות ממשלתיות מיצרת מערכות נשק איכותיות, ובעבר גם כבישים ודירות. תחקיר שנעשה לפני כשנתיים הראה שהפירוק של מע"ץ בסלילת כבישים, לא הביא לשום חסכון בעלויות. מדינת ישראל מחזיקה גם את רוב בתי החולים בישראל, ואין הבדל ביעילות בינם לבין יתר בתי החולים.
לסיכום, הענין הוא לא שחור ולבן, והקפיטליזם גרם לנזקים כלכליים עצומים גם במדינות כמו ארה"ב (חברות המכוניות קנו את רוב מסילות הברזל וחלק גדול מקווי החשמלית העירוניים והשביתו אותם כדי לעודד רכישה של כלי רכב פרטיים ומשאיות, זו הסיבה שרשת הרכבות האמריקאית כה מנוונת ביחס לאירופה).
חסידי השוק החופשי מקדשים את מנגנון המחירים, שאת חלקם קשה למדוד, ולא מסוגל למדוד מרכיבים חשובים לעיתים יותר כמו איכות המוצר או הזמינות שלו. למשל, בתחום הרפואה, אנשים מעדיפים לעיתים קרובות לשלם על שרות זמין (תור מיידי לרופא) ואיכותי על פני שרות זול.
לדן- יש טעות לוגית בטיעון שלך. אתה כותב שבשוק חופשי יש חברות שמצליחות להשפיע על הרגולציה להקשות על כניסת מתחרים חדשים, אבל בשוק חופשי אמיתי אין רגולציה (כמעט) ולכן חברות לא יכולות להשפיע על כניסת מתחרים חדשים (חוץ מלייצר את המוצרים שלהן באיכות טובה ובמחיר סביר). מכאן נובע שהדוגמאות שהבאת דווקא מוכיחות את ההיפך ממה שרצית לטעון: בשוק חופשי אמיתי לא היה את מכון התקנים ולחברת ויסוצקי לא היה על מי להשפיע. בשוק חופשי אמיתי היתה מעט רגולציה על תרופות ויבאנים היו מביאים לארץ תרופות משוייץ ומהודו והצרכן היה יכול לבחור ביניהן (חוץ מזה שמחירי התרופות הגבוהים נובעים גם מקיומו של סל תרופות שמעודד את היבואנים להעלות מחירים עבור התרופות שבסל).
לגבי הטענה שהמדינה לא מסוגלת לייצר, נראה לי שהכוונה היא שזה לא תפקידה של המדינה לייצר וגם אם המדינה מייצרת זה תמיד פחות טוב מחברות פרטיות.
אתה גם עושה לעצמך שירות רע מאוד כשאתה מביא את תעשיית הנשק בתור דוגמה לייצור של המדינה. חברת תע"ש נמצאת בתהליכי הפרטה מתקדמים, ואילו התעשחייה האווירית ורפא"ל הן חברות ממשלתיות לא יעילות וכנראה גם לא רווחיות במיוחד (אינני יודע לגבי איכות המוצרים שלהם). הסיבה שהחזיקו אותן עד היום בבעלות ממשלתית היא כי חששו שתפרוץ מלחמה כוללת ואף אחד בעולם לא ירצה למכור לנו נשק (וגם בגלל שחיים כץ חזק בליכוד).
לגבי מעורבות הממשלה בדיור (למשל השיכונים הממשלתיים שנבנו לפני חמישים שנה ויותר)- זוהי דוגמה מצויינת למשהו שהממשלה לא צריכה לעשות וכשהיא עושה זה יוצא גרוע.
לגבי בתי החולים- אינני יודע מה ההבדל בשירות שנותנים בתי חולים ממשלתיים לבין מה שנותנים בתי חולים אחרים אבל כל בתי החולים בישראל נמצאים תחת רגולציה חזקה של משרד הבריאות וזה משפיע על היעיולת שלהם. חלק מבתי החולים הלא-ממשלתיים מופעלים בידי קופות החולים שהן עצמן גוף ציבורי הנתון לרגולציה של משרד הבריאות.
לסיכום- הדוגמאות שהבאת מראות שדווקא במקום שבו יש רגולציה נוצרות הבעיות.
לטעמי מנגנון המחירים אומר בצורה פשוטה: מחירו האמיתי של מוצר הוא הסכום שאנשים מוכנים לשלם עליו, וליצרן יהיה שווה לייצר אותו. זה כולל בתוכו גם את איכות המוצר ואת כל הדברים שקשה למדוד. זה נכון גם בתחום המשקאות הקלים. אנשים לפעמים מוכנים לשלם יותר על קוקה קולה במקום לקנות את המתחרים. ביום שזה כבר לא יקרה חברת קוקה קולה תיאלץ להוריד מחירים או להפסיק לייצר ולא יעזור לה שום קרטל או מונופול.
אני לא קונה קוקה קולה ליטר וחצי ב10 שקל במכולת. אני הולך לסופר וקונה נסטי ליטר וחצי תוצרת איטליה ב5.90. גם רגיל ודייאט. צריך לשים דברים על השולחן: לא יודע מה הקשיים של חנויות מכולות וקיוסקים אם בכלל יש להם כאלה, אבל חלקם יקרנים וגזלנים לא להאמין כמה. נראה כמו חנות מכולת רגילה עד שנכנסים והכל 20 עד 40 אחוז יותר יקר מהסופר כולל שופרסל.
ישנם מותגים זולים של קולה (RC, קריסטל), אולם הם לא זמינים בכל מקום.
רוב המכולות והקיוסקים שאני מכיר אינם גזלנים כלל (גם אם חלקם יקרנים).
אתה משלם על כך שהעסק פתוח שעות רבות, מעסיק מספר עובדים, מחזיק מקררים זוללי חשמל, משלם מיסים, שכירות וארנונה.
אם אתה רוצה לחסוך, אתה מוזמן לטלפן לחברת קוקה קולה (או מתחריה) ולהזמין משלוח אליך הביתה.אני מבטיח לך שאם ההזמנה תהיה מספיק גדולה – משאית החלוקה תגיע עד ביתך ותקבל את הסחורה במחיר זול בהרבה ממה שציינת. למי שעורך ארועים משפחתיים מדי פעם, זה עדיף כלכלית להזמין ישירות מהספקים.
אתר ימני הא????
איך יודעים?
לפי הרמה הירודה של הכותרות
זו לא עיתונות אמיתית!!!
נ