לא ארץ לעיתונאים: כך נחטפתי ונסחטתי בוונצואלה

זה היה יום איטי וארוך.

פרנסיסקו חורחס, קצין הביון הצבאי עמו הייתי אמורה להיפגש בבית הקפה 'אלטמירה', מעולם לא הופיע. פרנק, המתווך הצוהל-תמידית, מסר את התנצלותו ונשאר לשתות כוס קפה בזמן שארבעתנו – שומר הראש שלי חוסה, המתרגם אוסבלדו, פרנק ואני – שוחחנו על הציוצים הדו-משמעיים של הסנאטור מרקו רוביו על ונצואלה.

האזנתי לשיחה בחצי אוזן בעוד הגברים התדיינו האם אחד הביטויים בהם השתמש רוביו הייתה למעשה סיסמה עבור ההתנגדות בוונצואלה, משועממת מכמה ימי עבודה מעיקים מאז מותו המהיר של ניסיון ההפיכה הצבאית במדינה. לבסוף, כאילו כדי לגאול אותי מהתיאוריות חסרות הפשר שהתרוצצו סביב השולחן ובהתחשב בעובדה שקראקס הופכת למסוכנת עוד יותר בשעות החשיכה, פרנק הציע שנעזוב לפני שיורד הלילה. יצאנו מבית הקפה והבטחנו להתכנס שוב מחר, בתקווה ליום פרודוקטיבי יותר.

פרנק עלה על אופנועו ואוסבלדו, חוסה ואני יצאנו אל הכביש במכונית רנו אדומה חבוטה ורגילה למראה. לא הספקנו לנסוע הרבה כאשר פרנק נופף לנו לעצור והצביע לעבר המושב האחורי: "שכחתי את המעיל שלי ברכב שלכם, תעצרו". כך עשינו בצומת הקרובה, מאיטים כדי להעביר את המעיל, ואז מאיצים שוב.

זה היה הרגע בו היום המזדחל הפך למטורף.

***

רכב לבן חתך מקדימה, הכריח אותנו לעצירה מהירה. שלושה גברים במדים קפצו מתוכו, נושאים מכונות ירייה. אוסבלדו וחוסה ישבו בשקט בזמן שאני לא יכולתי להפסיק לקלל, והגברים התקרבו ופתחו את דלתות הרֶנוֹ.

"האם נהנית מהקפה שלך, גבירתי?". הצעיר מביניהם היה לבוש במדים צבאיים של המשמר הלאומי, עם המילה FAES כתובה על זרועו הימנית, מסמלת את ראשי התיבות של היחידות המיוחדות של המשטרה. היה לו גשר צבעוני בשיניים וכובע שחור עם אותה המילה בלבן. כאשר הוא נשען אל חלון הרכב, לשונו רצה על שיניו במה שנראה כמו התכווצות שרירים עצבנית.

השאלה שלו לא דרשה תשובה, אלא שימשה כרמז עבורי ועבור האחרים לכך שהיינו תחת מעקב. הגעתי לראשונה לוונצואלה ארבעה חודשים קודם לכן, בדיוק כאשר חואן גואידו הכריז על עצמו כנשיא הלגיטימי של המדינה הכאוטית הזו וקרא תיגר על ניקולס מאדורו, כמה חודשים לאחר שהאחרון ניצח בבחירות שנויות במחלוקת. זו הייתה אמורה להיות שליחות בת שבוע, בה אסקר את מה שכולם חשבו שתהיה מהפכת־נגד מושלמת. אך עם כל יום שעבר, המאבק העמיק והפך אפל ומסובך יותר.

במהרה הבנתי כי מה שנראה בתחילה כהתנגשות בין ממשלת מאדורו לבין האופוזיציה בראשות גואידו, היה למעשה רשת סבוכה של יריבויות הכוללת שכירי חרב מקובה וקולומביה, מבריחי סמים מלבנון, חיילי המשטר וכנופיות רחוב שדיכאו בעקביות כל סוג של התנגדות, כולל אלימות שיטתית נגד עיתונאים, מקומיים וזרים כאחד.

יצאתי מהרכב והבטתי סביבי. חוסה עמד מצד ימין ליד קצין ה-FAES ונראה מפוחד מהרגיל. אוסבלדו עמד לידי, רועד באופן בולט. "איפה הדרכון שלך?", שאל הגבר עם הגשר בשיניים. כאשר הסברתי שאני לא נושאת אותו עלי, הוא הניד את ראשו. "אם אין לך דרכון אז תצטרכי לבוא איתנו".

נדחפתי יחד עם אוסבלדו למושב האחורי של הרכב שעצר אותנו, והשוטר ישב משמאלנו. כעת ראיתי את האדם השלישי, יושב במושב הקדמי, כובע גרב מכסה את פניו ונשק אוטומטי גדול בחיקו. הוא לא הביט בי ישירות אך יכולתי לראות את תווי פניו הרחבים מתחת למסכה. כאשר הוא זז בכיסאו ראיתי שהוא לבוש כולו שחורים, וגופו הגדול הודגש עוד יותר על ידי שכפ"ץ.

"אנחנו כבר יודעים שאין לך זכות להיות כאן ושחצית את הגבול מקולומביה באופן לא חוקי. את עובדת עם האופוזיציה. אנחנו יודעים על כל תנועה שעשית ועל כל אדם שדיברת איתו במדינה, ולכן אין טעם לשקר", אמר הבחור עם הגשר. בעודי מביטה ממש אל לוע הרובה, ניסיתי להסביר להגנתי את העבודה שאני עושה ומדוע נפגשתי עם האנשים שהזכיר. אך נראה שכל מילה שיצאה מפי רק הרגיזה אותו עוד יותר. עם תום הנאום הנואש, הוא ליקק ללא הפסקה את שיניו. אוסבלדו ניסה כמיטב יכולתו לתרגם, אך הוא נכנס למצב של הלם. כל מילה סחטה ממנו מאמץ אדיר והדיבור שלו הפך איטי. בכל פעם שהסתובב לשמוע מה האיש עם הגשר אומר, השוטר סטר על ראשו וגרם לו לאבד את קו המחשבה.

"את טרוריסטית, וזהו פשע חמור מאוד", אמר השוטר. בתוך ראשי המחשבות רצו במהירות. ניסיתי להבין מדוע עכשיו, מדוע ככה ואיך כל זה עומד להסתיים. "אנחנו צריכים לקחת אותך ל-SEBIN (שירות הביון הכפוף לנשיא) והם יגרמו לך לומר את האמת בדרך כזו או אחרת. את יודעת מה הם עושים לנשים שם? את תהיי שם במשך שבועות. העינויים שתעברי כבר יגרמו לך לדבר".

הרגשתי תחושה מוזרה כאילו אני צריכה לבכות, אבל פשוט לא הצלחתי. הגוף היה כבוי, כמו מכונה שניתקו אותה מהחשמל. הבטתי אחורה לעבר הרכב של אוסבלדו. חוסה עמד שם עדיין יחד עם השוטר השני, אבל לא יכולתי לראות בבירור מה מתרחש. כאשר הוא הבחין לאן אני מסתכלת, השוטר במושב הקדמי הסתובב והחל ללטף אותי, מתקרב יותר ויותר לאזורים האינטימיים. לפתע הוא אחז בתיק הגב שלי, שפך את תכולתו והרים את הטלפון שנפל. בידו השנייה תפס את האגודל שלי כדי לפתוח את הנעילה במכשיר.

לפני שהגעתי לוונצואלה מחקתי הכל. הדבר היחיד שנשאר על הטלפון היו כמה תמונות ישנות מטיול בפאריז. אוסבלדו לא עשה את אותו הדבר במכשיר שלו, וכאשר האיש במסכה מצא תמונה שלו חובש קסדה ואפוד מגן הוא הצמיד את הטלפון לפניו בתנועה של ניצחון. "אז גם אתה טרוריסט. אתה הולך להפגנות האופוזיציה כדי להילחם, למוטט את הממשלה", נהם.

ראיתי את פניו של אוסבלדו הופכות ללבנות כמו נייר. כאשר ניסה להסביר את עצמו קולו נשבר, אבל זה לא באמת היה משנה. אף אחד מהשובים שלנו לא הקשיב בכל מקרה. הם רק הטיחו בנו האשמות וחזרו על כך שאנחנו בדרך ל-SEBIN, משם מעט מאוד חזרו.

לפתע נשמעה נקישה על החלון, ופרנק החליק למושב הקדמי של הרכב. הוא נראה מודאג אך רגוע איכשהו, והחל לשאול את השוטרים מה אפשר לעשות כדי לסייע. הם נתנו לו את תקציר ההאשמות נגדי ולאחר שסיימו הוא הציע להתקשר לפרנסיסקו חורחס, הקצין שהייתי אמורה לפגוש, כדי שיעזור לפתור את התסבוכת. "את רוצה שאעשה זאת, אניקה? את רוצה שאתקשר אליו?", שאל. נאלמתי מול השאלה ומול הצייתנות הפתאומית שהפגין פרנק. אך במצב בו נמצאתי הייתי זקוקה לכל עזרה שהיא, ובמקום לענות רק הנדתי בראשי ללא מילים.

איכשהו, נוצרה הסכמה בין כל הנוכחים, חוטפים וחטופים גם יחד, שפרנק הוא זה שצריך לעשות את השיחה. לא יותר מחמש דקות אחר כך, חורחס כבד הגוף בכבודו ובעצמו צעד אל המכונית. ברגע שנכנס, הרכב החל לנוע, והמשא ומתן התנהל תוך נסיעה ברחובות העיר. שמעתי אותו אומר להם שאין צורך להחמיר את המצב. כל עוד הם לא דיווחו ל-SEBIN על מה שקרה, עדיין ניתן להציל אותנו.

בזמן שהם מתווכחים, הצצתי שוב מהחלון בניסיון לזהות את הסביבה. ראיתי גשר שלידו פעם ראיינתי חושף שחיתויות, ומרפאה בה פעם התנדבתי לעזור באריזת משלוחי מזון לילדים. בכל פעם שראיתי שלט עם שם הרחוב לחשתי אותו לעצמי, בתקווה שכך אזכור אותו. זה אולי היה תרגיל חסר טעם, אבל הוא העסיק אותי וגרם לי להתרכז בדברים אחרים מעבר לאפלה שהייתה בעיני השוטרים.

"את רוצה לפתור את המצב?", שאל האיש עם הגשר בתוקפנות. "בוודאי", עניתי. "תגיד לי מה צריך לעשות". תשובתי הציתה דיון סוער ברכב. פרנסיקו חורחס ירה שאלות לעבר האיש עם הגשר, אוסבלדו ניסה לתרגם סימולטנית, ואני התקשיתי לעקוב אחרי המשא ומתן שהתנהל.

"יש רק פתרון אחד לבעיה כמו שלך", הוכרזה לבסוף המסקנה, "וזה כסף". חשתי הקלה לשמוע את המילה "פתרון" מוזכרת, אך יחד עם זאת גם פחד כי חששתי שאין ברשותי את סכום הכסף שהם בוודאי ידרשו. בזמן שהאיש במסכה והאיש עם הגשר עברו על צרור המזומנים הקטן שהם מצאו בתיק שלי, חורחס פנה אלי ישירות:

אני בבעיה קשה מאוד, בדיוק כמוך. אם אסכן את חיי כדי להשיג לך עסקה, הם ישאירו אותך במעצר עד שתארגני את מה שהם מבקשים. יש לך ארבע שעות, ואם לא תעשי בדיוק מה שהם אומרים – אני אמות, את תמותי, וגם חוסה ואוסבלדו ימותו"

נראה שההחלטה נפלה באחד הרגעים בהם הייתי פחות מרוכזת. שאלתי את האיש עם הגשר בשיניים מה הם רוצים ממני ומה יקרה עכשיו. "הקנס המינימלי על מה שעשית הוא 20 אלף דולר, וזו הדרך היחידה עבורך לא להגיע למעצר ב-SEBIN". כאשר שמעתי את הסכום ידעתי מיד שלא אוכל לגייס אותו, אבל במקום להגיד זאת פשוט הנהנתי בראשי. זה כנראה היה מטופש, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה לצאת במהירות מהסכנה ולהתרחק כמה שאפשר מהרובים האלה. הסכמתי ליעד של ארבע שעות, ואז פרנסיסקו חורחס נכנס לפעולה.

הוסבר לי שאשאר תחת השגחתו של חורחס, ואוכל לשהות במשך שלוש בחדר המלון שלי תחת השגחה מתמדת של השוטרים החמושים וחבריהם. בזמן הזה אצטרך לארגן את 20 אלף הדולרים ולהעביר אותם לחשבון אותו יספקו לי. כמחווה של רצון טוב, אלף דולרים יגבו עם ההגעה למלון וימסרו על ידי חורחס בנקודה שנקבעה מראש.

"האם אוכל לבטוח בך?", חורחס בהה בי ושאל. "אני עושה את זה בשבילך, אבל אני צריך לדעת שאת מבינה את ההשלכות". הנהנתי בראשי שוב, שוב חסרת מילים אמיתיות למה שמתרחש. כאשר יצאתי מהרכב, האיש עם הגשר תפס את ידי ולחץ אותה. "אחרי שתעשי את זה, אחרי שהכסף ישולם במלואו, לא תשמעי מאיתנו לעולם. הבעיה שלך תיפתר", הבטיח.

לאחר שהחוטפים נסעו מהמקום, חוסה, אוסבלדו, חורחס ופרנק עמדו ודיברו ביניהם, רומזים לי בכך שהם לא מתכוונים לעזוב את המלון עד שאספק את הסחורה. הפחד שלי הפך לזעם, וכאשר חוסה ניסה לתפוס בזרועי ולשאול לשלומי, הדפתי אותו והטחתי: "איך אתה מעז לשאול כזו שאלה מטופשת?".

בעוד הם סוגרים ביניהם את הפרטים, פניתי למכשיר הטלפון והתחלתי לשלוח הודעות. העורך שלי, חברה קרובה, איש הקשר בשגרירות השבדית בבוגוטה – סיפרתי לכולם מה קרה וביקשתי עצה. לכולם הייתה את אותה התשובה: גם אם בדרך נס תצליחי לגייס 20 אלף דולר בערב יום שלישי, אין שום דרך אמיתית להעביר את הכסף לוונצואלה במסגרת הזמן שהוקצבה כדי להציל את חייך.

באופן מוזר, נרגעתי. כנראה שהיה זה ההלם, אך בעיקר הייתה זו העובדה שלמעשה ויתרתי על האפשרות לעמוד בצד שלי בעסקה. כעת אני עומדת להפוך לעוד סיפור במגילת הפשע של ונצואלה, עוד קורבן של הסביבה העבריינית הגרוטסקית במדינה המסויטת הזו. יתכן שהמקצוע והמוצא שלי יעשו כותרות למשך יום או יומיים, אבל עד יום שישי שמי כבר יאבד בקהל. האדם האחרון לו שלחתי הודעה היה עמית מקומי. הסברתי לו שאני נסחטת על ידי ה-FAES, שנראה שהסוף עומד להיות רע, וביקשתי ממנו לעשות כמה שיותר רעש במקרה כזה. ואז התחלתי לאסוף את הכסף.

היו לי בחדר 400 דולר, עוד מאה דולר בכיס המכנסיים וכמה שטרות קטנים מאוסבלדו. זה לא היה מספיק עבור התשלום הראשון, ובפעם הראשונה הפאניקה החלה לחלחל. יותר משעתיים כבר חלפו מתוך הארבע שהוקצבו לי, ואם לא אשיג 500 דולר בשעה הקרובה, החוטפים כבר יגיעו אלי.

***

תרימו את הידיים, תרימו את הידיים למעלה!"

שני גברים צצו מעבר לפינת הרחוב בנשקים שלופים, מכוונים לעבר שלושתנו. הם הצמידו את חוזה ואוסבלדו לקיר המלון. שני הגברים לבשו בגדים אזרחיים ואמרו מעט מאוד. הם ערכו עלינו חיפוש והושיבו אותנו על ספסל סמוך, ואז לפתע הופיע העמית המקומי שלי. הייתי בהלם לראות את רומאן. "אוקיי, אלה הם באמת FAES", אמר. "החוטפים שלך היו מתחזים לשוטרים, אבל שני אלה הם הדבר האמיתי, והם כאן כדי לעצור את החוטפים. יש לך שאלות?".

היו לי מיליון שאלות, אבל הסתפקתי באחת: איך השוטרים האמיתים גילו על התקרית והגיעו לכאן? "אני התקשרתי למפקד המשטרה דויד מיד אחרי שקיבלתי את ההודעה ממך", אמר רומאן. "משהו היה נראה לי חשוד מאוד בכל הסיפור הזה". הרגע בו כל מה שהתרחש בחמש השעות הקודמות נעלם לפתע היה כל כך אבסורדי, אבל אני רק חשתי הקלה על כך שאני כבר לא לבד בסיפור וקיבלתי את העובדה שהאנשים האלה עם הרובים יצילו אותי מהאנשים ההם עם הרובים.

החשיכה כבר הייתה מוחלטת, ומחוץ למלון עמדו משאיות מלאות בשוטרים חמושים. הם הובילו אותי לאחד הרכבים שלהם. שוב לא הבנתי מה מתרחש, אבל בראשי כבר הייתי מוכנה להיות מובלת ולקבל את העובדה שהמצב מעבר לשליטתי. הרכבים יצאו בנסיעה אל תוך הלילה, וחמשת האנשים שהיו שם איתי החלו לצעוק. אני בקושי הקשבתי והתמקדתי בלאחוז בדלת, בזמן שאנחנו טסים על פני שדרות אלטמירה.

ואז עצרנו בפתאומיות. הדלתות נפתחו ושוטרי ה-FAES שלפו את נשקם. החלה מהומה. שתי יריות נשמעו, ואז דממה מוזרה. הצצתי מהחלון וזהיתי מיד את הפרצופים. אחד היה פרנסיסקו חורחס, והשני הגבר עם תווי הפנים הרחבים, כעת ללא המסכה. הם נשענו על הקיר אזוקים ולידם עמד, אזוק גם הוא, האיש בו בטחתי יותר מכל – שומר הראש שלי חוסה.

במשך יותר משלושה חודשים ניסיתי להשיג גישה למפקדה של FAES. פניתי לכל מקום אפשרי כדי להשיג ראיון, והנה אני כאן עכשיו בנסיבות הזויות ואחרות לגמרי. זהו מתחם גדול הממוקם באחד הנקודות הגבוהות בקראקס, והכניסה אליו היא משער אחורי שחור כולו עליו מצוירת גולגולת לבנה.

היו בערך שלושים איש בחצר המתחם כאשר השיירה נכנסה אליו. העצורים הוצאו מהמשאית והועמדו בשורה. מישהו הביא שולחן עליו הונחו כל הנשקים שנשאו החשודים בזמן המעצר. ראיתי את חוסה באזיקים, ושאלתי אנשים מסביבי מדוע הוא לא משוחרר. ניסיתי להסביר שהוא לא פושע אלא שומר הראש שלי. "יש לנו יסוד להאמין שהוא סייע לחטיפה שלך. צריך לחקור אותו כמו את כל האחרים", אמרו לי.

התרחקתי מהמקום כמה שיכולתי. כל דבר, רק לא לראות את חוסה באזיקים, ולא לשמוע את הקנטות השוטרים כאשר לא הצלחתי לעצור את הדמעות. "אניקה, את לא יכולה לברוח ככה", שמעתי לפתע את רומאן מאחורי. "את צריכה לחזור ולתת עדות". למרות שלרומאן היה הרבה יותר ניסיון במצבים כאלה, שנינו נראינו כאילו אנחנו עומדים להתפרק בכל רגע.

"אסור שחוסה יהיה מעורב בזה", אמרתי. "זה ישבור אותי, הוא כמו אבא עבורי". רומאן נאנח בכבדות ובעצבות, משך בכתפיו ואמר שאי אפשר עדיין לדעת כלום. "כרגע זה נראה רע מאוד, אבל לנו נותר רק להתפלל".

***

עמדתי שם על ראש הגבעה, צופה על העיר ששינתה חיי לנצח, ועישנתי חפיסה שלמה של סיגריות לפני שהגיע תורי להיפגש עם המפקד. באותו שלב כבר לא הרגשתי יותר מדי. יש משהו מרגיע בכך שוויתרת על כל פעולה, בידיעה שאתה נמצא בידיים של משהו גדול יותר ממך.

המפקד דויד הציע לי כוס וויסקי, ואז עוד אחת, והרגשתי כיצד השרירים בגופי נרגעים מספיק כדי להתרכז בשיחה. הוא הראה לי את הטלפון של פרנסיסקו חורחס, בתוכו היו תמונות שלי מלפני חודשים שנשלחו לכל המעורבים בחטיפה. בהיתי במסך המכשיר. זה היה מצמרר לראות את עצמי במצבים מחיי היום-יום, ולחשוב שכל אותו הזמן לא ידעתי שאני צועדת לתוך מלכודת.

"אל תרגישי רע עם עצמך", הוא אמר. "דברים כאלה קורים. היית במצב פגיע מאוד, ואנשים כאלה יודעים לנצל את זה". אבל בכל זאת הרגשתי רע. לא רק בגלל האלימות והטרור שהופעלו עלי, אלא גם בגלל תחושת הכשלון על כך שלא בדקתי את האמינות של האנשים בהם בטחתי. במדינה כמו ונצואלה, זהו מתכון למוות. הייתי צריכה להיות הרבה יותר חשדנית ומרוחקת, ועל כך לא אוכל לסלוח לעצמי.

שהיתי בבניין המשטרה יותר מחמש שעות. הכל כבר החל להראות נורמלי: השוטרים, הרובים, הפושעים שאזוקים למעקה המדרגות. קיבלתי את המצב כפי שהוא ואמרתי תודה לאל שאני כבר לא במושב האחורי של הרכב ההוא. רק לפני כמה שעות עמדתי בפני לוע של רובה, ועכשיו אני כבר מרגישה בנוח ליד כלי נשק אחרים. ונצואלה חדרה אל מתחת לעורי ונראה שגם אני, כמו רבים אחרים במדינה, התחלתי לראות את המציאות בדרך אחרת, כזו שמקבלת כמובן מאליו את האבסורד ואת האימה.

כאשר יצאתי חזרה לחצר הבניין, חוסה היה שם. הוא שוחרר וחיכה לחקירה, וכאשר ראיתי את פניו הרגשתי רע, כמעט גרוע יותר מאשר כשראיתי אותו אזוק לראשונה. אחרי הלילה הזה, היחסים בינינו לעולם לא יהיו אותו דבר. אף אחד מאיתנו לא אמר את זה במפורש, אבל שנינו ידענו היטב. במשך ארבעה חודשים חוסה ואני יצרנו מעין משפחה קטנה, שטח בטוח בו הרגשתי בנוח והדף את כל האפלה מסביבנו. כעת, נראה שהאפלה ניצחה. היא פרצה את ההגנות שבנינו ושתלה בשנינו את הספק הרעיל. אי אפשר היה להילחם בזה, ופשוט עמדנו שם כמו שני זרים.

שני שוטרים החזירו אותי למלון ונשארו מחוץ לדלת כדי לשמור עלי, מכיוון ששניים מהחוטפים היו עדיין חופשיים. בפעם הראשונה מזה זמן רב הצלחתי להירדם, מנסה לברוח מכל מה שקרה מאז שהגעתי לכאן. המצב היה חסר היגיון לחלוטין, מצב אותו לא יכולתי לחזות כלל, אך בנקודה הזו כבר לא נותר בי כוח להטיל בו ספק.

***

לא כל החוויות של עיתונאים בוונצואלה מסתיימות בצורה כזו טובה. בארבעת החודשים שעבדתי כאן הייתי יעד למרדף של המשטרה החשאית, נחטפתי באיומי רובה על ידי חברי מיליציה תומכי משטר, נשדדתי מכל רכושי וציודי וגורשתי מהמדינה בהוראה ישירה של שר בממשלה.

כך מדינות טוטליטריות פועלות כמובן, וזו גם חלק מהסיבה שהגעתי לוונצואלה מלכתחילה. דיווח עיתונאי נחשב כפשע במקומות רבים בעולם, ודיווח הוגן נתפס כאיום למנהיגים רודנים שמבקשים לשלוט בעמם על ידי הגבלת המידע וסגירת הדלתות לעולם שבחוץ.

יותר מעשרים עיתונאים מעשר מדינות שונות גורשו מוונצואלה בחצי השנה האחרונה. התירוץ הרשמי היה "הפרת חוקי ההגירה" או המצאות בירוקרטיות אחרות. כך למשל, הנשיא ניקולס מאדורו האשים את אנשי רשת CNN ב"מניפולציה של העובדות" ושלל מהם את תדר השידור ואת האפשרות להעביר מידע מחוץ למדינה. על פי הדירוג של ארגון 'עיתונאים ללא גבולות', ונצואלה נמצאת במקום ה-139 מתוך 180 מדינות במדד חופש העיתונות. בשנים האחרונות המצב החמיר עוד יותר, והשיטות להשתקה הפכו מגוונות. החל מהחרמת רכוש וציוד, דרך איומים פיזיים והחשכת המסך ועד לגירוש וכליאה.

לפחות 32 עיתונאים מקומיים נעצרו או נלקחו למאסר לא־חוקי מאז ראשית השנה. בחודש ינואר פנה ארגון 'עיתונאים ללא גבולות' אל מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש בבקשה שינקוט צעדים נגד מאדורו ויסייע לשים קץ למעצרי העיתונאים. נכון לרגע זה, שום פעולה לא ננקטה.

בגלל הנסיבות הקשות במדינה עיתונאים בינלאומיים רבים בחרו לדווח על הנעשה בוונצואלה מהצד השני של הגבול, בברזיל או בקולומביה, ובכך להימנע מאיומי המשטר. המחסור בדיווח בזמן אמת מהשטח הפך את ונצואלה לחור שחור על המפה, כאשר מרבית הזוועות המתרחשות בה פשוט לא מדווחות.

לדיווח החסר יש גם היבטים אחרים. בעשורים האחרונים, מרבית מגופי התקשורת המובילים קיצצו במספר הכתבים הבינלאומיים או סגרו סניפים במדינות זרות. מי שמילא את החלל הזה היו עיתונאים עצמאיים כמוני, שזולים יותר להחזקה ולא דורשים עלויות ביטוח גבוהות. גם ההתקדמות הטכנולוגית סייעה ליצירת השוק הזה, כאשר פתחה אפשרויות חדשות לכתבים שבעבר לא יכלו לפרסם את עבודתם בכלי תקשורת מרכזיים.

המשמעות של כל זה היא שעיתונאים עצמאיים לא זוכים לפיצוי נאות עבור עבודתם, ולכן בוחרים לעגל פינות בענייני ביטחון אישי. זו נקודה חשובה במיוחד בשל העובדה שדווקא המקומות המסוכנים ביותר הם אלה שזקוקים יותר מכל לדיווח וחשיפות מהשטח. בכל מקרה נראה שהצד האפל מנצח, והחלשים מבינינו נדונו למות באלמוניות מוחלטת.

***

זוהי אם כן קראקס, העיר שבולעת ויורקת אותך אך עדיין שומרת לעצמה מקום בליבך ולא משחררת. הגעתי לכאן לפני ארבעה חודשים במחשבה שאוכל לענות על שאלות עבור אחרים, אך ככל שמצאתי את עצמי מעורבת בחברה המרוסקת הזו, השאלות רק נוספו. עייפה ומזועזעת, אני מניחה את ראשי על הכר. שני שוטרים עומדים על המשמר מחוץ לדלת, ואני יודעת שזהו בוודאי לא הפרק האחרון עבורי בוונצואלה.

אניקה הרנורת-רוטשטיין היא עיתונאית ויועצת פוליטית משבדיה. הטור פורסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.