לקראת תכנית טראמפ: ההזדמנויות, הטעויות והסכנות

תכנית השלום של הנשיא טראמפ לפתרון הסכסוך הפלסטינאי-ישראלי מדוברת מזה שנתיים, ועד היום, באופן פלאי, רק הוא ומספר מקורבים יודעים על פרטיה.  למרות זאת, מספר הדלפות שפורסמו נושא מספיק תואמות כדי שיהיה ניתן לאגד אותן, בתוספת שיחות עם בכירים בממשל, לתוכן שכנראה מכילה העסקה.

אלו מצביעים על כך שבסופו של דבר התכנית כוללת את היסודות הבאים: המדינות הערביות מכירות בישראל וישראל מכירה בפלסטין, כאשר עיר הבירה של שתיהן היא ירושלים.  גישה זו בנויה על יסודות שהוצעו בעבר על ידי נשיא מצרים א-סיסי ב-2016, על ידי ממשל אובמה ב-2009 וביוזמת השלום הערבי ב-2002, ואפילו על ידי עבדכם הנאמן בתכנית הסימטרית שלי מ-1990.

כל התכניות הקודמות הללו קראו לישראל לעשות את הצעד הראשון, או לחלופין קראו לצעדים הראשונים להיעשות במקביל על ידי ישראל והפלסטינים. לעומת זאת, התכנית של טראמפ קוראת למדינות ערב לעשות את הצעד הראשון, כאשר הצעד הישראלי מגיע כתגובה.  שינוי זה גרם ליו"ר הרש"פ מחמוד עבאס לסרב מיד ל"עסקת המאה" כאשר הוא נפגש עם טראמפ בשנת 2017; דיווח אחד ציין כי "עבאס מפחד זמן רב מהצעה שכזו" ושהוא "התנגד בחריפות" לתכנית.

למרות תגובה זו, העסקה המדוברת מכילה רכיבים רבים לטובת הפלסטינאים: פלסטין תהיה מורכבת מכל שטחי A ו-B בגדה המערבית וחלקים של שטחי C, שבסך הכל יהוו 90% מיהודה ושומרון. עיר הבירה תהיה בתוך או בצמוד לגבולות המנהליים הרחבים של ירושלים. ייתכן שאיזור זה יתפרס משועפט לאיסעוויה, אבו דיס וג'אבל מוכאבר.

עוד תכלול התכנית גוף בינלאומי המפקח על הממשל המשותף של האגן הקדוש (הכולל את העיר העתיקה) של ישראל עם פלסטין. גוף משותף של ירדן ופלסטין השולט על מקומות מקודשים לאסלאם בירושלים; מצרים, ירדן ולבנון נותנים יותר זכויות לאזרחי פלסטין; תושבים יהודיים בישובים קטנים ביהודה ושומרון מפונים למקומות אחרים; מעבר יבשתי מחבר בין עזה לגדה המערבית; עזה מסופחת לפלסטין כשהרשות הפלסטינית חוזרת לשלוט בה;

וושינגטון מצדה תארגן חבילת סיוע הומניטרי עצומה לרשות הפלסטינית, כנראה בשווי 40$ מיליארד. זהו סכום שאם מחלקים אותו, מגיע ל- 25000$ לכל פלסטינאי המתגורר בגדה המערבית; הפלסטינאים נהנים מגישה זמנית לנמלים ולשדות התעופה של ישראל, עד שמימון חיצוני יבנה שירותים בלעדיים לפלסטינאים.

מנגד, הפלסטינאים ככל הנראה יתבקשו לקבל על עצמם מספר הגבלות: המשך שליטה ישראלית על גבולות פלסטין, על נגישותם לאויר ולים, ולבקעת הירדן; הכרה חוקית של הממשלה האמריקנית (ואולי סיפוח למדינת ישראל) של יישובים גדולים יותר ביהודה ושומרון המגיעות ל- 10% מיהודה ושומרון; ויתור על "זכות השיבה" של פלסטינאים המתגוררים מחוץ לגדה המערבית בתמורה לפיצויים;

טעות חמורה

בהנחה שהתוויה זו נכונה ביסודה, היא מדאיגה משלוש סיבות. הראשונה היא, שהתועלת למדינת ישראל היא אשלייתית בלבד. הסכמי השלום עם מצרים (שנחתמו לפני 40 שנה) ועם ירדן (לפני 25 שנה) לא הובילו למסחר רציני, יחסים דיפלומטיים וחברות, או הגברת המגעים בין אזרחי הארצות.  במקום זאת, הם הובילו להגברת התחושות האנטי-ציוניות של המצרים והירדנים בעוד הם משפרים את מאגרי הנשק שלהם.

דפוס דומה של עוינות גוברת הגיע לאחר הסכמים דיפלומטיים נוספים בין ישראל ללבנון בשנת 1983, ובין ישראל לאש"ף בשנת 1993; כיצד יהיה אפשר לצפות לשינוי לאחר הסכמי הכרה בישראל עם סעודיה או עם בחריין? במילים אחרות, הכרה במדינה פלסטינית כמעט שלא מועילה לישראל, ועלולה אף לפגוע בה. סיום התביעה ל"זכות השיבה" של הפלסטינים הינה התועלת האשלייתית הבאה.  צריך רק להזכר בשינוי לכאורה של אמנת אש"ף בשנות התשעים, ובכך שבפועל הם לא הפסיקו לקרוא להשמדת ישראל.

שנית, למרות היתרונות האמיתיות והבלתי ניתנים להחזרה (כסף, טריטוריה ולגיטימיות) אותם יקבלו הפלסטינים, הם בהחלט ימשיכו את הדפוס העתיק שלהם של דחיית ישראל דרך קמפיינים הקוראים לדה-לגיטימזציה ואלימות, כפי שהם עושים מאז הסכם השלום הראשון עם ישראל בשנת 1993.

זה יקרה משום שרעיון ה"מזרח התיכון החדש" המפוקפק של שמעון פרס, לפיו נתינת גמול לפלסטינאים והעשרתם תגרום להם להיות שוחרי שלום, מסתתר גם מתחת לתכנית המדווחת של טראמפ. אך נסיון של שנים רבות מראה שתגמולים אלו גורמים להם לרצות עוד יותר בחיסולה של מדינת ישראל. הרשות הפלסטינית תקח את ההכרה ב"פלסטין" ותעצים את האנטי-ציונות שלה.

שלישית, באם יחשבו הישראלים לפנות לטראמפ בקשר לדה-לגיטימיזציה ולאלימות, סיכוי סביר שהוא יגיב בחוסר סבלנות: הקונפליקט הישראלי-פלסטינאי כבר "ירד מהפרק" והם צריכים לעבור הלאה. אם הם יתעקשו, זעמו המצופה יהיה הרסני לא רק לישראל אלא גם לקמפיין האנטי-איראני ומאמצי האנטי-אסלאם באופן כללי.

לסיכום, התכנית המדווחת חוזרת על הטעות החמורה ביותר של הדיפלומטיה הישראלית-פלסטינית בכך שהיא מבקשת מעט מדי מהערבים והרבה מדי מהישראלים. אני צופה שהיא תכשל, כפי שנכשלו ההסכמים של קלינטון, ג'ורג' וו. בוש, ואובמה. לכן, אמריקנים שמוטרדים מהמצב בישראל, מאיראן ומהאסלאם, צריכים להתכונן לחשיפה הקרובה של מה שייתכן ויהווה הסכם בעייתי ביותר.  כן, עד עכשיו טראמפ היה הנשיא "הכי פרו-ישראלי אי פעם", אך כפי שמזכיר לנו התנ"ך, "אַל-תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים".

פרופ' דניאל פייפס הוא נשיא מכון המחקר Middle East Forum. הטור התפרסם לראשונה בעיתון ה'וושינגטון טיימס'. אנו מודים למחבר על הרשות לתרגמו.