ברנרד לואיס היה אחרון הענקים האקדמיים בדורו

 המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'Mosaic'. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו לכבוד יום השנה למותו של ברנרד לואיס.

***

בתור סטודנט לתואר שני באוניברסיטת פרינסטון באמצע שנות התשעים, למדתי להכיר ולאהוב את ברנרד לואיס, ההיסטוריון הדגול של המזרח התיכון שנפטר ב-19 במאי לפני שנה, פחות משבועיים בטרם יום הולדתו ה-102. באותה העת, הייתי בראשית שנות השלושים לחיי והוא היה כמעט בן שמונים, למרות שלא יכולת לדעת זאת מהקצב המטורף בו עבד, קצב שהכרתי מהר מאוד כאשר הפכתי לעוזר המחקר שלו.

פגשתי עד אז בחיי לא מעט אנשים מצליחים ומרשימים, אבל מעולם לא פגשתי מישהו כמו ברנרד לואיס. כשאומרים עליו שהיה גאון לא מתכוונים רק לאדם בעל אינטליגנציה גבוהה, אלא בעל כישורים אינטלקטואלים ייחודיים. הוא הכיר שפות רבות ואת אלו החשובות ביותר לעבודתו כמו ערבית, עברית, פרסית, טורקית, צרפתית וגרמנית, ידע על בוריין. היה לו גם זיכרון צילומי מדהים.

זיכרון טוב הוא כלי הכרחי לחוקרים, אם כי לפעמים יכול לגרום לסיבוכים. יום אחד, לואיס העביר לי כתב יד של ספר חדש וביקש ממני לעשות לו הגהה. הוא הדגיש שעליי לחפש משפטים שחוזרים על עצמם, לא רק בטקסט עצמו אלא גם בחיבורים קודמים שלו. אדוארד סעיד, מחבר הספר "אוריינטליזם" ויריבו האינטלקטואלי הבולט של לואיס, האשים אותו במחזור רשימות ישנות. לואיס לא רצה להפוך את סעיד לדובר אמת.

זמן לא רב לאחר שהתחלתי לעבוד על הטקסט גיליתי פסקה שנראתה לי דומה לחלק ממאמר שלואיס כתב שני עשורים קודם לכן. האם סעיד צדק, ולואיס אכן מעתיק ומדביק מעבודות קודמות? ידעתי שזה לא יכול להיות נכון. לואיס לא כתב ספרים במובן הרגיל של כתיבת ספרים. הוא היה אוסף מקורות רבים ומארגן אותם בתיקיות – אחת נפרדת לכל פרק בספר. לאחר מכן היה יושב בנוחות לשולחנו ומדבר אל תוך מכשיר ההקלטה משפטים מושלמים וקולחים. כמעט ללא הפרעה, הם היו הופכים במהרה לפסקאות מסודרות ולפרקים. לעתים לא היה צורך ביותר מעריכה קלה של ההקלטות, והחומר היה מוכן לפרסום. לכן אם לואיס מדי פעם חזר על עצמו תוך כדי דיבור, היה זה בגלל שהרעיונות אותם ניסח במשך השנים היו חרוטים עמוק במוחו.

בפגישתנו הבאה הראתי ללואיס את הפסקה החוזרת. הוא הסמיק לפתע ושינה במהירות את נושא השיחה. כאשר במקרה מאוחר יותר ניסיתי לדבר על הזיכרון המופלא שלו, היה נראה שהשאלות מרגיזות אותו. מעולם לא העליתי את הנושא שוב, אבל פעם אחת התעניינתי האם הוא נתקל מעולם במחסום כתיבה. "לעתים נדירות", הוא אמר והוסיף: "מדי פעם קורה שאני לא מוצא את המילה המתאימה". הייתה לו שיטה להתגבר על כך. "מילאתי לעצמי אמבטיה חמה, שקעתי בתוך המים, הנחתי את ראשי אחורה ונרגעתי. ואז המילים היו באות אלי".

להגדיר את לואיס כסופר פורה תהיה לשון המעטה. רשימת הספרים שכתב המופיעה בוויקיפדיה חובקת את כל תקופות ההיסטוריה של האסלאם, אך היא אינה מושלמת. נעדרים ממנה למשל "ימים בדנמרק", מדריך קליל שפרסם ב-1950 בשם העט לואיס ברנרד. לצד מידע רב וטיפים למטיילים, הספר כולל גם מספר בדיחות משעשעות על החולשות של הדנים. גיליתי אותו במקרה יום אחד תוך כדי שיטוט בחדר העבודה. לאחר שגמעתי אותו בשקיקה ופליאה, הבאתי אל לואיס את הספר בציפיה שהוא יהיה גאה בשליטתו בנושא כה רחוק מהמומחיות שלו. להפתעתי, הוא לא היה שש לשיחה.

"אתה בכלל יודע דנית?", שאלתי והצגתי את הספר.

"איפה מצאת את זה?"

"שם על המדף. האם עבדת בדנמרק בזמן המלחמה?" (לואיס שירת במודיעין הבריטי).

"לא"

"מה גרם לך ללמוד דנית?"

"סיבות אישיות", הוא אמר ולקח את הספר מידי. השיחה, כך התברר, הסתיימה. מאוחר יותר למדתי שאישתו הייתה דנית, והנישואים נגמרו לא באושר.

שילוב קסום

באופן מסוים, המדריך לדנמרק שכתב לואיס מצביע על מגמה מרכזית בקריירה שלו: תפיסה חוצת תרבויות, יחד עם רושם חיצוני מטעה וקונפליקט. נושאים עלו במוחו בטבעיות ומעולם לא עזבו, אפילו בהקשרים הכי לא צפויים. הקשר אחד כזה שלא אשכח לעולם כלל את תגובתו לפסק הדין המפורסם שזיכה את או.ג'יי. סימפסון מרצח. כהכנה לנאום שהיה אמור לשאת ובתגובה לסערה סביב פסק הדין, לואיס התכוון לספר על אנקדוטה מתוך זיכרונותיו של שופט מאירלנד, אחד בשם מק'גיליקדי. הוא ביקש ממני לגשת לספריה ולאמת את הציטוט המדויק.

אותו שופט, הסביר לי, מונה לתפקידו עוד בטרם אירלנד זכתה לעצמאות. תחת השלטון הבריטי במדינה, חבר מושבעים קתולי לרוב נטה שלא להרשיע נאשמים קתולים, ולא משנה עד כמה הראיות היו חותכות. מק'גיליקדי זעם כאשר במשפט רצח אותו ניהל המושבעים זיכו אדם שהיה אשם בבירור. מכיוון שלא יכל להביא את עצמו לניסוח המשפט שיוציא את הרוצח לחופשי – "נמצאת זכאי על ידי חבר עמיתיך, אתה עוזב את בית המשפט ללא כתם" – נזכר לואיס כי השופט כתב בהתאם לנסיבות: "נמצאת זכאי על ידי חבר אירים, אתה עוזב את בית המשפט ללא כתם אחר".

מיהרתי לספריה, סרקתי את המדפים ואת כל מאגרי המידע הרלוונטיים, אך ללא הצלחה. אף ספריה בצפון אמריקה לא החזיקה עותק של זיכרונותיו של מק'גיליקדי. לואיס קרא אותם כאשר למד משפטים בשנות השלושים, ונזכר בציטוט המדויק יותר מחצי מאה לאחר מכן.

זיכרון מושלם ושליטה מוחלטת במקורות ובשפות קשות הם אכן כלים עוצמתיים. הכרתי חוקרים אחרים שהחזיקו בהם, אך אלה בדרך כלל היו פדנטים חסרי תקנה, המסוגלים לשעמם אותך למוות בחמש שפות שונות. לא כך היה לואיס. הוא ניצל את הכישרונות המולדים שלו כדי לפתח מחשבה עמוקה ואנליטית, וביטא את התוצאות באופן מתוחכם ומלא חיים. זיכרון, שפות, ניתוח וכשרון הבעה – זה היה השילוב הקסום שהציב אותו בדרגה משלו. אך אלה לא היו בשום הפנים הסיבה היחידה. ההרצאות שנשא והטקסטים שכתב תמיד נגעו בנקודה: תזה גדולה ומשמעותית שלתוכה מזג אנקדוטות מספרים בני חמישים שנה ומנושאים שונים והעניק להם משמעות מיוחדת.

זווית ייחודית

בשנות החמישים המאוחרות, בארכיון של האימפריה העות'מאנית באיסטנבול, מצא לואיס את הצומת התרבותית המושלמת שהייתה ראויה לגאוניותו. כאחד ההיסטוריונים המערביים הראשונים שקיבל גישה לתיקים הרשמיים של האימפריה, הוא גם השתייך לקבוצה מצומצמת של חוקרים לא-טורקיים ששלטו בשפה העות'מאנית. המחקר הארכיוני אפשר ללואיס לבחון את הדרכים המעשיות בהן התמודדה האימפריה המוסלמית האחרונה עם עליית המערב.

התפשטות אירופאית הייתה סיפור ישן, אבל לואיס הציע זווית חדשה: כיצד נראה התהליך מליבו של המזרח התיכון. המחקר שביצע באיסטנבול והופיע לראשונה בספר "צמיחתה של טורקיה המודרנית", עיצב גם את מחשבתו באופן כללי ובאופן מסוים שחלק ממבקריו פספסו: הוא נתן לו זווית ראיה ייחודית על ההיסטוריה המודרנית. לאומיות לעתים מטפחת תרבות אינטלקטואלית רדודה אך בקרב הטורקים, בחשאי לפני מלחמת העולם הראשונה ובגלוי לאחריה, היא יצרה ספרות מקורית ומתוחכמת. האימפריה העות'מאנית הייתה ישות פוליטית מוסלמית ורב-תרבותית. המיזם האינטלקטואלי הזה שהגיע לשיאו בששת החצים, העקרונות החברתיים של אטאטורק, היווה את הבסיס לטורקיה המודרנית.

לואיס אמנם הושפע מחקרים חשובים אחרים של התחום כמו ניאזי ברקס, אך קשה להתכחש לזווית הייחודית שהאיר על ההיסטוריה הלאומית של טורקיה. בסגנון ראוותני ובלתי ניתן לחיקוי, הוא מיקם אותה בהקשר הרחב ביותר האפשרי, והציג אותה בפני עצמה אך גם כפרק בדרמה ההיסטורית העולמית: מערכת היחסים הכוללת בין המזרח התיכון והמערב.

במרכז סיפורו של לואיס היה האסלאם: טבעו, כוחו ועקשנותו. למרות ששליטי האימפריה העות'מאנית ויורשיהם במדינות השונות שצמחו ממנה ביקשו להפוך את החברה למודרנית יותר, הם נאבקו כל העת עם תומכי החברה המסורתית, שהביעו את הערכים ואת השאיפות שלהם בשפה אסלאמית. תהליך זה הביא את לואיס לחפש תמידית אחר סימנים מקדימים לתנועות אסלאמיות אנטי-מערביות. וכך הוא הוא הצליח לזהות התפתחויות פוליטיות חשובות הרבה לפני מומחים אחרים.

שני חיבורים בולטים במיוחד בהקשר הזה. "שובו של האסלאם" שפורסם ב-1976, זיהה את הפוליטיקה מבוססת האסלאם כמגמה מתגברת, שלוש שנים לפני המהפכה באיראן שהדיחה את השאה והעלתה לשלטון את האייתוללות. שני עשורים לאחר מכן, "רישיון להרוג" שפורסם ב-1998 התמקד בקריאתו של אוסמה בין-לאדן לג'יהאד נגד אמריקה, שלוש שנים לפני התקפות ה-11 בספטמבר.

מסך עשן

קשה מאוד להגזים ברמת העוינות שהופגנה מצד חוג חוקרי המזרח התיכון כלפי שני המאמרים האלה, או כלפי מחברם. ראש החץ של ההתנגדות היה אדוארד סעיד וספרו "אוריינטליזם" (1978), שהיה מכוון היישר אל לואיס ואל המחקר שהוביל. סעיד הציג את לואיס כמי שמנסה להצדיק באמצעות עבודתו את האימפריאליזם המערבי ואת שאיפות ההתפשטות של ישראל.

כיריב אינטלקטואלי ללואיס, סעיד היה בעמדת נחיתות ברורה. למרות זאת, כאידיאולוג אקדמי הוא הוכיח את עצמו כמוכשר יותר. הגאונות של "אוריינטליזם" הייתה בכך שהוא נבנה כגשר אינטלקטואלי בין לימודי המזרח התיכון לבין תחושות האשמה של אמריקנים ליברלים רבים כלפי נושא הגזע במדינתם. סעיד רמז כי המקור לבעיות במזרח התיכון נמצא בקנאות של האדם הלבן. טענתו של לואיס כי עלינו ללמוד היטב את ההיסטוריה כדי להבין את ההווה, בוטלה בידי סעיד כמסך עשן ותו לא. תמצית הסיפור הייתה שליטת הלבנים על החומים.

הטיעון של סעיד מוצג בדרך כלל כצד אחד בתוך מלחמת רעיונות מתמשכת, אבל המפתח להבנת ההשלכות שלו נמצא ברגשות הבסיסים בהם הוא נגע ובאש שיציתו בהמשך. קחו למשל לדוגמה תלמיד מוסלמי שהיה לי, בן למהגרים איתו ערכתי שיחות ארוכות לאחר אירועי ה-11 בספטמבר. הוא סיפר לי על המערבולת הרגשית שהוא ומשפחתו היו נתונים בה בעקבות הפיגועים. אביו היה זועם – על אמריקה ועל אמריקנים. לפני מתקפת הטרור, הוא היה בסך הכל עוד חבר לעבודה. לאחר מכן הוא הפך לפתע לעובד המוסלמי. הוא הרגיש שחבריו הלא-מוסלמים מסמנים אותו באופן לא הוגן. חלק מהם הפכו למרוחקים, בעוד אחרים ביקשו ממנו הסברים לאירועים ולמניעים של בין-לאדן מתוקף היותו מוסלמי.

בינתיים, אמו של הסטודנט חוותה את התגובה ההפוכה. אם בעלה הואשם שלא בצדק, היא עצמה הרגישה אשמה בגלל הפשעים של הטרוריסטים. מוצפת בתחושות אשם, היא שקעה בדיכאון, נשארה במיטתה ולא נראתה בציבור. הבית הפך להיות מקום אומלל. הסטודנט ניסה למצוא היגיון בסבך הרגשות וגילה כי אינו יכול לדבר על כך עם חבריו המוסלמים. הם היו קרובים מדי לבעיה, אז הוא בא אליי במקום זאת.

עכשיו זיכרו מה ספריו ומאמריו של ברנרד לואיס אמרו לאמריקנים בדיוק באותו הזמן. הוא טען שבין-לאדן מייצג התפתחות פוליטית משמעותית, בעלת שורשים בהיסטוריה של המזרח התיכון והאסלאם. לואיס לא אמר שזהו הזרם היחיד באסלאם או האותנטי מכולם, אבל העובדה הברורה עליה הצביע ולפיה בין-לאדן שאב את הלגיטימציה ואת הפופולריות מהדת והמסורת האסלאמית, הייתה מספיקה כדי להרגיז אנשים כמו אביו של הסטודנט שלי. עבורו, זה נשמע כאילו לואיס צובע אותו ואת דתו כולה במברשת הטרור.

חוקרים רבים של המזרח התיכון בארה"ב, שהיו בעצמם ממוצא מזרח-תיכוני, חלקו תחושות דומות. אלה שלא חשו כך מצאו עצמם מוקפים, מקצועית וחברתית, על ידי אלה שכן. הקו הכללי היה לחץ כבד על המתלבטים להתכחש לזווית הראיה של לואיס ובמקום זאת להציע ניתוח המאשים את כל חוליי המזרח התיכון בכוחות חיצוניים – בעיקר המערב וישראל.

וכך הפכו לימודי המזרח התיכון למאוכלסים בעיקר על ידי פרו-מוסלמים אפולוגטיים. במובן הזה יהיה נכון להגיד כי למרות שלואיס ניצח בוויכוח, סעיד שבה את הקהל. הודות לסעיד, מי ששולט כיום בתחום הם רברבנים בלתי נסבלים שבאופן מודע מטשטשים את הגבול בין מחקר מדעי לדעות פוליטיות.

כאשר הכרתי את לואיס באמצע שנות התשעים, האדמה כבר החלה לזוז. הדור החדש של תלמידים וחוקרים לא רצה להיות מקושר אליו, לפחות לא בפומבי. אקדמאים צעירים, חלק מהם תלמידיו, הבינו שבכל ועדת איתור לתפקידים נחשקים היה עדיין חוקר זקן ונרגן שמכבד את לואיס. כדי לנטרל את המוקש, הם התחנפו ללואיס וביקשו ממנו המלצות, בזמן שהם משמיצים אותו בפני עמיתים אחרים. מתוך חוש של אחריות מקצועית, וגם בגלל שהיה נאמן בצורה מוגזמת, לואיס סיפק להם המלצות. הוא הבין בדיוק כיצד אנשים מתקדמים באקדמיה, אך האם היה מודע לדו-פרצופיות של חלק מאותם אנשים שחבו לו את הקריירה? איני בטוח כלל.

הוויכוח הפוליטי

בעוד העולם האקדמי הלך והתנער מלואיס, המשיכה של העולם הפוליטי גברה. עבור אדם שהיה יכול לצטט ללא מאמץ פסוקי שירה מוסלמית מהמאה העשירית, לואיס הראה גם כשרון מיוחד לתקשר עם קובעי המדיניות. הוא תמיד היה מעודכן בענייני השעה, ובכל שנה בילה ארבעה חודשים במזרח התיכון. גם כאשר חזר לפרינסטון, חלק משגרת יומו כללה האזנה לשידורי רדיו בערבית. לאחר שבילה שעות רבות מספור במהלך מלחמת העולם השנייה בהאזנה לקווי הטלפון של מנהיגים ערביים ותדרוך מפקדיו בצבא הבריטי, הוא פיתח חוש ערני למציאות היום-יומית ולפוליטיקה האזורית, ולמד כיצד לסכם אותן בתמציתיות עבור מי שאינו מומחה.

אך למען האמת לואיס היה יותר מנתח מאשר מיישם, והוא לא היה מוכשר במיוחד בניסוח מדיניות. למרות זאת, לאחר האימה של ה-11 בספטמבר הוא הרשה לעצמו להיסחף אל תוך הוויכוח על המלחמה בעיראק, בה תמך. במבט לאחור, אני מתחרט על כך שלואיס לא המשיך לשחק את תפקיד הזקן החכם של חקר המזרח התיכון, ובמקום זאת הפך לאייקון אינטלקטואלי עבור מקבלי ההחלטות. אפילו הצעתי לו פעם, על כוס ויסקי מאוחרת, שכדאי לו לעמוד מן הצד, לשחרר מדי פעם הצהרות אך להישאר מחוץ למריבות. "מה ההבדל כבר בגילי?", הוא השיב. לא הייתה לי תשובה לכך. גם בעשור התשיעי לחייו, לואיס המשיך ובצדק להיות דמות משמעותית בעולם, בגיל בו רבים כבר פורשים אל המנוחה והנחלה.

ברנרד לואיס היה חבר נאמן וחוקר אגדי. העצב שבמותו רק גדל כאשר מבינים שעם לכתו הגיע גם עידן הענקים האקדמיים לקיצו. מקצוע המחקר של המזרח התיכון שייך כעת ליורשיו של אדוארד סעיד, שבהשוואה ללואיס הם ננסים פִּיגְמים מבחינה אינטלקטואלית.

האם סיימתי בנימה "אוריינטלית" ו"קולוניאליסטית" בלתי-מתנצלת? אני בהחלט מקווה שכן.

פרופ' מייקל דוראן הוא עמית בכיר במכון הדסון ושימש בעבר כסגן לעוזר מזכיר המדינה. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'Mosaic'. מאנגלית: אמיר לוי.

לחצו כאן לקריאת "שובו של האסלאם", מאמרו המכונן של פרופ' לואיס, באתר 'מידה'.