שבעים שנה ל-1984: על חייו וכתביו של ג'ורג' אורוול

ביום ה-8 ביוני 1949 ראה אור בלונדון הספר '1984', מאת ג'ורג' אורוול. ציון שבעים שנה לאחד הספרים החשובים של המאה ה-20 מספק לנו הזדמנות טובה לבחון את חייו והגותו של המחבר, שהיו מרתקים לא פחות מספריו.

אורוול נולד בשם אריק ארתור בְּלֵייר בבנגל שבהודו בשנת 1903, אך גדל והתחנך באנגליה. אביו החזיק בתפקיד מנהלי זוטר במנגנון האימפריאלי הבריטי ואמו הגיעה ממשפחה צרפתית שהתגוררה בבורמה. בניגוד למקובל בזמנו, לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר היוקרתי איטון, אורוול לא המשיך ללימודים באוניברסיטה אלא בחר במקום זאת להתגייס לשורות המשטרה בבורמה בשנת 1922, תפקיד בו החזיק כחמש שנים והשפיע עליו עמוקות, שכן גרם לו לתעב את האימפריה הבריטית.

בשלב מוקדם מאוד בחייו הגיע אורוול למסקנה כי האימפריאליזם לא היה אלא צורה של השחתה מוסרית שעיקרה ניצול אנושי. לא רק הבורמזים סבלו מהשימוש השרירותי בכוח, אלא גם האנגלים שהושחתו משליטתם על עמים אחרים, ואת רשמיו מהתקופה העלה על בספרו 'ימים בורמזיים' שראה אור בשנת 1934. יש לזכור כי עמדותיו האנטי-אימפריאליות הנחרצות של אורוול היו רחוקות מלהיות מובנות מאליהן, שכן בעיני רוב הבריטים בני הזמן האימפריאליזם היה כוח של קדמה וטוב בעולם. תיאור האימפריאליזם כתופעה שלילית ומשחיתה היה יוצא דופן ואף תקדימי והצריך אומץ לב לא מבוטל.

החלוקה המעמדית הנוקשה עליה היה מבוסס האימפריאליזם פתחה את עיניו של אורוול גם להיררכיה המעמדית בארצו שלו, אנגליה. הוא החל לסלוד מן המעמדות הגבוהים וביקש להכיר בעצמו וממקור ראשון את החיים עצמם. הוא בחר בעוני מרצון ויצא לחיות בעולם התחתון שם חווה רעב ומחסור, זוהמה, עייפות ומועקה. אלו סיפקו את חומר הגלם לספרו 'דפוק וזרוק בפריז ובלונדון' (1933), בו השתמש לראשונה בכינוי "ג'ורג' אורוול". בשנת 1936 ראה אור ספר נוסף פרי עטו, 'הדרך לרציף ויגאן', בו תיאר את חייהם הקשים של כורי הפחם בצפון אנגליה שבקרבם חי. כך למשל מציין אורוול כי עקב מחסור כרוני בסידן, רוב הכורים מאבדים את שיניהם לכל המאוחר בגיל 30.

חוויותיו של אורוול בקרב המעמדות הנמוכים לימדו אותו כי הם עדיפים על פני המעמדות הגבוהים. הוא אהב את דרך חייהם, את כנותם ואופיים ובעיקר את אהבת המולדת האינסטינקטיבית שלהם, לא פחות משהוא בז לאריסטוקרטיה האנגלית. את מעמד האצולה ובעלי ההון תיאר לא אחת כ"ארץ הסנוביות והפריבילגיה, הנשלטת בידי הזקנים והשוטים".

במובנים רבים, הפועלים האנגלים היו לאורוול מה שהיו האיכרים הרוסים לטולסטוי או החוואים האמריקנים לג'פרסון – כוח חברתי מוסרי בחברה לא מוסרית. הפועל והאדם מן השורה גילמו עבור אורוול הגינות אותנטית שנעדרה מן האינטליגנציה שעיקרה צביעות. כל אלו הובילו את אותו לאמץ את הסוציאליזם בשלב מוקדם בחייו.

מלחמת האזרחים בספרד שפרצה בשנת 1936 הייתה נקודת המפנה החשובה ביותר בחייו של אורוול, ולא רק משום שבמאי 1937 פיצח קליע אויב את צווארו. אורוול נותר בחיים בדרך נס של ממש. "לקחתי זאת כמובן מאליו שסופי הגיע", כתב מאוחר יותר. "מעולם לא שמעתי על אדם או חיה שחטפו כדור באמצע הצוואר ושרדו את זה".

אורוול הצטרף למפלגת הפועלים של האיחוד המרקסיסטי (POUM), מפלגה סוציאליסטית עצמאית שלא הייתה כפופה למפלגה הקומוניסטית של ספרד (PCE) ואף ביקרה את משפטי הראווה של מוסקבה. בקטלוניה נחשף אורוול לראשונה לנבזיות של הקומוניסטים, שלא סבלו אף כוח שמאלני עצמאי וראו בכאלה איום גדול יותר על שלטונם מהאיום הפאשיסטי עצמו.

הקומוניסטים בספרד פצחו במסע השמצה נטול עכבות נגד אורוול וחבריו למפלגה, אותם האשימו בנטיות טרוצקיסטיות, בוגדנות, שיתוף פעולה עם פאשיסטים ובהיותם גיס חמישי, והפנו נגדם את נשקם במסע אכזרי של דיכוי פוליטי. אנדראו נין, המהפכן הספרדי וממנהיגי POUM נרדף והוצא להורג על ידי הנקוו"ד הסובייטי, ואורוול עצמו הפך לפליט שגזר דין מוות מרחף מעל ראשו (הארכיונים הסובייטים מצביעים על כך ששמו הופיע ברשימת אלו שיש להוציאם להורג בספרד לו יפלו לידיים קומוניסטיות). רק במזל הצליחו אורוול ואשתו לחמוק מספרד ולשוב הביתה לאנגליה, שם העלה את רשמיו בספרו 'מחווה לקטלוניה' שראה אור בשנת 1938.

הלקח של אורוול ממלחמת האזרחים בספרד היה ברור: לסוציאליסטים אמיתיים אסור לעולם לסמוך או לשתף פעולה עם קומוניסטים. שלא כמו רבים מבין האינטלקטואלים השמאלנים שהעריצו את ברה"מ, ראו בה "שחר של יום חדש" ועצמו את עיניהם לנוכח פשעיה המחרידים, אורוול מעולם לא ידע "שלב סטליניסטי". ברה"מ הייתה מדינה שהיא מחנה ריכוז ואורוול, בניגוד לרבים אחרים, הכיר בכך מוקדם מאוד.

דא עקא שביקורתו של אורוול על הקומוניסטים לא התקבלה יפה על ידי חוגי השמאל האנגלים שראו בקומוניזם את העתיד, והוא זכה לקיתונות של בוז והתעלמות. לתדהמתו, העיתונות השמאלנית לא רק שלא דיווחה על האירועים בספרד, אלא סילפה אותם. כך התחוור לו כי השמאל יכול להיות קורבן להונאה עצמית בדיוק כמו הימין, ומאותו הרגע אינטלקטואלים שמאלנים שקרצו לטוטליטריות הפכו למטרה תמידית למתקפותיו. אך העיקר הוא זה: לאחר המלחמה אורוול הקדיש את כל כתביו למאבק בטוטליטריות בכלל ובקומוניזם בפרט. בהרבה מובנים, ישנו קו ישיר המקשר בין הרחובות של ברצלונה לחדרי העינויים של '1984'. מלחמת האזרחים בספרד הפכה את אורוול לאויבה המושבע של הטוטליטריות והולידה את האורוול המוכר לנו עד עצם היום הזה.

בשנת 1945 ראה אור 'חוות החיות', בו מספר אורוול כיצד חיות החווה מורדות נגד האדונים האנושיים שלהם רק כדי להיות משועבדות על ידי החזירים – משל המגלם את האופן שבו התדרדר האידיאליזם המהפכני הקומוניסטי לשלטון רודני נקלה.

'חוות החיות' היה הספר שהפך את אורוול למפורסם, אך עם זאת מעניין לגלות כי יצירה מוצלחת כזו התקשתה למצוא מוציא לאור. חלקם סירבו מפני שהאמינו שלא ניתן למכור סיפורי חיות לקהל בוגר, אך רובם סברו כי לא היה זה זמן טוב לתקוף את רוסיה שזה עתה הביסה את גרמניה הנאצית. היו גם מי שסירבו לפרסם את היצירה ממניעים פוליטיים. בסופו של דבר, הספר שהגיע למדפי החנויות שלושה ימים לאחר תום מלחמת העולם השנייה הפך לרב־מכר חסר תקדים. לצד ההנאה מן ההצלחה המקצועית, רכש אורוול אקדח מחשש שהסובייטים ינסו להתנקש בחייו.

אך יצירתו המפורסמת והחשובה ביותר של אורוול, שהייתה גם האחרונה שפרסם, הייתה '1984': דיסטופיה טוטליטרית שנכתבה לאחר מלחמת העולם השנייה כשברקע מתגבשת המלחמה הקרה, וראתה אור בשעה שאורוול היה כבר חולה מאוד בשחפת, המחלה שגבתה את חייו חודשים ספורים מאוחר יותר, ב-21 לינואר 1950 ובהיותו בן 46 בלבד.

הספר רווי במסרים, אך המרכזי שבהם לפי הביוגרף ברנרד קריק הוא שהטוטליטריות תמיד שמה קץ לאמון ההדדי בין הבריות. כל שלטון טוטליטרי שם לו למטרה לפרום את מסגרות האמון הקטנות והטבעיות שבין אדם לחברו, בעל לאשתו  או בין הורה לילדיו. עולם טוטליטרי הוא עולם של חשדנות ובדידות מתמדת שבו "האח הגדול צופה בך", ולמעשה התיאור של אורוול את המציאות הטוטליטרית היה כה עמוק ומדויק, כפי שהמשורר הפולני צ'סלב מילוש כתב עליו בספרו 'הרוח השבויה':

"מכיוון ש'1984' היה גם קשה להשגה וגם מסוכן למי שמחזיק בו, הוא היה ידוע למתי מעט בחוגים הפנימיים של המפלגה [הקומוניסטית]. אורוול ריתק איתם באבחנתו את הפרטים שהם הכירו מצוין…אלה שהכירו את אורוול רק משמועות נדהמו שכותב שמעולם לא חי ברוסיה הבין כיצד המכונה שהם עצמם חלק ממנה מתפקדת. תפיסתו של אורוול את עולמם היממה אותם, והייתה טיעון מוצק נגד "טיפשות" המערב"

II

אורוול לא היה אינטלקטואל שמאלני טיפוסי משתי סיבות מרכזיות: הבוז שהפגין כלפי אינטלקטואלים מן השמאל ובפרט אלו שצידדו במרקסיזם, והפטריוטיות המופגנת שהחזיק בה.

מבקר הספרות מוריס דיקסטיין גרס כי אורוול הבין שלא מעט מהאינטלקטואלים בשמאל אינם חושקים בצדק או שוויון כי אם בכוח. באופן דומה, ברנרד קריק טען כי אורוול לא בטח באינטלקטואלים כמעמד שכן לטעמו מה שהם באמת חשקו בו זו עוצמה. ההיסטוריון רוברט קונקווסט ציין כי אורוול חשק אמנם בסוציאליזם, אך הוא בז לסוציאליסטים ובעיקר לאינטלקטואלים סוציאליסטים.

אין אפוא עוררין על כך שאיבה לזן מסוים של אינטלקטואלים מן השמאל אפיינה את אורוול, ולא בכדי. אחרי הכל, לאותם אינטלקטואלים לא היו אשליות בכל הנוגע להיטלר, אך כאשר מדובר היה בסכנה לחירות שהגיחה מן השמאל, הם נפלו בקלות קורבן לאשליות. מעל לכל, אורוול סלד ממה שנכון לכנות כ"מנטליות לניניסטית", כלומר מנטליות של קו מפלגה שהשתלטה על השמאל ואסרה על כל מתיחת ביקורת על ברה"מ. בהתאם, מטרתו כאינטלקטואל לא הייתה להביא לידי חיסולה של ברה"מ, אלא לחסל את תדמיתה בעיני האינטליגנציה והקהל הרחב במערב.

כשחושבים על כך, מה שמפתיע באמת זה לא שאורוול צדק בכל הנוגע לטיבה המפלצתי של המהפכה הקומוניסטית והמשטר הסטליניסטי, אלא שכל כך הרבה אינטלקטואלים טעו. השכל הישר של אורוול אפשר לו להסיק כי מה שמריח רע ונראה רע הוא ככל הנראה רע. אליו נוספו אחרים כמו ארתור קסטלר, ג'יימס ברנהם וסידני הוק, אך הם היו בודדים במערכה.

חשוב לא פחות, אורוול שם לו למטרה לתקוף את הז'רגון שבו השתמשו אינטלקטואלים רבים משמאל, אוסף מילים וביטויים בו ראה לא יותר ממסך עשן מילולי. כך הוא ביטא זאת במילותיו:

כאשר האדם הרגיל שומע ביטויים כמו 'אידאולוגיה בורגנית', 'סולידריות של הפרולטריון' או 'הפקעה' הוא אינו מקבל מהם השראה, אלא דחייה בלבד. אפילו מילה בודדה כמו 'קומרד' עשתה את שלה באיבוד האמונה בתנועה הסוציאליסטית. כמה אנשים שהלכו למפגשים פומביים וצפו בסוציאליסטים פונים אחד לשני בצייתנות כ'קומרד', פשוט המשיכו משם מפוכחים אל הבר הקרוב!"

אורוול הבין שערפולה של השפה הוא אמצעי מרכזי לטשטושה של האמת, שהיא למעשה האויבת הגדולה ביותר של הטוטליטריות לגווניה:

שלטון טוטליטרי דורש, למעשה, שינוי ותיקון מתמיד של העבר, ובטווח הארוך כנראה מחייב את חוסר האמונה בעצם קיומה של אמת אובייקטיבית"

מן הסיבה הזו, האמת האובייקטיבית נופלת קורבן בשתי יצירותיו הגדולות. הדבר בא לידי ביטוי ב'חוות החיות' כאשר גבורתו של סנובול (משל לדמותו של טרוצקי) נשללת ממנו והוא מואשם בפחדנות ובשיתוף פעולה עם בני האדם, אך גם באופן מובהק ב-'1984', עולם שבו אמת אובייקטיבית אינה קיימת כלל או לכל הפחות נתונה לגחמותיה של המדינה.

אורוול מתאר כיצד משרד האמת משמיד כל זכר להיסטוריה אובייקטיבית, בהתייחסות לא מרומזת לברה"מ ובמיוחד להאנציקלופדיה הסובייטית שסילפה והעלימה מן ההיסטוריה דמויות כמו טרוצקי ובוכארין. זו למעשה הייתה עבודתו של הגיבור הטראגי של הספר וינסטון סמית, שעסק בשכתוב ההיסטוריה בהתאם לגחמות המפלגה שסיסמתה היא: "מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בורות היא כוח". הקומוניסטים היו האבות המייסדים של הפייק־ניוז והקו המפלגתי שלהם גילם את הכפפתה של האמת לפוליטיקה. הדרישה של אורוול לבהירות, דרישה חיונית מאין כמוה גם בזמננו, הייתה מופע חוזר אצלו.

גם הפטריוטיות של אורוול לא הייתה מובנת מאליה. האינטליגנציה השמאלנית של שנות ה-30 וה-40 הייתה בחלקה הגדול מרקסיסטית ועל כן סלדה מן הלאומיות והפטריוטיות. הסלידה מן הפטריוטיזם הלכה יד ביד עם נטייה לקוסמופוליטיות ולפציפיזם, שהשתרשה ותפסה אחיזה בקרב האליטה האנגלית בשנים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה. אין זה מפתיע אפוא לגלות כי בעיניו של אורוול, אותם אינטלקטואלים נשאו באחריות למלחמה שכן תמיכתם בפציפיזם והתנגדותם לחימוש אנגליה הוליכו את היטלר להאמין כי מדובר במדינה שוקעת שהפכה טרף קל להכנעה.

כשם שאורוול סבר כי הפציפיזם היא תכונה נקלית (כך כתב למשל ב-1938: "אם מישהו מטיל פצצה על אמא שלך לך והטל שתי פצצות על אמא שלו"), כך הוא סבר כי הפטריוטיות הייתה תכונת האופי הבולטת והחשובה ביותר אצל כל אנגלי הראוי לכבוד. הוא עצמו, כאמור, היה פטריוט מושבע.

הוא ביקש להתגייס לצבא הבריטי בראשית המלחמה, אך נדחה בשל מצבו הבריאותי הירוד. מפח הנפש שחש הוליך אותו יום אחד לתור אחר שלטים פרו-סובייטים ברחבי לונדון ולתלוש אותם. במקום לצבא, אורוול הצטרף לבסוף למיליציה האזרחית שמטרתה הייתה להילחם ברחובות העיר במקרה של פלישה גרמנית. בדומה לאחרים, אורוול ציפה שגרמניה תפלוש לאי הבריטי בוודאות כמעט גמורה. הוא ציפה למאורע.

מאמריו מראשית שנות ה-40 מבטאים היטב את תפיסתו הפטריוטית של אורוול, ובמאמר נוסף משנת 1945, "Notes on Nationalism", הוא עומד בצורה מדוקדקת על ההבחנה שבין רגש בריא של פטריוטיות שעיקרה דבקות ומסירות למקום ולדרך חיים לבין לאומיות (אנחנו היינו מכנים זאת לאומנות) שעיקרה כוח ורצון לכפות.

את אנגליה דימה אורוול למשפחה בעלת שפה משותפת וזיכרונות אישיים, גם אם את המשפחה הזו הנהיגו אנשים לא נכונים. באופן מפתיע ולמרות הבדלים תהומיים בנטייתם הפוליטית, יחסו האוהד של אורוול לפטריוטיזם דומה עד מאוד ליחסו של ג.ק. צ'סטרטון, המסאי השמרן, אם כי אורוול עמד על כך שפטריוטיות אינה רגש שמרני והדגיש כי באנגליה הרגש הפטריוטי והמחויבות הסוציאליסטית יכולים וצריכים ללכת יחדיו.

במובן מסוים, יתכן כי כאן טמון חידוש של אורוול. הוא סבר כי הפטריוטיזם הוא כוח מהפכני שיכול להוביל לאימוצו של סוציאליזם בבריטניה, בכך שהמסירות למדינה יכולה לאפשר התעלות מעבר לאינטרסים המעמדיים ופעולה משותפת לכינון עתיד טוב יותר.

III

חשוב לציין כי סלידתו של אורוול מברה"מ לא הפכה אותו לשמרן. אדרבא, אורוול היה ונותר עד סוף ימיו איש שמאל מובהק. בהקדמה לאחת מהמהדורות של  '1984' שראתה אור בארה"ב כתב אורוול כי כל עבודתו משנת 1936 כוונה, בין אם בצורה ישירה או עקיפה, "נגד הטוטליטריות ולמען סוציאליזם דמוקרטי, כפי שאני מבין אותו".

בשנת 1945 ציין כי "אני שייך לשמאל וחייב לעבוד בתוכו, לא משנה עד כמה אני סולד מברה"מ". למרות ואולי בגלל שהיה סוציאליסט דמוקרטי תומך הלייבור, הוא ביקש להציל את הסוציאליזם מידי לפיתת המוות הסובייטית ומנטייתם של אינטלקטואלים להגן ולתרץ ברבריזם פוליטי מצד שמאל. "סוציאליסטים אינם טוענים שביכולתם להפוך את העולם למושלם", כתב, "רק שביכולתם להפוך אותו לטוב יותר".

למרות עמדתו האמיצה של אורוול נגד האיום הטוטליטרי, יש לציין שהוא טעה בנוגע לשתי תופעות חשובות אחרות של המאה העשרים: קפיטליזם וציונות. בכל הנוגע לכלכלה, קשה להשתחרר מן התחושה לפיה אורוול לא הבין עד תום את החיוניות של שוק חופשי ואת עליונותו הפרודוקטיבית והמוסרית על פני המשק הסוציאליסטי. עמדתו – שהייתה מקובלת על רבים באותו הזמן – לפיה הפשיזם והנאציזם (אורוול לא הבחין בין השניים) הם תוצר של קפיטליזם הייתה חלשה ולא משכנעת. בעיניו של אורוול, לא ניתן היה (או לפחות היה קשה מאוד) להיות קפיטליסט וגם אנטי-פשיסטי, ולכן הדרך להילחם בפשיזם עוברת גם בחיסולו של הקפיטליזם.

בכל הנוגע להתנגדותו של אורוול לציונות, היו מי שתלו אותה בהיותו אנטישמי. אין להכחיש כי אורוול הצעיר אכן החזיק בדעות קדומות נגד יהודים שבאו לידי ביטוי גם ביצירותיו הראשונות, אך יש לעמוד על כך שמאמצע שנות ה-30 ולאור עלייתם של הנאצים, אורוול התייצב נגד האנטישמיות בבריטניה. כך או כך, את התנגדותו לציונות נכון להסביר כביטוי פרטני להתנגדותו העקרונית יותר לאימפריאליזם, ובכל מקרה הוא מעולם לא העמיק בהגות או ברעיונות ציוניים.

למרות שאורוול זיהה עצמו עם השמאל, עלינו לזכור כי היה זה השמאל הישן שהוא השתייך אליו. אין לי ספק כי לו היה ג'ורג' אורוול חי כיום, ועד כמה שכתביו יכולים לשמש איזושהי אינדיקציה, הוא היה מפגין סלידה עמוקה כלפי השמאל החדש והאופנות הפרוגרסיביות שמושלות בכיפה האינטלקטואלית בימינו.

שגיא ברמק הוא דוקטורנט להיסטוריה אמריקנית באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בקרן תקווה.