מנהיג מפלגת הברקזיט החדשה הוא הפוליטיקאי הבריטי היחיד שלמד משגיאות העבר, מבטיח לכבד את הכרעת הציבור ולעזוב את האיחוד האירופי
הצלחה בפוליטיקה, כמו בתחומים רבים אחרים בחיים, תלויה לעתים קרובות ביכולת ללמוד מטעויות העבר. לכן די מפתיע לגלות כמה מעט אנשים בפוליטיקה, אשר בדרך כלל מלאים בתחושת וודאות עצמית, מסוגלים לעשות זאת באמת.
תוצאות הבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי היו אסון עבור מפלגת הלייבור הבריטית כאשר מיליונים מתומכיה המסורתיים נטשו אותה, ובעקבותיהן התקדמה המפלגה עוד צעד בתמיכה במשאל עם חדש. זוהי עוד התכחשות פומבית לדעות של מיליוני בריטים, ונראה כי בלייבור פשוט לא מסוגלים ללמוד ממה שקרה ב-2015.
חוסר היכולת של מנהיג המפלגה דאז אד מיליבנד להבין (שלא לדבר על לנסח) את הרגש האנטי-אירופי החזק בקרב מצביעי המפלגה היווה את הסיבה העיקרית לתבוסתה בבחירות. אך במקום להכיר בכל זה, המפלגה מתעקשת לחזור על אותן טעויות, ובקנה מידה גדול יותר.
מנגד, אנשי המפלגה השמרנית עושים רושם גדול עוד יותר של מי שאינם מסוגלים להבין מה השתבש בכל הקשור לאירופה. במשך ארבעה עשורים, המפלגה מעדה שוב ושוב בניסיון להיות בו זמנית גם תנועה לאומית וגם מפלגה שראשיה נוטים לאינטגרציה גוברת באירופה.
בשנות התשעים המוקדמות, המשמעות של כך הייתה הצטרפות למנגנון החליפין האירופי, מהלך שהביא להשלכות כלכליות ופוליטיות הרות אסון. בשנת 2009, המשמעות הייתה שדיוויד קמרון התנגד לאמנת ליסבון, הוביל להתרסקות בסקרים ולתוצאות בחירות צמודות מדי שהכריחו אותו לקואליציה עם ניק קלג.
לאחר שורת הכישלונות הזו, נראה שב-2016 השמרנים סוף סוף התעשתו ואימצו את העמדה הדוגלת בעזיבת האיחוד. אך במקום זאת, הם הצליחו לפספס גם את ההזדמנות הזו כאשר כמה ממנהיגי המפלגה מהרו לספר לנו שעזיבה חד־צדדית תהיה אסון.
הפקת לקחים
אך ישנו אדם אחד בפוליטיקה הבריטית שנראה כי אכן הפיק לקחים מטעויות העבר – נייג'ל פראג'. מפלגת הברקזיט החדשה שהקים לא רק מובילה בסקרים, אלא גם ניצחה בבחירות לפרלמנט האירופי בפער יוצא דופן. במידה מסוימת, מדובר בגלגול חדש של מפלגת UKIP בראשה עמד בעבר, אך עד כה נראה שהיא נמנעה מהשגיאות של קודמתה.
בתור התחלה, המפלגה הפכה למומחית בניהול קמפיין בחירות ברשת. השיטה של מפגשים עם קבוצות קטנות של בוחרים בסגנון חוגי בית מיצתה את עצמה, ומפלגת הברקזיט יודעת כיום כיצד להגיע למיליוני אנשים עם מסר אמיתי.
בניגוד ל-2015, המפלגה החדשה הצליחה ליצור משיכה בקרב בסיס רחב של בוחרים. לקח נוסף שהופק הוא שהמפלגה לא סובבת כולה סביב דמותו של פראג'. בבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי היא הציגה מגוון מרשים של מועמדים מכל המגזרים בחברה ובכלכלה, שהרכיבו מפלגה כל-בריטית אמיתית.
עד כה, נראה שבמפלגה שומרים על מסר אחיד, מרכיב שלא תמיד היה קיים ב-UKIP שחבריה השמיעו שלל דעות בנושאים שונים. בניגוד לקמפיין של 2015, הפעם המסר הוא פשוט: האליטות הבריטיות נכשלו בכיבוד תוצאות משאל העם.
זהו מסר שעבד מצוין בגלל שהוא אמיתי. שלוש השנים האחרונות היו ניסיון מתמשך מצד חברי פרלמנט, שרים בממשלה, אנשי תקשורת ועוד רבים אחרים, לחתור תחת החלטת משאל העם. בכל הזדמנות שהייתה להם, כמעט כל מי שהחזיק בעמדת כוח מאז 2016 התנהג כאילו הוא מנסה להפוך את הכרעת הציבור, ורובם ראו זאת כמהלך טבעי מכיוון שהציבור לדעתם פשוט טעה. חלקם עדיין בטוחים שהם בסך הכל מתקנים את השגיאה החמורה שעשו המוני העם.
העובדה שכל האנשים המשכילים, המתוחכמים והמלאים בעצמם שנמצאים בראש המדינה שלנו לא הצליחו להבין את מה שנייג'ל פראג' אחד הבין אומרת המון על מצבה של האליטה הבריטית. בדיוק כמו שושלת בית בורבון או בני משפחת רומנוב, הסיכוי שיבינו מתישהו את טעותם נראה קלוש עד לא קיים.
דאגלס קרסוול הוא חבר הפרלמנט הבריטי לשעבר מטעם מפלגת השמרנים ו-UKIP. הטור התפרסם לראשונה באתר CAPX.
לא הייתי אומר שהעם הבריטי החליט על ברקסיט כמו שניג׳ל פארג׳ אומר. העם אמר ברוב קטן מאוד שצריך לשנות את המערכת יחסים על האיחוד האירופאי. אם הוא היה עובד על מה שהוא קורא לו Soft brexit הם היו יוצאים כבר מזמן אבל הוא החליט ללכת על גישה מאוד קיצונית שלא נתמכת במציאות או על ידי העם. בגלל זה יש רוב ברור למפלגות שבעד להישאר בפרלמנט האירופאי. הוא מנצל את האימפוטציה של המפלגה הקוסברטיבית האנגלית וחוסר המנהיגות.
אני חושב שהמפלגה הדומקרטית ליברלית למדו הרבה יותר מפארג׳ בתקופה הזו ולראיה התוצאות שלהם בבחירות גם המקומיות, לפרלמנט ולפרלמנט האיריפאי – שיפור תמידי
העם הבריטי לא החליט "לשנות את מערכת היחסים עם האיחוד האירופאי" הם החליטו על ברקסיט. השאלה שהוצגה היתה:
Should the United Kingdom remain a member of the European Union or leave the European Union?
ומתחת לזה שתי אפשרויות:
Remain a member of the European Union
Leave the European Union
שהיה צריך לסמן X ליד אחת מהן.
52% הצביעו לעזוב את האיחוד האירופי. 4% הפרש זה רוב קטן אבל ברור.
מה הפלא, ששיטת הבחירות בבריטניה לפרלמנט כל כך משונה
לפחות אצלם לא מכריזים על מערכת בחירות כל שני וחמישי.
השאלה הייתה מאוד דיכוטומית, אבל המערכת בחירות דיברה על מספר רק של אפשרויות של יחסים עם האיחוד האירופאי. מובילי הקמפיין לא דיברו על hard brexit כמעט בכלל אלא על פתרונות דומים יותר לcustom union או מודל נורווגי.
ולכן, אם שמת פתח של ״כן״ לא בהכרח התכוונת לhard brexit אלא לכל סוג של ברקסיט.
פארג׳ מדבר מאז המשאל רק על פתרון של hard brexit.
אולי יצליח לו אולי לא אבל זה לא מה שהעם בחר – ולכן הוא לא קיבל יותר מאשר הremain בבחירות האלו ומעולם לא נכנס לפרלמנט הבריטי רק לאירופאי ששם אחוזי הצבעה נמוכים.
זו בעיה כללית עם משאלי עם. השאלה שננשאל הציבור היא כללית ומדברת על הכיוון שאליו צריך לשאוף. מי שצריך ליישם את ההחלטה אלו נבחרי הציבור שחלקם לא מסכימים עם תוצאות המשאל וחלקם מזדהים עם ההכרעה אך חלוקים ביניהם בשאלה למה בדיוק התכוון העם ואיך משיגים את זה.
יש התנגשות בין תוצאת המשאל שהיא חדה וחותכת לבן צורת ההתנהלות בין פוליטיקאים בדמוקרטיה ייצוגית שמבוססת על פשרות ופתרונות ביניים.
בישראל שבה הקיטוב בחברה גדל והולך כדאי למי שחושב על עריכת משאל עם בנושא כלשהו לחשוב פעמיים.