היום יותר מתמיד אסור לשכוח את השיעור החשוב של הכלכלן המבריק: שגשוג מתאפשר רק מתוך חירות, וללא יומרה של פקידים ופוליטיקאים לנהל את המשק
בתקופות בחירות, עוד יותר מאשר בימים רגילים, פוליטיקאים אוהבים להתהדר בתוכניות כלכליות גרנדיוזיות. האחד ירשת את הארץ ברכבות סופר-מהירות "כמו ביפן", השני יהפוך את הגליל ל"בירת הייטק", והשלישי יקים מערך ממשלתי שיכתיב לשוק הנדל"ן איזה דירות לבנות, היכן לבנות אותן, ובאיזה מחיר לשווק אותן. בימים כאלה, כדאי להיזכר במורשתו של הכלכלן זוכה פרס הנובל, פרידריך האייק, אשר נפטר בדיוק אתמול לפני 27 שנים.
האייק, שהיה אחד מההוגים הבולטים ביותר באסכולה האוסטרית, עסק במחקר כלכלי טהור אך התפרסם יותר בעקבות הגותו החברתית. יותר מכל דבר אחר, האייק ביקש ללמד אותנו – ובעיקר את הכלכלנים והפוליטיקאית – מעט צניעות.
בתקופתו של האייק התגברה המתמטיזציה של ענף הכלכלה, כאשר כלכלנים החלו להשתמש במודלים ובמשוואות כדי לתאר את השוק. מגמה זו תרמה רבות לאמונה שניתן לתפוס את המשק כמכונה אשר ניתן לנבא את התנהגותה, ולכן גם לנהל את התנהגותה.
אמונה זו הגיעה לשיא עם עלייתו המטאורית של יריבו וידידו של האייק, הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס. בספרו המפורסם 'התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית, וכסף', המליץ קיינס לממשלות להגדיל באופן מסיבי את ההוצאה הממשלתית בעיתות שפל, גם במחיר של כניסה לגירעונות גדולים. המלצותיו של קיינס התקבלו בחום על ידי הפוליטיקאים – מי לא אוהב לקבל לידיו עוד כוח?
סדר ספונטני
מגמה נוספת שהתפתחה בקרב כלכלנים בשלהי המאה העשרים הייתה עליית הכלכלה הסוציאליסטית, בסיוע כלכלנים סוציאליסטים שהאמינו שממשלות יכולות (וצריכות) לנהל את המשק. התחרות, אותו מאפיין מרכזי של כל משק חופשי וקפיטליסטי, נתפסה כמנגנון לא יעיל ובזבזני. למה צריך עשרה יצרני נעליים שיתחרו זה בזה למטרות רווח, אם אפשר להקים מפעל ממשלתי אחד שייצר את כל הנעליים עבור כל האזרחים? המדינה תקים את המפעל ופקידים ובירוקרטים ינבאו, באמצעות מודלים כלכליים, את צרכי ההנעלה של הציבור ואת מכסות הייצור בהתאם.
על פי אותה תפיסה, אם המשק מתנהג כמכונה – מורכבת ככל שתהיה – כל מה שצריך לעשות זה פשוט להבין אותה ואז יהיה אפשר לנהל ולנווט אותה. הבירוקרטים יאספו את המידע הנחוץ ויעבירו אותו לכלכלנים המומחים, ואלה ינתחו את המידע וייעצו לפוליטיקאים שצברו מספיק כוח ריכוזי כדי להוציא לפועל את התוכניות שלהם.
האייק התנגד לראייה זו והזהיר מפני חטא הגאוותנות שהיא תיצור, בנאום שנשא בטקס קבלת פרס נובל לכלכלה תחת הכותרת "יומרת הידע", ואחר כך בספרו 'היוהרה הקטלנית' שפורסם ב-1988. האייק תיאר את המשק לא כמכונה אלא כרשת מסועפת וענקית של פעילות כלכלית בין אינדיבידואלים.
בכל רגע נתון, מיליוני בני אדם יוצרים מיליוני אינטראקציות בינם לבין עצמם. הם מוכרים וקונים, מעסיקים ומפטרים, מייצרים דברים חדשים והורסים דברים ישנים, מעבירים מידע, חושבים ומחליטים, עושים החלטות טובות וטעויות, ומשנים את דעתם. סך כל הפעילות הזו היא "המשק" או "הכלכלה", או במילותיו של הפילוסוף אדם פרגוסון: "תוצאה של פעילות אנושית, לא של תכנון אנושי".
הכלכלה, כתופעה, הינה תוצאה של "סדר ספונטני". רשת מורכבת ודינמית זו מכילה כמות אדירה של מידע, אך המידע מפוזר בין כל מיליוני האזרחים המשתתפים במשק – כל אחד מחזיק בכמות קטנה של מידע הנוגע אליו אישית, לצרכיו ורצונותיו. שום בירוקרט, כלכלן, או מחשב-על לא יכול לאסוף ולעבד את כל המידע הזה, ובוודאי שלא בזמן אמת.
לכן, כך טען האייק, בלתי אפשרי לכוונן או לנהל את המשק מלמעלה, וההיסטוריה הוכיחה שהוא צדק. הכלכלות הקומוניסטיות לא תפקדו מיומן הראשון: ממשלות הקימו מערכים בירוקרטיים אדירים שנכשלו פעם אחר פעם, וחנויות סבלו תדיר ממחסור במוצרים שאנשים רצו, ומעודפים של מוצרים שאנשים לא רצו. בשנה אחת לא היה ניתן למצוא (אלא אם כן אתה מקורב למפלגה) נעלי גברים מידה 43, ובשנה אחריה המדפים התמלאו נעליים ללא כל דורש.
הדרך לשעבוד
אך האייק כיוון את אזהרותיו לא רק כלפי ממשלות סוציאליסטיות המבקשות להלאים את המשק כולו ולהחליף את השוק החופשי בתכנון ריכוזי, אלא גם כלפי המדינות הקפיטליסטיות בהן הפוליטיקאים רצו "רק לתקן כשלי שוק" או לפתור בעיות אחרות באמצעות התערבות בכלכלה.
לכל אלה סיפק האייק אזהרה נוספת בספרו המפורסם ביותר, "הדרך לשעבוד", שפורסם ב-1944, בשיאה של מלחמת העולם השנייה אשר דרשה ייצור תעשייתי בהיקף אדיר ושימוש אדיר במשאבים. זו הייתה "מלחמה טוטאלית" שהצריכה כלכלת מלחמה – ניהול ממשלתי ריכוזי של התעשייה והחקלאות, כוח האדם, ואפילו בקרה על הצריכה הפרטית. ממשלות המערב גייסו (או במילים אחרות הלאימו) את המשק למאמץ המלחמתי, ובהצלחה גדולה. הצלחה זו עודדה עוד יותר ועוד לפני תום המלחמה את הפרדיגמה הריכוזית.
בספר המכונן הזהיר האייק את אותן ממשלות שלא ללכת בדרך המסוכנת אך מפתה פוליטית, הדומה לדרכן של הכלכלות הסוציאליסטיות. ניהול ריכוזי מצריך שליטה בחיים הכלכליים של האזרחים, ושליטה כלכלית מצריכה הפעלת כפייה כלכלית – אין ברירה אלא לאלץ את האוכלוסייה להוציא לפועל את התוכניות הממשלתיות, והשוק החופשי לא יציית מעצמו לתכנון המרכזי.
כדי להפעיל כפייה צריך להפעיל כוח, וכדי להפעיל כוח צריך לתת למדינה עוד ועוד סמכויות וכלים. לאט לאט ובהדרגה יוביל התהליך הזה לתוצאה הסופית – מדינת משטרה טוטליטרית ללא חירויות פרט, ללא אופוזיציה פוליטית, ללא תקשורת חופשית וביקורתית. והכל מתוך כוונות טובות, ולמען טובת הציבור. גם המנהיגים הכי ישרים, טהורים ומוכשרים יאלצו לנכס לעצמם סמכויות הולכות וגדלות, ולבסוף להפוך לדיקטטורים.
במיוחד היום, כדאי ללמוד את השיעור שפרידריך האייק ניסה ללמד אותנו – שגשוג יתאפשר רק משחרור, ומתוך צניעות וללא יומרה לנהל את המשק. המשק הינו מארג ענקי, מורכב ועדין של פעילות בין בני אדם. לא צריך וגם אי אפשר לתכנן אותו, והמדינה לא צריכה ולא יכולה לנהל את אזרחיה. משק חופשי איננו כאוטי ונעדר תכנון ומחשבה מכיוון שבמקום תכנון ממשלתי, כל אינדיבידואל מתכנן עבור עצמו. צניעות מובילה לחירות; חירות מובילה לשגשוג.
השאלה עם חנויות הנעליים מצביעה על טעות נפוצה שאפילו (לצערי) הרשות לתחרות של משרד האוצר סובלת ממנה קשות:
שוק חופשי אינו דורש ואינו מחייב ריבוי עסקים. הוא יכול בהחלט להתקיים עם חברה אחת(מונופול) או מספר חברות המתפקדות כחברה אחת(קרטל).
הבסיס לקפיטליזם אינו ריבוי אפשרויות אלא החשש של בעל עסק שאם הוא לא יציע את המוצר הטוב ביותר האפשרי יוכל לבוא יזם ולהקים עסק חדש או להשתמש בעסק קיים על מנת לקחת ממנו את הלקוחות והוא יוכל להפסיד הכול.
כל זמן שאיננו מבינים את זה-לא נצליח לקדם שוק חופשי אפילו בקצת.
אז מה זה אם לא תחרות. קיום תחרות אין פרושו פרוט כמה מתחרים ממשיים או בכח. תחרות מתקיימת מעצם היכולת ולו רק בכח להחליף. במילים אחרות יכולת ההשתלטות גם היא תחרות. ומה אתה מבין??
אכן, שיטה סוציאליסטית ומשק ריכוזי הם בעייתיים ביותר.
מאידך, הקפיטליזם אינו מאפשר בהכרח "שגשוג מתוך חירות". הוא מאפשר שגשוג במונחים של מקרו נתונים, כשאין כשלי שוק (ואלה אינם נדירים, יחסית), וגם זה תמיד מתוך שיעבוד יחסי של רוב האוכלוסיה לטובת המיעוט החזק, ההולך ומתעשר בריכוז הון ובהכנסות.
האמת היא כמובן היכן שהוא באמצע: דרוש פיקוח מדינתי כדי למנוע כשלי שוק, כוחות השוק צריכים להתאזן ע"י פעילות מדינתית מידתית שתאפשר תחרותיות ממשית ומשמעותית – גם ע"י מניעת ריכוזיות ומונופולים. כמו כן דרושה התערבות מסוימת, גם השקעתית, של הממשלה במשק לתכליות שהשוק הפרטי אינו יכול לעמוד בהן. בנוסף, דרושה הפרטה אבל היא צ"ל זהירה כשמדובר במוצרים ציבוריים ובאינטרס להבטיח את איכותם וזמינותם באופן השווה לכל נפש. ולבסוף – דרושה השקעה ממשלתית מסוימת בשירותים חברתיים ובהקצאות כספים כדי למנוע פערים סוציואקונומיים בלתי נסבלים המסכנים את הלכידות של החברה.
בישראל, בגלל מצבה הגיאופוליטי המורכב, וגם בגלל גורמים פנימיים – ההטרוגניות החברתית תרבותית והריבודיות הסוציואקונומית המאוד חזקה – האיזון הנכון בין גישות כלכליות, בפרט בין גישות סוציאליות לגישות נאו ליברליות – היא קריטית.
חשוב לומר דוקא זאת, במקום להטיף פעם אחר פעם ליישום עקרונותיה של גישה קפיטליסטית די מוקצנת.
הסבר לי בבקשה איך אתה משועבד לג׳ף בזוס ואיך סטיב ג׳ובס דיכא אותך.עושר מתבטא במוצרי צריכה ורמת חיים ולא במזומנים. עני היום עובד פחות קשה מעני לפני מאה-מאתיים שנה אבל יש לו רכוש ורמת חיים (נגישות לשירותים ורפואה) שלא הייתה גם למלך.
גם אם יש מעמד קטן ועשיר בהרבה מהשאר-זה לא אומר שהשאר לא נהנים משגשוג. וזה בטח לא ״שעבוד״. כשלכל עובד יש אפשרות להתפטר והבוס מרגיש מחויב לוודא שהם והקונים לא יעזבו אותו, מה הופך את הפועל ליותר משועבד ממנו?
גם שאר התגובה נע בין טעויות לפופוליזם.
מניעת כשלי שוק-תן כח לפוליטקאים ושופטים להתערב והם ישתמשו בו הרבה יותר מדי. יש אינספור דוגמאות. עדיף להימנע ולעבור מדי פעם תקופות קשות.
לגבי עידוד תחרות-עיין תגובתי לעיל.
לגבי מטרות שהשוק הפרטי לא עומד בהן-ברור מאליו, אין מי שרוצה הפרטה של מערכת המשפט והמשטרה.
לגבי זהירות-אין מה לעשות כל גמילה כולל גמילת אוכלוסיות מחסד וסיוע ממשלתי מחייב לעבור תקופה בה הנגמל יסבול אבל בסוף הוא יודה לך.
לגבי לכידות חברתית-אין חולק לגבי ההטרוגניות אבל הבעיה הזו נובעת דווקא מהצד השני. מתנועות אידיאליסטיות שמכניסות לאנשים תקוות שווא של שוויון לא ריאליסטי ומעודדות חשיבה של מעמדות וביטול החשיבה הלאומית(לכאורה בשם גלובליזציה…). תקוות השווא היא אימו של הייאוש. אבל כמובן שמי שריאליסטים שמנסים להנמיך ציפיות לרק קצת יותר ממה שיש עכשיו הוא זה שהורס את התקווה…
"תפסת מרובה לא תפסת" – לדת, למוסר, לצניעות, חלק חשוב במרקם החברתי ובכלכלה.
בניגוד לדת היהודית, המחשבה הסוציאליסטית היא פשטנית, אוטומטית ואכזרית.
אמן ואמן. נאה דרשת.
דת אינה קשורה למוסר, צניעות היא אמצעי שליטה דתי. לכל אלה אין דבר וחצי דבר עם כלכלה קפיטליסטית או עם תפיסות סוציאליסטיות. החיבור בין סוציאליזם לאכזריות טפשי באותה מידה כמו החיבור בין קפיטליזם לאכזריות, בשני המקרים מדובר בשיטות תיאורטיות שהיישום שלהן על ידי חסרי מוסריות הוא שפגע בבני האדם.
רבותי הקפיטליסטים, אתם אומרים כי "שגשוג יתאפשר רק משחרור, ומתוך צניעות וללא יומרה לנהל את המשק. המשק הינו מארג ענקי, מורכב ועדין של פעילות בין בני אדם. לא צריך וגם אי אפשר לתכנן אותו, והמדינה לא צריכה ולא יכולה לנהל את אזרחיה." אנא הסבירו לי מה דינם של משאבי טבע כמו מרבצים גדולים של מינרלים? אם המדינה לא תתערב, כיצד יקבעו למי שייכים משאבי הטבע הללו?