מברה"מ ועד פולין: השקר הגדול של הטוטליטריות

פרופ' לֶשֶק קוֹלַקוֹבסקי (2009-1927) היה פילוסוף והיסטוריון, ממתנגדי המשטר הקומוניסטי בפולין שגורש מהמדינה בשנת 1968. מגלותו באוניברסיטת אוקספורד המשיך לפעול למען שחרור מולדתו מהעריצות הקומוניסטית, זכה בפרסים רבים על כתביו ונחשב לאחד ההוגים המובילים של התנועה הדמוקרטית במזרח אירופה. מאמרו זה התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי' בחודש מאי 1983.
לחצו כאן להורדת גרסה נוחה להדפסה וקריאה.

_____________

התקפוּת של מושג הטוטליטריות מוטלת לעתים בספק מן הטעם שאין בנמצא מודל מושלם של חברה טוטליטרית ושבמדינות שנהוג להציג כדוגמא הטובה ביותר שלו (ברה"מ, בעיקר תחת סטלין, סין של מאו, גרמניה של היטלר) האידיאל של אחדות הנהגה מוחלטת וכוח בלתי מוגבל לא הושג מעולם.

זה איננו מחסום רציני להבנה. בדרך כלל אנו מכירים בכך שלרוב המושגים שאנו משתמשים בהם לתיאור תופעות חברתיות בהיקף גדול אין מקבילות אמפיריות מושלמות. מעולם לא הייתה חברה קפיטליסטית טהורה לחלוטין, אבל זה לא מונע מאיתנו מלהבחין בין כלכלה טרום-קפיטליסטית וקפיטליסטית, וההבחנה הזו יעילה ביותר. העובדה שאין דבר כזה חופש מוחלט לא הופכת את ההבחנה בין משטר חופשי ודספוטי לבלתי מובנת או לא משכנעת. למעשה, אפשר לטעון שהדוגמאות הטובות ביותר לחברות טוטליטריות קרובות יותר למושג האידיאלי מאשר חברה קפיטליסטית כלשהי לתיאור המושלם המופשט שלה.[i]

אין סיבה יחידה עליה אנו יכולים להטיל את האחריות לעלייתה של מערכת שמנסה לתת למדינה כוח מוחלט על כל תחומי החיים האנושיים, להרוס לגמרי את החברה האזרחית, ולהרחיב את בעלות המדינה על כל הדברים וכל האנשים. אנשים תמיד שאפו לכוח כערך בפני עצמו, ולא רק כאמצעי להשגת עושר או טובין אחרים; אבל יחד עם זאת, מכאן לא נובע שתופעת הטוטליטריות ניתנת להסבר באמצעות הצמא לשליטה הטבוע בטבע האדם. השאיפה והמאבק לכוח הם למעשה אוניברסליים, בעוד שהדחף הפנימי לטוטליטריות אינו.

רוב המשטרים הדספוטיים שאנו מכירים בהיסטוריה לא היו טוטליטריים; לא הייתה בהם נטייה מובנית לכוון את כל אזורי הפעולה האנושית, להפקיע אנשים לחלוטין – פיזית ומנטלית – ולהפוך אותם לרכוש המדינה. גם אם אפשר להשתמש במושג כיאות כדי לתאר תקופות היסטוריות מסוימות בסין העתיקה, רוסיה הצארית, או חברות תאוקרטיות מסוימות וקבוצות דתיות, טוטליטריות מודרנית כרוכה ללא הפרד בהיסטוריה של רעיונות ותנועות סוציאליסטיות. אין הדבר אומר שכל סוגי הסוציאליזם הם טוטליטריים בהגדרה. גרסאות אירופאיות של טוטליטריות – בולשביזם רוסי, נאציזם גרמני, פאשיזם איטלקי – היו נצר ממזר של המסורת הסוציאליסטית; אבל גם בילדים ממזרים נשמר דמיון להוריהם, וניתן בבירור לזהות אותו.

רעיונות סוציאליסטיים צצו בתחילת המאה ה-19 כתשובה המוסרית של קומץ אינטלקטואלים לקשיים החברתיים שנולדו בגלל התיעוש – האומללות וחוסר התקווה של חיי מעמד הפועלים, שהתאפיינו במשברים, אבטלה, אי-שוויון בולט, והתפוררותן של קהילות מסורתיות. בהיבטים רבים, הביקורת הסוציאליסטית של חברות שאחרי המהפכה התמזגה בעליל עם ההתקפות מצד הריאקציונרים הרומנטיקנים ואידיאולוגיות לאומיות שהחלו להופיע.

הסוציאליזם עסק בעיקרו ב"צדק חברתי", למרות שמעולם לא הייתה הסכמה על מובנו של המונח העמום הזה. כל הגרסאות של סוציאליזם הורו על אמונה בשליטה חברתית בייצור ובחלוקה של הטובין החומריים, לא בהכרח בביטולו של הרכוש הפרטי או כלכלה שנשלטת ומנוהלת על-ידי המדינה. כולם חזו שהשליטה החברתית תבטיח רווחה לכל, תמנע בזבוז, תגדיל יעילות, ותמגר "הכנסה שלא מעבודה" (מושג נוסף שמעולם לא הוגדר באופן מספק). רובן לא היו באופן מפורש או מכוון טוטליטריות, וחלקן הדגישו בתוקף את ערכו של חופש תרבותי.

אבל בגרסאות הללו של סוציאליזם שסמכו על כוחה של המדינה להשיג כלכלה צודקת ויעילה, ניתן למצוא רמזים של טוטליטריות, גם אם בחכמה שבדיעבד. כך המרקסיזם הותקף שוב ושוב במאה ה-19, בעיקר על ידי כותבים אנרכיסטים, כתכנית חסרת בושה למדינה רודנית. התפתחויות היסטוריות איששו הערכה זו בשלמות. באופן פרדוקסלי, עם זאת, הטבע הדספוטי של הסוציאליזם המרקסיסטי היה מוגבל במידת מה על-ידי מרכיב בדוקטרינה שהיה רווח בגרסתו בסוף המאה ה-19, ושבסופו של דבר (ובצדק) הוטל בו ספק במלואו כמשאלת לב דמיונית: הרעיון של דטרמיניזם היסטורי, שחלק ממרכיביו מרקס לקח מהגל והסן-סימוניסטים.

עבור המרקסיסטים של האינטרנציונל השני (1914-1889) האמונה הדטרמיניסטית פעלה, מצד אחד, כמקור של ביטחון אידיאולוגי, ומצד שני, כאזהרה שלא ניתן להפריע למהלך ההיסטוריה. זה היה הבסיס הטבעי למושג הסוציאליזם שהתפתח ממנו, כפי שניתן למצוא באורתודוקסיה ה"מרכזית" של 'הסוציאל-דמוקרטיה'. המשבר של הרעיון הסוציאליסטי שהתגלה מוקדם בתחילת המאה ה-20 התבטא, בין השאר, בטענה (שאיננה לגמרי בלתי מוצדקת) שאם הסוציאליסטים מעוניינים לסמוך על "חוקי ההיסטוריה" ולצפות ל"התבגרות הכלכלית" של הקפיטליזם שתחולל את המהפכה, הם באותה מידה יכולים לנפנף לשלום לכל תקוותיהם. היו אלו שעבורם הרצון המהפכני וההזדמנות הפוליטית לתפוס כוח היו הדברים החשובים היחידים, והם הפיקו שתי גרסאות טוטליטריות של סוציאליזם: פאשיזם ובולשביזם.

בשתי הצורות של הסוציאליזם הטוטליטרי – לאומי ובינלאומי – השליטה הסוציאלית בייצור לטובת הכלל הודגשה כמהותית. המודל שפותח בברה"מ, סין, ומדינות קומוניסטיות אחרות הוכח כעקבי יותר ועמיד יותר מאשר המגוון הפאשיסטי או הנאצי. הוא כלל את ההלאמה המוחלטת של אמצעי הייצור, החלוקה והמידע, בהעמידו פנים שבכך העמיד את היסוד של 'הבלתי-אפשרי הגדול' – תכנון אוניברסלי חובק-כל. ברור, אמנם, שמשיטה טוטליטרית עקבית לגמרי נובעת שליטה מלאה של המדינה בפעילות הכלכלית; לפיכך, ניתן להגשים אותה רק במשטר סוציאליסטי. הפאשיזם והנאציזם לא ניסו הלאמה גמורה – אבל יש לזכור שאורך החיים שלהם היה קצר; ברה"מ המתינה שתים-עשרה שנים לפני שהפכה את הייצור החקלאי ואת האיכרים עצמם לרכוש המדינה. במובן זה הפאשיזם והנאציזם היו פחות טוטליטריים, עד כמה שהם הותירו חלקים מהחברה תלויים פחות מבחינה כלכלית בכוח המדינתי. יחד עם זאת, לא נובע מכך שהם היו "טובים" יותר במונחים אנושיים, ואכן, בדרכים שונות הנאציזם היה ברברי יותר מהבולשביזם.

בשני המקרים, על כל פנים, האידיאולוגיה החולשת הדגישה את הרעיון של צדק חברתי, והכריזה שהכרח היסטורי העניק לחלק נבחר כלשהו של האנושות (אומה או גזע עליונים, מעמד פרוגרסיבי או מפלגת אוונגארד) את הזכות הטבעית לכונן שלטון בלתי מבוקר. ובשניהם התפיסה של כוח התבצעה תחת הסיסמאות שקסמו לקנאה המוסתת של הכוח שהניע את המהפכה. כמו ברגעים מהפכניים רבים (אך לא כולם), מה שנחשב לצדק במונחי הדוקטרינה היה, באופן פסיכולוגי ומעשי, קנאה. המטרה המיידית הייתה להחריב את האליטות הקיימות – בין אם אריסטוקרטיות או מריטוקרטיות, פלוטוקרטיות או אינטלקטואליות – ולהחליף אותן במעמד פוליטי נובורישי. אין צורך לומר, שהמרכיבים השוויוניים של האידיאולוגיות, עד כמה שבכלל שיחקו תפקיד כלשהו, לא יכלו לשרוד לאורך זמן אחרי תפיסת הכוח.

_____________

אין חברה מודרנית שיכולה לוותר על עקרון הלגיטימיות, ובחברה טוטליטרית הלגיטימיות יכולה להיות רק אידיאולוגית. כוח מוחלט ואידאולוגיה מוחלטת מאמצים זה את זו. האידיאולוגיה כוללנית הרבה יותר (לפחות בתביעותיה) מאשר אמונה דתית כלשהי הייתה אי-פעם. לא רק שיש לה יומרות מקיפות-כל, לא רק שהיא אמורה להיות הכרחית וודאית, אלא גם מטרתה (שלמרבה המזל לא ניתן להשיגה) הולכת מעבר לשליטה והכוונה של החיים האישיים של כל נתין עד לנקודה בה היא למעשה מחליפה את החיים הפרטיים לגמרי, והופכת בני אדם להעתקים של סיסמאות פוליטיות. במילים אחרות, היא מאיינת את צורת החיים האישית. זה הרבה יותר מאשר הכתיבה דת כלשהי אי-פעם.

נקודה זו מסבירה את הפונקציה המיוחדת והמשמעות המיוחדת של ה'שקר' בחברה טוטליטרית מושלמת, פונקציה כל כך מוזרה ויצירתית, שאפילו המילה עצמה, "שקר", נשמעת לא מספיקה.

בחשיבות המכרעת של השקר בשיטה הקומוניסטית הטוטליטרית הבחינו כבר מזמן (אנטה קיליגה, בארץ השקר הגדול, 1938); נדרשה הגאוניות של ג'ורג' אורוול כדי לגלות את הצד הפילוסופי של הסוגייה. כי מה עושה 'מינסטריון האמת'  ב-1984? הם מחריבים בשיטתיות את מסמכי העבר; הם מדפיסים מהדורות חדשות ומעודכנות של עיתונים ישנים וספרים; והם יודעים שהגרסה המתוקנת תוחלף במהרה על-ידי אחרת, מתוקנת-מחדש. מטרתם היא לגרום לאנשים לשכוח הכל – עובדות, מילים, אנשים מתים, שמות מקומות. התיאור של אורוול לא מפרט לגמרי עד כמה הם מצליחים להכחיד את העבר; ברור שהם מנסים מאוד ושיש להם תוצאות מרשימות. האידיאל של שכחה מוחלטת אולי לא מומש, אבל יש לצפות להתקדמות נוספת.

בואו נבחן מה קורה לאידיאל כשאר הוא ממומש ביעילות. אנשים זוכרים רק מה שלימדו אותם לזכור היום, ואם צריך, התוכן של זיכרונם משתנה מדי לילה. הם באמת מאמינים שמשהו שקרה שלשום ושאותו שימרו בזיכרונותיהם לא קרה בכלל ושמשהו אחר קרה במקומו. למעשה, הם אינם בני אדם יותר. מודעות היא זכרון, כפי שברגסון ניסח זאת. יצורים שזיכרונם מתומרן, מתוכנת, ונשלט מבחוץ ביעילות, אינם בעלי אישיות במובן מזוהה כלשהו ולכן אינם אנושיים יותר.

זה מה שמשטרים טוטליטריים מנסים להשיג בלי הרף. אנשים שזיכרונם – הפרטי או הקולקטיבי – הולאם, הפך לרכוש המדינה וניתן לעיצוב במלואו, לשליטה גמורה, והם לחלוטין בחסדי מושליהם; זהותם קופחה; הם חסרי-אונים וללא יכולת להטיל ספק במשהו שנאמר להם להאמין בו. הם לעולם לא ימרדו, לעולם לא יחשבו, לעולם לא ייצרו; הם הומרו לעצמים מתים. עולה על הדעת שהם עשויים אפילו להיות שמחים ולאהוב את האח הגדול, שזו משימתו העליונה של ווינסטון סמית' ב-1984.

השימוש הזה בשקר הוא מעניין לא רק פוליטית, אלא גם אפיסטמולוגית. הנקודה היא שאם תיעוד פיזית של אירועים כלשהם והזיכרון שלהם בתודעה האנושית נמחקים לחלוטין, ואם כתוצאה מכך אין שום דרך שמישהו יכול לבסס מה "אמיתי" במובן הרגיל של המילה, אז לא נותר דבר מלבד האמונות שנאכפות באופן כללי, וכמובן עשויות להתבטל למחרת. אין שום קריטריון ישים של אמת להוציא מה שמוצהר כאמתי בכל רגע נתון. וכך, השקר הופך לאמת – או לפחות נעלמת ההבחנה בין אמתי לשקרי במובנים הרגילים שלהם. זהו ניצחון קוגניטיבי אדיר לטוטליטריות. מאחר שהיא מצליחה לבטל את עצם הרעיון של אמת, לא ניתן יותר להאשימה בשקר.

_____________

כך אנו יכולים לראות את ההבדל בין שקר פוליטי רגיל והאפותיאוזה הטוטליטרית שלו. תמיד השתמשו בשקר למטרות פוליטיות, אבל שקרים טריוויאליים ועיוותים של פוליטיקאים, ממשלות ומפלגות, מלכים ומנהיגים, הם עניין רחוק מאוד מהשקר שהוא הליבה של שיטה פוליטית, הלב של ציביליזציה חדשה. בראשונים משתמשים (בדרך כלל) למטרות מסוימות, ככלים להשגת הישגים מסוימים. השקר הפוליטי הנורמלי משאיר את ההבחנה בין אמת לשקר על כנה.

בהיסטוריה של הכנסייה, למשל, אנו מכירים מספר סילופים, עיוותים ואגדות שזויפו לטובת מטרות שהוגדרו היטב. "מתת קונסטנטינוס" הייתה זיוף שנתן לגיטימציה לתביעות הכניסה לעליונות פוליטית. הוא נחשף במאה ה-15 על ידי חוקר כנסיה גדול ולבסוף הוכר ככזה. כך גם עם אגדות רבות אחרות שהיסטוריונים קתולים ופרוטסטנטים בחנו וביטלו, כמו הנצחת 'שלושת המלכים': עוד תחבולה לביצור הדוקטרינה שלפיה יש לכנסיה עליונות על כוחות חילונים. אבל הכנסייה לא שכתבה את הבשורה של מתי כדי להצדיק אגדה זו, וכל אחד יכול לקרוא את הטקסט ולראות שאין אפילו רמז שלושת החכמים שביקרו את התינוק ישו היו למעשה מונרכים. הסיפור נותר בחיים כאירוע תמים, פולקלור היסטורי.

במהלך המאות האחרונות התרבויות הקתולית והפרוטסטנטית ייצרו מספר גדול של היסטוריונים יוצאי-דופן, שהיו רחוקים מאוד מליצור סוגים שונים של "הונאה חסודה" לקישוט תולדות הכנסייה, והיו חלוצים בבחינה ביקורתית של מסמכיה. הם הפיקו עבודות בעלות ערך מתמיד (איפה הם ההיסטוריונים הקומוניסטים של הקומוניזם הראויים לכבוד כזה?). הכנסייה טיהרה את עצמה מזיופים והרוויחה. מה שהפך זאת לאפשרי, בחלקו, היא העובדה שהזיופים כיוונו למטרות מסוימות – שלא כמו השקר הטוטליטרי המודרני, שעבורו המטרה הסופית היא הפקעה טוטלית, מנטלית ומוסרית, של אנשים.

פעולת ההרס של המכונה הטוטליטרית נתמכת לרוב על-ידי סוג מיוחד של פילוסופיה חברתית פרימיטיבית. היא מצהירה לא רק שלטוב הכללי של ה"חברה" יש קדימות על האינטרס של יחידים, אלא גם שעצם הקיום של יחידים, כבעלי אישיות, ניתן לרדוקציה לקיומו של "שלם" חברתי; במילים אחרות, קיום אישי הוא, במובן מוזר, לא ממשי. זהו מסד נוח לכל אידיאולוגיה של עבדות.

_____________

עד כה דנתי בחברה טוטליטרית אידיאלית, שהחברות הקיימות הן (או היו) רק קירובים מוצלחים יותר או פחות שלה. הסטליניזם המאוחר (כמו המאואיזם) היה קירוב סביר. ניצחונו לא הורכב בפשטות מכך שלמעשה כל דבר בברה"מ היה או מדוכא או מסולף – סטטיסטיקות, אירועים היסטוריים, אירועים עכשוויים, שמות, מפות וספרים (פה ושם אפילו כתבי לנין) – אלא שכל התושבים של הארץ אומנו לדעת מה היה "נכון" פוליטית. נראה שבתודעת הפונקציונרים הגבול בין מה שהוא "נכון" ומה שהוא "אמת", כפי שאנו מבינים אותם באופן נורמלי, טושטש באמת; בכך שחזרו על אותם אבסורדים שוב ושוב הם בעצמם התחילו להאמין בהם או להאמין-למחצה. השחיתות המסיבית של השפה יצרה לבסוף אנשים שלא היו מסוגלים להבחין בשקרנות של עצמם.

במידה גדולה נראה שצורה זו של תפיסה שורדת, למרות העובדה שהנוכחות התמידית של האידיאולוגיה הוגבלה לאחרונה במידת מה. כאשר מנהיגים סובייטיים טוענים שהם "שחררו" את אפגניסטן, או שאין אסירים פוליטיים בברה"מ, בהחלט ייתכן שהם מתכוונים למה שהם אומרים. עד כדי כך הם טשטשו את היכולת הלשונית, שהם כבר אינם מסוגלים להשתמש במילה אחרת כלשהי לפלישה סובייטית מאשר "שחרור", ואין להם שום תחושה בכלל עד כמה המרחק גרוטסקי בין השפה למציאות. זה דורש אומץ רב, אחרי הכל, להיות לגמרי ציני; אלו שמשקרים לעצמם הולכים בינינו בשכיחות גדולה הרבה יותר מאשר ציניקנים מושבעים.

אנקדוטה קטנה מאוד ותמימה. ב-1950, בלנינגרד, ביקרתי במוזיאון הארמיטאז' בחברת מספר ידידים פולנים והיה לנו מדריך (סגן מנהל של המוזיאון, עד כמה שאני זוכר) שהיה בבירור היסטוריון אומנות ידען. ברגע מסוים – אסור להחמיץ הזדמנות ללימוד אידיאולוגי – הוא אמר לנו: "יש לנו במרתפים שלנו, חברים, המון ציורים בורגניים מושחתים ומנוונים; אתם יודעים, כל המאטיסים, סזאנים, בראקים, ועוד. מעולם לא הצגנו אותם במוזיאון, אבל אולי יום אחד נראה אותם כך שהעם הסובייטי יוכל לראות בעצמו לאיזה שפל האומנות הבורגנית הגיעה. אכן, החבר סטלין מלמד אותנו שאסור לנו לייפות את ההיסטוריה".

הייתי שוב בארמיטאז' ב-1957, בזמן של "הפשרה" יחסית, ואותו אדם נשלח להדריך את חבורתנו. הובלנו לחדרים מלאים בציורים צרפתיים מודרניים. המדריך שלנו אמר: "הנה אתם רואים יצירות מופת של ציירים צרפתים נפלאים – מאטיס, סזאן, בראק, ואחרים", והוסיף (אסור להחמיץ הזדמנות): "האם ידעתם שהעיתונות הבורגנית האשימה אותנו שסירבנו להציג את הציורים הללו בארמיטאז'! זה היה בגלל שברגע מסוים, חדרים אחדים במוזיאון עברו עיצוב מחדש ונסגרו באופן זמני, ועיתונאי בורגני היה פה במקרה בזמן ההוא ויצא עם ההאשמה המגוחכת הזו. חה חה!".

האם הוא שיקר? אני לא בטוח. לו הייתי מזכיר לו את הצהרתו הקודמת (מה שהוא לא עשה), הוא פשוט היה מכחיש הכל בהתמרמרות כנה, וכנראה שהוא היה מאמין שמה שהוא אמר לנו היה "נכון" ולכן אמתי. אמת, בעולם הזה, היא מה שמחזק את "המטרה הנכונה". המנגנון הפסיכולוגי שפועל בנפשות שאומנו ועוותו במטחנת הבשר הטוטליטרית הוא עניין שכדאי לנתח לפי עקרון הדיסוננס הקוגניטיבי של לאון פסטינגר.

_____________

השקר כעניין של תועלת פוליטית אינו תופעה מעניינת במיוחד בפני עצמה, כל עוד זהו שקר טהור ופשוט. שר אומר שהוא לא שכב עם בחורה אבל למעשה הוא כן; נשיא מצהיר שהוא לא היה מודע למה שהכפופים לו עשו, אבל למעשה הוא כן. אין שום דבר מסתורי או מסעיר בעובדות כאלה; הן תוצאי לוואי של ענייני הפוליטיקה. במערכות טוטליטריות השקר נהיה מעניין לא בגלל ההיקף והתדירות שלו, אלא בגלל הפונקציה החברתית, הפסיכולוגית והקוגניטיבית שלו.

יהיה זה שטחי מאוד לדמיין שהשקר כפי שהוא מצוי בעיתונות הסובייטית הוא הגברה והעצמה של שקר פוליטי רגיל. אם מישהו ירצה לאסוף שקרים פוליטיים, אין ספק שהוא יכול לקחת כל גיליון של פראבדה ('אמת') או ליטרטורניה גזטה. כל גיליון מלא בשקרים ברורים, הדחקות והשמטות; ובכל מקרה ברורה המטרה שהם משרתים. הם הופכים לראויים לציון רק כאשר מתבוננים בהם במסגרת המכונה האדירה של חינוך שנועד לבנות ציביליזציה חדשה. ההיבט הקוגניטיבי הזה של המכונה מורכב מטשטוש עצם ההבחנה בין אמת ל"נכונות" פוליטית. על-ידי אימון אנשים בבלבול זה ועל ידי הדבקתם באמונה שאין דבר אמתי בפני עצמו ושכל דבר יכול להפוך לאמתי בצו של בעלי הסמכות, המכונה פועלת באופן פסיכולוגי ליצירת "אדם סוציאליסטי" חדש, חסר כל רצון והתנגדות מוסרית, מופשט מכל זהות חברתית או היסטורית.

אומנות שכחת ההיסטוריה היא מכרעת: אנשים צריכים לדעת שהעבר יכול להשתנות בן לילה – מאמת לאמת. באופן זה מונעים מהם מה שהיה יכול להיות מקור של כוח שבאמצעותו הם יכולים לזהות את עצמם ולעמוד על דעתם על-ידי העלאת עברם המשותף. לא שאין הוראת היסטוריה (למרות שנראה שכמעט ולא הייתה כזו בסין של מאו; אלא היו ספרים זמינים להוציא כתביו של מאו ומדריכים טכניים), אלא שאנשים יודעים שמה שמלמדים אותם היום הוא גם אמיתי באופן "אובייקטיבי" וגם אמיתי רק להיום, ושהשליטים הם אדוני העבר. אם הם מתרגלים למצב זה, הם הופכים לאנשים ללא תודעה היסטורית, וכך ללא היכולת להגדיר את עצמם, להוציא ביחס למדינה – הם חסרי-אישיות, אנשים אבודים.

יחד עם זאת, העיקור המנטלי והמוסרי של החברה מלא בסכנות. הוא עובד כל עוד המשטר הטוטליטרי, כשהוא מטפל בנתיניו, זקוק רק לצייתנות פסיבית. אם, ברגע של משבר, הוא זקוק גם למוטיבציה אישית, המכונה נכשלת. הסטליניזם הגיע למשבר כזה במהלך המלחמה עם גרמניה, כאשר הדרך היחידה לשנע את המסות הרוסיות לצרכי הגנה היה למעשה לשכוח את המרקסיזם-לניניזם ולהשתמש באופן ממוקד בסמלים רוסיים היסטוריים ורגשות לאומיים כנשק אידיאולוגי. חברה טוטליטרית אידיאלית, המורכבת מעצמים שניתן לעצב, היא חסונה רק בתנאים יחסית יציבים, אבל פגיעה מאוד בתנאי חוסר יציבות. זו אחת הסיבות לכך שמשטר טוטליטרי מושלם (או "השלב הגבוה של סוציאליזם") לעולם לא יוגשם.

לא משנה כמה נעשה כדי להגשים את השאיפה הגדולה של הטוטליטריות – הבעלות והשליטה המוחלטים על הזיכרון האנושי – המטרה הזו בלתי ניתנת להשגה, לא רק משום שהזיכרון האנושי עקשן מאוד, או משום שבן האדם הוא ממשות אונטולוגית; בני אדם יכולים להיות משותקים על-ידי כפיה, אבל בהזדמנות הראשונה הם תמיד יחתרו להשיג מחדש את זכויותיהם. אפילו בתנאים הטובים ביותר התהליך העצום של זיוף לא יוכל להיות גמור; הוא דורש מספר גדול של זייפנים שבהכרח חייבים להבין את ההבחנה בין מה שהוא אותנטי למה שזויף. (הדוגמא הגסה ביותר לכך היא קצין במחלקת המפות הצבאית, שהיה חייב שיהיו ברשותו מפות לא מזויפות כדי לזייף את המפות). כוחן של מילים על פני המציאות לא יכול להיות בלתי-מוגבל, מאחר שלמרבה המזל, המציאות כופה את תנאיה שלא-ניתנים-לשינוי. מסובכים במלכודת פרי יצירתם, שליטים של מדינות טוטליטריות מנסים פשרות מגושמות בין הצורך שלהם לקבל מידע אמיתי לבין פעולותיה הכביכול-אוטומטית של המערכת שמייצרת שקרים לכולם, כולל למייצרים עצמם.

_____________

מטוטליטריות נובעת השליטה הגמורה של המדינה בכל תחומי החיים והכוח הבלתי-מוגבל של אידיאולוגיה מדינתית מלאכותית על התודעה; כך היא יכולה להתגשם רק אם היא מצליחה לחסל את ההתנגדות של הממשות הטבעית והמנטלית, כלומר, לבטל את המציאות לגמרי. לכן כאשר אנו מדברים על משטרים טוטליטריים איננו חושבים על מערכות שהגיעו לשלמות, אלא על אלו שמונעות על-ידי מאמץ בלתי-פוסק להשיג אותה, לבלוע את כל ערוצי התקשורת האנושיים, ולבער את כל צורות החיים החברתיות שנוצרות באופן ספונטני.

במובן זה, כל המשטרים מהדגם הסובייטי היו טוטליטריים, ויחד עם זאת הם היו שונים אחד מרעהו בדרגות ההצלחה – במרחק שמפריד בין התנאים האמיתיים לאידיאל הלא-מושג.

הוגן לומר, ראשית, שבמדינות קומוניסטיות במרכז ומזרח אירופה המרחק הזה תמיד היה גדול יותר מאשר במטרופוליס הסובייטי – כלומר, הטוטליטריות לא השיגה מעולם את דרגת היעילות הרוסית. שנית, בברה"מ עצמה תמיד הבחנו בתנועה אחורה מהשלמות הטוטליטרית, למרות שלא יכולנו להעמיד פנים שאנו יודעים מה המשמעות המדויקת של התהליך הזה או לחזות את מהלכו העתידי.

הנסיגה האיטית אך הממשית של הטוטליטריות הסובייטית לא הייתה קשורה כלל למחסור ברצון בתוך המערכת ובמעמד השולט בה או ל"דמוקרטיזציה" של המשטר. היא כללה כמה ויתורים למציאות שלא-ניתן-להתנגד לה, שניתנו בחוסר רצון או בעצם נסחטו. מסיבות ברורות, מדינות טוטליטריות – למרבה המזל לגורל האנושות, למרבה הצער לדורות שחייבים לחיות את חייהם לאור הרעיון הפרוגרסיבי ביותר – הן ללא מנוס או תקנה בלתי-יעילות בניהול כלכלי. לכן כל הרפורמות הכלכליות במדינות קומוניסטיות, במידה שהן מולידות תוצאות כלשהן, הולכות באותו כיוון: ליברליזציה חלקית של מנגנוני השוק, החזרה חלקית של "קפיטליזם". האידיאולוגיה הכל-יכולה הוכיחה את הרסניותה בתחומים רבים הכפופים לשליטתה, כך שכוחה חייב להיות מוגבל. (באופן לא יאומן, האידיאולוגים הסובייטים בשנות ה-50 המוקדמות הצליחו לעכב את הפיתוח של טכנולוגיה צבאית על ידי התקפה חשוכה על "קיברנטיקה"). משבר הלגיטימיות שהדבר מחולל הוא גלוי; ככל שהאידיאולוגיה של המדינה הופכת ליותר ויותר חסרת עקביות, משמעות ופשר, מתחיל מסע נואש לעיצוב מחדש של היסודות האידיאולוגיים.

לא נובע מכך שאנו יכולים לצפות לשחיקה מתמדת שתוביל צעד אחר צעד למוטציה פלאית שתשנה את החברה הטוטליטרית ל"פתוחה". לכל הפחות, אין אנלוגיות היסטוריות שעוזרות לנו לתת תחזית שכזו. כל עוד הדחף הטוטליטרי המובנה, שנתמך על ידי האינטרסים החזקים של המעמדות הפריבילגיים, פועל בטריטוריות הסובייטיות, יש תקוה מועטה לסוג כזה של התקדמות שיום אחד תחצה באופן לא מורגש את הגבול שמבדיל בין דספוטיזם לדמוקרטיה. הדוגמאות של ספרד ופורטוגל אינן מאוד עוזרות כאן, גם בשל הסביבה הבינלאומית השונה שהמדינות הללו נמצאו בה ברגע המעבר שלהן וגם משום שמלכתחילה הן מעולם לא היו קרובות מאוד לשלמות הטוטליטרית. אכן, אם נעז לחלום, יכולנו לדמיין יום שבו המערכת הפוליטית הסובייטית תהיה מעט דומה לזו של ספרד בעשר השנים האחרונות של שלטון פרנקו, דבר שיהולל על-ידי ליברלים נאורים במערב כניצחון הגדול ביותר של דמוקרטיה מאז פריקלס, וללא ספק כהוכחה האולטימטיבית לעליונותה של "הדמוקרטיה הסוציאליסטית" על פני הסדר הבורגני.

_____________

בכל זאת, ניתן לדמיין קריסה יחסית לא-אלימה של הטוטליטריות. התקווה השברירית להתפתחות שכזו נתמכה בעיקר על-ידי הדוגמא של פולין ב-1980-81. בין המדינות שהיו תלויות בסובייטים, פולין הייתה ידועה לשמצה בכך שהייתה פחות עקבית בהתקדמותה לטוטליטריות, למרות כל הזוועות של הסטליניזם הפולני. הרושם החזק שלי הוא שבשנים המוקדמות שאחרי מלה"ע השנייה, הקומוניסטים המחויבים של פולין היו פחות מושחתים אינטלקטואלית אבל יותר ציניים מאשר במדינות אחרות. ב"ציניים" אני לא מתכוון שהם לא האמינו באידאה הקומוניסטית אלא שהייתה להם קצת "תודעה כוזבת": הם ידעו שמה שהמפלגה ניסתה להעביר ל"המונים" היה שקר טהור והם אישרו זאת לטובת הברכות העתידיות של הקהילה הסוציאליסטית.

יחד-עם-זאת, למרות המאמצים של השליטים ולמרות העול המטלטל של שקרנות מאורגנת, ההמשכיות התרבותית של פולין לא נשברה. במשך העשורים שאחרי המלחמה, כל התרופפות בתנאים הפוליטיים, ולא משנה מה היו הנסיבות המקריות שחוללו אותה, הציפה מייד בחזרה לפני השטח את הזהות ההיסטורית הפולנית המודחקת, והציגה את חוסר ההתאמה הזועקת וחשוכת-המרפא בין קומוניזם והדפוסים הפולניים הלאומיים, הדתיים והפוליטיים, המושרשים במסורת. ספרים היסטוריים, בין אם הודפסו בפולין או הוברחו מחוצה לה (אם לא הוכתמו בשקרים הרשמיים), תמיד נהנו ממידה עצומה של פופולריות בארץ, לא רק בקרב האינטליגנציה, אלא – בעיקר בשנים האחרונות – גם בקרב העובדים והצעירים.

נראה שהחודשים בהם תנועת הסולידריות חייתה בפולין פתחו שדרה חדשה ולא מוכרת – שבה אפשר להעלות על הדעת ששיטה טוטליטרית לא יעילה ומגושמת תונע לעבר צורה היברידית שתכלול מרכיבים אותנטיים של פלורליזם. הדיקטטורה הצבאית מחצה באופן זמני את הצורות המאורגנות של התנועה הזו, אבל היא לא הצליחה להרוס את התקווה. ואכן, העובדה שהרודנות הקומוניסטית בפולין לא מנסה אפילו להצהיר על הלגיטימיות שלה לחאר שאולצה להיראות ללא תחפושת אידיאולוגית, בפעולות טהורות של אלימות, היא בעצמה סימפטום מרהיב של הרקבון של שיטת הכוח הטוטליטרי.

[i] בין הטיעונים שמתיימרים להפסיק את השימוש במושג "טוטליטריות", האבסורדי ביותר אומר שברה"מ היא למעשה שיטה "פלורליסטית", מאחר שתמיד ישנן קליקות וקבוצות מסוימות בממסד שחותרות לכוח והשפעה; אבל אם קיומן של קבוצות שמתחרות על כוח היא סימפטום של פלורליזם, אז המושג הוא פשוט חסר-משמעות, מאחר שכל המשטרים הפוליטיים בהיסטוריה היו "פלורליסטיים" במובן זה.