ההיסטוריה חוזרת? המחאה באלג'יריה נמשכת והמשבר הפוליטי מחריף

מזה כחודש מתקיימת מחאה המונית נגד המשטר באלג'יריה. ההפגנות מתמקדות בבירה אלג'יר, אבל תהלוכות המוניות נערכות גם בערים גדולות אחרות כמו אוראן ,קונסטנטין וטלמסן. לצופים מבחוץ נראה שהאביב הערבי סוף סוף הגיע לאלג'יריה באיחור רב, שכן היא נותרה המדינה היחידה בצפון אפריקה ששמרה עד עכשיו על יציבות יחסית.

המחאה פרצה ב-16 בפברואר לאחר שעבד אל-עזיז בוטפליקה בן ה-82, שמכהן כנשיא מאז 1999, הודיע על כוונתו להתמודד לכהונה חמישית. הכרזת הנשיא לא נמסרה על ידיו בעל פה אלא פורסמה במנשר נפרד, וזאת משום שבוטפליקה פשוט אינו מתפקד בגלל מצבו הבריאותי המעורער – הוא מתנייד על כיסא גלגלים וככל הנראה איבד את כושר הדיבור.

למחאה באלג'יריה כמה מאפיינים בולטים, שהם די חריגים בעולם הערבי. רוב המפגינים הם צעירים משכילים, נשים מעורבות עם גברים ולעתים קרובות אינן חובשות כיסוי ראש. המחאה בפירוש אינה אלימה אלא המונית עם דרישות קונקרטיות.

עוד יותר מעניינת העובדה שבקרב המפגינים, גם אלה הנראים כדתיים, אין שום סיסמאות אסלאמיסטיות בשם החלת השריעה או "האסלאם הוא הפתרון". הסיסמה והדרישה העיקרית של המחאה אינה אפילו דמוקרטיה אלא הפסקה מיידית של הפארסה במינוי לנשיא ישיש משותק למחצה לאחר שבץ מוחי.

מעניין לא פחות שהמשטר האלג'ירי, הידוע בדרך כלל כאלים וחסר מעצורים, נוהג בזהירות ומתיר את המשך המחאה. נדמה שגם הוא נבוך ופשוט אינו יודע כיצד להתנהל: ברור לו שלא ניתן לדכא בכוח מחאה לא אלימה שאפילו לא מבקשת להדיח את השלטון, אולם מצד שני הוא לא יכול להיענות לדרישות המפגינים כי הדבר כרוך בסיכון איבוד השלטון.

גם המוחים נוהגים בחכמה ומשתדלים שלא להעניק למשטר אמתלה להפעיל כוח. הם שומרים על מסגרת לא אלימה ועל דרישות נקודתיות שהשלטון יכול פחות או יותר להכיל אותן.

ההיסטוריה לא מרפה

אי אפשר להבין את המתרחש באלג'יריה ללא  ידיעת ההיסטוריה החדשה שלה שכן ישנה זיקה ישירה בין המחאה הנוכחית לאירועים קודמים. השלטון הנוכחי באלג'יריה הוא למעשה המשך של החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה (FLN), אשר לחמה נגד צרפת מ-1954 עד 1962.

הלחימה למען עצמאות אלג'יריה לוותה במעשי זוועה, טבח ועינויים הן מצד לוחמי FLN והן מצד הצבא הצרפתי. חזית השחרור הלאומית הפעילה לראשונה טקטיקות של טרור המוני נגד אוכלוסייה אזרחית, כגון הטמנת מטענים עם מנגנון השהייה בבתי קפה וברחובות הומי אדם. הטרוריסטים של "החזית" רצחו אלגי'ראים צרפתים תמימים, אבל הקפידו גם לחסל מוסלמים מתונים שדגלו בדו-קיום עם צרפת.

כאשר תפסה את מושכות השלטון, אימצה החזית אימצה את הקו האנטי-ישראלי (ולעתים אנטישמי) הקיצוני ביותר ומחזיקה בו עד עצם היום הזה. כך למשל, אביו של הזמר הצרפתי-יהודי אנריקו מסיאס נהרג בפיגוע של "החזית" ושלטונות אלג'יריה לא מרשים לו עד עתה לבקר בארץ מולדתו. לאחר העצמאות ב-1962 ועם החזית בשלטון, בחרה אלג'יריה באוריינטציה סובייטית סוציאליסטית, מה שבלם עוד יותר התפתחות כלכלית במדינה.

המלחמה בין אלג'יריה לצרפת הותירה משקע עצום בשתי המדינות. נשיא צרפת דאז דה-גול בגד בחארקי – מוסלמים אלגי'ראים שלחמו לצד צרפת – והם נשחטו ברובם על ידי החזית. גם חברי החארקי בצרפת זכו לכתף קרה וחלק מהם אף הושמו במחנות הסגר מיוחדים ולא זכו לאזרחות. העובדה שטרוריסטים אסלאמיסטים בצרפת, לרבות המצטרפים לדאע"ש, הם לרוב ממוצא אלגי'ראי וגם לעתים קרובות צאצאים של חארקי קשורה למורשת המדממת של המלחמה ההיא. התושבים האירופאים שהתגוררו באלג'יר וכונו "פיה נואר" ("שחורי רגליים") עקרו לצרפת עם סיום המלחמה ב-1962, ועמם גם הקהילה היהודית.

אלא שהמלחמה ההיא לא הייתה האחרונה והמזוויעה ביותר. בראשית שנות התשעים, השלטון שהיה ונותר משטר צבאי החליט לקחת סיכון ולערוך בחירות בהשתתפות מפלגות אחרות שעד אז לא הורשו להתמודד. מפלגת 'חזית ההצלה האסלאמית' FIS))  זכתה בבחירות על רקע המצב הכלכלי, אך מפלגת החזית השלטת בהנהגת הנשיא שאדלי בן-ג'דיד סירבה לנטוש את כס השלטון והוציאה את האסלאמיסטים מחוץ לחוק.

בהמשך צצו קבוצות טרור אחרות שהתפצלו מ- FIS ופתחו במרד גרילה נגד הצבא האלג'יראי, שהתדרדר למלחמת אזרחים כוללת ולווה במעשי טבח מזוויעים. למעשה, השיטות של אל-קאעידה ודאעש נוסו באלג'יריה כבר בשנות התשעים, אלא שאז לא היו רשתות חברתיות ויוטיוב ולכן המלחמה לא נסקרה בצורה גלובאלית.

האסלאמיסטים רצחו נשים וילדים, מרצים באוניברסיטאות וכל מי שהוגדר ככופר, בעיקר דוברי צרפתית חילונים. הצבא גם לא טמן ידו בצלחת ולעתים קרובות רצח כפרים שלמים שנחשדו בסיוע לאסלאמיסטים. לעתים הצבא א, רצח בכוונה תחילה כדי להאשים את המורדים בזוועות.

הלחימה לא הצטמצמה לאלג'יריה בלבד, וארגוני הטרור האלג'יראים ביצעו פיגועים בצרפת. ב-1989 הסיגה ברית המועצות את צבאה מאפגניסטאן וג'יהאדיסטים רבים שנלחמו שם נגד הסובייטים חזרו למולדת והשתתפו בפעולות טרור נגד האוכלוסייה האלג'ירית. המלחמה הסתיימה ב-2002 כאשר הצבא הצליח לבסוף לדכא את המרד, ומספר הקורבנות נאמד בכ-150 אלף הרוגים.

מה יעשה השלטון?

ברקע לחששות מהמצב באלג'יריה, עומדות זוועות מלחמת האזרחים והדומות להן מסוריה ומלוב השכנה. המשטר משתמש בהן כדי להצדיק את אחיזתו בשלטון ולהזהיר מפני אנרכיה ומלחמת אזרחים נוספת, בעוד האזרחים עצמם התפכחו מזמן מכל אהדה לאסלאמיסטים.

נוסף על כך, באלג'יריה קיימות שכבות רחבות מאוד של משכילים דוברי צרפתית הדוגלים בחילוניות, אם כי דווקא אלו נטו לתמוך במשטר צבאי כאלטרנטיבה יחידה לגל הגי'האדיסטי. בסופו של דבר, להפחדות ולמניפולציות של השלטון יש תוקף מוגבל מאוד מכיוון שכאמור הדחף האסלאמיסטי איבד את המומנטום, ובקרב האוכלוסייה כבר לא מאמינים שסיסמאות אסלאמיסטיות יביאו מזור לבעיות הקשות. אמנם אסלאמיסטים ישנם, אולם אין להם תנועה מאורגנת ומלוכדת היכולה לפעול במהירות בתור כוח פוליטי מוביל.

המשטר האלג'יראי אינו סתם שלטון של מפלגה אחת, אלא שלטון צבאי של חונטת גנרלים. קבלת ההחלטות אינה ברורה למשקיפים זרים, אך די ברור שהנשיא בוטפליקה אינו שולט בעצמו ומשמש מסך שמאחוריו מתנהל השלטון האמיתי.

מי שבפועל מושך בחוטים הם ברמטכ"ל ובשר ההגנה אחמד קאיד סאלח ושני אחיו של הנשיא, נאסר וסעיד, אך אפילו חוקרים אלג'יראים לא יכולים להסביר בוודאות מי מחליט על מה.  כשלושה שבועות חלפו מאז תחילת המחאה, ואפשר כבר לשמוע באתרים רבים קריאות לא רק נגד המועמדות של בוטפליקה ,אלא נגד המשטר בכלל,  ונגד השחיתות והביורוקרטיה המפלצתית.

הפתרון שהמשטר פרסם עד כה הוא דחיית הבחירות לנשיאות שהיו אמורות להתקיים באפריל, ומטעם בוטפליקה נמסר שהוא בכלל לא מתכוון להתמודד על קדנציה חמישית. הנשיא גם ביצע חילופי גברֵי בצמרת השלטון ומינה שרים חדשים, ונמסרה הודעה המבטיחה רפורמות דחופות ללא פירוט רב, וגולת הכותרת של הבטחות השלטון היא עריכת ועידה לאומית בהשתתפות מפלגות האופוזיציה.

באופן עקרוני, כרגע אין לאף שחקן בזירה האלג'ירית יותר מדי אופציות. ככל הנראה המשטר מבין את חומרת המצב והוא מודע לכך שדיכוי אלים של מחאה אזרחית יפגע בו תדמיתית. מפלגות האופוזיציה יכולות להחרים את הוועידה המדוברת ולהציג אותה כמניפולציה של המשטר, אך למחאה העממית אין הנהגה ברורה וגם לא הנהגה פוליטית. על כל פנים נראה שאף צד לא מעוניין בהסלמה ובוודאי שלא באלימות.

משבר כלכלי חמור

הסיבות למחאה אינן נעוצות רק בתחושת ההשפלה והעריצות, אלא בראש ובראשנה במשבר הכלכלי המחריף. אלגי'ריה היא מדינה עתירת נפט וגז וההכנסות מנפט אפשרו למשטר "לקנות שקט" ולרכוש נאמנות של טייקונים אחדים, אך המצב הכלכלי נותר בכי רע: נוער מוכה אבטלה, אקדמאים נטולי סיכוי להתפרנס בכבוד, נשים משכילות הסובלות מייצוג נמוך בשוק העבודה ותשתיות רעועות. עיתונים בצרפת, שעבורה אלג'יריה היא עדיין סוגיה אסטרטגית חשובה, הזהירו עוד ב-2018 שמשבר הכלכלי באלג'יריה יחריף, ונראה שהם צדקו בתחזית.

האוכלוסייה האלג'יראית יודעת שמדינתה עשירה בנפט אבל חיה בתחושה שהאזרחים עצמם לא נהנים מכך. האוכלוסייה העירונית, במיוחד דוברת הצרפתית, צופה בערוצים צרפתיים וטבעי שהציפיות שלה בנוגע לרמת חיים קרובות יותר לסטנדרט הצרפתי מאשר לזה הלובי.

אלא שלממשלה אין כלים לשפר את המצב. הכלכלה האלגי'ראית נותרה מאוד סוציאליסטית, ריכוזית וסגורה לחלוטין להשקעות זרות. הטייקונים של אלג'יריה אינם אנשי עסקים במובן הרגיל של המונח, אלא מקורבים לשלטון המושחת דרך עסקאות מפוקפקות. בתנאים אלה קשה מאוד לדמיין דרך פלא להבראת הכלכלה והקלה על סבל האזרחים. נוסף על כך ולאור הירידה של מחירי הנפט, המשטר כבר מתקשה לקנות שקט בהטבות כי פשוט אין לו יותר מדי כסף.

גם אם בתיאוריה המשטר האלג'ירי יהפוך את עורו ויכונן דמוקרטיה, האם הבעיות הכלכליות יפתרו? הדוגמה של טוניסיה השכנה – שאמנם היא מדינה דמוקרטית אך סובלת מבעיות כלכליות וחברתיות קשות – לא נותנת הרבה סיבות לאופטימיות. חשוב גם לזכור שדמוקרטיה מבוססת גם על איזונים ובלמים ומוסדות עצמאיים, וכאלה אין באלג'יריה גם לא במצב בראשיתי.

הלקח של אלג'יריה הוא די ברור: לאחר המאבק נגד צרפת תוך כדי שימוש נרחב בטרור נגד אזרחים, החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה הפכה לדיקטטורה אלימה ומושחתת. הרדיקליזם של העולם השלישי המשולב באוריינטציה סוציאליסטית הביא את המדינה העצומה והעשירה לעברי פי פחת עם משטר חשדן, נטול בעלי ברית ומשקיעים שיוכלו לסייע כלכלית, שעומד שוב מול מחאת המונים.