מרגרט תאצ'ר הייתה מדינאית דגולה שלא נרתעה מול אתגרים ושירתה היטב את ארצה ואת העולם החופשי כולו
מאמר זה מאת רונלד רייגן הופיע בכתב העת 'נשיונל רוויו' בחודש מאי 1989, מספר חודשים לאחר תום כהונתו השנייה כנשיא, וכחצי שנה לפני פרישתה של מרגרט תאצ'ר מתפקיד ראש ממשלת בריטניה בתום 11 שנות כהונה. מרגרט תאצ'ר נפטרה ב-8 באפריל 2013, בגיל 87.
***
לפני שנים רבות, כאשר עדיין הייתי מושל קליפורניה, הוזמנתי לשאת דברים בפני קהל גדול של אנשי עסקים בלונדון. עם הגעתי פגשתי אמריקני אחר וחבר ותיק, ג'סטין דארט המנוח. זמן קצר קודם לכן, המפלגה השמרנית הבריטית בחרה לראשותה את מרגרט תאצ'ר. היא הייתה האישה הראשונה שהחזיקה בתפקיד הזה, ואם השמרנים היו מנצחים בבחירות היא הייתה הופכת גם לאישה הראשונה בתפקיד ראש הממשלה.
ג'סטין הכיר את בני הזוג תאצ'ר וארגן לי פגישה עם המנהיגה החדשה של המפלגה. על כך אהיה לעולם אסיר תודה. מצאנו שיש בינינו הסכמות רבות בנושאי כלכלה ולגבי התפקיד הראוי של הממשלה במגזר הפרטי. הפגישה הראשונה ההיא במשרדה נמשכה כשעה וחצי.
באותו ערב הייתי אורח באירוע אחר. אדון אחד שמע על פגישתי מהבוקר ושאל: "איך התרשמת מגברת תאצ'ר?". עניתי שהתרשמתי מאוד והוספתי כי אני מאמין שהיא תהיה ראש ממשלה נפלאה. הוא השיב: "הו חברי היקר, אישה בתור ראש ממשלה?". הטון שלו רמז שהוא רואה בכך רעיון בלתי אפשרי. לא יכולתי שלא להזכיר לו שלאנגליה הייתה פעם מלכה בשם ויקטוריה שדווקא הצליחה לא רע. הוא ענה: "בחיי ששכחתי מזה לגמרי".
ובכן, מרגרט תאצ'ר היא כעת ראש ממשלת בריטניה יותר מעשר שנים. היא זוכה לכבוד מכל ראשי המדינות שהיו איתה בקשר; היא הביאה שיפור גדול לכלכלה האנגלית והחזירה לבעלות פרטית עסקים ותעשיות שנלקחו בידי הממשלה. זהו הישג יוצא דופן.
במבט לאחור על שנות השבעים המאוחרות, אנחנו זוכרים את התקופה כמדכאת מבחינה כלכלית. באמריקה היו תורים לדלק, האינפלציה והאבטלה היו גבוהות ושיעורי הריבית נסקו. הדיכאון והאומללות הגיעו לשיאים של כל הזמנים. אבל המצב באירופה, ובמיוחד בבריטניה, היה אף גרוע משלנו. למה שאנחנו הגדרנו כ"מדד האומללות", בבריטניה קראו "המחלה הבריטית": שילוב של אפס צמיחה ואינפלציה דוהרת, שהגיע באחת השנים ל-25 אחוזים. גרוע מכך, לאחר ארבעים שנה של סוציאליזם, ההרגלים של חוסר יעילות ברחבת הייצור במפעל וחוסר היזמות במשרדי ההנהלה כבר היו מושרשים עמוק. רוח החדשנות הבריטית, ששינתה חצי מהעולם בימיה של המלכה ויקטוריה, הורדמה ונעלמה.
לא נרתעת
מרגרט תאצ'ר שינתה את כל זה, והראתה שתי תכונות של גדולה. הראשונה הייתה בכך שהיא חשבה ברצינות כיצד להחיות את הכלכלה הבריטית ונכנסה לתפקיד עם מדיניות ברורה לעשות זאת. היא הורידה את האינפלציה על ידי שליטה באספקת הכסף, והחלה בהסרת רגולציות וסובסידיות שגרמו לעסקים להיות עצלים.
התכונה השנייה הייתה כוח רצון בריטי אמיתי. שנינו הבנו שהמדיניות שלנו לא תפתור בין לילה בעיות כה עמוקות. ההשפעות הראשונות, במהלך המיתון העולמי של 1981, היו כואבות. אני זוכר פגישה איתה בוושינגטון בזמן שאנשים בשתי המדינות קראו לשינוי מסלול. היא לא נרתעה מעולם, והמאורעות הוכיחו את צדקתה. בריטניה היום, וגם ארה"ב, נהנות מהתאוששות כלכלית חסרת תקדים. עסקים בבריטניה, לאחר שהתעוררו משינה סוציאליסטית ארוכה, הפכו להיות המתחרים הגדולים ביותר שלנו בשוק העולמי.
בנוסף לכל אלה, מרגרט תאצ'ר החלה בפירוק התשתית הסוציאליסטית על ידי הפרטה של תעשיות גדולות בתחום הפלדה והתעופה. כפי שאני טענתי בצניעות שהורדת המיסים בשנת 1981 עוררה גל של הורדות מיסים ברחבי העולם, כך גם תכנית ההפרטה של תאצ'ר זכתה לחיקויים החל מטורקיה ועד לניו זילנד. גם לנו בארה"ב לא יזיק עוד מזה.
מרגרט הציפה מחדש את הדברים שסימלו מאז ומתמיד את בריטניה הגדולה. ההוכחה הטובה ביותר לכך הייתה תגובתה המיידית לקריאת התיגר על הריבונות הבריטית באיי פוקלנד. ניסינו את כל האמצעים להגיע לפתרון של שלום המוסכם על כל הצדדים, אך היה לי ברור תמיד שאם דבר זה אינו אפשרי, הבריטים ילחמו. באותו הזמן כבר הכרתי את העוצמה והנחישות של מרגרט. אחרים אולי לא.
אותה נחישות נראתה היטב גם כאשר נאט"ו החליטה להציב סוללות טילים לטווח בינוני במערב אירופה כדי להתמודד עם טילי ה-SS20 הרוסיים. אני הצעתי בתחילה אפשרות של נסיגה לשני הצדדים. אך כאשר הסובייטים סרבו ונטשו את ועידת ז'נבה, דווקא אנחנו הוקענו כמחרחרי מלחמה על ידי מי שקראו לעצמם אנשי "תנועת השלום". מפגינים בכל רחבי אירופה צעדו במחאה ובמטרה למנוע את הצבת טילי נאט"ו שהיו אמורים להגן להם, ומשום מה נדמו כליל בכל הקשור לטילים הסובייטים שמאיימים עליהם.
גם מול ההפגנות האלה, מרגרט לא נרתעה לרגע. מערב אירופה עמדה איתנה. הצבנו את הטילים והסובייטים, תחת הנהגה חדשה בראשות מיכאיל גורבצ'וב, חזרו אל שולחן הדיונים לאחר שלוש שנים והגענו להסכם פירוק הנשק שהוביל לנסיגה דו צדדית. אני מאמין שהיסטוריונים יראו בכך את אחת מנקודות המפנה החשובות של העולם בעידן המלחמה הקרה. ההישג הזה לא היה יכול להתגשם ללא האומץ וההתמדה של מנהיגים כמו מרגרט תאצ'ר.
חברה אמיתית
עם כל העוצמה ששידרה, מרגרט תאצ'ר עדיין הייתה ליידי. מדי שנה נפגשנו בפסגה של מנהיגי שבע הכלכלות הגדולות בעולם (בריטניה, קנדה, צרפת, איטליה, מערב גרמניה, יפן וארה"ב). המפגשים נערכו מדי שנה במדינה אחרת, כאשר המנהיג המארח עמד בראש הפסגה. לפני כמה שנים, כאשר הפסגה התקיימה באנגליה תחת מרגרט, ראש מדינה אחר פצח בהתקפה חריפה עליה. הוא טען שהמפגש לא נערך בצורה דמוקרטית ושתאצ'ר מתנהגת כדיקטטורית. מרגרט התירה לו לסיים את דבריו ואז המשיכה במפגש כרגיל. היא שמרה על קור רוח ולא ניסתה אפילו להגיב להאשמות חסרות הבסיס.
כאשר הפגישה הסתיימה ניגשתי אליה לשוחח. אמרתי לה את דעתי על ההאשמות שהוטחו בה, והוספתי כי לא הייתה לו זכות לעשות זאת. תגובתה השקטה הייתה: "נשים יודעות מתי גברים מתנהגים כמו ילדים קטנים".
למי שתוהה מדוע אני משתמש בשמה הפרטי של מרגרט, אסביר כי פניה בשם פרטי הייתה מקובלת בפגישות האלה. ההבדל שזה עשה היה מדהים, ואני מאמין שתאצ'ר הייתה זו שקידמה את ההצעה הזו במקום להשתמש בפניה רשמית.
יחסים אישיים משפיעים על הפוליטיקה הבינלאומית הרבה יותר ממה שרוב האנשים סבורים. כמובן שכל אומה הולכת בעקבות האינטרסים שלה בנושאים החשובים, אבל ישנם מקרים בהם האמון שנבנה במשך שנים ביו שני מנהיגים משפיע רבות על התוצאה. באופן אישי, גיליתי שזה יתרון גדול כשיש לך חבר ובעל ברית ברחוב דאונינג. בכל התקשרות שלי איתה, מרגרט תמיד הייתה כנה וגלוית לב. באופן כללי, שנינו הסכמנו על רוב הדברים. הייתי אסיר תודה לקבל את תמיכתה המוסרית והחומרית כאשר החלטנו להפציץ מטרות טרור בלוב כדי להגן על כוחותינו.
גם כאשר לא הסכמנו, ידעתי שהעצה שלה מגיעה מחברה אמיתית של העם האמריקני החולקת את אותה השקפת עולם ומדגישה את ערכי החירות. היה לנו מזל רב כאשר שנינו נבחרנו באותה העת ובתקופה בה נפתחו הזדמנויות להפיץ את החירות למדינות אחרות בעולם – אם זה בעולם השלישי, באפגניסטן, במזרח אירופה ובברית המועצות עצמה.
כאשר היה תור ארה"ב לארח את הפסגה, החלטנו לערוך את המפגשים בעיר וויליאמסבורג בווירג'יניה, לה חלק היסטורי בו שומרו הרחובות כפי שהיו בתקופה בה הייתה מושבה בריטית. כנהוג בכל פסגה, שבעת המנהיגים היו נפגשים לארוחת ערב, אותה ערכנו בבית המושל הבריטי הישן. לפני שהתחילה השיחה הכללית, תכננתי לפנות למרגרט ולומר: "אם אחד מאבותיך היה מעט יותר חכם, את היית מארחת את המפגש הזה". כאשר התחלתי לומר את המשפט, היא קטעה אותי מיד והשלימה בדיוק את מה שתכננתי להגיד.
מרגרט תאצ'ר היא אישה ומדינאית דגולה ששירתה היטב את ארצה ואת העולם החופשי כולו, ועמדה על שלה בין כל מנהיגי העולם הגברים.