בכל הנוגע להכפפת הממשלה ושריה לחוות דעת היועמ"ש וכפיית הייצוג שלו, שופטי העליון ממשיכים להתחרות ביניהם מי יותר אקטיביסט
שני פסקי דין מעניינים ניתנו בבג"ץ בשבוע שחלף. יש הרואים בהם ציוני דרך להתפתחות עתידית של נסיגה מהאקטיביזם השיפוטי, במיוחד עצם הדיון הצדדי על שאלת הייצוג של המדינה בערכאות המשפטיות, אבל בשורה התחתונה מדובר באותה הגברת בשינוי האדרת: אקטיביזם פר אקסלנס. אתייחס תחילה לשורה התחתונה ולסוגיית הייצוג אתייחס בהמשך.
ההחלטה הראשונה הייתה בעניין סירובו של שר האוצר לאמץ את המלצת ועדת המחירים ולעדכן את המחיר המרבי של מוצרי החלב שבפיקוח, לאור עליית מחירם של מוצרי הגלם. סירובו של כחלון נשען על הרצון שלא ליצור תנודתיות במחירים לאור רפורמה מתוכננת במשק החלב, שתקזז את עליית המחירים ותצמצם את הצורך בעדכון המחיר, אולם לאחר שהוחלט על הליכה לבחירות, לא ניתן היה עוד להתחייב כי הרפורמה תקודם בתקופה הקרובה.
שלושת שופטי בג"ץ – פוגלמן ומזוז האקטיביסטים ושטיין השמרן לכאורה – קבעו כי בידי שר האוצר כלי מדיניות שונים ומגוונים "לאסדרת" התחומים הנתונים לפיקוחו ולהשגת היעדים אליהם הוא חותר, אך בהעדר נימוקים המאפשרים לסטות מהחלטת ועדת המחירים, כתבו השופטים יחדיו כי יש להעלות את מחירי מוצרי החלב בשיעור הנקבע.
לגופו של עניין מדובר בפסק דין אקטיביסטי ומתערב. על פי החוק שר האוצר רשאי שלא לקבל את המלצת ועדת המחירים מנימוקיו שלו, אך השופטים פשוט החליטו כי הנימוק שהציג השר בדמות הרפורמה העתידית אינו לגיטימי.
איפה זה כתוב בחוק? זה לא כתוב. למרות ששר האוצר חשב אחרת, השופטים קיבלו במשתמע את הטענה לפיה תנובה "נאלצת לממן מכיסה את העלייה במחירי הייצור", ואף פסקו כי משרד האוצר יישא בהוצאות העותרת בסך כולל של 25,000 ש"ח. זהו אקטיביזם משפטי מובהק, וכל ההתפלפלות בפסק הדין על "כי אין בהכרעתנו זו משום התערבות במדיניותו הכלכלית של שר האוצר" הם הבלים.
עניין של מידה
ההחלטה השנייה התקבלה בעניין סירובו של שר המדע אקוניס לא למנות את פרופ' יעל אמתי לחברה בקרן למחקר ופיתוח של גרמניה-ישראל, נוכח חתימתה בשנת 2002 על עצומה שהביעה תמיכה בסטודנטים ומרצים "המסרבים לשרת בשטחים הכבושים". שופטי הרוב הנדל ושטיין פסקו כי שיקול ההתאמה הערכית הוא אמנם שיקול כשר, אך לטענתם השר ביסס את החלטתו על אופייה הפלילי של החתימה על העצומה וזאת בניגוד לעמדת היועמ"ש לפיה לא מדובר בעבירה פלילית.
לפיכך נקבע כי החלטת השר חורגת במובהק ממתחם הסבירות ועליו לבחון אותה מחדש, בהתאם למספר תנאים: ראשית, החתימה על העצומה אינה בגדר עבירה פלילית ועבר זמן רב מאז נחתמה; שנית, דבריה של אמיתי בראיונות בכלי התקשורת, בהם לא הביעה חרטה על החתימה על העצומה אינם מהווים עילה עצמאית לפסילה; ושלישית, על להחליט עד סוף חודש מרץ.
גם כאן ניתן לראות מיד כי מדובר בשורה התחתונה בהחלטה אקטיביסטית הכופה על שר המדע איזה שיקולים לשקול, מה אופיים, איך לאזנם, ועד מתי לקבל את ההחלטה. הדבר היחיד שניתן להתנחם בו בהקשר זה הוא שהשופט קרא סבר שיש לקבל את העתירה במלואה כבר עתה ולמנות את פרופ' אמתי לתפקיד הנכסף, שכן בנסיבות המקרה "ברור כי אין שיקול ענייני או טעם אחר היכול להצדיק את הסירוב".
מה שמראה שאקטיביזם הוא עניין גם של מידה: יש שופטים אקטיביסטים ויש שופטים עוד יותר אקטיביסטים. גם השופט השמרן שטיין התברר כאקטיביסט, כאשר לא נעמד על רגליו האחוריות ונלחם על התוצאה הסופית המתבקשת מתורת המשפט השמרנית שלו.
המנצח והתזמורת
נקודה חשובה אותה יש לציין בהקשר של שני פסקי הדין היא שהן בעניין תנובה והן בעניין אמיתי דחה היועמ"ש את עמדת השרים עוד טרם הדיון בבג"ץ, והמדינה הודיעה כי היא מסכימה למתן צו מוחלט נגד השרים הסוררים.
כך בשולי הדברים ובמסגרת אמרות אגב התייחסו חמשת השופטים לשאלת זכאותה של הרשות השלטונית לייצוג נפרד בהליכים, במקרים בהם היא חולקת על עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה.
מתוך חמשת השופטים שדנו בעניין תנובה ובעניין אמתי, נקטו שלושה שופטים (פוגלמן, מזוז וקרא) בגישה רדיקאלית ברורה לפיה עמדת היועמ"ש היא עמדת המדינה, וכי ככלל לא יינתן ייצוג משפטי נפרד לרשויות ממשלתיות אלא במקרים חריגים ונדירים מאוד. הם ציטטו את דברי השופט בדימוס רובינשטיין שהתייחס לשאלת הייצוג:
כידוע יש מדינת ישראל אחת, וממשלה אחת, ויועץ משפטי לממשלה אחד, ופרקליטות מדינה אחת שמייצגים את כל גופי המדינה […] תזמורת אחת היא ומנצח לה אחד, במישור הכולל – הממשלה, …ובמישור המשפטי – היועץ המשפטי לממשלה"
האבסורד בעמדת השופטים האקטיביסטים הוא בולט: אם מדינה צריכה לדבר בקול אחד כיצד זה שיש לה שני קולות – הממשלה מחד, והיועץ המשפטי לממשלה מאידך?
הדבר נכון שבעתיים כאשר כמעט ואין היום משפטנים המחזיקים בתפיסת עולם פורמליסטית הגורסת הפרדה דיכוטומית בין פוליטיקה למשפט. חלק ניכר מחוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה עוסקות בעקרונות ושיקולים ערכיים שמקומם הוא מחוץ לדין הפורמאלי, והעתירות בעניין תנובה ובעניין אמיתי מוכיחות זאת.
זאב בעור של זאב
לעומתם נקט השופט שטיין בעניין תנובה בגישה ראויה, וטען כי יש מקום לקבוע חריג לעיקרון של "קול אחד" אשר יחול במקרים של חילוקי דעות לגיטימיים בנוגע ליישום עקרונות משפטיים גמישים כגון סבירות, מידתיות וכיוצא באלה. בעניין אמיתי הרחיב עוד השופט שטיין וכתב כי הליך משפטי אשר משתיק את אחד מבעלי הדין ומונע ממנו את ההזדמנות להשמיע את טענותיו, הוא לא "משפט":
להליך כזה לא נוכל לקרוא בשם ״משפט״ אפילו ברמה מושגית הכי בסיסית, כשם שלא נקרא למשחק ״כדורגל״ אחרי שניווכח שאחת הקבוצות היריבות מקבלת הזדמנות לנצחו על ידי בעיטת כדור לשער ללא שוער ממרחק של חמישה מטרים"
ברצוני לגשת לסוגיה מכיוון אחר. פסקי הדין בעניין תנובה ובעניין אמיתי עוסקים בהקצאת כוחות וסמכויות בין הרשות המחוקקת, המבצעת ובית המשפט. כלומר, העתירות עוסקות בכוח שלטוני ודרך הקצאתו.
מכאן שנקודת המוצא לכל דיון צריכה להיות "שיטת הרשויות המוסמכות", עקרון הפרדת הרשויות ועקרון הדיווחיות הדמוקרטית. בהתאם לעקרונות אלה תפקיד הרשות המחוקקת הוא לחוקק חוקים ולפקח על ביצועם, תפקיד הממשלה ושריה הוא לאמץ וליישם מדיניות להגשמת חקיקת הכנסת, ותפקיד בית המשפט הוא פתרון סכסוכים בהתאם לחוק.
גישת השופטים האקטיביסטים הופכת את היועץ המשפטי לנציג בג"ץ עלי אדמות, שכן "תורת המשפט הערכית" שלו הופכת אותו למפקדה של הממשלה ושריה הלכה למעשה. על הפרה מעין זו של עקרון הפרדת הרשויות והדיווחיות הדמוקרטית נאמר בהקשר האמריקאי:
לעיתים קרובות, סוגיה מעין זו מופיעה, כביכול, בפני בית המשפט העליון לבושה בעור של כבש: הפוטנציאל של העקרונות העומדים על הפרק לחולל שינוי במאזן הכוחות אינו ברור מאליו, ויש להסיק על קיומו בעזרת ניתוח זהיר ועיוני. אולם הזאב הזה לבוש בעור של זאב"[1]
הכפפת הממשלה ושריה לחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה וכפיית הייצוג שלו עליה היא זאב בעור של זאב.
ד"ר שוקי שגב הוא מרצה בכיר בבית הספר למשפטים במכללה האקדמית נתניה, מומחה למשפט חוקתי ופילוסופיה של השפיטה.
[1] משפטים אלה לקוחים מדעת המיעוט הזוהרת של השופט המנוח אנטונין סקליה בפסק הדין מוריסון נגד אולסן משנת 1988, הנחשב לאחת מיצירות המופת שלו.
בגץ הניח עוד אבן בקיר, אבל הוא בודאי לא חיסל סופית. כמה שזה נחמד לכתוב כותרות מפוצצות רצוי בכל זאת לקחת את הדברים בפרופורציה
סקירה נאה.
שאלה מעניינת תהיה האם במידה והרכב בית המשפט יהיה אחר, משפטי יותר, גם שטיין יהין לקבוע עמדות ברורות יותר?
כלומר, יתכן ששטיין נאלץ להתפשר עקב החומר איתו הוא נאלץ לעבוד שם?
הבעיה ברורה וידועה.
צריך רק לסגור את הפרצה בחוק.
את זה חייבת לבצע הכנסת הבאה ובהקדם !!!
לא הבנתי
חשבתי שתפקיד היועץ המשפטי הוא ליצג את הממשלה
יש באג. כי הכנסת לא נבחרת עצמאית ולכן היא בעצם זרוע של הממשלה. לפיכך היא לא ממש אחראית "לחוקק חוקים ולפקח על ביצועם".(זה עדיין לא אומר שפקידים כאלה או אחרים אמורים להיות ל-"רשות נפרדת ומפקחת").
"בהתאם לעקרונות אלה תפקיד הרשות המחוקקת הוא לחוקק חוקים ולפקח על ביצועם, תפקיד הממשלה ושריה הוא לאמץ וליישם מדיניות להגשמת חקיקת הכנסת, ותפקיד בית המשפט הוא פתרון סכסוכים בהתאם לחוק."
הכנסת לא נבחרת עצמאית?
זה אמיתי?
אז מה בדיוק נעשה ב – 9/4/19?
לכאורה הממשלה לא נבחרת עצמאית, לא הכנסת, לא?
כמובן, ועדיין מדובר על חבילה אחת: הרוב בכנסת והממשלה. כיצד הן שתי רשויות נפרדות?
זה נקרא דמוקרטיה פרלמנטרית. אומרים זה עובד..
אני מקווה שאקוניס יהיה אמיץ מספיק למלא את ההחלטה לשיקול מחדש ע"י כך שיגיע מחדש למסקנה לא לבצע את המינוי.
תכלס אני לא מבין כל כך מה הבעיה – בדבריהם של שופטי בגץ יש טעם:
אם אני המדינה, ואני מחליט שכל המכוניות יעלו שקל ו90 אגורות, זה יהווה גזל עקיף של יצרני המכוניות, כנ"ל בחלב..
ולכאורה במקרה של אמתי הזאת – שאני לא מסכים איתה בכלל, מי שלא תהיה האישה הזאת. אבל כפי שהשופטים אמרו – זה לא עבירה פלילית.
לכן יש לתקן את המעוות ולהגדיר תמיכה בחוסר ציות לצבא בגלל נושאים כמו שירות במקום הכבוש וכו' כעבירה פלילית – יש גבול לכל תעלול, כמו שאומרים
דברים כדורבנות.
צדק צדק
המוסדות המשפטיים המתפרעים עליהם "הגן"כחלון במישרין ובעקיפין יחסלו את הקריירה הפוליטית שלו
בשבילך קריאה לסרבנות לשרת בשטחים היא "פלילית". בשביל אחר לגור בשטחים זה "פלילי".
החברה הישראלית הסכימה שלא להסכים.
האם היית מסכים שבמוצהר שר יחליט שאדם לא יקבל תפקיד ממלכתי כי הוא גר בשטחים ? האם היית חושב אז שזה שחוקי ?
סרבנות היא פלילית, יש סעיף בחוק.
אתה יכול להמציא לנו את הסעיף בחוק האוסר התנחלות?
משום שאפילו שאתר של משפטנים דבר אינו פלילי אם אין סעיף האוסר אותו.
מינוי שר הוא מינוי פוליטי. שר האוצר, כמו כל שר אחר, לא חייב להיות מוממחה בתחומו. הוא צריך להסתמך על אנשי מקצוע מומחים. אנחנו צריכים לקוות שהוא יהיה חכם מספיק למנות אנשי מקצוע טובים ואז להסתמך עליהם. אז אם ועדת המחירים, שהיא מורכבת מאנשי מקצוע מומחים, קבעה שיש להתאים את המחירים, מדוע גישתו הפופוליסטית של השר צריכה לקבוע? זו הפרה של אימון הציבור בתפקידו, גם אם " נחמד" לנו לשלם פחות.
"נחליף המומחים"
כך הגיב דוד בן גוריון כשנאמר לו שכל המומחים קובעים שבנגב לא ניתן להקים יישובים.
זה מאוד מפחיד שבגצ השמאלני שולט במדינה ומפריע לביבי להגן עלינו מפני השמאל והערבים.
אם לא יעבירו את פסקת ההתגברות על הסניף הזה של מרצ אולי בסוף הערבים יהרגו את כולנו.
זה מאוד מפחיד שכל הטיעונים של השמאל מסתכמים במכתמים ציניים קצרים שאין בהם שום טיעון אמיתי או אתגר אינטלקטואלי.
אם מרצ והערבים לא ישכילו להעמיד מגיבים שיש טעם לנהל איתם דיון פורה בסוף האתר הזה יצטרך לייבא בני פלוגתא מאירָן.
נערה הייתי גם זקנתי ושנים ארוכות אני קוראת על פלישתם הגסה של רשויות המשפט לתוך סמכויותיהם של הרשות המחוקקת והמבצעת.
ככל שכלום לא נעשה בעניין (מלבד קיטורים) ככה הלכה הפלישה ונעשה עמוקה יותר ויותר.
דרוש עכשו לכתוב דחוף רב מכר: "למה אנחנו בוחרים כנסת וממשלה ומקבלים בג"ץ" כי לא נראה שהעם קולט מה מתחולל ומשתולל פה מול עיניו.
הפתרון ברור: מול בג"ץ אקטיביסטי דרושים ממשלה וכנסת הרבה יותר אקטיביסטים.
אני מציע לבטל סופית הטקס היקר והמיותר שבו אחת לכמה שנים אנחנו משלשחים כל מיני פתקים במעטפות לקלפי.
במילא בג"צ קובע כאן הכל, לא?
בג"ץ הוא כמו פושע בבגדי שוטר -עושה מעשה זימרי ומבקש שכר כפנחס
את ציון הנכשל הזה צריך לתת למר בנימין נתניהו והגברת איילת שקד. בביצה המטונפת הקרויה בג"צ צריך לטפל ביד עטויה כפפות ברזל
חלומו הרטוב של השמאל הבולשביקי, התנגשות ראש בראש של נתניהו עם בית המשפט.
שימוש השמאל בבג"ץ וביועץ להפרעה לממשלה
יועץ בכל תחום מתמנה כדי שייעץ ובשום אופן לא כדי שיכפה שאם לא כן אין הוא יועץ. עליו לדעת ליעץ כדי שהמיועץ יוכל בצורה הטובה ביותר לקדם את מטרותיו. היועץ אמור להיות איש אמונו של המיועץ, פרושו שעל המיועץ לבחור בו וזכותו גם לפטרו. כך מאז ומתמיד בכל העולם. במצב הקיים היועץ מייצג את דעת השופטים השמאלנים שדעותיהם ופסיקותיהם הם נגד אינטרס הציבור היהודי ונגד הציונות – למרות שנשבעו בעת מינויים ל. לעומתם המדינאים הם נבחרי העם וחוזרים להבחר לכל המאוחר כל ארבע שנים. לכן הם צריכים להוכיח את עצמם בפעולותיהם שהם מקדמים את רצון הציבור.
טוענים בשמאל שאסור שהיועץ יהיה "קונסילור" כלומר עורך דין מחפה על פושעים. ומה לגבי הפשעים שלהם?? של הפרקליטות ושל השופטים?? אין מעליהם יועצים משפטיים שיבחנו את חוקיות פעולותיהם. בפרקליטות וגם בבית המשפט ישנם פושעים. שופטים מזלזים בחוק. צריך שיהיה מעליהם יועץ משפטי. מי שדומה להיטלר הוא אהרון ברק ומשפטנים עובדי מדינה אשר מבטלים את הכנסת ואת הממשלה כפי שעשה היטלר. כמו היטלר ושאר הנאציונל סוציאליסטים כך גם השמאלנים בעזרת המשפטנים היועץ הפרקליטות ובית המשפט מבטלים את הדרג הנבחר ומחליטים במקומו. לזה הם קוראים דאגה לאינטרס הציבורי כלומר הם יודעים טוב יותר מהדרג הנבחר על פי תפישה אידאולוגית מהו האינטרס הציבורי. בפועל נגד המדינה היהודית ונגד הציונות.
תחילה התפקיד המוצהר של היועץ המשפטי היה לבדוק התאמה לחוקים לאחר מכן החליט היועץ שחוקים ופועולות צריכים "לעבור את מבחן בג"ץ" – כלומר להתאים להשקפותיהם ורצונותיהם של השופטים. בין לבין השופט אגרנט בועדה שהוקמה על ידי בן גוריון קבע זהות שבין משרת התובע הכללי ליועץ המשפטי, כי ריכוזיות זו הינה ראויה… ועל היועץ המשפטי להיות בעמדת כח חזקה יותר מהממשלה, כדי שלאליטות השלטוניות לא תוכלנה להשתמש במערכת התביעה וגם היעוץ… למטרות אינטרסנטיות. המטרה למנוע מהשלטון הנבחר מימוש אינטרסים אנוכיים וזו פגיעה בדמוקרטיה כי לשיטת אגרנט ענינו של השלטון הנבחר אינו קידום מדיניות לטובת המדינה. לעומת זאת המערכת המשפטית לעולם נקיה מאלו, ורק בית המשפט מציל את הדמוקרטיה… יחד עם זאת אגרנט השאיר פתח לשר המשפטים בזכות הוטו במידה והדעות והוא אף יכול ליטול את סמכויות היועץ.
לאחר מכן אהרון ברק קבע נדבך נוסף החליט שדעת היועץ מחייבת את הממשלה, על היועץ המשפטי לממשלה לייצג את ראש הממשלה על פי התפישה המשפטית שלו עצמו. לשיטת אהרון ברק, היועץ הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת דעתו היא הקובעת תמיד והיא על כן עמדתה הרשמית של הממשלה והרשות המבצעת כולה. בכך קבע כי היועץ המשפטי לממשלה איננו היועץ המשפטי של הממשלה… אלא הפוסק המחייב עבורה בענייני משפט. היועץ הינו כפוף לפיקוח בית המשפט העליון בלבד. מעתה כוחו של היועץ המשפטי נעשה חסר גבולות. לממשלה אסור לפטר את היועץ המשפטי וגם אסור לה לבחור אותו אלא יבחר על ידי ועדה בשליטת השופטים.
כך גם בעזרת היועץ בית המשפט שולט בכל גם בתביעה. את דאגת בית המשפט לאינטרס הציבורי אנו רואים בכל מיני פסיקות מרעות עם פרטים ועם הציבור כגון הרס בתי מתנחלים התנגדות להרס בתי מחבלים התנגדות להרחקת מסתננים ועוד. אלא שהיועצים המשפטיים כבר התרגלו לעמדות כוח ואביחי מנדנבליט מתנגד בכל תוקף בטענה שפיצול התפקידים יפגע בעצמאות היועץ. היועץ אסור שיהיה בעל תפקיד מאין שיפוטי הוא אמור להיות רק יועץ לכן הטענה של פגיעה בעצמאותו אינה לעניין כלל.
השתלטות בית המשפט על הפוליטיקה הישראלית
השופט הראשון אשר שלח ידו לתוך הפוליטיקה היה שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט. הזדמנות הפז לבית המשפט העליון להתחיל להשליט את מרותו היתה בעת שגדעון האווזנר כיהן כהיועץ המשפטי לממשלה. כך היתה ההשתלשלות. *גדעון האוזנר (1962-1960), דרש עצמאות מוחלטת, בלחצו קמה ב- 1962 ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט. הועדה קבעה שהיועץ המשפטי הוא “חופשי ועצמאי” אם כי עליו להתייעץ עם שר המשפטים, במידה והשר חולק על דעתו יש לו זכות וטו וזכותו ליטול לעצמו את סמכויותיו של היועץ המשפטי. יחד עם זאת הועדה ניסתה לכונן את מעמדו החוקתי של היועץ המשפטי לממשלה כפקיד ציבור בעל שיקול דעת שיפוטי העומד בראש מערכת התביעה הכללית.. כאן לראשונה נקבעה הזהות שבין משרת התובע הכללי ליועץ המשפטי, כיון שלדעת הועדה או לדעתו של אגרנט, ריכוזיות זו הינה ראויה…בתור התובע הכללי עליו ליצג האינטרס הציבורי ושמירה על קיום החוק ולעמוד בראש התביעה הכללית. בתור היעוץ המשפטי לממשלה עליו לתת יעוץ משפטי לממשלה ולרשויות הממלכתיות האחרות. כמו כן יעוץ וסיוע לממשלה בהכנת חקיקה. לדעת בית המשפט ולדעתו בלבד, על היועץ המשפטי להיות בעמדת כח חזקה יותר מהממשלה, כדי שלאליטות השלטוניות לא תוכלנה להשתמש במערכת התביעה וגם היעוץ… למטרות אינטרסנטיות. הנחת היסוד המובלעת כאן היא שלמוסדות השלטוניים הנבחרים להם בלבד אינטרסים אנוכיים, משמע עניינם אינו קידום מדיניות לטובת המדינה. לשיטת בית המשפט משילותן של האליטות השלטוניות הנבחרות היא פגיעה ביסודות הדמוקרטיים המערכת המשפטית לעולם נקיה מאלו, ורק בית המשפט מציל את הדמוקרטיה…
———–כך בהקצנה עיוות את מהותה של הדמוקרטיה, בית המשפט הוא הגוף אשר מעצם הגדרתו הינו לא דמוקרטי אשר כופה את דעתו הבלעדית. תוך כדי פסילת המערכת המדינית עשה את שהוא פוסל באחרים נטל את השררה. באשר לכפל התפקידים של היועץ, משרתו של היועץ המשפטי לממשלה אינה דומה לזו של התובע הכללי במדינות בהן היא קיימת וטעות היא להשוות בינהן. התובע הכללי שם הוא אישיות פוליטית והוא חלק מהממשלה. אחריותו היא בקביעת מדיניות תביעה ולא בידיו ההחלטות חקירה והעמדה לדין של מקרים מוגדרים. *היועץ יצחק זמיר (1986-1978) קיבל כמובנת מאליה את משרה בעלת עוצמה על הנורמות שהשאיר אהרון ברק והתערב בהחלטות ממשלה גם כשלא היה בהן דבר שנגד את החוק. גם הוא ניצל את היותו המיצג המשפטי להטלת מורא. כך בתוקפנותו ניצל מעמדו למעשים פוליטים משהוזכר לו כי תפקידו לעזור לממשלה להוציא לפועל את מדיניותה בדרך חוקית, הגיב כאילו אין זה מן היושר. הוסיף לדרישה הקודמת להתיחסות אל דעתו כאל פסק דין, את זכותו לא ליצג את המדינה אם תסרב ואת האיסור לשכור עורך דין אחר. זאת למרות חוסר בסיס החוקי לכך.
שופט אחר הוא הרודן הגדול אהרון ברק. ……אהרן ברק בעת שהיה סגן נשיא בית המשפט העליון קבע שהשאלה אינה באם חרג חריש מסמכויותיו בסרובו לייצג את הממשלה, אלא האם החוק מתיר לראש הממשלה להתעלם מחוות דעתו של היועץ המשפטי.. הממשלה טענה שכפל תפקידים זה מונע את יצוגה הנאות. אהרון ברק טען שהממשלה זכתה בייצוג מיטבי, על היועץ המשפטי לממשלה לייצג את ראש הממשלה על פי התפישה המשפטית שלו. לשיטתו היועץ הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת דעתו היא הקובעת תמיד והיא על כן עמדתה הרשמית של הממשלה והרשות המבצעת כולה. בכך קבע כי היועץ המשפטי לממשלה איננו היועץ המשפטי של הממשלה… אלא הפוסק המחייב עבורה בענייני משפט. בית המשפט העליון הגדיר את היועץ כסמכות המשפטית המכרעת בשירות המשפט הציבורי והכי חשוב: היועץ הינו כפוף לפיקוח בידי בית המשפט העליון בלבד תוך ביטול שיקולים פוליטיים של השלטון. מעתה כוחו של היועץ המשפטי נעשה חסר גבולות. כנהוג עד אז אם עניין אי חוקיותו של מהלך זה או אחר אינו חד משמעי ולדעת הממשלה אין במעשיה דבר עברה היא יכלה לא לקבל המלצותיו ולהגן על עצמה בבית המשפט, שכן גם בין משפטנים קימים חלוקי דעות. משבית המשפט העליון קבע את מוחלטותה של חוות דעת היועץ, הוסרה גם מגבלת הצניעות של בעל משרה המודע לשיקולים אחרים. בפסיקתו השתלטנית של אהרון ברק וחזרתם של משפטנים על כל דבריו, החסרונות: או שהיועץ כמי שמקורב אצל הרשות ומייעץ לה יתקשה בחקירתה או בהעמדה לדין, או כפי שמתגלה במציאות, יועצים משפטיים מונעים להראות עצמאיים ובכך אינם מסייעים לממשלה להשיג מטרותיה במסגרת החוק ואינם מייצגים אותה כראוי בבית המשפט. כלומר כ””דמוקרט”” הוא קבע שהיועץ איננו יועץ אלא קובע ופוסק. ——————————
כל זאת כמובן בנוסף להחלטת בית המשפט העליון על דעת עצמו על הזכות לפסילת חוקים, גם קבע את המבחנים לפסילת החוקים, גם מינה את עצמו לפוסק יחידי האם התקיימו המבחנים שקבע, גם פוסק ללא ראיות ועדויות וגם שולל את האפשרות לערער על פסיקתו.
שופטי העליון נשענים על כוח הטרור המשפטי. כיון שלא כפי שצריך להיות בדמוקרטיה, בישראל אין הפרדת רשויות. זה אומר שהתביעה שהיא מהרשות המבצעת והשפיטה שהיא מהרשות השופטת מקיימות בינהם יחסי גומלין הדוקים. הרי רוב השופטים באים מהתביעה. במדינה מתוקנת צריכה להיות הפרדה מוחלטת. מי שבחר בקריירה של תובע לעולם אך לעולם לא יוכל להיות שופט. כך לשופטים אין כוח על התביעה וזו לא מפתיעה בתביעות לרצון בתי המשפט. בישראל השופטים פוקדים על התביעה להוציא תביעות נגד מדינאים העושים דבר מה שאינו לרוחם! גם משרד היועץ המשפטי פועל לפי רצון בית המשפט!
יש להפריד בין משרד היועץ המשפטי לממשלה לבין התביעה. היועץ המשפטי לממשלה צריך להיות חלק מהממשלה וכשמו ליעץ לטובת העניין כיצד לתפקד חוקית, כפי שנהוג במדינות מתוקנות. אלא שבזה אין די התביעה כולה צריכה להיות מופרדת מהשפיטה. המצב כיום הוא שהיועץ הוא בראש התביעה שאינה נפרדת מהשפטה. כל זמן שאלו אינם נעשים המשפטנים ימשיכו לרדות בנו.
הדמוקרטיה המהותית האמיתית
בישראל לפי השמאל ובתוכו בית המשפט מחייבים את התערבות בית משפט בשם "דמוקרטיה מהותית" מהי להגדרתם דמוקרטיה מהותית זו ולעומת מה? ישנה הגדרה של דמוקרטיה רשמית (פורמלית) לעומת דמוקרטיה מהותית. ההגדרה של השמאל ובתוכו בית המשפט ניתן לחלק לקרטריונים: ——–
#מטרת קיומה של המסגרת המדינית לטענת השמאל לפי הדמוקרטיה הרישמית: – על השלטון להבטיח את קיומם של כלי המשחק הדמוקרטיים במיוחד את ריבונות העם באמצעות נהלים והסדרים. ואילו לפי הדמוקרטיה המהותית – המדינה קיימת כדי לממש את זכויות האדם.————
#עקרונות דמוקרים מרכזיים לפי הדמוקרטיה הרישמית: – הכרה בציבור האזרחים כריבון המהווה את מקור הסמכות לשלטון, קיומן של בחירות דמורטיות והכרעת הרוב כדרך לקבלת החלטות. ואילו לפי הדמוקרטיה המהותית לטענת השמאל – המדינה עושה זאת באמצעות הגבלת כוחו של השלטון והבטחת קיומן של זכויות האדם והאזרח. כלומר הממשל הוא מטבעו לשיטת השמאל נגד זכויות אדם.————
#מרכזיותם של זכויות אזרח: – לפי חלוקה זאת בדמוקרטיה רישמית זכויות אזרח אינן חשובות. ואילו בדמוקרטיה המהותית – מערכת הערכים במדינה שבה הדמוקרטיה מהותית מבוססת על הכרה בערך האדם בכבודו ובחירותו..
קווים אלו נלמדים בבתי הספר תחת פיקוחו של שר החינוך בנט———
את מי מציע בית המשפט שיהיה אחראי על קיומה של "הדמוקרטיה המהותית"? כמובן את עצמו בלבד כפוסק אחרון ללא ערעור! אם נבחן עד כמה שומר בית המשפט על זכויות אדם ואזרח למשל בתחום שהוא אמור להיות אמון עליו במשפט עצמו נראה שהמצב הפוך בית המשפט נוהג כבמדינות הפאשיסטיות הגרועות ביותר אין למתדיינים זכויות בפני השופטים וודאי שאם הם נאשמים אז הם מיידית נחשבים לאשמים. נבחן טענה זו בעניין בג"ץ – עצם קיום ערכאה כזו שדנה ללא בחינת עובדות ללא הוכחות הינה עולה שלא תתואר והיא שריד של השלטון הקולוניאלי הבריטי שלא הביא לכאן שופטים מקצועיים. נבחן את ההחלטות של אותו בג"ץ זכויות של מי נשמרות? של תוקפים מאפריקה, של מרצחים ערבים. לא זכויות של האדם היהודי הישראלי נשמרות. אלא שזהו נושא לדיון ארוך נפרד.
מה הן ההגדרות המקובלות בעולם לדמוקרטיה רשמית לעומת מהותית? יש לזכור שדמוקרטיה פרושה שלטון העם.
דמוקרטיה מהותית הינה צורת דמוקרטיה בה התוצאה של הבחירות הינה יצוגית של העם. במילים אחרות, דמוקרטיה מהותית הינה צורה של דמוקרטיה הפועלת לפי רצון הנשלטים. למרות שמדינה עשויה להרשות לכל האוכלוסיה להצביע, מאפיין זה אינו בהכרח הקובע את היותה דמוקרטיה מהותית..
בדמוקרטיה מהותית לאוכלוסיה הכללית יש תפקיד אמיתי בהוצאה לפועל של עניינים מדיניים. כלומר המדינה אינה רק מראית עין של דמוקרטיה אלא היא מתפקדת ככזאת בהתאם. ניתן להתיחס לדמוקרטיה זו גם כדמוקרטיה תפקודית. תוצאות הבחירות הנן רק תחילתו של ההליך, אם על העם לשלוט עליו להשתתף יותר בתהליכי קבלות ההחלטות. כך יהיה שלטון העם בידי העם. זה כמובן סותר לחלוטין את טענת השמאל ובתוכו המשפטנים. אסור להשאיר החלטות על ניהול המדינה בידי משפטנים יהיו אלו יועצים משפטיים הפועלים לפי רצון בית המשפט או בית המשפט עצמו. על העם להיות פעיל בקביעת גורלו. ————————————-
ההיפך מדמוקרטיה מהותית הינה דמוקרטיה רשמית (פורמלית) בה הצורות המתאימות לדמוקרטיה קיימות אך אינן מנוהלות באופן דמוקרטי. ניתן לאפיין את ברית המועצות לשעבר כדמוקרטיה רשמית (פורמלית), מאחר והחוקה היתה במהותה דמוקרטית אך המדינה נוהלה על ידי עלית פקידותית. זה דומה מאוד לשלטון הפקידים אצלנו. בדמוקרטיה רשמית או דמוקרטיה של הליכים הינה דמוקרטיה בה לעם או לתושבים פחות השפעה מאשר בדמוקרטיות מסורתיות ליברליות. דמוקרטיה מהסוג הזה מאופיינת בכך שמצביעים בוחרים להצביע לנציגים בבחירות חופשיות ולא יותר מזה.
בדמוקרטיה של הליכים (הדמוקרטיה הרשמית), מניחים שהליך הבחירות הוא לב הסמכות של הנבחרים תוך הנחה שכל הליכי ההצבעה הושלמו כנדרש. בדמוקרטיה של הליכים קיימים רק המבנים והמוסדות הבסיסיים. תנאים אלו מתקיימים בישראל. בישראל ישנה כנסת אחת קטנה של מאה ועשרים חברים שאינה יכולה מפאת קוטנה והנושאים הרבים שעליה לטפל בהם לתפקד תוך קשר עם הבוחרים. בדמוקרטיות בעולם הפרלמנים גדולים הרבה יותר ביחס לאוכלוסיה ובדרך כלל יש גם פרלמנט נוסף הוא הפרלמנט העליון המפקח על הכל. בדמוקרטיה של ההליכים – זו הרשמית, הנציגים הנבחרים משתמשים בהליכי ההצבעות כדי לשמור על מעמדם כנגד רצון העם. כך מונעים הם דמוקרטיה מלאה. דמוקרטיה של הליכים שונה מדמוקרטיה מהותית המתקיימת בעזרת השתתפות שווה של כל הקבוצות בחברה בהליך המדיני. כלומר אכן ישנן דמוקרטיות רשמית ומהותיות כפי שטוען בית המשפט, אך הכונה הפרוש של מושגים אלו שונה לחלוטין ואף הפוך מאלו שהוצגו על ידי בית המשפט. הפרוש האמיתי של דמוקרטיה מהותית הוא שהעם באמת שולט. לעומת זאת הפרוש שנותן לזה בית המשפט הוא, שהוא בית המשפט צריך לשלוט ולקבוע ללא עוררין כיון שהוא בעל הערכים העליונים בניגוד לאוכלוסיה.
בישראל הדמוקרטיה אכן רק רשמית היא דמוקרטיה של הליכים אך לגמרי לא מהסיבות שמונה אותם השמאל בראשות בית המשפט אלא להיפך. שופטים עושים כדי לגרום לנו לחשוב באופן מוטעה בעזרת הצגת הדברים שלהם. שופטים הרי רגילים לגנוב דעת, לגרום לאחרים לחשוב באופן מוטעה. אין בישראל דמוקרטיה מהותית לכן אפשר להטעות את הציבור בקשר למהותה (של המהותית). בישראל ישנם רק המוסדות הבסיסיים ביותר, לכן יכולים שופטים לקבוע בזלזול שתוצאות הבחירות הן רק פורמליות. משמע כיון שהדמוקרטיה הינה חלקית וחלשה הם עושים לבטלה כליל ולא להתחשב ברצון העם – לקחת ממנו את כבשת הרש. זאת תוך הצהרות הפוכות שהם אלו הדואגים לדמוקרטיה. אילו היו בארץ יותר מהמוסדות הבסיסיים ניתן היה גם לפקח על המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט (גם על הממשלה) ובזאת שופטים אינם מעוניינים כלל.
מתישהו גם אתר "מידה" יבין ששורש הבעיה הוא נוסח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ולא השופטים. החוק מחייב אותם להחליט מה ראוי בכל ענין.
כשתבינו, תתחילו לדרוש את שינוי החוק כי אחרת שום דבר לא יזוז מהותית.
עד אז תמשיכו להתפתל בניסוחים עקרים.
ככול שיהיו יותר עורכי דין, כך יצטרכו יותר עורכי דין.
בית המשפט גם אם לא אומר זאת, הוא מתכוון לכך. וכי איך יתפרנסו.
יש להם שפה שלהם, גם אם היא מליצית ואינה משקפת אינך יכול לייצג את עצמך אלא רק החכם שהוא עורך הדין.
לחוכמה נולדנו. כך הם חושבים. בכל משרד ממשלתי לא זזים בלי שהיועץ (האורקל החכם) יביע את דעתו המעוותת – כך גם היועץ המשפטי לממשלה שליח מועצת החכמים שהם הפרקליטות.
זכרו רק שעורכי הדין הם בדרך כלל הבינוניים שבכיתה שלא הצליחו כל כך במדעים ולא מסוגלים לקרא נוסחה פיזיקלית ולהפעיל דמיון יוצר. ובכן אלו כלאו אותנו בעולמם. עולם של דת חדשה שבה עורכי הדין הם הרבנים, היועץ המשפטי הוא הרב הראשי, ובג"ץ ובתי המשפט האחרים הם מועצת גדולי התורה.
זה הכול אין שום חדש – הרבנים החדשים הם יחזיקו ויחזקו את הדת החדשה הזו ולמדענים, לאמת ולצדק אין בכלל מעמד.
אין ספק בכלל שבית המשפט הוא גוף שחייב לעבור מהפכה
גם בתחום החקיקה על פיה הוא פועל וגם בתחום האנושי שמפועל ומממש את החקיקה
שישה ימים חלפו מאז נחשפנו לקלטת הנפיצה של נווה/מנדלבליט הסחיט –
שהודה במו פיו ש:"מי שתפרו אותי בתיק זה דינה זילבר ושי ניצן…
מה זה השיטה הזאת שמחזיקים בגרון בן אדם…
בכוונה..
בסוף אני אתפוצץ ואעשה לו בלאגן אימים.."
וכאילו כלום לא קרה?
היועמ"ש ממשיך בתפקידו, ושי ניצן לא הוזמן לחקירה?
ואת רה"מ ממשיכים לרדוף…
ובלי בושה, אמנון אברמוביץ מסביר לציבור, למרות הכול מדובר:
"במערכת הכי ערכית, הכי נקייה, הכי מקצועית"
מבלי שאף אחד לא הזכיר לו שגם במאפיה נוהגים במקצוענות ?!
על איזו מאפיה בדיוק את/ה מדבר/ת?? מי המאפיה פה בדיוק?? בית המשפט?? הוא המאפיה??? בטוח??
מאמר מסוכן החותר תחת הרעיון של מדינה דמוקרטית. לא יודע אפילו מאיפה להתחיל. לא ברור מה לא בסדר בהתנהלות בית המשפט/בגצ לדבריך. אתה לא רוצה שיהיה בית משפט עצמאי בישראל? מה היא מטרת המאמר הזה??
בסך הכל ביקשנו בית משפט שפוסק לפי החוק ולא לפי הגחמות הפוליטיות של השופטים. אתה יודע, כמו בכל מדינה דמוקרטית