פרק מספר חדש: המדריך לאמריקניזם בימינו

הטקסט המובא כאן הוא מתוך מאמרו של ד"ר ירון ברוק שראה אור בספר 'המדריך החדש לאמריקאניזם' בעריכת ג'ונתן הוניג, ועוסק בהגותה של איין ראנד וביישומה בימינו בתחומי הפוליטיקה, כלכלה, משפט ותרבות.
ד"ר ירון ברוק וג'ונתן הוניג יהיו בין הדוברים בכנס החירות שיערך ביום רביעי הקרוב במרכז נא לגעת ביפו. ד"ר ברוק יעביר גם הרצאה מיוחדת לקהל הרחב באוניברסיטה העברית ביום ג', 2.4.19, בשעה 18:30.

לפרטים והרשמה לכנס החירות לחצו כאן

לפרטים והרשמה להרצאתו של ד"ר ברוק לחצו כאן

***

איין ראנד ראתה הן את הערך של אמריקה והן את האיומים לאמריקה בזמנה, כנטועים ברעיונות פילוסופיים רחבים. כפי שכתבה ב-המדריך לאמריקניזם, "העיקרון הבסיסי של ארצות הברית הוא אינדיבידואליזם," ו"הסוגיה העיקרית בעולם כיום היא בין שני עקרונות: אינדיבידואליזם וקולקטיביזם." היו אלה רעיונות קולקטיביסטיים שהניעו את האיומים השונים לארצות הברית שראתה, והדרך היחידה להגן על המפעל האמריקאי הייתה להגן על החזון האינדיבידואליסטי מאחורי כינונה של המדינה.

כאשר הגתה ראנד את המדריך ב־1946, היא כבר חששה שהרעיונות שהעצימו את אמריקה מאבדים מהשפעתם. מלחמת העולם השנייה הסתיימה זמן קצר לפני כן, והפשיזם האירופאי חוסל למעשה. זה הותיר את הקומוניזם – שכמו הפשיזם, הוא צורה טוטליטרית של קולקטיביזם – כאיום החיצוני הגדול ביותר שנותר לאמריקה ולאמריקניזם. בבית, איין ראנד הייתה עדה לעשור של התערבות ממשלתית הולכת וגוברת בכלכלה באמצעות תוכניות הניו דיל.

מדיניות הניו דיל הייתה המתקפה הגדולה הראשונה על האינדיבידואליזם והקפיטליזם האמריקאים שראנד הייתה עדה להם מאז שהגיעה לארצה החדשה, מתקפה שהוצדקה בטענה קולקטיביסטית שהייתה כהד (במידה פחותה של עקביות) לרעיונות הקומוניזם. הניו דיל, לדעתה, ייצג מדרך רגל חסר תקדים לאטטיזם באמריקה – התקפה על משמעותה ומהותה של אמריקה. במדריך, אפוא, אנחנו יכולים לראות את ראנד עונה הן לאיום החיצוני של הקומוניזם והן לאיום הפנימי של הניו דיל באמצעות קריאת תיגר על הפילוסופיה הקולקטיביסטית שבבסיסם של שני האיומים. ראנד הייתה אחת מהאנשים הספורים שהבינו מה יהיו ההשלכות של התפתחויות אלה, אם איש לא יערער עליהן.

הרבה השתנה מאז 1946. בעיקר ראוי לציין שהקומוניזם קרס וכמעט כולם משלמים מס שפתיים לפחות לערכי השוק החופשי. בה בעת הופיעו אתגרים חדשים לאמריקה, כמו עליית הטרור האסלאמי. זה מוביל לשאלה: האם המדריך של ראנד נשאר רלוונטי בימינו? אני מאמין שהתשובה חיובית – בדיוק משום שניתוחה של ראנד ב־1946 לא היה ניתוח עיתונאי. הוא התמקד בעקרונות פילוסופיים.

עיקרון הוא מושג מופשט רחב המשלב אין־ספור אלמנטים מוחשיים. אף על פי שרבים מהאיומים המוחשיים לאמריקה השתנו, עדיין נכון הדבר שכדי להבין את אמריקה ואת האתגרים הניצבים בפנינו, יש להבין את הקונפליקט בין עקרון האינדיבידואליזם לעקרון הקולקטיביזם. וכך אנו יכולים לשאול: כיצד השאלות והנושאים שמציגה גרסתו המודרנית של המדריך לאמריקניזם שונים מאלה שהגתה ראנד לפני כמעט שלושת רבעי מאה?

עם זאת, לפני שנפנה לשאלה הזו, חשוב לזכור שראנד עדיין לא פיתחה את הפילוסופיה המפורשת שלה במלואה כשחיברה את המדריך; היא השיגה זאת רק ב־1957 כשפרסמה את גולת הכותרת של יצירתה, מרד הנפילים. היא נוכחה בסופו של דבר כי הקונפליקט בין אינדיבידואליזם לקולקטיביזם היה ביטוים הפוליטי של קונפליקטים עמוקים יותר באתיקה (אגואיזם מול אלטרואיזם) ואפיסטמולוגיה (היגיון מול מיסטיציזם). יתר על כן, ראנד הייתה גאונית, ותהיה זו טעות לנסות להעריך כיצד היא עצמה הייתה מנהלת פרויקט כמו המדריך כיום, בהנחה שבכלל הייתה עושה זאת אפילו. תחת זאת אנחנו נחקור כיצד אותו קונפליקט שראנד זיהתה בזמנה – אינדיבידואליזם מול קולקטיביזם –מתחולל באמריקה כיום.

ירידת קרנו של הקולקטיביזם כאידאל של מאבק קדוש

הקולקטיביזם הופיע כאידאל מפורש שתנועות שונות רוממו וביקשו ליישם בעקביות, בין אם בגרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית או רוסיה הקומוניסטית. אבל זה השתנה לאחר מלחמה העולם השנייה. במאמר שלה משנת 1965, "ניצול ההזדמנות: 'מרד' הסטודנטים", כתבה ראנד:

ככוח תרבותי־אינטלקטואלי וכאידאל מוסרי, הקולקטיביזם גווע במלחמת העולם השנייה. אם אנחנו עדיין מתגלגלים בכיוונו, זה רק בשל האינרציה של הריקנות והמומנטום של ההתפוררות. תנועה חברתית שהחלה עם המבנים הדיאלקטים הגמלוניים ומפצחי המוח של הגל ומרקס, והסתיימה בעדר של ילדים בעלי מוסריות מפוקפקת הרוקעים ברגליהם וצורחים: "אני רוצה את זה עכשיו!" – הגיעה לקץ דרכה"

לאחר מלחמת העולם השנייה, אבל בעיקר לאחר נפילת הקומוניזם, הוויכוח השתנה: כבר לא התבקשנו לבחור בין שתי מערכות חברתיות. עליונות "כלכלות השוק" התקבלה כדבר מובן מאליו, והוויכוח נסב על אילו מסים, רגולציות ומדיניות של מדינת הרווחה יש לאמץ בכל רגע מסוים. בקצרה, הכלכלה המעורבת – תערובת של חופש הפרט ושליטה קולקטיביסטית – התקבלה כדבר מובן מאליו.

כלכלה מעורבת, כפי שציינה ראנד, לא מתנהלת לפי עקרונות פוליטיים, אלא במאבקי קבוצות לחץ. תפקיד הקולקטיביזם בכלכלה מעורבת אינו כאידאל מנחה המוחל ומיושם באופן מודע. תחת זאת, הרעיונות הקולקטיביסטיים מגוייסים קמעא קמעא על מנת להצדיק את דרישותיהן הספציפיות של קבוצות לחץ שונות, ובכדי להלבין את פניו של כל מי שמחזיק בעמדה העקרונית התומכת בחופש הפרט.

לדוגמה, מקדמי השוויון שהתנגדים לאי־שוויון כלכלי אומרים לנו שלא ניתן להתיר כל אי־שוויון אלא אם הוא "לטובת הכלל", וממשיכים להטיף לאג'נדה של "צדק חברתי" הכוללת הטלת מסי הפקעה על "האחוזון העליון". בה בעת, הרפובליקנים לא רק מקבלים כדבר מובן מאליו את הארכת התוכניות הקולקטיביסטיות של חלוקה מחדש שנוסדו פחות או יותר בתקופה שראנד כתבה את המדריך, אלא גם מכפילים את הרטוריקה הקולקטיביסטית ומצדיקים את המדיניות האטטיסטית שלהם עצמם במונחים של "המדינה קודמת לכול". תוצאת מאבקי קבוצות הלחץ המתמשכים, המתפשטים האלה היא צעידה איטית ומהוססת לכיוון אטטיזם.

אף על פי שמעטים האנשים הרוצים ליישם רעיונות קולקטיביסטיים בעקביות בימינו כפי שעשו המשטרים הטוטליטריים של המאה ה־20, אין למעשה איש הדוחה מכול וכול ובמודע את המסגרת הקולקטיביסטית ומגן על האינדיבידואליזם ועל החירות. חיוני להבחין, אפוא, בדרכים המתוחכמות שבהן הרעיונות הקולקטיביסטיים מעצבים את התנועות והעימותים המובילים אותנו בהדרגה לקראת אותו היעד שעבורו לחמו פעם הקולקטיביסטים האדוקים באופן גלוי.

טוטליטריות אסלאמית

לרוע המזל, הדת בימינו אינה רק סוגיה פוליטית; היא סוגיה של ביטחון לאומי. אמריקה נמצאת תחת איום הטוטליטריות האסלאמית. ראנד לא האריכה ימים לראות את מתקפות הטרור האסלאמי על אמריקה. אבל היא צפתה במהפכה האיראנית, שבה האסלאמיסטים הדיחו את השאה ולקחו 50 אמריקאים כבני ערובה. כפי שאמרה ראנד באותה עת:

אין ספק שזו אשמת מדיניות החוץ שלנו, ובשלב זה אין דרך פעולה נכונה. מאוחר מדי. אם לא פרצנו ביום הראשון או השני לאחר שנלקחו בני הערובה, שום דבר שנעשה לאחר מכן לא יועיל, וייקח לנו שנים להתגבר על ההשפלה"

השאלה היא: כיצד האומה החזקה ביותר בהיסטוריה האנושית יכולה להיות מאוימת בידי קבוצה כל כך פרימיטיבית? מדוע הפגנו חולשה כה רבה לפני 1979 עד שאיראן העזה לקרוא עלינו תיגר – ולמה הגבנו להשפלה הזו בכזו חולשה, אז ובעשורים שלאחריה, וכך עודדנו את אויבינו בכל צעד ושעל?

שוב, הסיבה היא פילוסופית. הקולקטיביזם מלמד אותנו שלא מוסרי לנהוג באנוכיות – כאנשים אינדיבידואלים וגם כאומות. זה נחשב ללא מוסרי להגן על עצמנו בביטחון מפני איומים חיצוניים באמצעות כוח צבאי – במיוחד אם זה נעשה באופן "חד־צדדי", דהיינו, ללא תמיכת הקולקטיב.

יתר על כן, האמריקאים נפלו קורבן לסוג ארסי במיוחד של קולקטיביזם, הרב־תרבותיות, המלמדת אותנו להתייחס לכל התרבויות כשוות: איננו יכולים להתנגד לאסלאמיסטים רצחניים משום שאיננו טובים מהם. כפי שמסביר לאונרד פיקוף בהרצאה שלו משנת 2003, "אמריקה נגד אמריקנים":

רב־תרבותיות… היא מתקפה בממדים חסרי תקדים על ההערכה העצמית הלאומית והיוזמה שלנו. "האם אנחנו טובים יותר," שואלים בימינו אמריקאים משכילים רבים, "מן התרבויות ששונאות אותנו? האם אין גם להן זכות לרעיונות ולערכים משלהן?" אתם רואים איך אנחנו יכולים להיות המעצמה העולמית היחידה ואף על פי כן חסרי יכולת להילחם כראוי באויבים שלנו? לכלי נשק מטילי אימה אין כל ערך, אם האדם שמניח את אצבעו על הכפתור אינו מסוגל לגרום לעצמו או לבני ארצו לקבל את ההחלטה ללחוץ עליו"

מדריך מודרני, אפוא, יצטרך להתייחס לסוגיות של מדיניות חוץ, ובעיקר לאיום של הטרור האסלאמי, כפי שעשה אילן ז'ורנו באסופה הזו. ז'ורנו דן בטבעה החלש וחסר העקרונות של מדיניות החוץ שלנו מאז 1945. (בשנת 1979 בתוכנית הטלוויזיה דונהיו, ראנד מתארת את מדיניות החוץ האמריקאית מאז ימי הניו דיל כ"מבישה".) בנוסף הוא דן במדיניות חוץ אינדיבידואליסטית ראויה לאמריקה, וכן בסוגיות נלוות, כוללמתקפת מנע, איך להתמודד עם הטרור בעולם שלאחר פיגועי ה־11 בספטמבר, הוראות הפתיחה באש ועוד.

הגנה על אנשי עסקים

האינדיבידואליזם האמריקאי שחרר את הגל הגדול ביותר של קדמה ושגשוג בהיסטוריה האנושית – מעל הכול באמצעות שחרורם של בני האדם לחתור להפקת רווחים. אנשי עסקים, האמינה ראנד, הם הגיבורים עלומי-השם המרימים את רמת החיים של המין האנושי – לא בכך שהם משרתים אחרים בחוסר אנוכיות, אלא באמצעות דאגה לאינטרס העצמי שלהם. מסיבה זו, הקולקטיביזם מגנה אותם. אנשי עסקים נחשבים לבלתי מוסריים – לא בגלל חטא אמיתי או לכאורה – אלא דווקא משום שמניע הרווח הוא שממריץ אותם.

ב־1946 כבר היו אנשי העסקים נתונים למתקפה משמעותית. ענקי העסקים של המאה ה־19 הושמצו כ"ברונים שודדים"; אשמת השפל הגדול הוטלה על העסקים, וכך גם כמעט כל בעיה כלכלית שאמריקה ניצבה בפניה. המתקפות האלה, יחד עם הרגולציות ואמצעי הבקרה הממשלתיים שהן מולידות באופן בלתי נמנע, רק התגברו בשנים הבאות. למרות שאנשי העסקים האמריקאים בימיה של ראנד היו חופשיים יותר וזכו לכבוד רב יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, הם עדיין לא זכו להכרה מוסרית – וכתוצאה מכך זכותם המוסרית להפקת רווחים בחופשיות נשחקה באופן בלתי נמנע. מאז שראנד פרסמה את המדריך, המדינה הרגולטורית ששולחת ידה בכול גדלה באופן קבוע, יחד עם השחיתות, הליקויים והפרוטקציה שהיא יוצרת באופן בלתי נמנע.

בכתביה המאוחרים של ראנד, השבח לעסקים והרשעות שבמתקפות על עסקים הפכו לאחד הנושאים המרכזיים שלה. היא היללה את אנשי העסקים היצרניים במרד הנפילים, ובשנים שלאחר פרסום הספר, יצאה בפומבי להגנת אנשי העסקים. בהרצאתה משנת 1961 בפורד הול פורום [מרכז הרצאות בבוסטון], "המיעוט הנרדף של אמריקה: העסקים הגדולים", ראנד דנה ב"דעות הקדומות, העוולות, הרדיפה והשנאה העיוורת וחסרת ההיגיון" המכוונת מצד החברה כלפי אנשי העסקים. לאחר מכן המשיכה והשוותה את היחס לפושעים תחת הדין הפלילי עם ליחס לאנשי עסקים תחת "הצמיחה הגרוטסקית, הבלתי הגיונית והמרושעת של הסתירות הבלתי ניתנות לאכיפה, הבלתי שפיטות, שלא ניתן לציית להן, הידועות בתור חוקי ההגבלים העסקיים":

יחס החוק המוענק לפושעים אמיתיים עולה במידה רבה על זה הניתן לאנשי עסקים. זכויות הפושע מוגנות על ידי חוקים אובייקטיביים, הליכים אובייקטיביים, כללים אובייקטיביים להצגת ראיות. פושע נחשב חף מפשע עד שתוכח אשמתו. רק אנשי עסקים – היצרנים, המפרנסים, התומכים, ה"אטלסים" הנושאים את הכלכלה כולה על כתפיהם – נחשבים אשמים מטבעם ונדרשים להוכיח את חפותם, ללא כל אמת מידה ניתנת להגדרה לחפות או להוכחת אשמה, ונתונים לחסדי הגחמה, משוא הפנים או הרשעות של כל פוליטיקאי תאב פרסום, כל אטטיסט תככן, כל חדל אישים אכול קנאה שאולי הצליח לפלס את דרכו מעלה למשרה ביורוקרטית ומשתוקק לערוך פשיטה על איזה מונופול.

הופעתה הציבורית האחרונה של ראנד הייתה בפני קבוצה של אנשי עסקים בנובמבר 1981. במהלך ההרצאה תיארה ראנד איך אנשי עסקים, המעניקים תועלת עצומה לחברה, הם למרות זאת "האנשים השנואים, המואשמים והמגונים ביותר" בחברה. כאן ראנד המשיכה וזיהתה תופעה אותה כינתה "אישור הקורבן", שבה אנשי העסקים מעצימים את העוול הנגרם להם בקבלם את אמות המידה המוסריות של תוקפיהם ובהתנצלם על מעלותיהם היצרניות.

כדוגמה לתופעה הזו, ראנד הצביעה על התמיכה הכספית שאנשי עסקים מעניקים למוסדות ההשכלה הגבוהה, מבלי לתת את דעתם לרעיונות שהדולרים שלהם משמשים להפצתם. "מיליונים על גבי מיליונים על גבי מיליונים של דולרים נתרמים לאוניברסיטאות מדי שנה בידי עסקים גדולים, ולתורמים אין שום מושג על מה מבוזבז הכסף שלהם או במי הוא תומך. הוודאות היחידה היא שחלק מהתעמולה החריפה ביותר נגד עסקים ונגד קפיטליזם מומנה בידי אנשי עסקים בפרויקטים כאלה… זה פשע מוסרי לתת כסף כדי לתמוך במחריביכם. אולם זה מה שאנשי עסקים עושים בפזיזות חסרת אחריות שכזו."

למרבה הצער גם בימינו ממשיכים אנשי עסקים במנהג האובדני של מתן אישור למחריביהם. בדוגמה ראויה לציון, המייסד השותף של מיקרוסופט, ביל גייטס, יצא בפומבי נגד הקפיטליזם, המערכת החברתית שאפשרה לו להיות ממציא ולצבור עושר. קפיטליזם, הוא אומר, חסר את "התמריץ הנכון" (התמריץ להשתמש "במדע שעוזר לעניים"), ולכן צריך "לתקן" אותו. איל ההשקעות וורן באפט קורא דרך קבע לאנשי עסקים עשירים "לתרום את חלקם" – דהיינו, הרבה יותר ממה שהם משלמים עכשיו – בתשלומי מסים, כחלק מאתיקה של "הקרבה משותפת".

מבחינה רחבה יותר, אנשי עסקים נותרים "מיעוט נרדף", והעול המוטל עליהם ממדינת הרווחה הרגולטורית מעולם לא היה כבד יותר – בייחוד מאז המשבר הפיננסי של 2008. יש כמה סימנים חיוביים, ללא ספק. חשוב לא להתעלם מההצלחה של עמק הסיליקון בקידום החדשנות, וכן בדעת הקהל החיובית בדרך כלל על יזמי היי־טק, ממציאים ואפילו משקיעי הון סיכון. אם יש תקווה לעתידה של אמריקה, זהו וודאי מקור עיקרי לכך. אף על פי כן, המגמה הכללית הייתה רעה עד כה כלפי אנשי עסקים.

***

הטקסט המובא כאן הוא מתוך מאמרו של ד"ר ירון ברוק שראה אור בספר 'המדריך החדש לאמריקאניזם' בעריכת ג'ונתן הוניג, ועוסק בהגותה של איין ראנד וביישומה בימינו בתחומי הפוליטיקה, כלכלה, משפט ותרבות.
ד"ר ירון ברוק וג'ונתן הוניג יהיו בין הדוברים בכנס החירות שיערך ביום רביעי הקרוב במרכז נא לגעת ביפו. ד"ר ברוק יעביר גם הרצאה מיוחדת לקהל הרחב באוניברסיטה העברית ביום ג', 2.4.19, בשעה 18:30.

לפרטים והרשמה לכנס החירות לחצו כאן

לפרטים והרשמה להרצאתו של ד"ר ברוק לחצו כאן