התנהלותו המפוקפקת והתעקשותו של נשיא הנציבות כי האיחוד הוא התשובה לכל בעיות היבשת עוררו גל רחב של תגובת נגד ציבורית במדינות אירופה
ז'אן מונה, המייסד החשוב ביותר של מה שהפך בהמשך לאיחוד האירופי, האמין שרק אירופה מאוחדת תוכל להבטיח את השלום והשגשוג ביבשת. בהעדר התלהבות נרחבת מרעיון האיחוד, היה צריך לבנות אחת כזאת "בזיג זג" כפי שמונה ציין בעבר – בתמרונים, בחשאיות ועל ידי שלל הטעיות. ז'אן־קלוד יונקר, מי שעומד כיום בראשות הנציבות האירופית, הוסיף על כך: "כמובן שתהיה העברה של ריבונות [מהמדינות לאיחוד], אבל האם זה יהיה חכם מצדי למשוך את תשומת לב הציבור לעובדה הזאת?".
ריבונות אינה יכולה לעבור לידיו של רעיון מופשט, והגאונות של מונה הייתה בכך שהשכיל להניח את היסודות לממשלה אירופאית של ממש – כולל נציבות, בית משפט וסוג של פרלמנט מוקדם – הרבה לפני שהיה להם משהו לנהל. מטרת הנציבות הייתה להשתמש בסמכויות שניתנו לה (ולצבור עוד ועוד), לעתים קרובות בעזרת פוליטיקאים שתמכו ברעיון המעורפל של "אירופה" והעלימו עין או לא היו מודעים למשמעות העמוקה של הדברים להם הסכימו. כפי שיונקר ציין בראיון משנת 1999:
החלטנו על משהו והשארנו אותו באוויר, וחיכינו לראות מה יקרה. אם אף אחד לא הראה התנגדות, מכיוון שרוב האנשים פשוט לא מבינים מה הוחלט, אז המשכנו צעד אחרי צעד עד לנקודה ממנה אין חזרה"
אותן שלוש מילים – "איחוד קרוב מתמיד" – המופיעות בהסכמים המכוננים של האיחוד האירופי התקבלו כמשמען. אין דרך חזרה.
הפרה של כל החוקים
שניים מהנשיאים הבולטים של הנציבות האירופית היו ולטר הולשטיין (1958-67), מי שלקח את החזון של מונה והניע אותו לפעולה, וז'ק דאלור (1985-95). תחת דאלור, האינטגרציה עלתה להילוך גבוה עם ייסוד השוק המשותף שסלל את הדרך למטבע משותף. מאז, המשימה העיקרית של נשיא הנציבות הייתה להמשיך בנתיב שהתוו קודמיו ובסיוע של מנהיגי המדינות בכל הקשור ליוזמות גדולות.
כך למשל היה עם חתימת אמנת ליסבון ב-2007, המסמך הידוע לשמצה שלמעשה עקף את התנגדות המצביעים לחוקת האיחוד המוצעת והיה יותר פרי יוזמה של מנהיגים כמו אנגלה מרקל ופחות של נשיא הנציבות דאז חוסה מנואל בארוסו. הדפוס חזר על עצמו גם במשבר האירופי של 2010, אז מרקל התערבה והשפיעה הרבה יותר מאשר בכירי האיחוד.
גם ז'אן־קלוד יונקר לא טמן אז את ידו בצלחת. באותה העת הוא לא שימש רק כראש ממשלת לוקסמבורג, אלא גם כשר האוצר. היה זה דווקא כובעו השני שהציב אותו בראשות קבוצת Eurogroup, פורום המאגד את שרי האוצר של גוש האירו, עד שנת 2013. שם היה לו תפקיד מפתח בהגנה המוצלחת על איחוד המטבע נגד לחצים פיננסיים שהיו עשויים לפורר אותו.
הגנה זו כללה בשלביה המוקדמים, כפי שהודה עמיתו הצרפתי של יונקר, "הפרה של כל החוקים". אמנת ליסבון הייתה ברורה מאוד ואסרה על חילוץ מדינות כושלות, אך זה לא היה משנה כאשר יונקר וחבריו התגייסו לשמור על גוש האירו בכל מחיר. זו רק דוגמה אחת לתופעה שליוותה את כל הקריירה של יונקר: שילוב של גמישות חוקית יחד עם מסירות בלתי מתפשרת ל"איחוד קרוב מתמיד".
למען הסר ספק, החלק השני של המשוואה לעיל היה מועיל מאוד עבור הקריירה של יונקר. המסגרת הפוליטית של האיחוד אפשרה לו מגרש משחקים גדול בהרבה מזה של לוקסמבורג מולדתו, בעלת אוכלוסייה של כ-600 אלף איש. אך הגיאוגרפיה וההיסטוריה של מדינתו, יחד עם הרקע המסתורי שלו עצמו, הן כולן סיבות להאמין שהקנאות האירופית שלו היא אמיתית.
כתמים מן העבר
בלוקסמבורג ישנן שלוש שפות רשמיות: צרפתית, גרמנית ולוקסמבורגית, שגם היא בעיקרה שפה גרמאנית. המדינה ממוקמת בנוחות בין בלגיה, צרפת וגרמניה, ששלטה על לוקסמבורג במהלך מלחמת העולם השנייה. בנסיבות האלה, אין זה פלא שלוקסמבורג הייתה בין החברות המייסדות של מה שהפך בהמשך לאיחוד האירופי.
אביו של יונקר אמנם לא היה נאצי, אך גויס לצבא הגרמני ומאוחר יותר נפל בשבי הסובייטים. מנגד, חותנו של יונקר שיתף פעולה עם הכיבוש הגרמני בלוקסמבורג. יונקר עצמו נולד תשע שנים לאחר המלחמה, אבל נראה שלאמונתו בדבר אירופה מאוחדת כמגן מפני זוועות העבר יש לפחות הגיון פסיכולוגי.
מינויו של יונקר לנשיא הנציבות בשנת 2014 היווה תזכורת לכך שלא משנה עד כמה קודמו בארוסו הוזז לתפקיד משני במהלך המשברים בגוש, האינטגרציה ממשיכה במלא עוזה. קודמיו של יונגר בתפקיד נבחרו על ידי ראשי המדינות החברות באיחוד, אך תהליך הבחירה הזה נבחן מחדש באמנת ליסבון ונוסף לו סעיף לפיו הבחירה צריכה "לקחת בחשבון" את תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי.
אותו פרלמנט פדרליסטי המתיימר לייצג "עמים" שאינם קיימים, השתמש במילים האלה כדי להעביר את השליטה בבחירת המועמדים מהמדינות החברות לידיו והציע כי הנשיא החדש יבחר על ידי המפלגה שתוכל להשיג רוב בפרלמנט. מהלך זה הציב את יונקר, המועמד מטעם 'מפלגת העם האירופית' (EPP) שהיא חלק מגוש המרכז בפרלמנט, בעמדת זינוק מועדפת. מנהיגים אחרים כמו ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן וראש הממשלה הבריטי לשעבר דיוויד קמרון שלא סמכו על הפונדמנטליזם האירופי שלו, יצאו נגד יונקר.
מעבר לאיחוד ההונגרי-אנגלי המוזר היו גם חששות אחרים, אך אלו שהביעו אותם לא היו מוכנים לצאת ולהצביע נגד יונקר. כתם נוסף שהעיב עליו היה הזיכרון של ז'אק סאנטר, הפוליטיקאי הלוקסמבורגי הקודם ששימש כנשיא הניצבות וכהונתו הסתיימה בביזיון כאשר הוא וכל חברי הנציבות התפטרו בשל חשדות לשחיתות. יונקר שירת בעבר תחת סאנטר וירש אותו כראש הממשלה. דאגות אחרות כללו את המעורבות של יונקר בשערוריית ריגול שהובילה להתפטרותו מתפקיד ראש הממשלה, וגם שמועות על חיבתו לטיפה המרה.
זמנים לא רגילים
כל אלה לא הטרידו במיוחד את אנגלה מרקל. היא נתנה ליונקר את תמיכתה המלאה, והוא נכנס לתפקידו כנשיא בנובמבר 2014. בזמנים רגילים יתכן וזו הייתה בחירה סבירה: אדם נוח מאוד עבור הציר הגרמני-צרפתי אך יחד עם זאת מחויב לרעיון האיחוד. כפי שהוכיחו מסמכים שדלפו כמעט מיד עם בחירתו והראו כי בזמן כהונתו לוקסמבורג הפכה למקלט מס בעוד הוא עצמו תומך במיסוי אחיד לאירופה, יונקר הוא אדם בעל רבדים רבים.
אך אלה לא היו זמנים רגילים. החלטתה של מרקל לפתוח לרווחה את שערי גרמניה בספטמבר 2015 (ודרישתה לאחר מכן משאר מדינות האיחוד לקלוט חלק מהמגיעים), נתנה דחיפה נוספת למרד הפופוליסטי שכבר צבר מומנטום בעיקר במדינות שכלכלתם ספגה את ההשפעות הקשות ביותר ממיטת הסדום של איחוד המטבע.
משברי ההגירה והכלכלה התאומים, גם אם לא השפיעו ישירות על בריטניה, חיזקו בקרב בריטים רבים את האמונה שהאיחוד האירופי לא רק מנוהל בצורה גרועה אלא מהווה איום. גם התחושות הרעילות שיצאו מבריסל וחוסר הגמישות המוחלט שגילה האיחוד במגעים מול קמרון לקראת משאל העם על הברקזיט, סייעו לניצחון הקמפיין בעד עזיבה.
לא כל האשמה או האשראי על תוצאות המשאל שייכים ליונקר, רחוק מכך. אך למרות זאת, הנאמנות הבלתי מתפשרת שלו למרקל ולאיחוד שיחקה תפקיד חשוב בהחלטת הבריטים. באופן דומה, הגישה הקשוחה שהוא נוקט כעת מול בריטניה במגעים על תנאי העזיבה תזיק ליחסים בין לונדון לבריסל לאחר הפרידה. מעבר לברקזיט, התעקשותו הרובוטית של יונקר כי האיחוד הוא התשובה לכל בעיות אירופה מעוררת זעם בכל רחבי היבשת, ועשויות להיות לה השלכות מעניינות בבחירות לפרלמנט האירופי בשבוע הבא.
כמו הפיכה צבאית
כאשר יונקר נכנס לתפקיד הוא הבטיח נציבות "פוליטית מאוד" אך למרות כמה הישגים טכניים כמו הסכם הסחר עם יפן, הרקורד הפוליטי שלו הכולל את הברקזיט ואת עליית הפופוליזם, לא מותיר מקום לגאווה רבה. עזיבת בריטניה אולי תסיר עוד מחסום בפני איחוד קרוב מתמיד, אך הנשיא הבא יצטרך להתמודד גם עם התוצאות של מעללי יונקר.
חוסר טקט משווע (כמו חגיגת יום ההולדת לקרל מרקס) והופעות פומביות מביכות תרמו גם הן לרושם שיונקר הולך ומאבד קשר עם המציאות ועם תפקיד הנשיא, אותו הגדיר כ"גיהינום". הן גם חיזקו את הטענות לפיהן יונקר נמצא תחת השפעה חזקה של מפעיליו הגרמנים, ביניהם מרטין סלמייר, מי שהיה עד לאחרונה ראש לשכתו וידוע כפונדמנטליסט אירופי מושבע.
הפחד הזה התגבר כאשר סלמייר מונה למזכיר הכללי של הנציבות (למעשה הפקיד החזק ביבשת) בפברואר 2018, בהליך מזורז ומפוקפק מבחינה חוקית. כל התנגדות שהתגלתה בקרב חברים בכירים בנציבות – כך נטען – הושתקה על ידי הבטחות לפיצויי פרישה נדיבים. נציב התלונות של האיחוד שבדק את העניין הביע הסתייגות רצינית ממינויו של סלמייר וכתב כי הוא "לא עומד ברוח האיחוד או בחוקיו, וגם לא בכללי הנציבות".
בחודש דצמבר האחרון העביר רוב מכריע בפרלמנט האירופי הצייתן בדרך כלל החלטה הקוראת להתפטרותו של המזכ"ל, אך כל אלה לא שינו הרבה. יונקר יעזוב רק בתום כהונתו בסוף השנה,וסלמייר המכונה "המפלצת" ימשיך לשלוט באיחוד בתפקידו החדש.
התמרון הנכלולי והמוצלח הזה, אותו הגדיר הפרלמנט האירופי כ"דמוי הפיכה צבאית", הוא הוכחה נוספת לכך שהאיחוד הולך ומתרחק מהתנהלות דמוקרטית ומשליטת הציבור במדינות החברות בו. למרות כל הסערות הנוכחיות, נראה שהוא ימשיך לעשות זאת ולא יהיה מחסור בעוד יונקרים שיעזרו לו בדרך.
המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: אמיר לוי.
תודה, אמיר לוי, על תרגום המאמר החשוב והעצוב הזה
חצי מאמר על הסכם ליסבון. ואף מילה על כך שהסכם זה הינו מסמר הזהב בארון הקבורה של זכות השיבה.
היה רצוי להוסיף הסבר. לא ברורה כוונתך. ממתין שמישהו ירים את הכפפה. תודה מראש.
זכות השיבה? של מי? לאן? מה הקשר?
מאמר מעניין וחשוב
כמו כל פעולה סמאלנית. ההנחה היא שהעם לא יודע מה טוב .לכן נכפה על העם הנבחר רעיונות בעזרת שקר ותחבולה כי אנחנו יודעים מה טוב. אם נצמצם את הסמאל לצמד מילים נגיע לתאוות כח.