פסק הדין היה פורץ דרך בתחום שילוב הנשים בצה”ל, אך בצבא ככל הנראה הרחיקו לכת הרבה יותר מאשר התכוונו השופטים בקביעתם הזהירה
"יש מספר פסקי דין ששינו מציאות, פסק הדין של אליס מילר נמנה עימם"
השופטת דליה דורנר בישיבה מיוחדת בכנסת לציון עשור לפס"ד אליס מילר, 8.3.2005
ב-8 בנובמבר 1995, קיבל בג"ץ ברוב של שלושה שופטים מול שניים את עתירתה של אליס מילר, שביקשה להתגייס לקורס טיס בחיל האוויר. בפסק הדין קבע בית המשפט כי שלילת האפשרות מנשים להתקבל לקורס טיס, אך ורק משום היותן נשים, היא אסורה ומהווה הפליה פסולה.
עוד כתבו השופטים כי ההבחנה בחוק שירות ביטחון בין גברים לבין נשים, אין משמעה שבין שני המינים מתקיימת שונות המצדיקה את פסילתן המוחלטת של כל החיילות למילוי תפקידים שונים ולכן, "בהיעדר ראיה לסתור בלשון החוק או בתכליתו, יש להעמיד את החוק בחזקתו הפרשנית כי הוא מתיישב עם כיבוד הזכות לשוויון בין המינים ואף מכוון להגשימה". בהתאם לכך, חייב בג"ץ את הצבא לזמן את מילר למבדקי ההתאמה לקורס הטיס.
בסופה של הפרשה לא התקבלה מילר לקורס הטיס הנכסף, אך לא היה זה סופו של דבר עבור אלפי נשים אחרות שהולכות, טסות, שטות ונוהגות בעקבותיה. למעשה, סימנה הפסיקה את פתיחתו של עידן חדש בחברה הישראלית בכלל ובצה"ל בפרט, בכל הנוגע לשירות נשים ביחידות צה"ל השונות, ובמגוון מקצועות ותפקידים שהיו חסומים עבורן עד לאותו פסק הדין.
חשיבותו של פסק הדין התבטאה בהמשך בהחלטות נוספות ביחס לזכות לשוויון בשירות, כפי שפורשו במערכת הצבאית על בסיס פסק הדין. פסק הדין הביא גם בשנת 2000 לשינוי חקיקתי עם קבלת התיקון לחוק שירות ביטחון, שעיקרו הוספת סעיף העוסק בשוויון בשירות. סעיף זה קובע כי לאישה תהא זכות שווה לזכותו של גבר למלא כל תפקיד בצה"ל, אלא אם הדבר אינו מתאפשר מפאת מהותו ואופיו של התפקיד.
האופן בו פורשו החוקים הרלוונטיים על ידי בית המשפט העליון בפסיקתו בעניינה של אליס מילר, כמו גם תרגום הפסיקה ויישומה בצה"ל, מעורר שאלות מהותיות עד לימינו ובמיוחד לאחרונה נוכח ההחלטה לעצור את מגמת שילובן של לוחמות בחיל השריון. פרשנותו של צה"ל לפסיקה הובילה למהלכים שלא כולם תוכננו בקפידה או תאמו את המחקרים שבוצעו, כולל בצה"ל עצמו, מהלכים שככל הנראה לא פיללו אליהם המחוקקים והשופטים בירושלים.
בבחינת התוצאות של אותם מהלכים, אין להתעלם מהמחיר האישי שנגבה מנשים צעירות וחדורות מוטיבציה עילאית, שהתנדבו למקצועות לחימה ובריאותן נפגעה; מיחידות שרמת הכשירות והמוכנות שלהן ירדה נוכח הורדת הסטנדרטים הנדרשים והתאמתם ליכולת הממוצעת של האישה; ממתחים חברתיים שנוצרו בצבא ומחוצה לו על רקע דתי- אמוני ואף על רקע מיני, ומחוסר התאמתו והיערכותו של צה"ל לצרכי השילוב, לאור ניתוח לוקה של כלל מרכיבי בניין הכוח.
פסק הדין בעניין מילר עסק ברובו בשאלת צדקתם של הטעמים התכנוניים, והמשיבים במשפט התייחסו לעניין שילוב נשים כטייסות ללא ראייה רחבה ובחינה מעמיקה, המשליכה על שילוב נשים כלוחמות בכל מערכי הלחימה בצבא, ולא רק במסגרת קורס הטיס.
יתרה מכך, מתוקף צמצומו של הדיון המשפטי ומיקודו במהות העתירה, לא נדונו לעומקן סוגיות חברתיות וערכיות מהותיות להן השלכות רחבות הנוגעות למדיניות שילובן של נשים כלוחמות, כמו למשל ההשפעות על הלכידות החברתית של לוחמים ביחידות קרביות, וההשפעה על היכולות המבצעיות בשדה הקרב. גם ניתוח כלל המשמעויות לשילוב נשים כמו התאמת תורת הלחימה, תחום הארגון, התשתיות וכוח האדם, ההכשרות והאימונים, לא נידונו כלל במשפט.
מי אחראי?
סוגיות אלו הינן סוגיות מהותיות שאינן בהכרח משפטיות ובעלות מרכיבים חברתיים וערכיים עליהם צריכים להחליט קובעי המדיניות הנבחרים במדינת ישראל, ולא שופטי בג"ץ. לעמדה זו נמצאו תומכות גם מקרב קצינות צה"ל שכיהנו בתפקיד יועצת הרמטכ"ל לענייני, כפי שצוטטו בכתבה של אמיר בוחבוט ב'וואלה' ב-2013.
גם השופט יעקב קדמי, שהיה בדעת מיעוט בפסק דין מילר, הביע בדבריו הסתייגות מהתערבות המערכת המשפטית בהחלטות אלו של הצבא:
כשלעצמי, הייתי מהסס להתערב בהחלטות כאמור, כל עוד לא שוכנעתי שהן נגועות בחוסר סבירות קיצוני, בשרירות או בחוסר תום-לב וידיים לא נקיות. כאמור, נקודת המוצא שלי היא שלא כך הם פני הדברים, וכי חזקה על מקבלי החלטות מסוג זה, שהם מקיימים את כל הבדיקות המתחייבות ושוקלים את כל השיקולים הרלוואנטיים, תוך גילוי מלוא האחריות המתחייבת מתפקידם ומן הסמכויות שהוענקו להם"
ניתן בהחלט לקבוע שכפועל יוצא מהפסיקה, נפרצו מרבית הסכרים שמנעו מנשים להשתלב כלוחמות במערכי הלחימה השונים, והן משרתות כיום בכ-92% מהמקצועות הרשומים בצה"ל, אך על אף אמירתו של השופט קדמי לא בוצעו בצה"ל דאז מחקרים מעמיקים, כפי שהעיד דו"ח מבקר המדינה:
פתיחת רוב המקצועות החדשים לנשים ושילובן בהם החלו בלי שתהליך זה ילווה בניתוח המאפיינים של כל אחד מהמקצועות. המקצועות החדשים, שבהן שולבו נשים, הוגדרו כמקצועות בניסוי, בלי שהוגדרו מדדים שעל פיהם תיבחן הצלחת השילוב. רק כשנתיים לאחר שהחל שילובן של הנשים במקצועות החדשים, החל אכ"א בעבודת מטה מקיפה להפקת לקחים בתחום זה. למרות המלצותיהם של גורמי רפואה בצה"ל, שילובן של נשים בתפקידי לחימה נעשה בלי שנערך מחקר בנוגע להיבטים פיזיולוגיים-רפואיים הקשורים לשירותן של נשים בתפקידי לחימה. קיימים פערי ידע בתחום זה, שמילוים חיוני לשילובן של נשים בתפקידים אלה"
גם כאשר בוצעו מחקרים בתחום, לא כיבד צה"ל עצמו את כל ממצאיהם והמלצותיהם בנוגע לשילוב לוחמות. בכך נתן הצבא, לעניות דעתי, משקל רב ופרשנות יתר לפסיקה ולערך השוויון על פני עובדות, נתונים וממצאים שנמצאו בידיו והוכיחו כי לא ניתן להותיר את הדרישות המבצעיות על כנן בסדיר ובמילואים ועם זאת לשלב נשים כלוחמות "ללא הנחות".
צה"ל מיהר לפרש באופן גורף, מרחיב ואף מתירני את פסק הדין, ואפשר פתיחת מסגרות לוחמות בפני נשים והקמת מסגרות מעורבות בהן משרתים גברים ונשים יחדיו. תוך זמן קצר, כפי שהוכח במחקרים, האמירו אחוזי הלוחמות הבלתי כשירות כתוצאה מפציעות, ונפגעה יכולת וכשירות היחידות.
לאור ריבוי מיקרי הפציעה והנשירה משירות, הוקמו עוד ועדות חקירה ובדיקה שהשיאו את המלצותיהן בפני הפיקוד הבכיר בצה"ל ובפני הכנסת, אך היה זה ככל הנראה בבחינת מעט מידי ומאוחר מידי, שהרי המסגרות המעורבות היו לעובדה קיימת ומתוקשרת היטב שאין עוד אפשרות להגבילה ללא גזירת משמעויות חברתיות ופוליטיות. הדרך הנאותה להתמודד עם העובדות הייתה כאמור בהורדת סטנדרטים מבצעיים, השקעה רבה בתשתיות וברכש אמצעים המותאמים לנשים אך לא בהכרח למשימה.
במאמר ב'הארץ' ציטט עמוס הראל את איליין דונלי, חוקרת אמריקנית וראש "המרכז למוכנות צבאית" בוושינגטון שהייתה בעבר חברה בוועדה נשיאותית לבחינת סוגיית הלוחמות, ולטענתה "בהתנגשות בין צורכי הצבא לשוויון לנשים, הצבא חייב לקבל עדיפות".
לאחר שקראה ראיונות עם יועצות הרמטכ"ל לענייני נשים, הגיעה דונלי למסקנה שצה"ל נוטה לכיוון קיצוני יותר מאשר הצבא הבריטי והאמריקני, וטענה כי "סדרי העדיפויות שלהן מבולבלים. השימוש התכוף בביטויים פמיניסטיים יוצר דמורליזציה אצל הגברים. גישה כזאת יכולה להשפיע לרעה על ההתנדבות ליחידות קרביות. חשוב לא לשבור את הלכידות היחידתית ואת האמון של החיילים בהיררכיית הפיקוד. בלעדיהם אין משמעת, זו סתם חבורה של נושאי נשק".
בהתייחסה להורדת הסטנדרטים כדי לשלב לוחמות, טענה החוקרת כי הדבר פוגע בהכנה למציאות של קרב: "התוצאה היא שחיים יאבדו וביצוע משימות ייפגע. מנסים להפוך את הצבא לעדין ורגיש יותר, אבל זה הצבא היחיד שיש לכם. אין לו תחליף". הפתרון שהציעה דונלי היה לחזור לבג"ץ מילר, משמע- מניעת אפליה בקבלת נשים לקורסים, אך לא שילובן ההמוני ביחידות הקו הראשון: "גבר יכול לסחוב 45 קילוגרמים ולצעוד אתם על פני 30 קילומטרים. תעמיס את זה על גוף נשי ומה שתקבל זה עצמות שבורות".
לאור דברים אלו ואחרים ניכר כי בהורדת הסטנדרטים בצה"ל כדי להתאימם ללוחמות במקום למאפייני הלחימה והאויב, גבר לכאורה ערך השוויון על ערכים אחרים הקודמים לו בסולם העדיפויות. חוסר ההערכות המתאימה של הצבא גרם גם לפגיעה בבריאותן של לוחמות ביחידות מעורבות, דבר שפגע בסופו של דבר בכשירות היחידות ובביצוע המשימות.
מכופפים את המציאות
מפסיקת השופטים בבג"ץ מילר נלמד כי כל עוד לא נמצא נימוק ענייני הרלוונטי להבחנה בין המינים לשם ביצוע תפקיד מסוים, חשוב לנהוג בגברים ונשים על פי אותה אמת מידה. במילים אחרות, הכשירות הנדרשת למילוי תפקיד מסוים צריכה להיות אחידה ושווה בין גברים לנשים המתמודדים על אותו התפקיד, ואין להקל או לשנות בדרישות מפאת הצורך להתאימו לנשים דווקא.
למרות זאת, ביצע הצבא שורת מהלכים שאינם עומדים בהלימה לנאמר. בחני הכושר הקרבי אינם זהים לבני שני המינים באופן גורף, מכשולים הותאמו ליכולות נשים, והן פטורות מנשיאת משקלים כגברים עימם הן משרתות. במערך המילואים בולט הדבר במידה רבה יותר ואי השוויון בנטל הינו מובהק.
כאן המקום לציין את בחינת יישום המלצות דו"ח ועדת שגב לשירות הנשים בצה"ל, שמונתה על ידי ראש אכ"א דאז האלוף אלעזר שטרן ובראשה עמד האלוף יהודה שגב, ראש אכ"א לשעבר. היא התבקשה לעמוד על הפערים בין שירות הנשים לשירות הגברים ולגבש הצעות אופרטיביות לשילוב נשים בצבא ולמיצוי יכולתן. הוועדה הציגה שישה פערים מהותיים בשירות בצה"ל: השירות הקצר של נשים, שיעור המתגייסות הנמוך, תהליכי מיון ושיבוץ נפרדים, שיעור מיצוי נמוך של כוח האדם הנשי, סגירת תפקידים בפני נשים ומיעוט קצינות בדרגים בכירים.
הוועדה קבעה את עקרון "האדם הנכון במקום הנכון", לפיו "גברים ונשים ימוצו בשירות באופן זהה, לפי קריטריונים ענייניים המשקפים את צורכי צה"ל, את מרצם, יכולותיהם ותכונותיהם האישיות של המתגייסים ולא את מינם", בין המלצותיה היו שינוי הדרגתי שיוביל להשוואת משך השירות של נשים וגברים ואיחוד מערך המיון וקביעת קריטריונים שאינם מגדריים לשיבוץ בתפקיד.
הרמטכ"ל אישר את דו"ח שגב בשינויים קלים בשנת 2008, אך החלטותיה יושמו באופן חלקי. עד כה משך השירות לנשים לא שונה אלא במקרים שבהם נדרשת הכשרה ארוכה במיוחד לתפקיד, והוחלט שלא לקבוע מכסות לקידום קצינות. תהליכי המיון לנשים עברו רפורמה כדי לשפר את איתור המועמדות ואת שיבוצן לפי קריטריונים מקצועיים ולא מגדריים, אך לא נקבעו קריטריונים הקובעים מהו "אופיו ומהותו" של תפקיד.
בהתייחס למצב במערך המילואים, ניכר כי המהפכה של בג"ץ מילר טרם חלחלה, וספק אם תחלחל לאור השונות הקיימת בין המינים. על פי נתונים שהוצגו בכנסת, נמצא כי בשנת 2010 שיעור הנשים ששירתו במילואים עמד על חמישה אחוזים, נתון המעיד על אי מימוש הפוטנציאל של הנשים ככלל בשירות מילואים ובוודאי שלא בקרב לוחמות.
למרות כל הנתונים והעובדות, המשמעויות, המסקנות וההמלצות, טרם נקבעה מדיניות סדורה ומלאה בהקשר של שילוב לוחמות בצה"ל. מעת לעת מבליחה ידיעה על עוד ניסוי לשילובן של נשים כלוחמות, ושוב נמצא כי אין הדבר צולח את מבחן המציאות, כפי שנוכח לאחרונה קצין השריון הראשי.
שוויון או ניצחון
מן העבר השני, ממשיכים גופים בעלי אג'נדה להסתמך על פסיקת בג"ץ מילר באופן המקדש את ערך השוויון ומרומם אותו אל מעבר לנדרש על ידי המחוקקים, השופטים וקציני צה"ל. עדויות לכך נשמעות בתקשורת ובאקדמיה, כמו למשל במאמר מאת עידית שפרן גיטלמן בו טענה ש"את יחסו של צה״ל לשירות נשים אפשר לחלק במידה רבה לשתי תקופות: לפני בג״ץ אליס מילר ולאחריו".
לדבריה, ההבדל המשמעותי בין התקופות אינו במספר היחידות שנפתחו לשירות נשים דווקא או בשיעור הנשים המתגייסות, "אלא בעיקר במניע לשילובן של הנשים ביחידות הצבא ובעיקרון העומד בבסיס היחס לשילוב הנשים ומיצוי שירותן בצה״ל". זה קורה מכיוון ש"מאז בג״ץ מילר ועד היום המחויבות לשוויון מגדרי היא הכוח המניע העיקרי המנווט את שילוב הנשים בצה״ל".
ביקורת נוספת השמיעו מיטל עירן־יונה וכרמית פדן אשר טענו כי "עלייה בדומיננטיות של המחנה הדתי בחברה ובפוליטיקה הישראלית, שינויים בהרכבו החברתי של הצבא בכלל ובהרכב היחידות הלוחמות בפרט והתחזקות היסודות הדתיים בתוך הצבא…אינם נתקלים בהתנגדות משמעותית מצד חוגים ליברליים או תנועות הפועלות למען שוויון לנשים. כך גובר כמעט ללא מפריע כוחם של אלה הפועלים לשמר את המרחב הצבאי כמעוז של גבריות".
בתגובה לביקורת זו יצאו גופים אזרחיים שונים כמו ארגוני 'אחים לנשק' ו'הפורום לחוסן צה"ל' בביקורת נגדית, בה אחת הטענות המרכזיות היא כי לצה"ל תכלית מרכזית בהגנת המדינה ואזרחיה, הכרעת האויב והשגת ניצחון במלחמה ולכן אין להסיט את המאמצים ליישום ערך השוויון.
ערך השוויון אינו מופיע במסמך רוח צה"ל וערכיו, שם מודגשים ערכים כדבקות במשימה וחתירה לניצחון וחיי האדם. לאור ההוכחות כי שירות כלוחמות מסכן פיזית את הנשים ופוגע בכשירות הצבא, ניתן לשאול האם תופעות אלו עולות בקנה אחד עם הערכים שקבע צה"ל עצמו. אילולא כן לא הייתה נשמעת ככל הנראה אמירתו של ראש אכ״א האלוף מוטי אלמוז, שבכנס 'בשבע' הבהיר:
אני לא חברה לכוח אדם ולא גוף שאמור לחנך לערכי שוויון, לי יש צרכים מבצעיים. המסקנה מכך ברורה: אני לא צריך שם נשים, אני צריך אותן בהרבה מקומות אחרים וחשובים…כשאני אומר 'לא יהיו בנות במקום מסוים' אני לא אומר את זה מהמקום הערכי, החברתי או המגדרי, אלא מהמקום המבצעי … אני צריך להבטיח שביום פקודה החיילים שלנו יהיו כשירים, גם פיזיולוגית. ואפשר להסיק מזה שלדעתי יש מקומות בהם לא שייך להציב נשים בתפקידים מסוימים, לא ביחידות הקרביות"
דברים ברוח דומה השמיע האלוף אלמוז גם בסדרת כתבות ששודרו במהדורת חדשות 12 ובהן הבהיר כי אינו חושב שחיילות צריכות לשרת כלוחמות בחטיבות חי"ר: "אני לא רוצה להיות זה שמסדר את הבעיות בחברה הישראלית …בסוף חייל צריך לקחת משקל 90 קילו על הגב, על האלונקה, ולנוע איתו 12 קילומטר כי הוא נפצע".
ביקורת על פרשנות מחמירה ומרחיקת לכת של בג"ץ אליס מילר בצה"ל, נשמעה ונכתבה גם על ידי קצינות הבקיאות בנעשה בשטח. כך למשל כתבה אל"מ טליה לנקרי, שהייתה ראש מחלקת ההגנה באגף המבצעים ובעברה המג"דית הראשונה בצה"ל:
צה"ל שמתמודד עם משימות מורכבות בעתות שגרה ועוד יותר מכך בעתות לחימה אינו יכול להרשות לעצמו להקדיש אנרגיות לנושאים שאינם קשורים להשגת ייעודו העיקרי. זה נחמד אם הוא יוכל להוביל מהפכות חברתיות חיוניות, אבל זו אינה מטרתו, ואסור שהיא תסיט אותו מהעיקר. מעבר לכך, החברה הישראלית בכלל וצה"ל בפרט אינם בשלים לשילוב לוחמות בדרג המסתער. לכן בשלב הנוכחי יהיה זה נכון שלא לשלב לוחמות בדרג המסתער – בוודאי שלא ביחידות מעורבות בהן הן משרתות לצד גברים"
שוויון אוטומטי?
הפסיקה בבג"ץ אליס מילר מלמדת כי בקרב דעת שופטי הרוב, לכל הפחות, יש לשונות בין המינים משמעות ורלוונטיות בקביעת התאמתה של אישה לתפקיד מסוים בצה"ל. שהרי אילולא כך היה הדבר לא היו הם קוראים לצה"ל לערוך ניסוי מקצועי ומבוקר לבחינת שילובן של נשים בקורס הטיס.
אל"מ (במיל') רז שגיא מציין בספרו 'נלחמות בצה"ל' את דבריה של השופטת דליה דורנר בנובמבר 2000, חמש שנים אחרי פסק הדין בבג"ץ מילר, אז טענה כי "השאלה לא הייתה האם לשלוח את הגברת אליס מילר לקרב; השאלה הייתה, האם לאפשר לה להיות טייסת. העניין (של שירות נשים כלוחמות) לא נדון ואני לא רוצה להביע דעה בעניין זה".
בהמשך מצוטטים דבריה של פרופ' עמיה ליבליך שטענה כי לדעתה "אין מקום לשוויון אוטומטי בהצבת תפקידים, ואולי יש להוציא יחידות לוחמות מכלל השוויון הזה". עוד מצוטטת ד"ר הנרייט דהאן-כלב שטענה כי "אם מדובר בפגיעה בלתי הפיכה בבריאותן של נשים רבות כמחיר להשגת השוויון, אז לעזאזל השוויון".
גם פרופ' רות גביזון התייחסה לנושא וכתבה: "לא תמיד נכון הפתרון של שילוב נשים ביחידות ובמסגרות צבאיות מעורבות…ההבדלים בין המינים הם חשובים ואסור להתעלם מהם". בהתייחסה לסוגיות הדורשות בחינה מעמיקה והצורך לקבוע מדיניות שתהלום ערכים חברתיים הוסיפה: "חשוב כי תקינות פוליטית לא תשבש עלינו את שיקול הדעת הענייני והמקצועי שלנו. בעיקר הדבר נכון, מפני שהחלטות מוטעות בעניין זה, עלולות ליצור תופעת בומרנג, ולפגוע במטרה החשובה של שוויון והעצמת נשים. יותר מאשר התנהלות זהירה ומושכלת, שלא תאמץ עמדה שטחית של עיוורון זהות מגדרית".
הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר משה יעלון, היטיב לסכם את הדברים בדיון של הוועדה לקידום מעמד האישה, בו נכחה גם אליס מילר וחלק משופטי בג"ץ:
מבחננו האמיתי אינו בהכרזות רמות של שוויון אלא במימוש העיקרון שקבענו למיצוי כוח האדם בצה"ל, לשילוב על פי העניין ולא על פי המגדר. צה"ל יחטיא מלאכתו אם לא ידע להבחין בסגולות המיוחדות של בני האדם ולא יטפח את המיוחד הטבוע בכל אחד ואחת מהם. בנקודת הזמן בה אנו מצויים ניתן לקבוע כי רבות נעשה. צה"ל מוביל בשילוב נשים במקצועות ובתפקידים שלא היו פתוחים בפני נשים בעבר אך עדיין משקולות חברתיות ופיזיולוגיות אינן מאפשרות שוויון מוחלט. תחת אילוצים אלה צה"ל מאפשר שוויון הזדמנויות"
פורץ דרך
כיום ניתן בהחלט לקבוע שבג"ץ אליס מילר היה פסק דין פורץ דרך בתחום שילוב הנשים בצה"ל, וככל הנראה מרחיק לכת הרבה יותר מאשר התכוון המחוקק וכפי המשתמע גם מכוונת השופטים. שופטי הבג"ץ ומלומדים אחרים היו זהירים בקביעותיהם, אך משום מה דבריהם נלקחו והושתו על ידי גורמים שונים בצבא ומחוצה לו לכדי שילוב נשים לוחמות במגוון רחב של יחידות שדה והכשרות, ללא שנדרש הדבר בהכרח, ואף ללא הלימה לתוצאות מחקרים שהוכיחו כי רוב הנשים אינן כשירות פיזיולוגית לעמוד בעומסים הנדרשים מגברים בתפקידי לחימה.
גם הטבע האנושי ומדע הפיזיולוגיה הוכיחו שוב ושוב כי משקלם גובר על כל פסיקה ופרשנות, כמו שקרה כאשר הופסק שילובן של צוערות בקורס קציני חי"ר, והוקפאו פעמיים ניסויים לשילוב לוחמות בחיל השריון.
מאז פסק הדין בעניין אליס מילר גדל משמעותית מספר התפקידים הפתוחים בפני המתגייסות לצה"ל והוקמו יחידות לוחמות חדשות המשלבות לוחמות בזרועות ובחילות השונים. שאלות הקשורות בשירות נשים בצה"ל ובשוויון בין המינים בשירות הצבאי ממשיכות להעסיק את צה"ל כמו גם את החברה הישראלית כולה, ובוודאי ימשיכו להעסיק את כולנו עוד שנים רבות.
על כן מוטב כי צה"ל ידבק בייעודו ובערכי הניצחון, יפעל ביושרה מקצועית ונחישות ההולמים את חוקי מדינת ישראל ולא ייקח החלטות חפוזות כתוצאה מלחץ של גורמים זרים עבורם ניצחון הינו משני בחשיבותו לערך השוויון.
אל"מ במיל' טל בראון הוא יועץ אסטרטגי ובעל תואר שני בצבא ובטחון
אני לא רואה את הפמניזם כקיצוני. אני לא חיה בעולם כהונה אלא בעולם נבואה. זו הסיבה לחשיבה השונה . בעולם נבואה יש נביאים ונביאות. מאחר שאני חיה במאה 21 אני מתאימה זאת למאה שלנו. נשים סבלו המון לאורך ההיסטוריה כולה. בעיני אקוטי יותר הוא העדר הנשים בעולם הגמרתי. למה על זה אין כתבה .יש נורא הבדל בין אמונה בגטו ואמונה בהוויה. בהוויה האמונה שלך הולכת ומיתעצבת ואולי מישתכללת. אלוהים למשל הבעייה שלו לא פה אם ישאלו אותו . אלא בהעדר מוסר. העדר מוסר אידיאל היעדר אמונה בלי הבדל בין ימין שמאל. מימסדיות מסואבת לסוגיה זה מה שלעניות דעתי מפריע לאל. אין אמונה בימינו אין אין. כל האליטות שלנו מחוברות לדיפ סטייט. למי ששכח מי זה הדיפ סטייט זה ארגון גג שמכיל בתוכו המון ארגונים למינהם. זו הפירמידה עם העין ארגון דומה לאום מין שולחן עגול שהישתלט על העולם כולו. בתוך הארגון יש גם צד אפל הדרקנט הפשיעה המאורגנת ארגוני עבודת שטן כמו אלומיניטי הבונים החופשיים סקאל אנד בון בוהמיין גרוב. מאחר שכל האליטות בארץ מחוברות לדיפ סטייט והדיפ סטייט מקרין המון פגניות לא מאמין באלוהים והחזיר בין היתר את מושג השטן אז מאיפה תיצמח אמונה. יש תמונה ניפלאה מהשיר- הרחק מהבית של קופרהד שמספרת הכל. מראים נחש זועם מבעית ובין פיתוליו כרוך הדגל האמריקאי. השטן הנחש הישתלט על אמריקה .הוא כולו זועם. אבל כל מי שמחובר לדיפ סטייט כולל האליטות בארץ מחוברות לנחש ולשטן הזועם כל כך. כמה חכמה תמונה זו. בעייתה של ישראל היא באליטות כולם. אנחנו העם הניבחר אמורים להציב אמונה אחראית שולטת ואידיאליסטית כמו התנך וגיבוריו. זה לא קיים. מה שקיים זה אליטות ישנות , מימסדיות מסואבת לסוגיה והחזרת הגלות. האליטות הישנות החליט שזהו צריך לחזור לגלות והיכניסו למדינה את הדיפ סטייט שזרים ישלטו בנו. הם מביאים איתם מיליארדים ואי אפשר לעמוד בפיתוי. ישראל 2019 חזרה והחזירה את הגלות. הגלות הביא זיוף ענק אדיר . הלבשה וירטואלית מטריקסית שרובה בדייה. תיכנות הינדוס אם קיי אולטרא הינדוס חברתי הינדוס סביבתי השתלת שבבים המונית שיטות אפלות מעולם המודיעין. ההמון הפך לרובוט אוטומט בשרות זרים.
חייתי וגדלתי על זינה וונדרוומן עשיתי צבא מילואים וכל כך גאה בזה. עכשיו אני ממשיכה אותם מפנימה מעבדת ומשכללת חחחח כן משכללת מזינה לוונדרוומן לדבורה הנביאה. היא יפהפיה משגעת ניפלאה זוהרת וקסומה והיא היקדימה אותנו . מחכה לנו בסוף ביחד עם כל הנביאים ונביאות. בשונה מהגמרא הגלותית כל כך התנך ידע עתידות והביא לנו נביאות. מעמיד אותם מול כל הקידמה של היום. עדות לפנטזיה האדירה שבו. אז לא רוצה את פרשנות הגמרא גם אהרון ברק בעיני פסה. אני חיה במאה 21 . כמו שעברתי מהבסיס המסורתי של הוריי אל הנבואה. אני עוברת מהאליטות הישנות כולם ובעיקר גמרא ואהרון ברק אל הנבואה. היא הכי מעניינת אותי. והנשמה מחפשת אספקלריות מראות כדי להבין מהי ואין. כתב אשמה חריף לאליטות הישנות.
הנשים לא סבלו יותר מהגברים כל בני האדם סבלו החיים פעם היו לרוב גרועים וקשים מאוד הנשים היו פשוט במקום שלהן (ובכלל כל ההכללה הזאת היא מרקסיסטית) . המפמניזם המודרני זה שמאל קיצוני (מאוד) פוסט מודרני ומרקסיסטי ואין לו מקום לא בצבא ולא בשיח הציבורי(טוב אולי רק באברבנל ביחד עם ה"פרופסוריות" לפסאודומדעי המגדר).
האם התרופות הפסיכיאטריות לא כשרות לפסח?
נראה לי דווקא להפך: הפסח לא כשר לתרופות הפסיכיאטריות.
לפני 70 שנה והלאה כל בני האדם סבלו.באירופה לא היו גברים ביחס לנשים כי הרוב נהרגו או עבדו עבודת פרך. עד היום במדינות עולם שלישי שזה הרוב העולמי ילדים בנים נחטפים גברים נרצחים. לומר שהנשים היו מדוכאות זה נכון אבל מבט קטן על המציאות
וונדרמן מטריחה אותנו עם הנבואות שלה.
כל חייל וחיילת מבינים, שהרעיון של שילוב חיילות ביחידות קרביות הוא בעייתי במיוחד. אפילו תורנות שמירה ביחידה עורפית, היא משימה שלא תתאים לרוב הבנות, רק לחלקן הקטן. זה לא רק המשקל הכבד, והסיבולת הפיזית. יש מתחים מיניים שאסור לדבר עליהם. ויש עוד בעיות רבות. מעניין שהפמיניסטיות באות מהשמאל הקיצוני, שמצד אחד מעודדות בנות לקרבי, ומצד שני מעודדות סרבנות.
אם רוצים לעודד שוויון מגדרי צריך לקצר את השירות לבנות. כדי שיתקדמו מהר יותר באזרחות.
רציתי להגיב לכל אלה שהיגיבו
למה לא מפריע לכם שאין נשים ואין מיזרחים בליכוד בעיני זה פי מיליון מפריע. לאחרונה יש אופנה להיסתכל בעוינות על הפמניזם ורובה מהצד הימני. זה אצלי גם במישפחה. אז כן אפשר להיות לאומי ואפילו לאומני ולא נגד הפמניזם.
ל1. כן נשים סבלו ועוד איך בטרוף. אוהו כמה סבלו במשך אלפי שנים .עכשיו אז יש קבוצה שנילחמת על זכויות לנשים. במקום להעריך לחקות באים בטרוניה.אני לא מסכימה איתם בכל דבר אבל לא עוינת במיוחד. בתור אישה פי מיליון מפריעה לי פרשנות הגמרא המקוממת. הם עכשיו כה מדורדרים משלמים מחיר על שיבעים שנות פינוק שמלא בזכויות יתר. לא רואה בגמרא לא אמונה ואף לא רבע מימנה. אליטות הגמרא נימצאות עמוק בדיפ סטייט ותוגמלו על כך אפילו בבחירות. לא מאמינה שקיבלו באמת ככה הרבה. הן כמו כל האליטות כלי מישחק בידי ממשלת צללים ששולטת פה. ציפיתי מהם שיהיו בראש במילחמה ובהוצאת הדיפ סטייט כי זה ניגזר מאמונה. בפועל הם והליכוד ביפנים מתוגמלים בלי סוף ונותנים לשמאל את הניצחון הכי גדול בעולם. אכן השמאל שולט והוא החליט שזוהי עת לעגל הזהב והילביש זאת על כולנו. היתנגדות לא היתה אלא ריצה מטורפת מהימין לעבר מיליארדים המפתים ושיתוף פעולה מוחלט. ככה לא מאמין מיתנגד . גם לא אדם לאומי. מראה כמה הרוח האנטי לאומית הגלותית שולטת . האמונה בארץ במאה 21 מיצוות אנשים מלומדה. הדיפ סטייט ששולט במדינה עלה על הפוטנציאל האדיר שאפשר להישתמש בו . בצבא האדיר הזה שמשועבד לרבנים סוגד להם והפך לחצי עבדים , ומנצל אותו עד תום. הוא צריך המון חיילים כי האגנדה אל מול עיניו. מראה כמה האמונה המימסדית שווה , כלום. אני בוחנת את הפמניזם בלי להישתחוות. כן אני בעד נשים לוחמות. כי חייתי בהוויה. הבעייה היא בגיוס חובה בימינו. כשרואים שעם שלם ממאן ללכת לצבא. אין יותר הצדקה לגיוס חובה. במקום לבוא בטענות לסרבניות גיוס צריך לתהות איזה מין אמונה זו ששולחת אחרים ימותו למענה וחיה מהקופה הציבורית כבר שיבעים שנה. זה תעשייה של כסף אלילית שהידרדרה לאופל כי כבר אין גבול להרשאה. נתנו להם אצבע עכשיו זה כל היד. מהשמאל אין לי שום ציפיות מימיילא לא רואה שום טלוויזיה שמייצגת אותם גם לא אתרי שמאל. אבל ממאמינים ועוד איך. והאכזבה נוראה ואיומה אין תיקווה. אם היתה ציפייה שמישם תבוא ההצלה לברוך הענק בו אנו נימצאים , אז לא נישאר כלום.
רציתי להגיב לכל אלה שהיגיבו
למה לא מפריע לכם שאין נשים ואין מיזרחים בליכוד בעיני זה פי מיליון מפריע. לאחרונה יש אופנה להיסתכל בעוינות על הפמניזם ורובה מהצד הימני. זה אצלי גם במישפחה. אז כן אפשר להיות לאומי ואפילו לאומני ולא נגד הפמניזם.
ל1. כן נשים סבלו ועוד איך בטרוף. אוהו כמה סבלו במשך אלפי שנים .עכשיו אז יש קבוצה שנילחמת על זכויות לנשים. במקום להעריך לחקות באים בטרוניה.אני לא מסכימה איתם בכל דבר אבל לא עוינת במיוחד. בתור אישה פי מיליון מפריעה לי פרשנות הגמרא המקוממת. הם עכשיו כה מדורדרים משלמים מחיר על שיבעים שנות פינוק שמלא בזכויות יתר. לא רואה בגמרא לא אמונה ואף לא רבע מימנה. אליטות הגמרא נימצאות עמוק בדיפ סטייט ותוגמלו על כך אפילו בבחירות. לא מאמינה שקיבלו באמת ככה הרבה. הן כמו כל האליטות כלי מישחק בידי ממשלת צללים ששולטת פה. ציפיתי מהם שיהיו בראש במילחמה ובהוצאת הדיפ סטייט כי זה ניגזר מאמונה. בפועל הם והליכוד ביפנים מתוגמלים בלי סוף ונותנים לשמאל את הניצחון הכי גדול בעולם. אכן השמאל שולט והוא החליט שזוהי עת לעגל הזהב והילביש זאת על כולנו. היתנגדות לא היתה אלא ריצה מטורפת מהימין לעבר מיליארדים המפתים ושיתוף פעולה מוחלט. ככה לא מאמין מיתנגד . גם לא אדם לאומי. מראה כמה הרוח האנטי לאומית הגלותית שולטת . האמונה בארץ במאה 21 מיצוות אנשים מלומדה. הדיפ סטייט ששולט במדינה עלה על הפוטנציאל האדיר שאפשר להישתמש בו . בצבא האדיר הזה שמשועבד לרבנים סוגד להם והפך לחצי עבדים , ומנצל אותו עד תום. הוא צריך המון חיילים כי האגנדה אל מול עיניו. מראה כמה האמונה המימסדית שווה , כלום. אני בוחנת את הפמניזם בלי להישתחוות. כן אני בעד נשים לוחמות. כי חייתי בהוויה. הבעייה היא בגיוס חובה בימינו. כשרואים שעם שלם ממאן ללכת לצבא. אין יותר הצדקה לגיוס חובה. במקום לבוא בטענות לסרבניות גיוס צריך לתהות איזה מין אמונה זו ששולחת אחרים ימותו למענה וחיה מהקופה הציבורית כבר שיבעים שנה. זה תעשייה של כסף אלילית שהידרדרה לאופל כי כבר אין גבול להרשאה. נתנו להם אצבע עכשיו זה כל היד. מהשמאל אין לי שום ציפיות מימיילא לא רואה שום טלוויזיה שמייצגת אותם גם לא אתרי שמאל. אבל ממאמינים ועוד איך. והאכזבה נוראה ואיומה אין תיקווה. אם היתה ציפייה שמישם תבוא ההצלה לברוך הענק בו אנו נימצאים , אז לא נישאר כלום.
טיפול פסיכיאטרי חינם עכשיו!
תגידי
אין לך איזה גבר (מסכן) לחפור לו שאת אוכלת לנו ת'ראש?
דוגמא מובהקת להתערבות בעניינים לא לו.
לא מזמן קראתי כתבה של ד"ר שכותב שלאישה אסור להרים יותר מ- 15 ק"ג מבלי לסכן את בריאותה.
כעת כמה שוקל פגז טנק? כמה כאלו יש לטעון בשעה אחד אחר השני?
אבל זו הנקודה המשנית,
צה"ל מורכב מגרעין של צבא סדיר שמשמש תקופה ארוכה להכשרה של הלוחם\ תפקיד אחר וזה משרת לאחר מכן 20 שנים במילואים.
הכשרת טייס יקרה מאוד, שעת מנוע של מטוס נמדדת ברבבות $ ונדרשות מאות שעות כאלו כך שבכל טייס מושקעים מיליונים. כעת ניקח אישה שתלד בממוצע בישראל 3 תינוקות ולא תהיה זמינה תקופה של כ- 5 שנים סביב גילאי ה- 20+ – 30+ כתוצאה מהריון או בחודשים שמיד לאחר לידה.
כלומר, אם מצופה שההשקעה של מיליונים רבים תתורגם ל- 20 שנות שירות הרי הכשרה של אישה תחסר 25% פחות רק בגלל טבע הדברים.
החלטה לאן להוציא מיליונים על חייל בודד היא החלטה של הממשלה דרך הפקוד העליון – הממשלה והדרג הצבאי הם בעלי האחריות ולכן צריכים להיות בעלי הסמכות.
כשם שהבג"צ טרם הפקיע את הסמכות לפתוח במלחמה או לכל הפחות להוציא גיחת הפצצה בשטח אויב (שיכולה פוטנציאלית לגרום למלחמה) הרי גם התערבות על הכשרה צבאית במשמעות של מיליארדים (על פני אלפי חיילים) היא לא החלטה שבית המשפט צריך לקחת.
בית המשפט ב- 25 השנים האחרונות נותן זכות עמידה לכל דבר ועניין, לוקח לעצמו סמכות אבל לא נושא באחריות.
נקווה שיריב לווין או סמוטריץ ביחד ו\או לחוד ישנו את מנגנון בחירת השופטים כך ששופטים לא יבחרו בשופטים (גם לא עו"ד) ולכן השופטים יבינו שהם כפופים לחוק הכנסת ולא לכזה שלדעתם ראוי שהיה מתקבל.
ספר החוקים של מדינת ישראל הוא לא טיוטה בידי השופטים.
אליס לא גרה כאן יותר
אתמול, 8/11 חל יום ההולדת של בג"צ שנוי במחלוקת: אליס מילר נגד שר הביטחון. בעצם, אליס מילר הייתה רק הפרזנטורית. היו אלה "שדולת הנשים" ו"האגודה לזכויות האזרח" שהגישו בג"צ יקר ומתוקשר נגד שר הביטחון, מדוע זה לא יאפשר לגב' אליס מילר להשתתף בקורס הטייס של חיל האוויר. זאת כחלק ממערכה פרוגרסיבית-פמיניסטית ארוכת טווח.
לרגל יום ההולדת, גב' בשם סיגל חמיאס פרסמה פוסט מתמוגג לגיבורה אליס מילר, בפורום הנקרא "חובבי היסטוריה VIP". כיוון שיש לי קצת היכרות עם הנושא (כל פרט, יפורט בהמשך) , הגבתי, שאליס גרמה נזק לחיל האויר. בן רגע הפכה סביבת הפוסט ל"פורום חובבי היסטריה": נשים עם שנים ושלושה (!) שמות משפחה, וגברים קטנים ומבוהלים התחרו בכינויי גנאי, קללות ומחיקת תגובה, והדרה מהדיון. נו טוף. זה כבר ידוע שהאדם הכי צר אופק הוא המטיף לרחבות אופקים, והסובלן מתגלה כהכי עצבני.
רציתי להגיב, וחשבתי שהעניין ראוי ליותר מאשר תגובה. אז זה מה שכתבתי.
ראשית, אביא בקצרה את סיפורה של אישה ראויה להערצה. לידיה ליטבק.
לידיה היתה נערה יהודיה ברוסיה של סטאלין, שנשאה עיניה למרום ורצתה ללמוד לטוס. היא נהייתה טייסת, ומדריכת טיסה אזרחית. עם התגברות המלחמה, רוסיה הייתה במצב נורא. רוב החלק האירופי היה כבוש. רוב חיל האוויר הושמד על הקרקע והרוסים שנדרשו לכל אדם כשיר, החליטו להקים כנף (מסגרת חטיבתית אוירית) של נשים טייסות. בגיל 20 לידיה הפכה טייסת יאק-1. היה לה אומץ לב, כישורי טיסה פנטסטיים, ותוקפנות. עד מהרה החלה להפיל מטוסי מסרשמידט גרמנים. לידיה הפילה ביום אחד שני מטוסים, הפילה אלוף טייס גרמני, וכך הגיעה ל 14 הפלות (12 מלאות ו 4 במשותף). היא הפכה לאגדה, גם בצבא הרוסי, גם בחיל האוויר הגרמני. בשלב הזה החלה לעשות טעויות, ולשחק קלפים עם השטן: כינוייה היה "השושנה הלבנה", ולכן צבעה ציור זה באופן בולט על מטוסה. ביומה האחרון, בגיחתה השלישית לאותו יום, נעלמה בתוך ענן כששמונה מסרשמיטים גרמניים דולקים אחריה, והיא לבדה. הרבה דברים רעים אפשר לומר על הסובייטים, אבל גיבורים הם יודעים להעריך: היא קיבלה את העיטורים הבאים: גיבורת ברית המועצות, עיטור הכוכב האדום,עיטור לנין, עיטור הדגל האדום, עיטור המלחמה הפטריוטית הגדולה
אליס מילר היתה ילדה למשפחה יהודית מבוססת מדרום אפריקה. מסוג המשפחות הליברליות העשירות שמקנות לילדיהם את העושר, התחושה שהפרט יכול הכל, המדינה היא רק מגרש המשחקים של הפרט , וההתנשאות על כל מי שאינו ליברל. הם עלו לארץ והתיישבו בהוד השרון. אליס עשתה קורס טייס אזרחי ובקשה להיות טייסת בחיל האוויר, דבר שלא היה ניתן בתקופתה. כאן יצרה קשר עם שני גופים שמאלניים פרוגרסיביים – "שדולת הנשים" ו"האגודה לזכויות האזרח" ואלה, מגישי בג"צים אנטי ישראלים סדרתיים, וממומנים ע"י האיחוד האירופי, שגרירות ארה"ב, וקרן קונראד אדנאואר, שמחו לצרף אותה אליהם.
בחיל האוויר כבר היו טייסות בשנות ה 50 (זהרה לויטוב, יעל רום, רינה לוינסון ) , ואפילו טייסות קרב. זה נפסק – קצת מרקע הגיוני, חברתי, ומשיקולי עלות/תועלת . חיל האוויר מתוקף עצמו לא רצה בטייסות.
עמדתו האוטונומית של חיל האוויר היא לא דבר שיעצור את הקרנף הליברלי במרוצתו. השילוש הלא קדוש, אליס, העמותות ובג"צ הוציא יחד את הפסיקה, שתחזור בהמשך פעמים רבות, לגבי הרבה גופים:
הגוף השלטוני והעם (חיל האוויר) לא יודעים מה טוב.
אנחנו , העותרים ובג"צ, בשבתנו כראש חץ של המיעוט השמאלני במדינה, נחנך אותו.
חיל האוויר חרק שיניים אבל ידע שחייב לוותר. זה היה מבחינתו כאב ראש עצום.
ראשית כל הופר עקרון פשוט, שחיל האוויר עצמו קובע את קבוצת המגוייסים שלו. וזה חמור, כי הרי בכל מישור המסננת החיל אווירית מאד קפדנית, ומאד עושה הכללות כך שאחד ממאה מגיע לקורס. מסוננים מבוגרים מדי, וצעירים מדי, וערבים מדי, ועיוורי צבעים מדי, ואיטיים מדי, ופזיזים מדי…וסתם, כל מי שרופא או פסיכולוג מוצאים שעברו הרפואי או מבנה אישיותו מהווים בעיה. ושיהיה ברור. בכל תחום יכולים להיות חריגים לטובה: יכול להיות טייס מצויין בן 30, ואחר בן 16, וגם עיוור צבעים, וגם נכה – אבל לא. חיל אוויר פוסל ולא רוצה אוכלוסיות אלו. חיל האוויר לא מקבל ערבים לשירותו, ולא נערים בני 16, גם אם הם מאד רוצים, ומאד ציונים.
שנית, חיל האוויר בנוי להתמודד עם נשים חריגות. טייסת אגדית כאמליה ארהרט כזאת. אם היא כל כך רוצה וכל כך טובה וכל כך נחוצה, נו טוף, מוותרים לפעמים. אבל כאן בג"צ כפה על חיל האוויר את כל שנתון הגיוס של הבנות.
שלישית, קורס הטייס כולל מבחנים קשים הבנויים על משקלים גבריים, מאמצים פיזיים גבריים. מבחנים אלו יסננו 95% מהנשים, בלי שנגיע כלל לטיסה.
רביעית וכאן אנו מגיעים אל הליבה של ההתנגדות, שבמפתיע, לא מגובה בשום חוק. מלחמה היא עסק לגברים. המוות, האלימות, חוסר הרגש, הכפייה, השבי, דריסת הרגשות – ממש ממש לא מתכתב עם האופי הנשי. כשאין ברירה הכל הולך. בסטאלינגרד, בגטו ורשה – אבל כך סתם ?
ובהמשך לכך: הארוס, ייצר המין הוא הדבר החזק ביותר בטבע. שילוב נשים וגברים במטלות לחימה הוא הרסני. לכידות היחידה נהרסת, שיקולים שלא ממין העניין, זנות, רגשות.
אפילו בלב המאפלייה, בין סטאלין להיטלר, אצל לידיה ליטווק ידעו זאת והקימו שלוש טייסות, לנשים בלבד.
ויש עוד גורם חמקמק בחיל האוויר, שחיל האוויר עמד עליו במלחמת יום הכיפורים. ונקרא לו "תסמונת קלאב התעופה":
בכוחות הקרקע, גם בימי שלום יש חיכוך רב: מסעות קריעה, לכלוך רב, צפיפות לא נסבלת, מארבים, מגע נמוך עצימות עם אוייב, פיגועים – כל אלה מדמים קצת מלחמה, ומסננים את הלא מתאימים. בחיל אלגנטי כמו חיל האוויר היו טייסים מבריקים, דוגמני טייס, שפתאום, ב 1973, בלחץ אי ודאות, חברים הרוגים, מלחמה מתמשכת, קרסו. איך תסנן דוגמניות טייס ?
טוב אתם כבר יודעים שלליברלים אין אלוהים. גם לא טובת המדינה והצבא, גם לא העדפת האוכלוסיה. רק התנ"ך הליברלי לנגד עיניהם. כל השיקולים הללו נדרסו ברגל קלה. גיהוק קל לאחר הקרואסון, ובג"צ מוריד פקודה.
מעניין שדרכה של אליס מילר לא צלחה בקורס טייס. וזה לא נורא, אבל המשך דרכה מורה משהו על הזן הזה של "גיבורות תרבות".
אליס מילר ירדה מהארץ והתחתנה עם בן של מיליונר הודי, לא יהודי. לבן זוגה האקולוגיה היא חשובה. בשלב מסויים רצתה אליס לחזור לארץ עם מיזם של בריכות שחייה ללא כלור. משרד הבריאות סירב. אליס פנתה לחברים מהעבר, בג"צ, כי למדה שזו דרך המלך במדינת ישראל. הנושא הזה לא היה על סדר היום של בג"צ והקרן החדשה ולכן אליס נשאה בעלות הבג"צ בעצמה, 150,000 ₪. ברופי זה היה יותר כואב. זו שרצתה לשנות אותנו, זו שאנו משלמים את המחיר של שגעונותיה, לא טרחה להשאר בארץ, או למצער להישאר בעם. אליס כמובן חזרה להודו. אליס לא גרה כאן יותר.
משהו בתבנית של הסיפור הזכיר לי זכרון עמום אחר.
רס"ן בנימין שליט נגד מדינת ישראל. רס"ן בנימין שליט היה הפסיכולוג הראשי של חיל הים. הוא נשא אשה לא יהודיה, אן גדס, ונולדו להם 3 ילדים. עד כאן הבעיות שלו.
אז היינו עדיין מדינה ריבונית, ונהוג היה רישום לאום בתעודת הזהות. רס"ן בנימין שליט בקש שמשרד הפנים ירשום את ילדיו כיהודיים על פי הלאום. משרד הפנים סרב. רס"ן שליט , מוזהב הדרגות – פנה לבג"צ. בג"צ, שהיה אז עדיין רק בית משפט, התנדנד, אבל נעתר לעתירתו, והחל את התהליך בו הוא כופה על מדינת ישראל התנתקות מדתה.
כמו במקרה של אליס מילר, אף שהעתירה היתה מנופחת במלל ציוני כביר, אף שהיתה לו העזות לפתור את בעייתו האישית בשינוי כל האתוס הציבורי, לא עברו 5 שנים והוא ירד מהארץ. לשבדיה. לא עברו עוד 7 שנים והוא התגרש מאשתו. הוא נשא לאשה אחרת, גם היא לא יהודיה, ומת בלונדון, שדווקא חיכתה לו.
על שניהם אפשר לומר שהדת האמיתית שלהם היתה הפרוגרסיביות. בניסוח דתי, המאיר זוית אחרת – ארץ ישראל מקיאה עוברי עבירה.
ונחזור לעניינינו. מה קורה עם חיל האוויר ?
ובכן , במחיר עצום, חיל האוויר הוכיח שהשיטה הטובה ביותר לנפץ חלומות היא להגשים אותם. מתוך עשרות אלפי מלש"ביות סיימו, אחרי הורדת הסטנדרטים, ולפני שראינו ממש מלחמה, כמה טייסות קרב בודדות, וכמה עשרות של טייסות תובלה מסוקים ונווטות. מה שחיל האוויר טען לכתחילה.
כדאי לזכור: כל פעם שמנפצים תקרת זכוכית – יש קומה אחת פחות.
הבחורות שסיימו הן באמת נפלאות, אחת אחת, אבל , חיל האוויר היום הוא קצת יותר יפה, וקצת יותר עדין, וקצת פחות טוב – בגלל הסיפור הזה.
אבל מה.
הוא מיושר עם האתוס של הקרן לישראל חדשה ובג"צ.
ובינינו, זה מה שחשוב.
קראתי בעניין רב את תגובתך המעמיקה ונזכרתי באירינה סלזניובה – שחקנית עולה מרוסיה (נשואה ליהודי) שבתחילת שנות ה-90, במקביל להצלחתה כשחקנית בתיאטרון הקאמרי הופיעה גם בתשדירי בחירות של מרצ והביעה הזדהות עם האג'נדה של המפלגה הזאת. היום היא חיה באנגליה, נשואה למישהו אחר (לא יהודי) וממשיכה לחשוב על עצמה דברים נהדרים, בלי לחשוב על היהודים שהיא השאירה מאחוריה להתמודד עם הנזקים שחוללה מרצ.
הנה תמצית הכתבה:
אין מספיק מידע ומחקר לקבוע מה ההשפעות של ה"שינוי", אז באופן אוטומטי החדש הוא פחות טוב מהישן, הנה כמה טענות לא מגובות בשום עובדה שמחזקות את העמדה הזו…
דמגוגיה שמרנית ופחדנית.
דרך אגב, כל הטיעון הפיזיולוגי לא מחובר למציאות בשטח. אני שירתתי ומשרת בתפקידי לחימה עם הרבה גברים שלא יכולים לסחוב את העומסים המוגזמים שמתוארים בכתבה, אבל עליהם הצבא נלחם בשיניים שישארו בקרבי.
תומר, עיין בבקשה בקישורים הבאים:
1.https://mida.org.il/2014/06/18/%D7%9C%D7%95%D7%97%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A6%D7%94%D7%9C/
2. מתוך הערך העוסק בשרות נשים בויקיפדיה העברית:
"פציעות בקרב לוחמות
בחודש יולי 2015 פורסמו נתוני הפציעות ושברי המאמץ של נשים לוחמות בזרוע היבשה. על פי הנתונים, שנלקחו מתוך מחקר שהתבצע בזרוע היבשה, לוחמות נפצעות פי שניים מגברים בתפקידי לחימה, עקב נתוניהן הפיזיולוגיים טרם הגיוס ובמהלך ההכשרה. עוד נתגלה כי 46 אחוזים מקרב הטירוניות הקרביות נפצעות במהלך הכשרתן, זאת לעומת 25 אחוז מהלוחמים שנפצעים. כשליש מהלוחמות נפצעו יותר מפעם אחת במהלך ההכשרה הקרבית אותה הן עוברות בתחילת השירות הצבאי. על פי ממצאי המחקר, שיעור הפציעות בקרב לוחמות "קרקל" עומד על כ-40 אחוזים, ובחיל התותחנים הוא מטפס לכ-70 אחוזים. מדובר בפציעות שונות כמו קרעים, נקעים, כאבי ברכיים, כאבי גב ושברי מאמץ – שהיא אחת הנפוצות בקרב הנשים וכשמונה אחוזים מהלוחמות סבלו מבעיה זו לעומת שני אחוזים בלבד מהלוחמים. על מנת לצמצם את כמות הפציעות בקרב הנשים, החל מגיוס נובמבר 2015 כל לוחמת בצה"ל תחויב לעבור בדיקות רפואיות טרם גיוסה וכל לוחמת לעתיד תחויב לעבור בדיקת דם ולשלוח את התוצאות לצבא.[32]"
3. מתוך הערך העוסק בשרות קרבי לנשים בויקיפדיה האנגלית:
"Physical concerns
The Center for Military Readiness, an organization that seeks to limit women's participation in the military, stated that “Female soldiers [are], on average, shorter and smaller than men, with 45-50% less upper body strength and 25-30% less aerobic capacity, which is essential for endurance”.[63]
Motherhood accounts for 58% of hospitalizations among active-duty female troops.
A 2014-2015 experiment by the Marine Corps with a gender-integrated combat unit found that women were twice as likely to suffer injuries significant enough to remove them from duty, and that women's shooting accuracy was much less than that of men in simulated combat situations. Female soldiers were also found to have lower performance in the basic combat tasks like negotiating obstacles and removing wounded troops from the battlefield.[64][65]
The female skeletal system is less dense, and more prone to breakages.[66][67] There is also a concern that, in aviation, the female body is not as adept at handling the increased g-forces experienced by combat pilots. However, there is evidence that the male body is less able to handle the g-forces than the female body with regard to black outs: women are less likely to black out due to shorter blood vessel routes in the neck.[verification needed] Furthermore, health issues regarding women are argued as the reason that some submarine services avoid accepting women, although mixed-gender accommodations in a small space is also an issue, as is explained in more depth below.[63]
In the Austrian Armed Forces and almost all NATO countries, significantly lower physical performance requirements for entrance and subsequent tests apply to female soldiers in determining fitness for service.[68][69] The Swiss Armed Forces abolished this advantage for female soldiers in 2007.[70]
וכעת, האם אתה בטוח שהטיעון הפיזי "לא מחובר למציאות בשטח" ?
גם אני משרת שנים רבות בשרות קרבי, והמאמצים הנדרשים בו, גם ברף הנמוך יחסית של חיילי מילואים לא צעירים, הם ללא כל ספק מעבר ליכולת של 99 אחוז מהנשים לפחות.
אז אולי דוקא אתה הוא זה שמתעקש להצמד לקיים ומסרב להביט לעובדות בעיניים?