רעיונות הסוציאליזם פונים לחמלה שבנו ולרצון לשיפור חברתי, אך בפועל מעודדים קנאה, בורות ויהירות ומקדמים כלכלה כושלת ומושחתת
אחת האמרות היותר מצוטטות של מרגרט תאצ'ר הייתה: "עובדות החיים הן שמרניות". זו הערה רחבה התקפה לחברות שלמות כמו גם לאנשים בודדים, אך בפוליטיקה יום-יומית היא מתייחסת כמובן למדיניות כלכלית.
ישנן עובדות חיים כמו העובדה שלא ניתן לבזבז יותר ממה שאתה מרוויח, לפחות לא בטווח הארוך. אם אתה לווה כדי לממן השקעה המחזירה פחות מהריבית על ההלוואה, תסיים לבסוף בפשיטת רגל. בעבודה כמו בחיים האישיים, העובדות ממליצות על התמדה, פיכחות, נאמנות, הכרת תודה וכבוד.
הרפורמיסטים ששינו את מעמד הביניים בעידן הוויקטוריאני והצליחו להפוך דרי אשפתות שיכורים ופושעים לאזרחים והורים למופת, עשו זאת באופן חלקי על ידי ניסוח עובדות חיים אלו למכתמים מוסריים או הוראות כבדות ראש אשר תלמידים נדרשו להעתיק במסגרת לימודי הכתיבה.
מכאן גם נבעה הכותרת של אחת העבודות הידועות של רודיארד קיפלינג (משורר שהיה נערץ במיוחד על תאצ'ר) – "אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר". האלים במקרה זה הן עובדות החיים, שנוסחו לכללים להתנהגות מוסרית ושקולה. כפי שקיפלינג מבחין בעוקצניות, כללים אלו זכו אמנם ללעג מידי אלו הרואים בהם מכשולים החוסמים את קיצורי הדרך "לחיים מלאים יותר", אך התוצאות של התרסה או התעלמות מהם יכולות להיות נוראיות: "תָּמִיד הֵם הִדְבִּיקוּ אוֹתָנו, וְקִבְּלָה הַקִּדְמָה בְּשׂוֹרוֹת, עַל אֻמָּה שֶׁנָּמוֹגָה מִקֶּרַח אוֹ עַל כְּבוֹת בָּעִיר רוֹמָא אוֹרוֹת".
כפי ששירו של קיפלינג מעיד, לאורכה של ההיסטוריה האנושית נשים וגברים השתכנעו לצעוד בדרכים שונות לגיהינום בעזרת הבטחות נוצצות על חיים מלאים יותר ועולם טוב יותר. הוא מצביע על ההשלכות הנוראיות שהיו לביטחון עצמי עודף וגאוותנות של אותם "מכשפים חלקי-לשון" אשר הציעו חזונות מסוג זה.
עובדות החיים
קיפלינג כתב בשנת 1919, בראשית עידן הסוציאליזם, לאחר הטבח והכאוס המוסרי של המלחמה הגדולה (בה נהרג בנו), ובדיוק כאשר הקומוניזם הסובייטי ניצח ברוסיה וכפי שהיה נדמה אז, גם במרבית מדינות אירופה.
הטרגדיה האישית ונפילת הסדר האירופי בפני הברבריות של השמאל השתלבו כדי להעניק ראיה חודרת על הכיוון הנורא בו צועדת היבשת. מצמרר לראות כיצד חוזר וחוזה קיפלינג את ההתקדמות מטיפשות ואידאליזם לבושה ותבוסה בתחומים שונים של החיים, עוד לפני שממשלה סוציאליסטית (או פשיסטית) אחת הצליחה להתבסס דיו כדי ליישם את האידאולוגיה שלה.
לאחר שקראנו את קיפלינג, יש לתאר שלוש הבחנות חשובות. ראשית, עובדות החיים אינן זהות לעובדות הטבע האנושי. אם היו הן זהות, היינו לומדים מטעויות העבר ולא חוזרים עליהן שוב ושוב.
הטבע האנושי משכנע אותנו להתעלם מהסיכונים הטמונים בהצעות שטותיות או אוטופיות; הוא גם מתמרץ אותנו להתחמק או לנצל את ההשלכות המכוערות של יישומן. הטבע האנושי הוא מערכת של תקוות, שאיפות ואידאלים המסבירים מדוע סוציאליזם מצליח מבחינה פוליטית. אך אותן תקוות, שאיפות ואידאלים מסבירים גם מדוע סוציאליזם נכשל מבחינה כלכלית, חברתית ומוסרית, ולכן לבסוף גם מבחינה פוליטית.
ההבחנה השנייה הינה שהמידות הטובות של אדם מושפעות מעלייתו ונפילתו של הסוציאליזם, בדיוק כמו המידות הרעות. סוציאליזם הוא פיתוי רב עוצמה לביצוע הפשעים הנוראיים ביותר, בדיוק מכיוון שהוא פונה לחמלה שבנו ולרצון לשיפור חברתי. הוא מעניק לנו תירוץ משמעותי לכפוף את רצוננו על אחרים, באופן לא-חוקי ואף רצחני.
ההבחנה השלישית היא שבין הפילוסופיות הפוליטיות, הן הליברליזם והן השמרנות אינן חסינות בפני טיפשות ואידאליזם אך ברמה פחותה מזו של הסוציאליזם, וקל לראות מדוע. שמרנות היא מערכת של רעיונות הכוללים בין השאר ריסון, חשש וזהירות. החירות הינה חירות סדורה, ובאופן עקרוני אינה סומכת על תכניות ממשלתיות, ניסויים חברתיים ואוטופיות.
חלק מחששות אלו משותפים גם לליברליזם. ההעדפה הליברלית לממשלה מינימלית מגבילה את הפוטנציאל לדיכוי בידי המדינה, אך הרצון להחליף את החברה המסורתית במבנים פוליטיים "רציונליים" וקשרים חברתיים חופשיים הופכת אותה לכזאת המבריחה פנימה מהפכות תחת כסות אופטימית של "רפורמות".
למעשה, הליברלים מתחלקים לכאלה כלכליים הנוטים לשמרנות מסיבות של חשש, וליברלים חברתיים שמתקשים להתנגד לכוח המשיכה המהפכני של הסוציאליזם, אך בדרך כלל נוטים לבסוף לתמוך בהטלת רגולציה בעיקר בנושאים חברתיים יותר מאשר על הכלכלה והתעשיה.
הסיכונים הנלווים לסוציאליזם הם מרחיקי לכת, או לפחות מובחנים בהרבה כבר מההתחלה. כדוקטרינה אשר רואה במטרת המדינה שינוי החברה לאור ההיגיון של "צדק חברתי", היא מזמינה סכסוך חברתי חריף יותר.
אפילו אם היה בנמצא מספיק צדק לכולם (ואין דבר כזה), מטלה זו עדיין תצריך כפייה מדינית אדירה כדי להגדיר מחדש את זכויות הקניין וזכויות אחרות, במטרה לתגמל את הפרולטריון או קבוצות מועדפות שונות ותוך מניעת זכויות חוקיות בסיסיות מאחרים. עם כל הפקעה "מוצדקת חברתית" תופיע יותר התנגדות, ועם כל תגובה להתנגדות זו, יותר כפייה מצד המדינה ויותר הפרעה למנגנוני הכלכלה, עד אין קץ. גם קיפלינג הבין זאת היטב כאשר כתב:
בְּתוֹר הַזָּהָב הַקַּרְבּוֹנִי
הֻבְטַח לָנוּ שֶׁפַע לַכֹּל
אִם נִטֹּל מִכִּיסוֹ שֶׁל פִּיטֶר
וּנְחַלֵּק מָמוֹנוֹ לְכָל פּוֹל;
תֵּבֵל הִתְמַלְּאָה בְּכֶסֶף
אַךְ לֹא בִּתְמוּרָה לְכַסְפָּהּ.
שִׁנְּנוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר:
"רַק עוֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע".
יתרה מכך, תחת סוציאליזם גם עבודה קשה אינה מספיקה. כפי שטרוצקי הראה בחוכמה, הפועל צריך גם צריך ללכת בתלם: לציית, למחוא כפיים, ולפעמים למות. היו לא מעט סוציאליסטים בברה"מ שנהרגו בעודם מוחאים כף.
מידות רעות
כותבים אחרים עסקו בצורה יעילה מאוד בכמה מהסיבות הטכניות לעלייתו וכישלונו של הסוציאליזם. "אנשים פרקטיים", כמו גם כמה אנשי חזון חברתי כמו הסופר ה.ג. ולס, תמכו בכלכלה המתוכננת של הסוציאליזם מכיוון שדמיינו שהיא תהיה פחות בזבזנית משוק תחרותי.
בפועל, כמובן, תכנון כלכלי שיבש את תנודות המחירים בהם השוק החופשי משתמש כדי להבטיח שתעשיות יפיקו את המוצרים שאנשים רוצים, ולא את אלו שהמתכננים חושבים שצריך. כאשר זה קרה, החנויות היו עמוסות בעודפים של סחורה לא רצויה, לצד מדפים ריקים ותורים ארוכים של צרכנים מתוסכלים.
תכנון מרכזי ייצר סחורות בהן אף אחד לא חשק בשום מחיר. חרושצ'וב התלונן פעם שמפעל אשר הגיע למכסה הרצויה ייצר נברשות כה גדולות וכבדות, עד שהתקרה קרסה בכל פעם שמישהו ניסה להתקין אותן. וכך, סוציאליזם "אמיתי וממשי" הפך את כל ברה"מ ומזרח אירופה לשממה כלכלית אחת גדולה.
אך ברצוני להתעניין יותר בהלכי הרוח אשר אפשרו את נסיקתו ונפילתו של הסוציאליזם, ובדרך כלל הסתיימו בייאוש. היבטים רבים של הטבע האנושי קשרו יחד כדי לתמוך בשינוי החברתי הסוציאליסטי, כמה מהם היו במובהק מידות רעות ברורות כמו קנאה.
מידה נוספת האופיינית לסוציאליזם ומקושרת גם לקנאה היא הסגידה לכוח, בעיקר בקרב שכבת המשכילים. מבקרי ספרות ופוליטיקאים כושלים, אקדמאים קרתניים, מדענים "טהורים" ואמנים מובטלים – כולם חשבו שיוכלו לנהל את החברה והתעשייה בצורה יעילה ונדיבה יותר מאשר הקפיטליסטים אשר עשו זאת בפועל.
המרקסיזם העניק להם את המפתח לכך, אך מרקסיזם הוא אמצעי הונאה אינטלקטואלי אשר נותן לחסידיו את האשליה שהם יכולים להבין ולפתור כל בעיה חברתית ללא הצורך ללמוד אודותיה.
כך למשל, דוקטרינת המרקסיזם הקובעת שבעלות על אמצעי הייצור הגדירה מעמד חברתי, קודם כל פספסה את עלייתו ואחר כך התנגדה לקיומו של המעמד הניהולי. כתוצאה מכך נוצר מעמד משכילים חסר כל עומק וערך, אשר ניסה לכפות דּוֹגְמָה מרקסיסטית בכל תחומי החיים ועמד בדרכה של יעילות כלכלית והאמת המדעית. המתנגדים מצאו עצמם מודרים לשוליים במקרה הטוב או מוצאים להורג במקרה הרע, ושאר אזרחי ברה"מ קיבלו שנים של יבולים גרועים בזכות מדענים כושלים כמו טרופים ליסֵנקוֹ.
אנשים טובים בחברות חופשיות מקבלים השראה לתמוך בסוציאליזם מכיוון שהם רוצים לרומם את העניים, לעזור לצעירים להיות פחות חומרניים ולשחרר עצמם מתחושת האשמה של השגשוג. שני המניעים הראשונים מכובדים למדי, אך הם לא בהכרח מובילים לתוצאות טובות יותר עבור אלו שאמורים ליהנות מהם. המניע השלישי הוא לרוב שגוי, וכאשר מתמידים בו הוא הופך לנוירוטי. בנוסף, חשוב להדגיש כי המניעים של מעניקי העזרה פחות חשובים מהשאלה האם הנתינה מתגמלת ומעניקה גם לאלו המקבלים.
צביעות וסתירות
הניסיון להוציא עניים ממעגל העוני הוא מהלך טוב, אם הוא אכן מסתיימת בהפיכתם לעצמאיים. אפילו אם מטרה זו מושגת באופן חלקי, זה עדיין טוב יותר מאשר לא לעשות כלום. אך במקרה בו צדקה מורידה אדם עצמאי לא אמיד אך עובד למצב של עוני מרוד ותלות, הדבר גרם ליותר נזק מתועלת.
הרבה מחשבה הוקדשה במאתיים השנים האחרונות כדי ליצור תכניות נגד עוני שיעזרו לעניים להגיע לעצמאות. בניגוד ל"סוציאליסטים האתיים" המוקדמים של מעמד הפועלים, סוציאליסטים מודרניים נוטים להתנגד להצבת תנאים לקבלת קצבה, בדרך כלל בטענה שקבלת הסעד היא זכות מולדת. זה נשמע נדיב, אך צעד כזה לא רק כולא את העני בתלות ארוכת טווח, אלא גם מערער גם את מה שכונה על ידי החוקרת שירלי לטווין "המידות האיתנות" של אחרים בחברה.
באחד מסקרי המדיניות שהערכה הממשלה הבריטית בשנות השמונים, סיפר זוג צעיר בגאווה כיצד הוא חסך מספיק כסף כדי להגיש בקשה למשכנתא ולקנות בית פרטי. אך במהרה הם חשו כטיפשים, כאשר שכניהם החכמים יותר ייעצו להם כיצד לנצל את המערכת כדי לקבל בית זול יותר מהמדינה.
בכל פעם בה סוציאליסטים יוזמים תכנית להרים את העניים מעוני, הם מסיימים בדרך כלל בכליאת העניים במעמדם הנמוך. השלב האחרון במה שנדמה כגרסה קולקטיבית ל'דרכו של הולל' מאת סטרווינסקי מגיע בדרך כלל כאשר החברים המתוחכמים יותר של האינטליגנציה חסרת הידע מתחילים לגנות מעלות כגון עצמאות אישית ועבודה קשה, ומגדירים אותן כאסטרטגיה אינדיבידואליסטית שבוגדת בקולקטיב הסוציאליסטי.
הדבר נכון גם לטיעונים גבוהים יותר המנסים להגן על הסוציאליזם, כאלו המגיעים למשל ממנהיגים דתיים הגורסים שמדובר בשיטה נעלה מוסרית ביחס לקפיטליזם האנוכי וחומרני. במציאות, המחסור של סחורות היום-יום בכלכלה סוציאליסטית גורם לאנשים להיות אף יותר חומריים מאשר אלה החיים במערב האובססיבי כביכול למותגים.
שחיתות תמיד פורחת כדי לענות על מחסור וצורך, צרכים שנוצרים בכל התחומים תחת הסוציאליזם. בשלבים המאוחרים של ברה"מ, אישה הייתה מוכרת את גופה בעבור זוג מכנסי ג'ינס; בוונצואלה כיום, אנשים סוחרים בירושות משפחתיות בעבור מעט מזון, אך חברי האליטה וחברי המפלגה תמיד נהנים מחנויות בהן ניתן להשיג במזומן את הכל. כאשר שאלתי אורח של אגודת 'מונט פלרין' בשנת 1974 אודות העבודה היום-יומית שלו, הוא השיב בחשש שהוא יכול לספר רק פרט אחד כללי: "אני מנהל את חשבונות הכספים הפרטיים של מנהיגים סובייטים במערב".
צביעות כזו וסתירות כאלו אמורות להיות מובנות וגלויות לכל, אך עדיין ישנם אנשים שמסרבים להכיר בהן. גם כאשר קיומן הפך לבלתי ניתן להכחשה, המעריצים המבוססים של משטרים סוציאליסטים יגנו אותן בלשון רפה ולאחר מכן ימשיכו כרגיל. ההערצה למשטרים רודניים מן השמאל היא סוג של השלכה לדחייה שהם חשים מן החברות בהן הם חיים ולבוז שהם מפגינים כלפי הערכים של מעמד הביניים.
פרוגרסיבים קיצוניים, לעומת זאת, הם עניין אחר. הם מהפכנים חמורי סבר שממציאים הצדקות עקלקלות לכישלונות סוציאליסטיים באמצעות מידות המשתנות בהתאם לתיאוריה, או פשוט דוחים את העובדות הפשוטות לנגד עיניהם: כאשר כל גן-עדן סוציאליסטי מוכיח עצמו כגיהינום קלפטוקרטי, שיירת ההיפים פשוט תמשיך הלאה למקום הבא ללא התנצלות.
אותם אנשים הם ההיפוך הנתעב לאלו אשר בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 חשו וצפו את הדרך לרצח עם, עריצות ועוני בה צעדו החברות בהן חיו. כותבים כגון דוסטויבסקי, מאלוק וכמובן קיפלינג, ראו את הזוועות שהסתתרו בין ההבטחות ההומניטריות של הסוציאליזם. חזיונות אלו, יחד עם כישלונן המתמיד של מדינות סוציאליסטית, מפריכים גם את הטענה לפיה "סוציאליזם מעולם לא נוסה במציאות". הרי אם סוציאליזם מעולם לא נוסה, כיצד יכלו לחזות את השלכותיו בדיוק מפחיד שכזה?
המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: גידי גולן; הנוסח העברי לקיפלינג: צור ארליך.
הפאשיזם/סטאליניזם של השמאל ובתוכו בית המשפט1
שופט בבית המשפט המחוזי בירושלים רפאל יעקובי קבע שלתנועת 'אם תרצו' ישנם מאפינים או הבטים פאשיסטים" קבע, קבע. מאימתי בית המשפט מומחה למחשבה פוליטית? מאחר והחליט כך לקבוע, מוטב היה אילו התעמק יותר בהגדרת המונח הפאשיזם. פאשיזם הוא מהמילה האיטלקית פאסיו –Fascio. אגד או צרור. אגד זרדים – שכן כל הזרדים ביחד – אנחנו חזקים, וכל אחד לחוד חלש. זה היה הסמל של הלגיון הרומי. לכן בפשיזם המדינה בשל ערכה המוסף מסכום חלקיה, היא ערך עליון. המדינה היא בלבד הדואגת לפרטים, ומותר לה לעשות הכל בשם ולמען העם לכן הפרטים מרצונם מותרים על חרותם. את הפאשיזם מאפינת האמונה שהשלטון שבידי השולטים חייב להיות נצחי אלו מורמים מעם ובשל יכולות מיוחדות הגיעו לתפקיד. הסמכות מוחלטת – חייבים לציית לה. כל צורות השלטון אחר פסול, הם הסמכות האחרונה. המדינה או מוסדותיה הם מעל הכל, היחיד בטל לחלוטין. הייצוג אינו אישי ובא לידי ביטוי באיגודים. בפשיזם מותרת מפלגה אחת בלבד השאר אינן לגיטימיות.המונח פאשיזם יכול להיות מימין וגם משמאל. בישראל לגבי מרכזי הכוח רק השמאל לגיטימי. מערכת המשפט הישראלית המקבלת לשורותיה רק בעלי השקפה פוליטית מתאימה לה. בישראל משפטנים בשרות המדינה לקחו לעצמם סמכות מוחלטת תוך שלילת כל בקרה חיצונית.
השיטות המועדפות
התאגידים הם אחד מאמצעי הפיקוח לכן להם חופש פעולה יחסי. השליטים מחלקים מתנות כדי לשמר את האינטרסים ההדדיים של העלית. אנשי עסקים או מקורבים לשלטון מנצלים זאת לזכיה בעמד ולהתעשרות, לדוגמא אצל שמעון פרס ההפרטה נעשתה בהענקת חברות ממשלתיות כמתנות לבעלי הון על חשבון שאר האזרחים. שני הכיוונים לשחיתות: השליטים זוכים לטובין מהעלית הכלכלית, וזו נהנית בתמורה מהעדפת השליטים הצוברים עושר גם ממקורות אחרים למשל, גניבת משאבים לאומיים. מנגנוני הביטחון הם בשליטת אותה עלית כפי שאהוד ברק דאג לקדם שמאלנים בצבא גם המשטרה בעיקרה שמאלנית. התקשורת מסתירה שהרי היא חלק מאותו שלטון, לכן אין כמעט מי שמסוגל לפעול נגד השחיתות כי הציבור אינו מודע למתרחש.
תעמולה בלתי פוסקת – הפצת מידע מוטעה: קורה שרשות השידור מודה ב"דיסאינפורמציה" כלשונה! בחלק מהמדינות התקשורת בשליטת המועדפים פוליטית ולעולם אינה חורגת מהקו. במדינות אחרות די בשליטה מעודנת יותר כדי להבטיח את צייתנותה, בין האמצעים: שלילת רישיונות ומימון, לחץ כלכלי, פנייה להתאמה אידאולוגית ואיומים מרומזים. בישראל ישנה יועצת משפטית המתאימה לרצונו של בית המשפט השולט פוליטית. בתקשורת הישראלית הקו השמאלני שלה אינו מותיר לאחרים להתבטא. ברשות השידור רשימה שחורה של אישים שאסור להזמנים. באמצעות שימוש תעמולה מתוחכמת האוכלוסייה משלימה עם הפרות זכויות אדם באמצעות דחיקה לשוליים ואף דמוניזציה של אלה שזכויותיהם נפגעות. כאשר ההפרות גסות במיוחד, נעשה שימוש בסודיות, הכחשה והפצת מידע מוטעה כפי שעושים במשטרה בפרקליטות ובבית המשפט. שימוש בשעירים לעזאזל כאמצעי להסיח את דעתם של אנשים מבעיות אחרות, ובאופן מבוקר ניתוב התסכול הציבורי לכיוון הרצוי. בישראל אלו נעשים כנגד חרדים ומתנחלים לשיטתם המבזבזים את משאבי הציבור ולא שחיתות השלטונית. ——————-
הסתרת המידע – הפשיסטים מתעבים את חופש המחשבה והביטוי של דעות אחרות. בישראל ההסגל האקדמי נמצא תחת פיקוח הדוק של ראשי האקדמיה ; חברי סגל שאינם מישרים קו עם הנורמה הפוליטית השמאלנית סובלים מהטרדות או מסולקים. ביטויי רעיונות אחרים נתונים להתקפות קשות. מבחינתם רק לביטוי דעתם יש ערך כלשהו. גם אומנים מקבלים חשיפה ומעורכים רק אם הם בשמאל. כמה מעצבנים אותם המגיבים אותם "טוקבקיסטים" ארורים ! משאלי/סקרי דעת קהל בדרך כלל מזויפים. בבחירות, האליטה השולטת דואגת להטות את התוצאות לכיוון הרצוי, מזכיר את ימי מפ"אי העליזים. בין השיטות לעשות זאת: שליטה במנגנון הבחירות עצמו, איומים על מצביעי אופוזיציה או שלילת זכויותיהם, פסילת קולות חוקיים, וכמוצא אחרון – פנייה אל מערכת המשפט, הנאמנה או שהיא חלק מהשליטים – בישראל השמאל שולט באמצעות משפטנים הפרקליטות ובית המשפט שחטפו את השלטון.
רשויות חוק מעולות ואכזריות
המאפין העקרי הוא מערכות צדק פלילי אכזריות עם מספר עצום של אסירים בבתי הכלא – בישראל כל שנה רבבות רבות נעצרמם ומושלכים לכלא על ידי המשטרה הפרקליטות ובית המשפט השמאלנים. המשטרה זוכה להאדרה ונהנית מכוח כמעט בלתי מוגבל, שמביא תכופות לניצול לרעה של כוחה. פשע רגיל ושונות פוליטיית נכרכים יחד לאישומים פליליים חסרי בסיס לשימוש נגד יריבים לדעה – במשטרה ובפרקליטות הרבה מאוד תיקים באפלה במיוחד נגד מדינאים מימין. ישנו טיפוח פחד ושנאה כלפי פושעים או יריבים כתירוץ להגדלת סמכויותיה וכוחנותה של המשטרה – המשטרה אינה מונעת פשעים וגם אינה מנסה במיוחד לתפוס פושעים כדי למנוע השנות פשיעה, לעומת זאת מרבה לתפור תיקים למי שנוח לה. ביטול האזרחים בפני המדינה, המוסדות שמרכיבים אותה ישראל בפני מוסדות אכיפת החוק שבידיהם חיים ומוות, זהו פאשיזם.
בעקרון כאשר מוסדות אכיפת החוק יוצאים נגד אזרח, בית המשפט מניח תקינות, ללא כל כונה לבדוק את התנהלות אותם אירגונים. בית המשפט מניח תקינות חקירות המשטרה בין השאר על פי הוראתו של "הדמוקרט הגדול" -אהרון ברק. אף קודם לכן דאגו לקדם זאת בחוק – סעיף 10ב' לפקודת הראיות. כל מה שחוקר משטרה כותב ומביא את החשוד לחתום, בין אם בתחבולות בהפחדה לחץ ועינויים, נחשב כתקין ואמיתי ללא תקנה. לכך השלכות חמורות על כל מה שהמשטרה מרשה לעצמה לעשות בלא שמישהו יתן את הדין. התעללות ועינויים נוראיים בעצורים/נחקרים גם הטפלות לאנשים ברוחוב ומעצרים ללא סיבה. שופטים לא רק שאדישים לגמרי לקורות את העצורים הנחקרים במשטרה, אלא שמגיבים בבוז ובשטנה. לא נדיר שפורצים בצחוק לועג רועם למשמע תאורי זועות וסיוטים שעברו על הנאשמים. שופטים כלל אינם מוצאים לנכון להעביר לגורמים מוסמכים כלשהם את הטיפול בפשעי המשטרה, כפי שהם יודעים לעשות לגבי מדינאים שאינם "מתנהגים יפה" בהתאם לרצונם.
התביעה מסתירה חומרי חקירה מהנאשמים, אך שופטים נותנים לה גיבוי ישנם גם שופטים הטוענים – בניגוד לחוק כי זו זכותה של ה תביעה הטענה היא שתובעים עובדים בנאמנות ועל נאשמים לסמוך על שיקול דעתם של התובעים. התביעה גם בזמן המשפט מביעה התנגדויות שונות להצגת חומר עדות כמו חומר חקירה, מוצגים ואף מתנגדת לזימון עדים. על פי חוק סדר הדין הפלילי אסור לתביעה להתערב באופן הגנת הנאשם ובכל זאת שופטים תומכים בתובעים בכל מעשיהם.
ארוך מדי, אין סבלנות לקרוא, צו השעה , לתמצת.
הפאשיזם/סטאליניסם של השמאל ובתוכו בית המשפט2
התיחסות בית המשפט כלפי התביעה הוא באהדה וכבוד וקבלת כל הדרישות, ואילו כלפי הסנגוריה יחס של זלזול עוינות וגם השפלה. לפני שנים לא רבות החליטו השופטים שעורכי דין המיצגים לקוחות בשעה שהם עוזבים את אולם הדיונים, עליהם להפנות את חזיתם אל השופט ולהתקדם אל הדלת רק בהליכה לאחור. נוהג זה היה מקובל כלפי בני מלוכה ואצולה. אולי יש להיות אסירי תודה על ששופטים אינם דורשים שישתחו אליהם אפיים ארצה. לאור תאות השררה והכבוד שלהם אולי גם זה יגיע. לא יקל הדבר כי עורך דין העוזב את האולם באופן טבעי, כלומר פונה אל הדלת ואפילו בעמידתו בדלת פונה אל השופט וקד קידה, זוכה למבט נזעם ולהטיית ראש לאמר לו שנהג בחוצפה. ככל ששופט פחות הוגן והתנהגותו מעוררת יותר בוז, כך הוא מקפיד יותר על גינוני הכבוד כלפיו.
שופטים אינם דורשים כל גינוני כבוד מצד נציגי המדינה התובעת, מצד הפרקליטות או התביעה המשטרתית. נהפוך הוא כלפיהם הם המגלים יחס של יראת כבוד. עורכי הדין המופיעים בבית המשפט, הן הקטגור והן הסנגור נחשבים לקציני בית המשפט במובן זה שעליהם לעזור לבית המשפט לעשות משפט. מעשית רק התובע נחשב על ידי בית המשפט לקצין בית המשפט. שופטים אינם מתחשבים כל כך בבקשותיהם של הסנגורים ואילו משאלות התובעים הינן בגדר הוראות. הכל בשם ניהול תקין של משפט. התיחסות זו תקפה גם כאשר תובעים עוברים על כל חוק וכל תקנה. תובעים הם המיצגים את המדינה על כן תובעים על פי תפישתם המעוותת של שופטים הם המיצגים את הציבור, את האינטרס הציבורי. תובעים אמורים ליצג את האינטרס הציבורי אלא שברוב המקרים מיצגים רק את רצונם "בנצחון"- השגת הרשעה בכל מחיר. הסנגורים לפי גישה זו מיצגים "רק" אנשים פרטיים. גם כאשר כל יום העבודה הם שופםטים דנים לא באדם בודד אלא ברבים הנפגעים מגישה זו, אין הם רואים את הנאשמים כפרטים מתוך כלל הציבור הרחב, שכל אחד מעונין ביחס ובמשפט הוגן. זאת על שום שרק מוסדות המדינה לשיטתם מיצגים את האינטרס הציבורי, ואילו אנשים פרטיים אינם הציבוריות – גישה פאשיסטית טהורה.
גישת השופטים כלפי עצמם – בית המשפט גופו כלומר הם מוסד חשוב ביותר במדינה, על כן הם כמובן מאליו ראויים לכוח מוחלט. לא העם יבחר בהם או ידיח אותם, לא העם יבקר אותם. עליו לחלוק להם כבוד וזה מעוגן בחוק בסעיף זילות בית המשפט לחוק העונשין. כל מה שבית המשפט דן בו אסור בבחינה מחודשת כלשהי. למשל חוק מבקר המדינה אוסר בקרה של כל דבר הנמצא בהליכים משפטיים וגם כשעבורו המשפט הסתיים. על כל השגה או תלונה לגבי בית המשפט להיות מופנית אל גורמי בית המשפט בלבד והם לבדם המבררים וקובעים על פי הדרך שהחליטו עליה שהיא קביעה בעצמם לגבי עצמם. שופטים מצפים שכולם ישבחו יהללו וירוממו אותם, את הצדק והקידמה היוצאת מתחת ידם. כל מי שאינו עושה כך, חוטא לשיטתם בעזות מצח ויוצא נגד שלטון החוק שהוא כמובן חופף לשלטונם המוחלט כי את קביעותיהם יש לקבל כאמת מוחלטת – הדוצ'ה תמיד צודק. —————–
המטרה המוצהרת של שלטון פאשיסטי היא טובת וחיזוק המדינה, אם כי בדרכי פשע שאחריתם החלשת המדינה. בניגוד למדינה הפאשיסטית שחרתה על דגלה את חיזוק קיומה ופריחתה, אם כי ברמיסת הפרט לא השיגה מטרה זו, בית המשפט בחתירתו המתמדת תחת אושיות קיומה של המדינה מנסה להראות עד כמה אינו פאשיסטי. אלא שכל דרכיו הן פאשיסטיות ובכך חוטא מכל כיון נגד קיום המדינה. גם בהתערבותו בעניינים מדיניים ואף צבאיים לרעת המדינה. בית המשפט בישראל עושה ככל שהוא יכול לפגוע בבטחון המדינה ובחזון הציוני. בית משפט זה מצטין גם בעריצות שחיתותו כלפי האזרחים ההורסת את החברה.
במדינה פאשיסטית יכולים חלק ניכר מאזרחיה לחיות חיים טובים יחסית כל עוד הם כנועים לשלטון, מבלי שידעו רע מהמדינה. אלא שאוי לו לאזרח שרשויות החוק שמות עליו יד. במקרה זה רשויות החוק עושות בו כל שהן חפצות. הם השלטון ועל כן הרשויות מתפקדות על פי כללי המשחק הנוחים להן בכל עת. האזרח אינו יכול לעשות דבר. כאלו הן רשויות החוק במדינת ישראל ובית המשפט בראשן נותן את הגיבוי המוחלט. בשונה ממדינות פאשיסטיות יחס זה אינו נובע מהשלטון המרכזי כי אם מהרשויות עצמן, בינהן בית המשפט הבלתי מפוקח המגבה סדר זה. יחס הוגן לא קיים, כללי המשחק אינם מובהרים לאזרח והם יכולים להשתנות ככל שהרשויות חפצות. מבחינת המאפין העקרי של מדינה פאשיסטית בית המשפט בישראל עונה להגדרה זו. בחינת עיקר העיקרים של עבודת בית המשפט – קיום יחס הוגן וניהול משפט הוגן, הרי שזהו ההבט הפאשיסטי של מערכת המשפט בישראל. המערכת המשפטית כמובן אינה עונה להגדרה של רצון בטובת המדינה אם כי זה אינו מאפין שהוא יחודי לפאשיזם ולא המאפין השלילי. המערכת המשפטית ועמה שאר השמאלנים כמובן אינם מודעים לפאשיסטיותם כי כי כך למדו שכל שמאל הוא לא פאשיסטי וכל אוהב מולדתו הוא פאשיסט… המשפטנים השמאלנים יכולים בלי שום ריסון עצמי לכפות את דעתם הפוליטית על אחרים אך עם מישהו אחר רק מביע ספק מייד מתנפלים עליו שהוא כופה את דעותיו הפוליטיות. אלה הפאשיסטים, לא מי שמחזיר לעצמו את הגזילה של הארץ.
ארוך מדי, אם אתה רוצה שיקראו, לקצר ולתמצת. אחרת , אף אחד לא יקרא
הסיבות לעליית הסוציאליזם הוא חתירה ופרופוגנדה, כפי שהדגים יורי בזמנוב.
אולי זו בעיה בהבנת הנקרא אבל לא הבנתי כיצד ליברלים חברתיים תומכים בהפעלת רגולציה על החברה אבל בחוסר רגולציה על הכלכלה. לא יותר נכון לקרוא להם אם כך "סוציאליסטים חברתיים"?
בעיני:
ליברל- אחד שנגד כל רגולציה בל תחום.
ליברל כלכלי- אחד שנגד רגולציה על כלכלכה אבל בעד רגולציה חברתית.
ליברל חברתי- אחד שנגד רגולציה חברתית אבל בעד רגולציה כלכלית.
אולי זו בעיה בהבנת הנקרא אבל לא הבנתי כיצד ליברלים חברתיים תומכים בהפעלת רגולציה על החברה אבל בחוסר רגולציה על הכלכלה. לא יותר נכון לקרוא להם אם כך "סוציאליסטים חברתיים"?
בעיני:
ליברל- אחד שנגד כל רגולציה בל תחום.
ליברל כלכלי- אחד שנגד רגולציה על כלכלכה אבל בעד רגולציה חברתית.
ליברל חברתי- אחד שנגד רגולציה חברתית אבל בעד רגולציה כלכלית.