כשדמיון הופך למציאות: כך כבש וולודימיר זלנסקי את אוקראינה

"האנשים רוצים מישהו שיגדיר עבורם את הזעם", אמרה פיי דאנאוויי בתפקידה כבכירה בערוץ טלוויזיה בסרט הקלאסי 'רשת שידור'. לאחר מכן היא ממנה מגיש חדשות שכובש את האומה בעזרת המנטרה: "אני כועס לעזאזל, ואני לא מוכן לסבול את זה יותר".

יותר מארבעה עשורים לאחר מכן, נראה שיותר ויותר אנשים ברחבי העולם פונים לכוכבי טלוויזיה כדי לבטא את כעסם ובחיפוש אחר פתרונות לבעיות מורכבות. דונלד טראמפ, שהשתמש בהופעותיו בתכנית 'המתמחה' כדי לשגר את עצמו לבית הלבן, הוא הדוגמה המובהקת ביותר אך הבה נביט כעת באוקראינה: אומה בת 44 מיליון איש שבחרה ברוב של 73% קומיקאי המשחק דמות בדיונית של נשיא בסדרת טלוויזיה להיות נשיאה גם במציאות.

וולודימיר זלנסקי בן ה-41 החל לככב בסדרה הפופולרית בשם 'משרת העם' לפני כארבע שנים. זהו סיפורו של מורה צנוע שהופך לסנסציה לאומית לאחר שסרטון בו הוא מתרעם נגד שחיתות שלטונית הופך לוויראלי. במהרה הוא הופך למועמד לנשיאות וזוכה בבחירות בעקבות הייאוש בציבור מהפוליטיקאים הישנים והכושלים.

בן דמותו של זלנסקי בסדרה נבחר בעזרת ההבטחה להילחם בממסד הכלכלי ובאוליגרכים ומתגאה בכך שלא ניתן לקנות אותו. לאחר שהוא מסתבך עם הפרלמנט, הוא חולם באחת הסצנות על עצמו פורץ חומוש לבית הנבחרים ומרסס צרורות מנשק אוטומטי לתוך קהל חבריו. במהלך העונה השנייה, הנשיא מתפטר לאחר משבר כלכלי בינלאומי רק כדי לזכות שוב בבחירות נגד כל הסיכויים.

כאשר זלנסקי החל בקמפיין האמיתי שלו בראשית חודש ינואר, הוא זכה ללעג על ההחלטה לקרוא למפלגה בשם הסדרה, וחלק מסרטוני התעמולה אף הציגו קטעים מתוכה. הפרשן הפוליטי ולדימיר פסנקו אמר אז ל'וושינגטון פוסט' כי "אנשים רוצים להביא את עלילת הסדרה אל המציאות".

וזלסנקי שמח לעודד את המשאלה הזו. "במידה מסוימת, אולי אנשים באמת רוצים להרגיש שהאיש על המסך והאיש בחיים האמיתיים הם אותו אדם", הוא אמר לכתבים זרים בתדרוך בקייב החודש.

מהמסך לארמון הנשיאות

זלנסקי הוא צעיר פרו-מערבי, אז בהחלט ישנה תקווה שהוא יוכל לשבור את המבוי הסתום בפוליטיקה הפנימית באוקראינה, יחד עם הצגת עמידה נחושה יותר מול השכנים הרוסים. אבל לפחות לפי הקמפיין שניהל שהיה מלא ביכולת משחק אך דליל בפרטים, לא ניתן לדעת הרבה על התוכניות שלו.

נראה שזהו דפוס חוזר בשנים האחרונות, בהן יותר ויותר ידוענים טלוויזיוניים יורדים מהבמה ורצים בבחירות ברחבי העולם. בפה גרילו, קומיקאי איטלקי מפורסם, ייסד לפני כעשור את מפלגת חמשת הכוכבים מכיוון שכעס על השחיתות בקרב האליטות במדינה. "אני לא רוצה שהילדים שלי יחיו בעולם כזה", עמר בעצרת בשנת 2014 בה עמד ליד נייג'ל פאראג', אחד ממנהיגי תנועת הברקזיט באנגליה. "לכן אני כאן ולכן החלפתי מקצוע. באתי לכאן לא כדי להצחיק אתכם ולספר בדיחות, אני כאן כדי לדבר אליכם ברצינות".

והאיטלקים אכן לקחו את גרילו ברצינות. למרות שהוא עצמו פרש מהנהגת התנועה, ממשיכיו עלו לשלטון באיטליה בשנה שעברה כאשר יצרו קואליציה עם מפלגת ליגת הצפון הימנית-פופוליסטית. אך העניין סביב בחירת דמות ידועה לתפקיד בכיר בתור מושיע אינו מוגבל לארה"ב או אירופה, ודוגמאות לכך צצות כמעט בכל יבשת.

בשנת 2015, הקומיקאי ג'ימי מוראלס זכה בבחירות לנשיאות גוואטמלה כאשר רץ עם קמפיין אנטי-שחיתות. בדיוק כמו זלנסקי, גם מוראלס שיחק בעבר דמות בדיונית של נשיא. בסרט משנת 2007 בשם 'הנשיא עם הסומבררו', מוראלס גילם בוקר בשם נטו שהגיע לפוליטיקה במקרה. בפרו, השחקן הטלנובלות הפופולרי סלבדור דל סולר נבחר לראשות הממשלה בחודש שעבר.

אזרחי ליבריה שבאפריקה בחרו לפני כשנתיים לנשיאות את ג'ורג' וואה, לאחר קריירת ספורטיבית מזהירה שלקחה אותו משכונות העוני של הבירה מונרוביה לפסגות כדורגל הבינלאומי. באופן דומה, גם פקיסטן נשלטת החל מהשנה שעברה על ידי אימראן חאן, מכוכבי הקריקט הידועים בעולם ומי שהוביל את הנבחרת הלאומית לזכייה בגביע העולם ב-1992.

זעם נגד הממסד

בהתחשב בשרשרת ההצלחות המרשימה הזו, אין זה פלא שהדמוקרטים בארה"ב התלהבו במיוחד כאשר נפוצו בשנה שעברה שמועות על האפשרות שמגישת הטלוויזיה אופרה ווינפרי שוקלת לרוץ לנשיאות. סקרים הראו ששמה של ווינפרי זוכה לאהדה כמעט אוניברסלית גם בקרב רפובליקנים, אך היא עצמה הבינה במהרה עד כמה כוכבה עשוי לדעוך אם תכנס לעולם הפוליטי המלוכלך והחליטה שלא לרוץ.

בעיה אחרת שהייתה עלולה לעמוד בפני אופרה היא העובדה שדמותה הציבורית שונה מאוד מאלו של הידוענים המצליחים בפוליטיקה. כל השמות שהוזכרו לעיל סימלו בדרך זו אחרת זעם כלפי הסטטוס-קוו, גישה שונה מאוד מההגשה הרגשנית והמרגיעה של ווינפרי.

חשבו למשל על ארנולד שוורצנגר, שבשנת 2003 פילס את דרכו למשרת מושל קליפורניה עם המנון הרוק הכבד "We’re Not Gonna Take It". דוגמה אחרת היא סילביו ברלוסקוני, זמר לשעבר שעמד בראש אימפריית טלוויזיה ושימש שלוש פעמים כראש ממשלת איטליה בזכות קריאתו נגד האליטות, אותן אליטות שהוא עצמו חבר ותיק בהן.

נראה אם כן כי בכל הקשור לפוליטיקה פופוליסטית בעת הזו, זעם מוכר יותר מאשר אופטימיות בנוסח רונלד רייגן למשל ו"העיר יושבת על ההר". כפי שאותה מנהלת בסרט 'רשת שידור' סיפרה לאנשי צוותה: "אני לא רוצה תוכניות רגילות ברשת הזו. אני רוצה תוכניות זועמות. אני רוצה אנטי-ממסדיות".

הטור פורסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.