אפלה בצהריים: הספר שחשף לעולם את האמת על ברית המועצות

ארתור קסטלר (1983-1905) היה סופר, פילוסוף והוגה דעות, בן למשפחה יהודית הונגרית דוברת גרמנית. הוא כתב ספרים רבים במגוון נושאים, ושימש בין השאר כמזכירו האישי של זאב ז'בוטינסקי בעת שהתגורר בארץ ישראל בין השנים 1926 ל-1929. הקטע המובא כאן הוא אחרית הדבר לספרו "אפלה בצהריים", מתוך מאמר שכתב ב-1978 ובתרגומה של מאיה פלדמן. הספר "אפלה בצהריים" ראה אור בעברית בהוצאת כנרת-זמורה-דביר, ואנו מודים לה על הרשות לפרסם קטע מתוכו.

***

"אפלה בצהריים" הוא הרומן השני בטרילוגיה – שני האחרים הם "הגלדיאטורים" ו"המראות ונחיתות" – אשר הנושא המרכזי שהם עוסקים בו הוא מוסר של אלימות: השאלה האם או באיזו מידה מצדיקה מטרה נעלה אמצעים שפלים. כל מנהיג פוליטי ניצב מול הדילמה הזאת בשלב כלשהו בקריירה שלו, אבל עבור מנהיגי תנועות מהפכניות – ממרד העבדים במאה הראשונה לפני הספירה ועד הבולשביקים הוותיקים בשנות השלושים והגרילה העירונית בשנות השבעים, לובשת הדילמה הזאת צורה של מציאות קשה, מיידית ועל־זמנית כאחד. מימוש הממד העל־זמני הזה במשטר הטרור של סטלין הביא אותי לכתוב את "אפלה בצהריים".

הצטרפתי למפלגה הקומוניסטית ב־1931, בגיל עשרים ושש, בזמן שהייתי עורך מדעי בעיתון ליברלי בברלין. הצטרפתי למפלגה משום שדומה היה שהיא מציגה את האלטרנטיבה היחידה לנאציזם ולפשיזם; אבל גם משום שכמו אודן, ברכט, מאלרו, דוס פאסוס, סילונה, פיקאסו וסופרים ואמנים אחרים בני דורי, לא יכולתי לעמוד בפני ההבטחה האוטופית לחברה נטולת מעמדות שהציגה רוסיה בפני העולם המערבי, אשר התייסר אז בשפל כלכלי ובמשבר פוליטי. כשהנאצים עלו לשלטון ב־1933 כבר הייתי בברית המועצות, שם שהיתי שנה כאורח של אגודת הסופרים הרוסית. ממוסקבה עברתי לפריז, שם חייתי עד נפילת צרפת, וממנה הצלחתי להימלט לאנגליה. בסך הכול הייתי חבר מפלגה במשך שבע שנים.

התפכחותי התקדמה לשלב מכריע ב־1935, השנה שבה החל הטיהור הגדול שעתיד היה לסחוף עמו את רוב חברי למפלגה. אך כעבור שנה הייתי כבר מעורב במלחמת האזרחים בספרד, ונכלאתי לארבעה חודשים בבתי הכלא של פרנקו. סטיות אחרות, אשר תיארתי במקומות אחרים, דחו את הפרידה הסופית מן המפלגה עד 1938. באותה שנה התחלתי לכתוב את "אפלה בצהריים".

האירוע המכריע שהוביל לניתוק היה משפטם של מי שכונו "קבוצת הימנים והטרוצקיסטים האנטי־סובייטים" שבוים באביב של אותה שנה במוסקבה. נכרו בו אבסורד ואימה גדולים יותר מכל מה שהתרחש לפני כן. הנאשמים היו ניקולאי בוכארין, נשיא האינטרנציונל הקומוניסטי, יורשו של זינובייב, שנורה שנתיים קודם לכן; כריסטיאן רקובסקי, נשיא הרפובליקה הסובייטיית האוקראינית והשגריר הסובייטי באנגליה ובצרפת לשעבר; ניקולאי קרסטינסקי, מי שהיה המזכיר הכללי של המפלגה הסובייטית האוקראינית לפני סטלין והשגריר הסובייטי בגרמניה; אלכסיי ריקוב, יורשו של לנין כנשיא מועצת הקומיסרים העממית; ולבסוף יאגודה, מי שאירגן את משפטי מוסקבה הקודמים, ראש הגפא"ו, שירש את מקומו של מדז'ינסקי, לאחר שהרעיל אותו, כפי שהודה בעצמו. הוא הודה גם שהרעיל את הסופר מקסים גורקי. כדי לתפוס את מידת האבסורדיות שהוגשה במשפט זה, יש להבין שלו היו ההודאות של הנאשמים נכונות, פירוש הדבר שברית המועצות והאינטרנציונל הקומוניסטי נשלטו במשך עשרים השנים הראשונות לקיומם בידי חבלנים וסוכנים חשאיים של הכוחות הקפיטליסטיים.

בעיני העולם המערבי, שלא הכיר את השיטה הסובייטית ואת כוחה של הדיאלקטיקה המרקסיסטית, ההודאות במשפטי הראווה נראו כאחת החידות הגדולות של זמננו. מדוע הבולשביקים הוותיקים, גיבורי המהפכה ומנהיגיה, אשר התייצבו מול המוות פעמים רבות כל כך, עד שכינו עצמם "מתים בחופשה", הודו בשקרים מסמרי השיער האלה? אם מתעלמים מאלה שניסו להציל את חייהם, להגן על משפחותיהם, או נשברו תחת העינויים, עדיין נשאר גרעין קשה של גברים שמאחוריהם עבר מהפכני של שלושים־ארבעים שנה, בוגרי בתי הכלא של הצאר והגלות בסיביר, אשר השפילו את עצמם באופן מוחלט וברצון ללא הסבר. דמותו של רובשוב ב"אפלה בצהריים" מייצגת את הגרעין הקשה הזה.

ההסבר שעולה מן הרומן ונודע כ"תיאוריית ההודאות של רובשוב" היה מושא לוויכוח ציבורי מתמשך. אולם בהדרגה למד העולם המערבי להכיר את הטכניקות המגוונות הגורמות התמוטטות נפשית, דרך המושג הציורי "שטיפת מוח". הוא יושם לראשונה בהצלחה במשפטי מוסקבה, ולאחר המלחמה במופעי "פאנץ' וג'ודי" אחרים שבוימו בכמה מדינות לווין כמו הונגריה, צ'כוסלובקיה ואף בצפון קוריאה. היתה זו טכניקה פסיכולוגית ורסטילית שניתן לשלבה בעינוי גופני או במתן סמים, והיא השתנתה בהתאם לאישיותו של הקורבן, לכוח ההתנגדות ולאמונות המוסריות. עבור הרוב המכריע של הקורבנות די היה בפגיעה גופנית, באיומים והבטחות, לגרום להם להודות בגנבת מגדל אייפל ומכירתו לסוחרי מתכת.

"אפלה בצהריים", לעומת זאת, עוסק בעיקר במיעוט בעל חשיבות היסטורית, העילית של הבולשביקים הוותיקים, האנשים שחוללו את המהפכה הרוסית, שינו את גורל העולם, ואז שקעו בבוץ של ביזוי עצמי מוחלט. ההאשמות העצמיות שלהם לא הושגו בעזרת מכות והבטחה לדוצ'ות בכפר. הם מתו מסיבות ששיקפו אידיאולוגיה רצחנית ומטורפת, אבל במסגרת ההיגיון של אמונתם. הגלטקינים, בני דמותו של החוקר הקשוח בספר, הצליחו לשבור את הרובשובים באמצעות הפנייה לממד האצילי ביותר באדם: תחושת החובה וההקרבה העצמית. לצד המבקרים שלא הצליחו להעריך זאת וטענו כי "תיאוריית ההודאות" היא מופרכת, ניצב אולי ההיגיון הפשוט, אך נעדרת הזיקה לקסם המושך של אידיאולוגיות טוטליטריות. הם לא הצליחו להבין את הלקחים ואת האזהרה הנובעים מן הרומן.

כאשר "אפלה בצהריים" ראה אור באנגליה ב־1940, הוא נדון בחוגי שמאל, אך עורר עניין כה מועט בשנה הראשונה לפרסומו, עד שנמכר בפחות מ־4,000 עותקים. בצרפת הוא ראה אור בסוף המלחמה, נמכר ביותר מ־400,000 עותקים, ושבר את כל שיאי המכירות בהיסטוריה של המו"לות הצרפתית. ואולם פרסומו היא אירוע פוליטי יותר מאשר ספרותי. הקומוניסטים עלו מהכיבוש הגרמני ככוח החזק והמאורגן ביותר בצרפת. באותה תקופה, 1946, הם מילאו מספר תפקידים בממשלה, היתה להם שליטה ישירה על ארגוני עובדים, ושליטה לא ישירה – סחיטה והפחדה – שבאמצעותן כפו את רצונם במידה רבה על בית המשפט, על בתי הוצאה לאור ועיתונים, על תעשיית הקולנוע ועל הקליקה הספרותית.

באווירה הדכאנית הזאת, הרומן על הטיהורים הסובייטים, אף שעסק באירועים שהתרחשו עשר שנים קודם לכן, לבש סמליות אקטואלית ורלוונטיות מתעתעת, בעלת השפעה פסיכולוגית עמוקה מזאת שכל ספר אחר שהיה דן בנושא ישירות יכול היה להשיג. היה זה כתב האשמה המוסרי הראשון שפורסם נגד סטלין בצרפת של אחרי המלחמה; הוא דיבר בשפה האותנטית של המפלגה, וגיבורו היה בולשביק מן הדור הישן. לא ניתן היה לבטלו בקלות כיצירה "ריאקציונרית" ו"בורגנית". במקום זה ניסו הקומוניסטים להפחיד את המו"ל של הספר.

משנכשלו, הם רכשו מלאים שלמים של ספרים מחנויות מקומיות ומחוץ לעיר והשמידו אותם. כתוצאה מכך נמכר הספר בין הדפסת המהדורות השונות במחירי השוק השחור, בעלות גבוהה פי שלושה עד חמישה ממחירו הרשמי. כשמחזור המכירות עבר את רבע מיליון המארק, הובאו דוברים קומוניסטים לנאום נגד הספר והסופר באספות המפלגה. ניתן להבין את מידת הלחץ והאיומים שהופעלו מהעובדה שהמתרגם הצרפתי בחר להסתתר מאחורי שם עט, ולאחר מכן להסיר את שמו לגמרי מן הספר, כך ששום אזכור למתרגם לא הופיע במהדורות הבאות.

המחלוקת הגיעה לשיאה במהלך השבועות הגורליים של משאל העם על אופייה של החוקה הצרפתית. אם הנוסחה הקומוניסטית היתה זוכה ברוב, הדבר היה מעניק להם, בתור המפלגה החזקה ביותר, שליטה כמעט מוחלטת במדינה. בתום הקרב, אחד העיתונים המובילים שסיכם את המערכה במאמר המערכת, אמר כי "הגורם החשוב ביותר והיחידי שהוביל לתבוסת הקומוניסטים במשאל העם על החוקה, היה הרומן 'אפלה בצהריים'". ישנן מעט תקריות בחיי שאני פונה אליהן בשעות דכדוך כדי למצוא נחמה. אחת מהן היא זאת שתיארתי עתה.