בין ז'בוטינסקי למנדלבליט: עיוות ההיסטוריה להצדקת שלטון המשפטנים

ניסיונו של היועמ"ש לנכס את ההגות הציונית הרוויזיוניסטית לשירות המהפכה החוקתית לוקה בציטוטים חלקיים ופרשנות מופרכת האופיינית למשפטני ישראל

מנדלבליט וז'בוטינסקי | משרד המשפטים, ויקיפדיה

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט פרסם ביום שישי האחרון טור ב'ידיעות אחרונות', תחת הכותרת "כשז'בוטינסקי ובגין הגנו על שלטון החוק". יש כמובן טעם לפגם בפרסום מאמר באכסנייה שהמו"ל שלה עומד בפני כתב אישום אפשרי על שוחד, כתב אישום שמנדלבליט עצמו אחראי עליו; אבל לא על כך באתי למחות אלא על הכשלים האינטלקטואליים במאמר, בעיקר בכל הנוגע להגותו של ז'בוטינסקי, אבי התנועה הציונית הרוויזיוניסטית.

מנדלבליט פותח בהצהרה לפיה האדם הראשון שעולה בראשו כאשר הוא נשאל "מיהו בעיניך מנהיג" הוא זאב ז'בוטינסקי, "איש חזון ומעשה. הוגה דעות רחב אופקים", שבכתביו תיאר את "קווי המתאר" של המדינה שבעיני רוחו. לטענת מנדלבליט, בכתבים אלה מתבררת "תפיסתו העקרונית" של ז'בוטינסקי בדבר "עליונות החוק והמשפט ומעמדם היסודי של זכויות האדם" (ההדגשות כאן ומכאן שלי).

איך מגיע מנדלבליט למסקנתו זו, שתכליתה כמובן לרמוז שז'בוטינסקי בכבודו ובעצמו היה תומך בעליונות בית-המשפט, הביקורת השיפוטית ו"המהפכה החוקתית", שבהן תומך מנדלבליט? להלן הוכחותיו. זהו הציטוט הראשון של ז'בוטינסקי במאמר:

דמוקרטיה – פירושה חופש. גם שלטון הנתמך על ידי רוב, יכול לשלול את החופש. ובמקום שאין ערובות [אצל מנדלבליט כתוב בטעות 'ערובה'] לחופש הפרט – שם אין דמוקרטיה. את הניגודים הללו מן הדין למנוע … (כדי) להגיע לצורת משטר, אשר בו המיעוט לא יהיה חסר־הגנה. מטרתה של הדמוקרטיה היא, להבטיח למיעוט השפעה על מהלך העניינים של המדינה. סוף־סוף מיעוט אינו מורכב אלא מיחידים, שנבראו "בצלם וכדמות אלוהים"

מנדלבליט ממשיך בפרשנותו שלו:

כך, בפשטות, זיקק [ז'בוטינסקי] את התפיסה הלאומית-ליברלית שעוברת כחוט השני בהגותו, תפיסה שביסודה ההבחנה בין הדמוקרטיה הפורמלית לדמוקרטיה המהותית. וכדבריו: "שטות היא לזהות את שלטון הרוב עם תמצית הדמוקרטיה והחירות"

הציטוט השלישי מגיע ממאמרו של פרופ' אריה נאור, 'המתווה החוקתי של זאב ז'בוטינסקי למדינה היהודית בארץ-ישראל'. אשתו של אריה נאור היא נשיאת העליון לשעבר מרים נאור אשר ניתן להעריך שסייעה לו בריכוז החומרים המשפטיים, מכיוון שנאור מזכיר את אהרן ברק שוב ושוב. הציטוט כאן נפתח בסיכום מדויק של נאור לעמדת ז'בוטינסקי, ואז עובר לצטט ממנו ישירות:

מבחנה של דמוקרטיה אינו בניסוח סעיפי החוקה: בצרפת אין זכות בחירה לנשים, בבריטניה יש בית לורדים שהחברוּת בו עוברת בירושה ובארצות-הברית הרשות המבצעת מסורה בידי אדם אחד בלבד. ואולם לא בכך העיקר: 'כל שעליך לבחון הוא שתי נקודות מכריעות אלו: ראשית, האם במדינה הנדונה נחשב הפרט לריבון, חירותו—  למיטב התחיקה, וסמכותה של המדינה להגביל את החירות מותרת רק במקרה של הכרח מוחלט — או שמדובר במדינה שבה הפרט הוא קודם כל נתין, והמדינה תובעת לעצמה את הזכות לכוון כל היבט של חייו ופעולתו. ושנית: האם במדינה זו שמור החופש לכל המותח ביקורת פומבית על המשטר הקיים, או שזכות כזאת אסורה? בשתי אמות מידה אלו די כדי להבחין בין דמוקרטיה להיפוכה'"

עוד לפני שנרחיב, רואים בנקל שבציטוטים המובאים לא ניתן למצוא את "עליונות החוק והמשפט ומעמדם היסודי של זכויות האדם" או "תפיסה שביסודה ההבחנה בין הדמוקרטיה הפורמלית לדמוקרטיה המהותית" לפי הגדרתו של היועמ"ש, בוודאי כפי שהם מובנים על-ידי חסידי האקטיביזם השיפוטי בישראל. למעשה, בולטת העובדה שז'בוטינסקי טוען את ההפך ממה שהיינו מצפים לפי פרשנותו של מנדלבליט: בית-משפט כלל אינו מוזכר בתור מי שדואג לחירות, כך גם "זכויות האדם" נפקדות, וישנה אפילו שלילה מפורשת של עליונות החוקה כמבחן לדמוקרטיה. המבחן של ז'בוטינסקי כאן הוא ריבונותו של הפרט, שמובנת כחירותו, והחופש לבקר את המשטר.

כבר כאן עולה החשד שמנדלבליט משלים את החורים שבציטוטי ז'בוטינסקי במשאלות ליבו. היועמ"ש רוצה שז'בוטינסקי יתמוך בתיאוריה שהוא עצמו תומך בה, הקובעת את "זכויות האדם", "הדמוקרטיה המהותית" ו"עליונות המשפט" כליבה הפועם של הדמוקרטיה, ולכן הוא עוטף את דברי ז'בוטינסקי בפרשנות מופרכת, שאין לה כל תימוכין במקור.

מה אמר ז'בוטינסקי

כדי לברר את האמת יש לגשת למאמרים עצמם, ולבחון את דברי ז'בוטינסקי שם. שלושת הציטוטים של מנדלבליט מגיעים משני חיבורים של ז'בוטינסקי: 'השאלה החברתית', מאמר קצר שפורסם בעיתון הרוויזיוניסטי 'הירדן' ב-1938, ו'השקפה על בעיות מדינה וחברה', חיבור מ-1940 שז'בוטינסקי, שנפטר באותה שנה, לא זכה לסיים.

שני החיבורים דומים זה לזה במתכונתם. ז'בוטינסקי טוען בעד חירות הפרט כיסוד המרכזי של ההתאגדות החברתית, מתווכח בעיקר נגד הסוציאליזם הרווח בזמנו, ודוחה את צורות המשטר הקיצוניות של הפאשיזם והקומוניזם. מכיוון שאנרכיזם, משטר של חופש גמור, הוא אוטופי, טוען ז'בוטינסקי, המדינה האידיאלית היא "מדינת המינימום", שבה "מן הדין שיוגבל השלטון בקפידה לכדי מינימום בלתי-נמנע באמת". מדינה שכזו תכבד מאוד את חופש הקניין ולא תלאים רכוש, אבל גם תילחם בעוני מוחלט באמצעות יישום מודרני של רעיונות שז'בוטינסקי מוצא במסורת היהודית, כמו פאה ויובל. רעיונות דומים מציג ז'בוטינסקי בעוד מקומות, כמו למשל ב'מבוא לתורת המשק' מאותה תקופה.

השאלה המעניינת אותנו נוגעת לציטוט שמביא מנדלבליט, בו דיבר ז'בוטינסקי על "ערובות לחופש הפרט". מה מבטיח לז'בוטינסקי את חופש הפרט? מנדלבליט מחבר את הרעיון לביקורת השיפוטית שהוא מקדם, יחד עם "זכויות האדם" ו"הדמוקרטיה המהותית". אבל כשבוחנים את המקור, ניתן להשלים את החסר, ומתברר בנקל שזוהי בדיה. אפילו בציטוט של מנדלבליט (ראו לעיל), מציג ז'בוטינסקי את דעתו: הערובה לחירות מתקיימת כאשר "למיעוט השפעה על מהלך העניינים של המדינה".

"מטרת הדמוקרטיה", לא פחות – כך קורא ז'בוטינסקי להשפעת המיעוט על "מהלך העניינים של המדינה". אמנם בציטוט זה לא ברור מה משמעות הרעיון ובמאמר הקצר הזה אין לז'בוטינסקי המקום להרחיב, אבל דעתו של ז'בוטינסקי איננה מוסתרת ובמאמרים אחרים הוא מבאר את העניין. כך למשל ב'השקפה על בעיות מדינה וחברה', המאמר השני שמצטט מנדלבליט, מדגיש ז'בוטינסקי את עקרון הוולונטריזם שלו, שלפיו משמעת מרצון שונה באופן יסודי ממשמעת כפויה, ואז עובר לדון במפורש בסוגיית הדמוקרטיה. מכאן נצטט במדויק, כדי להביא את ההקשר במלואו. ז'בוטינסקי מתייחס למהפכה הצרפתית, שלפניה:

נשלטו רוב העמים על-ידי מיעוטים זעירים של בעלי זכויות-יתר. כריאקציה לשלטון זה הוכרז, כי לפי הצדק, מן הדין שלא המיעוט אלא הרוב ישלוט. כוונתם האמתית של אותם מהפכנים קדמונים היתה זו: אם יש הכרח בכך שמישהו יהא זכאי לשלוט, הרי מוטב שיהא זה הרוב ולא המיעוט. והם אמנם צדקו בהחלט, עד לגבול מסוים זה; אך שטות היא לזהות את שלטון הרוב עם תמצית הדמוקרטיה והחירות. תמצית החירות היא השאיפה לכך, שאיש לא יאלץ להיכנע למה שמצפונו מתנגד לו, אפילו נתמכת קביעה זו על-ידי הרוב. מובן שאם יש לנו ברירה בין שלטון המיעוט לבין אנרכיה, או שלטון הרוב – הרי משלוש הרעות הללו, השלישית היא הרעה במיעוטה ועל כן עדיפה, אבל עדיין נשאר הדבר הזה בעיקרו מגדר מעשה כפיה וכניעה, ולעולם אין להתייחס אליו כאל אידיאל.

במדינה אידיאלית מן הדין שהפשרה בין הרוב למיעוט תהיה מקובלת בחזקת נוהג קבע. אולי יש להקים שני בתי-מחוקקים, שני בתי-פרלמנט, האחד לשם גיבוש השקפותיהם של הרוב והמיעוט, והבית העליון, שיהא מורכב מאנשים הנודעים במתינותם המשפטית וחסרת-הפניות, ובידיהם תופקד החובה לתווך ולמצוא פשרה; אולי תהא זו פשרה הנותנת זכות קדימה לרצון הרוב, אבל תוך קביעת סייגים וערובות הנדרשים על-ידי המיעוט".

הנה כי כן, הדברים של ז'בוטינסקי ברורים לגמרי, ולא מותירים מקום לעיוות של מנדלבליט: לא עליונות המשפט, לא עליונות החוק, לא ביקורת שיפוטית או עליונות "זכויות האדם", ולא שום המצאה אחרת, אלא עליונות הפשרה שבין הרוב למיעוט. זו דעתו האמתית של ז'בוטינסקי על העיקר הליברלי של המשטר הדמוקרטי. זו הדמוקרטיה ה"אידיאלית" כלשונו המפורשת. ז'בוטינסקי אפילו מציע מנגנון למיסוד הפשרה בדמות שני בתי מחוקקים, ואין שום אזכור של בית-משפט.

לו היה מנדבליט טורח לבדוק, הוא היה מגלה את מרכזיות הפשרה לליברליזם הדמוקרטי של ז'בוטינסקי גם במקומות אחרים, כמו למשל ברעיונו למסד בוררות חובה במקום שביתות ארגוני עובדים, או ב'מבוא לתורת המשק ב",  שבה הוא חוזר בפירוש על קביעתו הפילוסופית-פוליטית:

בעצם אינה נכונה הזדהות עיוורת של הדמוקרטיה עם שלטון הרוב. ערך הדמוקרטיה אינו תלוי בהרגשת שעבודם של 49 מלכים שווי זכויות למאה, או אפילו 10 או אחד למאה. את טעם הדמוקרטיה יש לבקש בתורת ההסכם והפשרה".

אריה נאור | ויקיפדיה

האמת היא שמנדלבליט היה אמור לדעת זאת. לא משום שהוא בקיא בכתבי ז'בוטינסקי – הוא בעליל לא. מספיק שהיה קורא בעיון את מאמרו של פרופ' אריה נאור, שממנו הוא בעצם מצטט. נאור מאוד היה רוצה, בניתוח הצעות החוקה של ז'בוטינסקי, שיכיר ב"צורך בבית משפט עליון ובביקורת שיפוטית של החקיקה", שלדעתו "מתבקשים מרוח המתווה החוקתי שלו". אבל הוא מודה ביושר ש"ז'בוטינסקי לא כתב את הדברים הללו", ומודה ש"בנוגע למערכת המשפט", אצל ז'בוטינסקי "אין פירוט" כמעט בשום נושא (שר המשפטים, בחירת שופטים, מדרג ערכאות וערעור, ועוד).

ואכן ז'בוטינסקי, אדם ליברלי, בקיא ומשכיל במשטרים וגווני הזכויות במדינות שונות, לא מדבר על ביקורת שיפוטית או עליונות המשפט. נאור נוהג ביושר אינטלקטואלי כשהוא מציג נאמנה את השקפת ז'בוטינסקי, גם כשאינה נוחה לו (או לאשתו). כך, מיד לפני הציטוט שמנדלבליט לוקח ממנו, מסביר נאור את דעת ז'בוטינסקי: "לא בשלטון הרוב אלא בתורת ההסכם והפשרה יש לבקש את טעם הדמוקרטיה".

אם כן מנדלבליט חוטא פעמיים: פעם אחת לז'בוטינסקי, "איש חזון ומעשה, הוגה דעות רחב אופקים", שאותו כנראה לא קרא, ופעם שניה לנאור, שממנו הוא מצטט באופן חלקי ומגמתי ביותר. שאר ציטוטיו של מנדלבליט מז'בוטינסקי נוגעים לשוויון בפני החוק, נושא מוסכם על הכל, שאינו מעלה או מוריד לענייננו.

אינדוקטרינציה במקום היסטוריה, אחידות במקום מגוון

מנדלבליט טועה לגמרי בפרשנות ז'בוטינסקי לא רק בשל האינטרס הפוליטי שלו, אלא גם משום שבישראל, במקום השכלה היסטורית ופילוסופית רווחת אינדוקטרינציה שיטתית של רעיון "זכויות האדם" שממנו נובעת לכאורה הצדקת "הביקורת השיפוטית" על הכנסת והממשלה. כל משפטן צריך לעבור את הסדנה הכוזבת הזו, לשנן, להפנים ולדקלם את מסריה. וכמו כל שיטה אינדוקטרינרית (אני חוזר כאן על רעיונו של סמואל מוין בספרו על זכויות האדם: 'האוטופיה האחרונה'), היא כוללת פירוש ועיוות של העבר כך שיצדיק את התיאוריה שבהווה.

מבחינה פוליטית ז'בוטינסקי הוא ליברל קלאסי. תיאור מדויק יותר שלו יציירו כמי שמאמין ב'זכויות טבעיות' (ולא ב"זכויות אדם") וברצון החופשי של בני האדם. האדם מצטרף במעין אמנה לחברה מאורגנת, תוך ויתור ופשרה על חלק מזכויותיו כדי להרוויח בתחומים אחרים כמו ביטחון אישי. המשטר הדמוקרטי מעניק מספר זכויות פוליטיות (ולא "זכויות אדם") מוגדרות, כמו חופש הדיבור והזכות לבחור ולהיבחר. כאשר, כתוצאה מרצון החברים בו, המשטר הוא במיטבו הליברלי, הוא שם לנגד עיניו מינימום התערבות של המדינה ואת מרכזיות חופש הקניין. מה שיקבע את הזכויות והמוסדות הדמוקרטיים לפרטיהם איננו תיאוריה מופשטת כלשהי, אלא השתתפות פעילה וולונטרית של האזרחים בהליך הדמוקרטי, שתוביל לפשרות והסכמות מפורשות בין החברים.

הרעיונות הללו סותרים במרכיבים רבים את התיאוריה התמוהה בדבר "הדמוקרטיה המהותית" של אהרן ברק ואביחי מנדלבליט, הנשענת על ההפך הגמור: כוח משטרי המופקד בידי קבוצת מיעוט זעירה, שיתרונה לכאורה הוא שליטתה, "מומחיותה", בתיאוריה מופשטת של "זכויות אדם". בכוחו של מיעוט זה לכופף כל הכרעה של הרוב וכל פשרה פרלמנטרית, אם כך לדעתו נדרש – בכל תחום ונושא, כולל חקיקה וקביעת מדיניות לאומית. רק בני עליה אלה יודעים מהם הערכים הנכונים והנאורים, וההסכמות והערכים של בני החברה, בין אם מיעוט ובין אם רוב, אינם מעלים או מורידים.

ז'בוטינסקי, הדמוקרט הליברל, חושב אחרת. הוא לא מייחס בכתביו חשיבות רבה לחוקה או לבית-משפט עליון כמגני הדמוקרטיה, אך לא בשל השמטה או שכחה. הוא הרי הכיר היטב, בזמן שנכתבו המאמרים שצוטטו לעיל, הן את סכנות הדמוקרטיה והן את המשטרים בזמנו, שכללו חוקות ובתי-משפט גוברים. השאלה המעניינת היא לפיכך הפוכה לגמרי: מדוע ז'בוטינסקי לא מאמץ את התפקיד שאהרן ברק ואביחי מנדלבליט מפקידים בידי בית המשפט? ניתן להציע לכך שתי סיבות מרכזיות לפחות.

הסיבה האחת היא מעשית, ונובעת מהריאליזם המופגן של ז'בוטינסקי. יש לריאליזם הזה שני פנים. ראשית, ניתן להעריך שז'בוטינסקי סבר שאין מנגנון חזק יותר מאשר הרוב. כל עוד הרוב בעל כוח בחירה ושלטון פרלמנטרי, לא יוכל מיעוט לשלוט בו באמצעות חוקה או בית-משפט. לבסוף הרוב יכפה את הנורמות שלו על מי שירצה, בין אם בחקיקה רגילה ובין אם בשינוי החוקה עצמה. הפן השני הוא ברוח לורד אקטון: הכוח משחית, ולכן גם שופטים נישאים, אם יקבלו כוח רב, יושחתו ויהפכו לעריצים.

הסיבה השנייה היא ערכית ומוסרית. כליברל אמיתי, ז'בוטינסקי היה רואה במנגנון שכזה שנכפה על הרוב כפי שקרה ב"מהפכה החוקתית" אצלנו, משטר עריצות, שבו נשלטים הפרטים על-ידי "מיעוט זעיר של בעלי זכויות-יתר" ומאבדים את ריבונותם, שהיא הבסיס לחירותם. סביר ביותר שהיה מזכיר לנו: "כריאקציה לשלטון זה הוכרז, כי לפי הצדק, מן הדין שלא המיעוט אלא הרוב ישלוט". משפטוקרטיה כזו, שקובעת לעצמה את כלליה ורסניה, סמכויותיה וזכויותיה – על חשבון הפרלמנט והממשלה הנבחרים – תהווה פגיעה משמעותית בעיקרון החירות של ז'בוטינסקי.

לאור האמור, אין כמעט ספק שז'בוטינסקי היה רואה בהחלפת ההשתתפות הוולונטרית והזכויות הפוליטיות של בני-אדם בשר-ודם בתיאוריה של "זכויות אדם" שמקדמים מומחים בעלי זכויות-יתר משטריות, מעשה פוגעני ואנטי-דמוקרטי. ז'בוטינסקי דגל באינדיבידואליזם וחירות הפרט, שעליהם נישאת הלאומיות ושמהם יוצאים מגוון ושונות, וסלד מתיאוריות משטריות אוניברסליות ומופשטות, כתיאוריית "זכויות האדם".

כישלון אינטלקטואלי, הצלחה פוליטית

בסיום מאמרו מונה מנדלבליט דוגמאות שנועדו להאדיר את חשיבותו של בית-המשפט בהיסטוריה המשפטית של ישראל, כאילו מדובר בהמשך ישיר למורשת הליברלית של ז'בוטינסקי ובגין.

זהו מקרה מבחן מעניין אבל גם בו, יש לקבוע בצער, מנדלבליט נכשל. מדוע? משום שהדוגמאות שהוא מביא מוכיחות את ההפך ממה שהיה רוצה. במקום להדגים את הצורך ב"מהפכה החוקתית", מנדלבליט מביא דוגמאות משלל תקופות ובמגוון נושאים – אליס מילר, ישראל שייב אלדד, רישום הורים חד-מיניים, פיצויי ההתנתקות, אי-אפליית מזרחים בקבלה לבית ספר וטוען לעוד דוגמאות "רבות מספור" – שמוכיחות דווקא שבעצם היה לבית-המשפט מעמד ראוי ומכובד גם לפני "המהפכה החוקתית".

למעשה, עיון בדוגמאות השונות יראה שפסיקותיו המוקדמות של בית-המשפט מתאפיינות בהגנה על השוויון בפני החוק ושמירה על זכויות פוליטיות, הגנות ראויות המצויות בקונצנזוס רחב, בעוד שהפסיקות שאחרי "המהפכה החוקתית" מתאפיינות במלחמה על כוח פוליטי, חדירה מובהקת לתחומי מדיניות וערכים ציבוריים כמו "זכויות חברתיות", והתערבות בסוגיות מדיניות שמוטב לבית-משפט להימנע מהן, משום שהוא נוטל לעצמו סמכות ללא אחריות. בדיוק בעניינים שכאלה בית-המשפט שלפני "המהפכה החוקתית", למרות מעמדו הרם, סבר שמן הראוי לשמור על הפרדת רשויות ראויה, ונמנע מהם.

על כל פנים, חשוב לסיים בהבהרה הבאה. את ההבחנה בין 'דמוקרטיה' סתם ל'דמוקרטיה ליברלית' לא ניתן לרדד, כפי שמנסים לעשות משפטנינו, לדמוקרטיה בלי או עם ביקורת שיפוטית, בלי או עם "מהפכה חוקתית". ראשית, מה שמאפיין את בית-המשפט שלנו איננו "ליברליזם" אלא "פרוגרסיביות". אבל חשוב מכך – שופטים יכולים להיות גם שמרנים, ואפילו אם הם פרוגרסיבים הם עשויים לפעמים להאמין שתפקידם להיצמד ללשון החוק ולא להכריז מלחמה על לגיטימציית החקיקה של הפרלמנט וקביעת המדיניות של הממשלה. במילים אחרות, שלטון השופטים לא מבטיח את שלטון הפרוגרסיביזם – ששופטינו קוראים לו ליברליזם – ולכן מדובר בעניין יחסי ורגיש לנסיבות ולערכים פוליטיים, ולא בהצדקה מוסדית.

בדיוק מפני שקליקת המשפטנים שלנו מבינה זאת, היא נלחמים בכל כוחה ובכל אמצעי, כולל אמצעים פוליטיים, פסאודו-אינטלקטואליים ומשפטיים, על שימור ההגמוניה האוליגרכית שאהרן ברק הנחיל לה. בית-המשפט הפך לזירה של מימוש ערכים וקביעת מדיניות וחקיקה – מה שאנו קוראים לו פוליטיקה – משום שהוא משרת תפיסת עולם מובהקת. בעלי השררה תמיד אוהבים לטעון שהם בלעדיה, ולכן המשפטנים המציאו תיאוריה שלפיה זו איננה פוליטיקה, אלא מוסר אובייקטיבי הנובע מ"ערכי היסוד של השיטה", וזו אינה אידיאולוגיה, אלא "נייטרליות", או שזהו הפירוש "הראוי" ל"הפרדת רשויות".

המאמר של מנדלבליט שמנסה לנכס את הציונות הרוויזיוניסטית לשירות המהפכה של ברק, הוא חוליה בשרשרת של המאבק הפוליטי הזה. תפקידו לסמן למחנה הנכון שהוא מבין היטב את המשחק ומוכן לאחוז באמצעים המתאימים. במובן זה, מנדלבליט עומד היטב במשימה: הכישלון האינטלקטואלי של מאמרו הוא הצלחתו הפוליטית.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

22 תגובות למאמר

  1. על תפירת תיקים אדון מנדלבאלט מה אמר זבוטינסקי? על כך שפרקליט המדינה דוחק בך להגיש כתב אישום ואתה מנגד טוען שאין מספיק ראיות העם הוא הריבון מה הבעיה שלך כאן

    1. אם אתה מרגיש בכל לבך, שהמתרחש הוא עוול ועיוות מאין כמוהו. פוטש משפטי לעילא , אין צורך להתמודד עם ציטוטים ממי שלא יהיה, האדם יכול לסמוך על מצפונו והכרתו ולהלחם.

  2. כמה ציטוטים בלתי צפויים מאנשים מעניינים:

    רובי ריבלין: "תמיד אמרתי שבית המשפט העליון, בהתפשטותו לתחומים לא לו, בהתערבותו בסוגיות שבהן אין לו ואסור שתהיה לו כל סמכות, יכרות בסופו של דבר את הענף שעליו הוא יושב ויזעזע את העץ כולו”. הכנסת צריכה לקום ולעשות מעשה בטרם יהיה מאוחר מידי. על הכנסת לשוב וליטול לידיה את ההגה שניתן לה מידי העם מכוחה של השיטה הדמוקרטית ולהעמיד במקומם את הגורמים המנסים לקנות להם אחיזה בהגה, אפילו אם מדובר בבית המשפט בכלל ובבית המשפט העליון בפרט."

    יאיר לפיד: ״יש שני מקומות בציבוריות הישראלית שהסתכלו בשנים האחרונות על הפוליטיקאים ואמרו לעצמם הם חברה נחמדים אבל למשול, זה גדול עליהם. הם פוליטיים מידי, חפיפניקים מידי, מושחתים מידי ועסוקים מידי בפריימיריז הקרובים במקום בטובת האומה. שני הגופים הם בית המשפט העליון של אהרון ברק וממשיכיו, מייסדי אסכולת האקטיביזם השיפוטי ואגף התקציבים באוצר מהתקופה שבה ניהלו אותו אהרון פוגל ואחריו אורי יוגב. יש עשרות, אם לא מאות דוגמאות לתהליך ההשתלטות. יש כאלה שיגידו ההשתלטות העוינת של שני הגופים האלה. תחילה על השיח הפוליטי ואחריו על עולם קבלת ההחלטות״.

    השופט משה לנדוי: "בבית המשפט העליון מעמידים את עצמם בערך במצב כזה של שלטון החכמים. אבל בעיני המגמה הזאת איננה נכונה. קודם כל מפני שהשופטים מקבלים על עצמם תפקיד שהם לא מסוגלים למלא. שהם לא הוכשרו למלא אותו. כי הם הוכשרו לשפוט, לא לשלוט. אבל מעבר לכך יש פה כרסום ברעיון של הפרלמנט כריבון. יש פה הצבה של בית המשפט מעל הפרלמנט."

  3. https://www.news1.co.il/Archive/002-D-126437-00.html
    היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, נתון, ממש בימים אלה, ובעת שהוא אמור להכריע בתיקי ראש הממשלה בנימין נתניהו, בסכנה שאין להמעיט בחומרתה. מתחת לפני השטח רותחת הלבה. מנדלבליט חשוף לפרסומים מביכים – שלוש קלטות מפלילות, העלולות להציגו ולהביכו כמי ששיבש הליכי חקירה ומשפט בפרשת בועז הרפז; וכמי שפעל כמאכער בעת שכיהן כפרקליט הצבאי הראשי בצה"ל.

    ב-News1 חשפנו מידע, לפיו: "מנדלבליט שיבש החקירה בפרשת הרפז; הדליף לאשכנזי ווינר מידע שקיבל כפצ"ר". עתה אנו מגלים, כי המידע מתועד בקלטות, ששידורן עלול לסכן המשך כהונתו של מנדלבליט כיועץ המשפטי לממשלה. הקלטות המוחזקות עתה עלולות להפליל גם את חברו של ניצן, ניצב (בדימ.) יואב סגלוביץ'.

  4. כמה שקרנות כמה עיוות המציאות של השמאול
    כמה שקרנות כמה עיוות המציאות אפשר בהצהרה אחת! שלטון החוק??? כל מה ששופטים עושים הוא בעיני השמאל "שלטון החוק" גם אם הם פורעי חוק! הרי שופטים הם אלה שאינם מקיימים את שלטון החוק הם מחליטים על דעת עצמם לפסול חוקים שהכנסת חוקקה. הם מתנהגים כאילו אין חוקים. אך זה אינו הכל, איש לא הסמיך את בית המשפט לעשות זאת! לגוף שלטוני מותר לעשות רק מה שהחוק הסמיכו מפורשות. לכן פעמיים השופטים הם פורעי חוק.

    פיסקאת התגברות? באמת אין צורך בה כי היא רק תתן גושפנקא לבית המשפט כאילו מעשי השופטים פורעי החוק שאין גבול לחוצפתם הם חוקיים. במקום זאת יש לחוקק את חוק יסוד החקיקה ולקבוע מפורשות שאסור לשופטים לפסול חוקים – למעשה החוקים הקיימים צריכים להספיק לכך, אך שופטים הם פורעי חוק חוצפנים. לחוק צריכה להתוסף פסקאת עונש חמור. העונש צריך להיות פיטורין מיידיים ללא פיצויים, ללא גמלא וקנס כבד!

    בנתיים כיון שבית המשפט שם את עצמו מעל לכנסת, הוא השליט את עצמו על העם. כאשר מתנגדים לרודונות השופטים מייד הם מזכירים את הדמוקרטיה שהיתה גרמניה ואת הנאצים שביטלוה. אכן ישראל היא דמוקרטיה והמשפטנים עושים הכל לבטלה לבטל את הכנסת ולא לאפשר לה לשלוט. זה בדיוק כפי שהיטלר עשה כאשר ביטל את הפרלמנט. בדיוק כמו היטלר שופטים טוענים שיש להם יתרון ללא כל יחס והם צריכים להחליט והם יודעים מה טוב. הייל שופטים הייל 0מול הייל היטלר. בדאגה לשלום ישראל הם באמת דומים להיטלר.

    1. כפי שנאמר: אם אתה רוצה לדעת מי הרודן במקום שאתה חי – פשוט תבדוק את מי אסור לך לבקר.

    2. הפסוק האחרון בתגובתה של בגב׳ שבחרה בכנוי נגעלת מצלצל באזני ואינו מרפה.
      תאור התפתחות של ההשתלטות בית המשפט העליון תוך לקיחת סמכויות ללא חוק ועליונות על בית הנבחרים עם ההשוואה לצורר היטלר שביטל את הפרלמנט בגרמניה, בעת שקריאות האופוזיציה שהיא ביחס של שליש לעומת שני שלישים בקואליציה (להוציא את המפלגות הערביות שאינן נאמנות בעליל למדינת ישראל) קוראים בקול ״לא ניתן לכם ….(לשלוט)״ שהיא קריאה אנטי דמוקרטית והסתה למרידה.
      והכי מחריד ומזעזע עד כמה נכונה הקריאה ״הייל״ לכל אלה שזעקות שמירת הדמוקרטיה בגרונם ואילו כל מטרתם ופועלם הוא הפלתה. ולכן אפשר לצרף לקריאת ההייל את שמות הנואמים גנץ ולפיד בהפגנה העלובה בשיתוף נציג מפלגה ערבית שחותרת תחת מדינת ישראל.
      הכנסת היא הריבון. והרוב בכנסת שבחר בממשלה הוא הרוב בשם העם והחלטותיהם הן החוקיות והדמוקרטיות ואין בילתן.

  5. ז'בוטינסקי הטיף להקמת מדינה דו לאומית דמוקרטית וחילונית. הוא טען בתוקף שאסור לתת לחרדים זכות להשתתף בבחירות הדמוקרטיות של המדינה העתידה לקום. הוא גם כתב על זה שיר:
    "שם ירווה לו בשפע ואושרבן-ערב בן-נצרת ובני;
    כי דגלי דגל טוהר ויושר"
    סמוטריץ וליצמן מחקו חצי מעשרת הדיברות.

    1. הזכות לבחור ולהיבחר? באמת? ספרו על זה לערביי השטחים, אותם שטחים שהימין כל כך רוצה לספח.

    2. ספר לנו מתי לאחרונה נערכו בחירות ברשות ה"פלסטינית"

  6. "תמצית החירות היא השאיפה לכך, שאיש לא יאלץ להיכנע למה שמצפונו מתנגד לו, אפילו נתמכת קביעה זו על-ידי הרוב". זה מה שחושב ז'בוטינסקי וזה לטעמי דברי הבל. מצפוני אינו מתיר לי לשלם מס הכנסה,כי מצפוני דורש ממני לנצל את כל משכורתי לרווחת משפחתי. אם הרוב לא יכניע מי שחושב כמוני תהיה אנרכיה.

    1. כל הנושאים שהעלת אינם קשורים למושג מצפון. ההבלת ותהבל

  7. האדם שחירב במו ידיו את אמון הציבור בשופטים. אדם כזה היה אמור להיות ראשון הנשפטים במדינה. לא ביבי. אלא ברק. והיה צריך לשבת בכלא לשארית חייו, מוקא ומגונה, כמי שהביא עלינו הרס חברתי ומוסרי. ברק, אביר זכויות האדם כביכול, הוא האדם שרמס במו ידיו ועטיו ופסיקותיו את כבודו של האדם, את כבודו של העם, את הכבוד הבסיסי של האזרח משלם המיסים והריבון. ברק עשה צחוק מכולנו, ועכשיו כשזה לא נראה לו, הוא טוען שהשופטים צריכים להתפטר "כי מה יש להם לעשות שם?". הכנסת הייתה נאיבית כשהקשיבה לדברי השטות שלו על מהפכה חוקתית בישראל. העקרון האמיתי של ברק ש"הכל שפיט" הוא המהפכה היחידה והאמיתית שהוא ביצע – גניבת שלטון בטענה שהשופט הוא בר סמכא להכריע בכל. אוי ואבוי. גרוע יותר מלואי ה-14.

  8. "דמוקרטיה מהותית" היא דמוקרטיה כמו שהדמוקרטיה העממית של מאו היא דמוקרטיה. המושג הזה ולצד המשמעות שיצק לתוכו ברק הוא תרמית מתועבת מאין כמוה, בין את זה תוצר קלוקל של חשיבה גרועה או מזימה מניפולטיבית מכוונת של דמגוג נוכל. דמוקרטיה (רפובליקה, ליתר דיוק) היא שלטון על פי מדיניות שנקבעת בזירת המאבק על הרעיונות והערכים בין האזרחים במדינה. כלומר, זירת המיקוח על המהות. "דמוקרטיה" מהותית היא יציר שטן שבו כל המאבק מוכרע מראש על פי "מהות" שנקבעה פחות או יותר רק על פי ברק ( והח"כים ששיתפו פעולה עם התועבה, מתוך טיפשות או זדון). והערכים האלו כפי שבאים לביטוי בחוק יסוד: כבוד אדם וחירותו – ועל פי פרשנותו הרדיקלית והשרירותית לא רק שאינם מייצגים את רוח העם, הם נועדו לעקוף אותו כליל, להכפיף את כולנו לחוקים כללים הנוגעים לכל אספקט בחיים, כשכולנו נתונים בכל רגע לשיפוט פרשני של שופטים. בנוסף החוק הזה מבטל את מושג האזרחות כך שהמדינה אינה רשאית אפילו להבחין בין זכויות כל אדם לבין זכויות אזרח ( למעט הזכות לבחור – בחירה שרוקנה לחלוטין מכל תוכן משום שהכל כפוף למשפט). באין אזרחים אין מדינה – וכל זה רק ההתחלה של מה שמשמע מתוך המושג "דמוקרטיה" מהותית. דמוקרטיה אמורה להיות כלי פורמלי לבירור המהות של האומה. אם לכלי יש מהות – לפרט באומה אין מהות משלו. א מתוך הנחת המוצא הכללית, המתועבת הזו – אין פלא שהמסקנה של בגצ שאם לא היה בגצ היינו כמו מצרים וטורקיה – כי כשלא לוקחים בחשבון את המהות של העם המסויים, והדמוקרטיה היא רק כלי – רק אז ניתן להעלות על הדעת שהחלטות של פרטים במדינה הזו תהינה זהות להחלטות בטורקיה, מצרים או גרמניה הנאצית. בדיוק מה שחושב עלינו ברק

    1. כשכולנו נתונים בכל רגע לשיפוט פרשני של שופטים כותב גלי בת חורין. מן המפורסמות היא שאנחנו ראויים לפעול ללא פיקוח של בית המשפט ולעבור באדום מתי שנחה עלינו הרוח כי להיות נתון לשיפוט פרשני של שופט לא בא בחשבון. יש לך את זה ביותר הזוי אדון גלי בת חורין?

    2. הדמוקרטיה המהותית האמיתית
      בישראל לפי השמאל ובתוכו בית המשפט מחייבים את התערבות בית משפט בשם "דמוקרטיה מהותית" מהי להגדרתם דמוקרטיה מהותית זו ולעומת מה? ישנה הגדרה של דמוקרטיה רשמית (פורמלית) לעומת דמוקרטיה מהותית. ההגדרה של השמאל ובתוכו בית המשפט ניתן לחלק לקרטריונים: ——–
      #מטרת קיומה של המסגרת המדינית לטענת השמאל לפי הדמוקרטיה הרישמית: – על השלטון להבטיח את קיומם של כלי המשחק הדמוקרטיים במיוחד את ריבונות העם באמצעות נהלים והסדרים. ואילו לפי הדמוקרטיה המהותית – המדינה קיימת כדי לממש את זכויות האדם.————
      #עקרונות דמוקרים מרכזיים לפי הדמוקרטיה הרישמית: – הכרה בציבור האזרחים כריבון המהווה את מקור הסמכות לשלטון, קיומן של בחירות דמורטיות והכרעת הרוב כדרך לקבלת החלטות. ואילו לפי הדמוקרטיה המהותית לטענת השמאל – המדינה עושה זאת באמצעות הגבלת כוחו של השלטון והבטחת קיומן של זכויות האדם והאזרח. כלומר הממשל הוא מטבעו לשיטת השמאל נגד זכויות אדם.————
      #מרכזיותם של זכויות אזרח: – לפי חלוקה זאת בדמוקרטיה רישמית זכויות אזרח אינן חשובות. ואילו בדמוקרטיה המהותית – מערכת הערכים במדינה שבה הדמוקרטיה מהותית מבוססת על הכרה בערך האדם בכבודו ובחירותו..
      קווים אלו נלמדים בבתי הספר תחת פיקוחו של שר החינוך בנט———

      את מי מציע בית המשפט שיהיה אחראי על קיומה של "הדמוקרטיה המהותית"? כמובן את עצמו בלבד כפוסק אחרון ללא ערעור! אם נבחן עד כמה שומר בית המשפט על זכויות אדם ואזרח למשל בתחום שהוא אמור להיות אמון עליו במשפט עצמו נראה שהמצב הפוך בית המשפט נוהג כבמדינות הפאשיסטיות הגרועות ביותר אין למתדיינים זכויות בפני השופטים וודאי שאם הם נאשמים אז הם מיידית נחשבים לאשמים. נבחן טענה זו בעניין בג"ץ – עצם קיום ערכאה כזו שדנה ללא בחינת עובדות ללא הוכחות הינה עולה שלא תתואר והיא שריד של השלטון הקולוניאלי הבריטי שלא הביא לכאן שופטים מקצועיים. נבחן את ההחלטות של אותו בג"ץ זכויות של מי נשמרות? של תוקפים מאפריקה, של מרצחים ערבים. לא זכויות של האדם היהודי הישראלי נשמרות. אלא שזהו נושא לדיון ארוך נפרד.

      מה הן ההגדרות המקובלות בעולם לדמוקרטיה רשמית לעומת מהותית? יש לזכור שדמוקרטיה פרושה שלטון העם.
      דמוקרטיה מהותית הינה צורת דמוקרטיה בה התוצאה של הבחירות הינה יצוגית של העם. במילים אחרות, דמוקרטיה מהותית הינה צורה של דמוקרטיה הפועלת לפי רצון הנשלטים. למרות שמדינה עשויה להרשות לכל האוכלוסיה להצביע, מאפיין זה אינו בהכרח הקובע את היותה דמוקרטיה מהותית..
      בדמוקרטיה מהותית לאוכלוסיה הכללית יש תפקיד אמיתי בהוצאה לפועל של עניינים מדיניים. כלומר המדינה אינה רק מראית עין של דמוקרטיה אלא היא מתפקדת ככזאת בהתאם. ניתן להתיחס לדמוקרטיה זו גם כדמוקרטיה תפקודית. תוצאות הבחירות הנן רק תחילתו של ההליך, אם על העם לשלוט עליו להשתתף יותר בתהליכי קבלות ההחלטות. כך יהיה שלטון העם בידי העם. זה כמובן סותר לחלוטין את טענת השמאל ובתוכו המשפטנים. אסור להשאיר החלטות על ניהול המדינה בידי משפטנים יהיו אלו יועצים משפטיים הפועלים לפי רצון בית המשפט או בית המשפט עצמו. על העם להיות פעיל בקביעת גורלו. ————————————-
      ההיפך מדמוקרטיה מהותית הינה דמוקרטיה רשמית (פורמלית) בה הצורות המתאימות לדמוקרטיה קיימות אך אינן מנוהלות באופן דמוקרטי. ניתן לאפיין את ברית המועצות לשעבר כדמוקרטיה רשמית (פורמלית), מאחר והחוקה היתה במהותה דמוקרטית אך המדינה נוהלה על ידי עלית פקידותית. זה דומה מאוד לשלטון הפקידים אצלנו. בדמוקרטיה רשמית או דמוקרטיה של הליכים הינה דמוקרטיה בה לעם או לתושבים פחות השפעה מאשר בדמוקרטיות מסורתיות ליברליות. דמוקרטיה מהסוג הזה מאופיינת בכך שמצביעים בוחרים להצביע לנציגים בבחירות חופשיות ולא יותר מזה.
      בדמוקרטיה של הליכים (הדמוקרטיה הרשמית), מניחים שהליך הבחירות הוא לב הסמכות של הנבחרים תוך הנחה שכל הליכי ההצבעה הושלמו כנדרש. בדמוקרטיה של הליכים קיימים רק המבנים והמוסדות הבסיסיים. תנאים אלו מתקיימים בישראל. בישראל ישנה כנסת אחת קטנה של מאה ועשרים חברים שאינה יכולה מפאת קוטנה והנושאים הרבים שעליה לטפל בהם לתפקד תוך קשר עם הבוחרים. בדמוקרטיות בעולם הפרלמנים גדולים הרבה יותר ביחס לאוכלוסיה ובדרך כלל יש גם פרלמנט נוסף הוא הפרלמנט העליון המפקח על הכל. בדמוקרטיה של ההליכים – זו הרשמית, הנציגים הנבחרים משתמשים בהליכי ההצבעות כדי לשמור על מעמדם כנגד רצון העם. כך מונעים הם דמוקרטיה מלאה. דמוקרטיה של הליכים שונה מדמוקרטיה מהותית המתקיימת בעזרת השתתפות שווה של כל הקבוצות בחברה בהליך המדיני. כלומר אכן ישנן דמוקרטיות רשמית ומהותיות כפי שטוען בית המשפט, אך הכונה הפרוש של מושגים אלו שונה לחלוטין ואף הפוך מאלו שהוצגו על ידי בית המשפט. הפרוש האמיתי של דמוקרטיה מהותית הוא שהעם באמת שולט. לעומת זאת הפרוש שנותן לזה בית המשפט הוא, שהוא בית המשפט צריך לשלוט ולקבוע ללא עוררין כיון שהוא בעל הערכים העליונים בניגוד לאוכלוסיה.
      בישראל הדמוקרטיה אכן רק רשמית היא דמוקרטיה של הליכים אך לגמרי לא מהסיבות שמונה אותם השמאל בראשות בית המשפט אלא להיפך. שופטים עושים כדי לגרום לנו לחשוב באופן מוטעה בעזרת הצגת הדברים שלהם. שופטים הרי רגילים לגנוב דעת, לגרום לאחרים לחשוב באופן מוטעה. אין בישראל דמוקרטיה מהותית לכן אפשר להטעות את הציבור בקשר למהותה (של המהותית). בישראל ישנם רק המוסדות הבסיסיים ביותר, לכן יכולים שופטים לקבוע בזלזול שתוצאות הבחירות הן רק פורמליות. משמע כיון שהדמוקרטיה הינה חלקית וחלשה הם עושים לבטלה כליל ולא להתחשב ברצון העם – לקחת ממנו את כבשת הרש. זאת תוך הצהרות הפוכות שהם אלו הדואגים לדמוקרטיה. אילו היו בארץ יותר מהמוסדות הבסיסיים ניתן היה גם לפקח על המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט (גם על הממשלה) ובזאת שופטים אינם מעוניינים כלל.

  9. רן ברץ בא לקלל ויצא מברך.
    מכל הציטוטים שלו והפרשנויות יוצא שז'בוטינסקי היה מן הסתם תומך ראשי במהפכה של ברק.
    ככה זה כאשר מטים את האמת לטובת האג'נדה.
    מביך לפחות כמו התגובות כאן – רובן משעשעות באווילותן.
    המחשבה שאם מנדלבליט עבריין זה מנקה את ביבי – לא פחות ממדהימה. שוב, כמה נעים להתייחס למציאות מדומינת ולטעון ששרה בסך הכל הזמינה "חמגשיות"… בחצי מיליון ש"ח!
    מתמטיקה למתקדמים: כשעלות חמגשית היא 50 ש"ח אז שרה הזמינה רק 10,000 חמגשיות כאשר בפועל היא משיבה כסף עבור 1000 חמגשיות….
    אין על ברץ ומתעתעי רקביבי, אין עליכם.

  10. האם המהפכה השיפוטית תומכת בזכויות המיעוט, גם כאשר המיעוט הוא מתנחלים, חרדים, תושבי דרום ת"א הוותיקים וכל מי שגזעו או אמונתו לא אהובים על הדיקטטורה המשפטית?

    חשוב להזכיר את הרקע למאמר של מנדלבליט. כבר לאחר תפקידו הקודם, סימן מנדלבליט את האמביציה הבאה שלו – להתמנות כשופט עליון. משכורת ציבורים של כמאה אלף ש"ח בחודש כנראה קורצת לו מאוד.
    כחרדי, חייב מנדלבליט להוכיח את נאמנותו העיוורת לראשי הדיקטטורה, יותר מכל אדם בעל גזע ארי כשלהם (לא אשווה לקאפו, מכיוון שבמקרה שלהם מדיבר היה על סכנת מוות מיידית, ולא אמביציה ותאוות בצע).
    לכן, כמהלך לא חריג לבעלי אמביצייה בוערת, מוחל מנדלבליט על מצפונו ומעקם אמת היסטורית, מחלל את כבודו של הנפטר ומכניס מילות שקר בפיו. לא מאוד חריג בין התומכים בדיקטטורה משפטית…

  11. איש אחד בשם גנץ , רמטכ"ל לשעבר , עמד בראש חברה בשם המימד החמישי , החברה הציגה מצגי שווא למשטרה על ניסיון מקצועי שלא היה לה . ובעקבות השקרים על הניסיון המקצועי כביכול . קיבלה חוזה עבודה בסך 50 מיליון ש"ח . החוזה ניתן ללא מכרז (כל התקשרות של המדינה בהיקף של 30,000 ומעלה חייבת במכרז) . המשטרה הספיקה לשלם 4 מליון ש"ח אבודים על כלום.
    גנב קיבל 4 מליון ש"ח לחינם והפרקליטות לא התחילה בחקירה. אבל את שרה נתניהו מעמידים לדין על חמגשיות שהזמין אב הבית ואת ראש הממשלה רודפים על כתבות אוהדות ואתר השנאה לנתניהו וואלה . פרקליטות פוליטית . העם אמר את דברו בקלפי מנדבליט וניצן הביתה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  12. אנשים יקרים
    המצב רותח

    פעם …הלכתי ביום הבחירות לקלפי ובשמחה הצבעתי עבור המפלגה שאני מאמינה בה.
    אחכ' נפגשתי עם חברים בבית הקפה השכונתי,חיכיתי לתוצאות,
    לפעמים שמחתי ולפעמים פחות,
    אבל תמיד קבלתי את הדין לכאן או לכאן.כי אלו הן התוצאות וכיבדתי אותן.
    בתקופה האחרונה, אין משמעות להצבעה ולתוצאות.
    יש עיתונות ותקשורת שמתנהלים כמו בתקופות חשוכות ברוסיה ובגוש הקומוניסטי.שם היה משטר תחת הק.ג'.ב.
    רק מי שחי במזרח אירופה חתח השליטה של רוסיה, יכול להבין כמה היום המצב בארץ מסוכן ומתדרדר לכוונים האפלים ההם.
    יש להלחם ומיד בתופעה הנוראה הזו,לפני שיהייה מאוחר מדי ,כי אנחנו בדרך לא טובה.ברדיו בכאן רשת ב' בבוקר אין בכלל חדשות
    יש רק שידורי תעמולה חצופים וגסים נגד ראש הממשלה נתניהו.האם רשת ב' היא ערוץ פרטי?