בלוג בחירות #10: האיחוד המלאכותי

1. האיחוד בשמאל

אחרי שבועות רבים של שמועות וגישושים, גוש השמאל-מרכז התאחד סוף סוף השבוע בקול תרועה רמה. שלושת הרמטכ"לים ויאיר לפיד יצרו מפלגה משותפת כמעט יש מאין, ובינתיים הם נהנים מסקרים מחמיאים שנותנים להם יתרון על הליכוד, אם כי תמונת הגושים לא השתנתה בהרבה והנפגעות העיקריות מהאיחוד הן מפלגת העבודה ששוב שוקעת ומרצ שנושקת לאחוז החסימה.

מפלגת 'כחול לבן' החדשה היא יצור כלאיים מוזר, ומעבר לתנופה הראשונית שאיחוד בין מפלגות מעניק, יהיה קשה לראות כיצד כל הגורמים השונים שקובצו להם יחדיו לרשימה משותפת יצליחו לפעול ביחד כסיעה אחת.

מה הקשר למשל בין בוגי יעלון שמציג את עצמו כביטחוניסט ניצי ליעל גרמן, לשעבר חברת מרצ? האם אנשי "הימין הממלכתי" הנדל והאוזר יסכימו לשבת עם המפלגות הערביות? איך יסתדרו ביחד אנשי לפיד והנציגה החרדית של גנץ? איך קשור לכל זה אבי ניסנקורן, אביר הוועדים והקומבינות? מה תהיה עמדת המפלגה הכללית בסוגיות לאומיות, כלכליות ומדיניות? כל זה כרגע לא ברור בכלל, אך מה שברור הוא הדבר המאחד את כולם – רק לא ביבי.

ההיסטוריה מלמדת אותנו שחיבורים מלאכותיים בפוליטיקה הישראלית, החל מהשומר הצעיר ואחדות העבודה ועד מפלגת המרכז, קדימה או המחנה הציוני, לא נוטים לשרוד לאורך זמן ובדרך כלל מתפרקים לגורמים ונפוצים לכל עבר. הסכם הרוטציה המוזר עשוי להוסיף למתחים הפנימיים, ויחד עם חוסר הניסיון הבולט של מרבית אנשי גנץ ורשימה שנקבעה באופן לא דמוקרטי בעליל על ידי כמה שליטים, יתכן שגם 'כחול לבן' תהיה עוד כמה שנים עוד מפלגה שמסיימת את דרכה בקול ענות חלושה.

2. להתראות ציפי

מי שיכולה להעיד מקרוב על חוסר התוחלת שבהמצאת מפלגות ללא תנועה אידאולוגית מאחוריהן, ללא מוסדות וללא דרך סדורה היא ציפי לבני, שהשבוע הודיעה על פרישתה מהחיים הפוליטיים לאחר שהבינה כי כנראה לא תכנס לכנסת הקרובה.

ירידתה של לבני מהבמה בבושת פנים היא דוגמה מצוינת לפוליטיקאית שהייתה מוכנה לעשות הכל כדי לשרוד כולל להחליף מפלגות ורעיונות בקצב, עד שנותרה בסוף ללא שום קו רעיוני וללא בוחרים, ועם שורה ארוכה של מפלגות הרוסות מאחוריה. לבני אמנם הצליחה לדחות במעט את הקץ כאשר קפצה לפני ארבע שנים למפלגת העבודה, אבל הסוף היה ידוע מראש.

במאמר שפרסם ארז תדמור ב'מידה' באותה תקופה הוא הגדיר את לבני כ"מקרה קלאסי של דיסוננס קוגניטיבי". לדבריו, לבני ניסתה לראות את עצמה גם כציונית וגם לזכות באהדת הקהילה הבינלאומית השוללת את הציונות; גם לדבר בשם תורת ז’בוטינסקי וגם לזכות באהדת עיתון ‘הארץ’ ואליטת השמאל; גם להיות בעד הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית וגם להתנגד לכל סממן יהודי בחוקי המדינה.

חוסר המודעות הזה התבטא היטב במסיבת העיתונאים בה הודיעה על פרישה, בה שוב הביעה לבני דאגה כנה לגורל הדמוקרטיה הישראלית. מה שלבני לא הצליחה להבין, גם במעמד ההכרזה על סוף הקריירה הפוליטית שלה, זו העובדה הפשוטה שכך בדיוק עובדת דמוקרטיה. בסופו של דבר הבוחר אומר את דברו, והבוחר הישראלי פשוט לא רצה יותר את ציפי לבני.

3. האיחוד בימין

איחוד נוסף שהתרחש השבוע הוא בין מפלגות הימין הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית. המהלך המייגע הושלם לאחר משא ומתן ממושך ומתוח, אך במקרה הזה לכל השותפים ברור כי מדובר באיחוד טכני בלבד שמטרתו הגברת הכוח האלקטורלי ומעבר אחוז החסימה החשוב במיוחד במפת הגושים הנוכחית.

זעקות השבר מהשמאל על ה"קיצוניים" שעשויים להיכנס לכנסת היו משעשעות. אותם אנשים שיקבלו בברכה גוש חוסם עם בל"ד וחד"ש יצאו בשצף קצת נגד האפשרות שעוצמה יהודית תשיג חבר כנסת אחד במקרה הטוב, וגם הוא כנראה ישב באופוזיציה.

אך מעבר לזה, ההתפתחויות בשבוע האחרון מחזקות שוב את הצורך בחידוד אידאולוגי של המפה הפוליטית בישראל. מסרים מעורפלים שנרקחים בישיבות של יועצי תקשורת ואיחודים מוזרים רק במטרה להחליף את השלטון, מובילים למבוי סתום פוליטי. מפלגה כשמה כן היא: גוף שאמור לייצג פלג מסוים בציבור לו תפיסות דומות בנוגע למרבית תחומי החיים.

בשיטת הבחירות הישראלית, מפלגה אחת לא יכולה לעולם לייצג את כל הציבור או את מרביתו וחיבורים מלאכותיים פוגעים גם בזכות הבסיסית ביותר של אזרח: להצביע בקלפי עבור הדרך שהוא מאמין בה וגם לקבל אותה בפועל בכנסת ובממשלה.