הליברל ששנא מהפכות: אדמונד ברק והלקחים מהמהפכה הצרפתית

מאמר זה מאת קונור קרוז אובריאן, מחבר הביוגרפיה של אדמונד ברק, התפרסם בכתב העת 'נשיונל רוויו' בדצמבר 1990. לחצו כאן להורדת גרסה נוחה לקריאה והדפסה.

***

I. האמת והשלכותיה

ביום הראשון בחודש נובמבר 1790, ראה אור ספרו הנודע ביותר של אדמונד בֶּרְק, 'מחשבות על המהפכה בצרפת'. למרות שלעתים מתייחסים לספר בשם 'מחשבות על המהפכה הצרפתית', הכותרת המקורית אותה בחר ברק מעידה על כוונותיו. ברק ביקש לטעון כי המהפכה אמנם התרחשה בצרפת אך העקרונות הכלליים שלה יכולים להיות מיושמים גם במדינות אחרות, כפי שאכן קרה במלחמות שקרעו את אירופה פחות משני עשורים לאחר פרסום הספר.

אך עוד הרבה בטרם תקופת המלחמה, ועוד לפני שברק החל לכתוב את הספר, המהפכה שנולדה בצרפת החלה להתפשט בדרכים אחרות. הייתה זו התפשטות באמצעות תנועה של רעיונות אשר נעזרה באהדה החזקה (ואף הערצה) לרוח החיקוי שההצהרות המהפכניות בצרפת עוררה בחוגים מסוימים במדינות אירופה, כולל בריטניה בסוף שנת 1789. ה'מחשבות' של ברק נכתב בכוונה להתריע מפני הצורה הזו של התפשטות המהפכה, והוא מזכיר את '1984' של ג'ורג' אורוול בשני אופנים חשובים: שני הספרים נכתבו על מהפכה במדינה אחרת ועל השלכותיה, ושניהם כוונו נגד האוהדים הבריטים שהזדהו עם אותה מהפכה, בניסיון לבודד אותם.

מבחינה פילוסופית, המקורות להתנגדותו של ברק למהפכה הצרפתית היו קיימים זמן רב לפניה, ונראו כבר בספרו הראשון, 'הצדקה לחברה טבעית' שראה אור ב-1756, 34 שנים לפני 'מחשבות על המהפכה'. ספרו הראשון של ברק נקרא כמעט כיצירה נבואית, והוא מראה בו באופן אירוני למדי כי הניסיון להחליף דת של התגלות עבור "דת הטבע" עלול להוביל להשלכות מהפכניות על החברה האזרחית. מטרתו המיידית של ברק הייתה הנרי הרביעי, המלך שהושפע מרעיונותיו של וולטיר ואביהם הרוחני של אוהדי המהפכה הצרפתית באנגליה. למרות שלושה העשורים מלאי האירועים שחלפו בין פרסום שני הספרים, קיימת ביניהם המשכיות מרשימה של הגות ותובנות. זו המשכיות שמפריכה את הטענות השטחיות שהשמיעו כה רבים ממשמיציו של ברק על כך שהוא "שינה את עקרונותיו" בנוגע למהפכה הצרפתית. הוא לא. ברק החזיק בלהט באותם עקרונות בדיוק, כפי שהתבטאו גם בשאר כתביו ונאומיו נגד המהפכה.

אך 'הצדקה לחברה טבעית' אינו חיבור נגד תנועת הנאורות בכללותה. ברק עצמו היה יציר הנאורות, או לפחות של השלב האנגלי המוקדם שהושפע ממנה. זו הייתה הנאורות של לוֹק ומונטסקייה, שחיה בנוחות לצד גרסה סובלנית של הנצרות. אך החל מהרבע השני של המאה ה-18, התגבש סוג חדש של נאורות שהפך לדומיננטי בצרפת בשנות השישים של אותה מאה. זו הייתה הנאורות של וולטר, תנועה של עוינות רדיקלית לכל סוגי הדתות המסורתיות אשר דחתה בכללותה את המסורת היודו-נוצרית. ברק שהיה אדם דתי אדוק (אם כי ישנן ספקות איזו דת בדיוק זו הייתה), תקף את הזרם האנטי-דתי של הנאורות כבר בספרו הראשון, בדיוק כפי ש'מחשבות' תקף את התוצאות של אותו זרם כפי שהתבטאו במהפכה הצרפתית.

כפי שחזה ברק במונחים כלליים ב'הצדקה לחברה טבעית', הטלת הספק בדת הובילה לגינוי והרשעה של המערכת החברתית והפוליטית במדינה בה הפקפוק בדת נלקח לקיצוניות הגדולה ביותר. המדינה הזו הייתה צרפת, שם הטלת ספק בדת הייתה באופן אוטומטי גם הטלת ספק במלוכה, מכיוון שיראת הכבוד למלך התבססה על התפיסה שהמלוכה ניתנה לו בחסד האל. אם אין כלל אלוהים – לפחות לא כזה שמתערב באופן אישי בפוליטיקה של בני האדם – הרי שגם המלוכה היא תרמית. הפיכת המלך לחילוני היא זו שפתחה את הדלת להדחתו ובהמשך להוצאתו להורג. אדמונד ברק התנגד לכל התהליך הזה כמעט מראשיתו בשנות החמישים של המאה ה-18, ועד לסופו בשנות השמונים המאוחרות.

אם כן, מבחינה פילוסופית, 'מחשבות על המהפכה' היה נטוע עמוק בהגותו של ברק. גם מבחינה פוליטית, היה הספר תואם את העקרונות שהניח ברק בחיבור אחר מ-1783, בו הסביר את התנגדותו הראשונית לתקוף את חברת הודו המזרחית למרות מעשי השחיתות של בכיריה שאת חלקם דרש להעמיד למשפט. באותו הקשר, הסביר ברק כי הוא חש "התנגדות חזקה להריסת כל מערכת ממוסדת של הממשלה, רק על בסיס תיאוריה". מבחינה פוליטית, התנגדות זו הייתה השורש שהצמיח את 'מחשבות על המהפכה', שש שנים לפני שהתרחשה. לכן לא קיים בסיס מוצק לטענותיהם של אלו המבקשים להטיל ספק בכנותו ועקביותו של ברק בכל הקשור למהפכה, והדחיה שהביע ממנה הייתה שם מההתחלה. הרהוריו הידועים המוקדמים ביותר נרשמו במכתב ללורד צ'רלמונט ב-9 באוגוסט 1789:

מחשבותינו על כל הדברים בבית מוסחות על ידי התדהמה מהמיצג המופלא שמתרחש במדינה היריבה השכנה – אילו צופים ואילו שחקנים. אנגליה צופה בתדהמה במאבק הצרפתי לחירות ולא יודעת אם להריע או להטיח אשמה! למרות שאני סבור שראיתי את התהליך מתרחש במשך מספר שנים, עדיין יש בו דבר מה פרדוקסלי ומסתורי. אי אפשר שלא להעריץ את הרוח; אבל האכזריות הפריזאית הישנה התפרצה באופן מזעזע. נכון שיתכן שאין זה יותר מאשר פיצוץ פתאומי…אך אם מדובר באופי ולא בתאונה, הרי שאותם אנשים אינם ראויים לחירות, וחייבת להיות יד חזקה כמו של שליטיהם הקודמים כדי לדכא אותם"

בשום שלב של חייו ברק לא ראה בעין יפה את המהפכה הצרפתית, אך במהלך שנת 1789 הוא לא ראה כל צורך להילחם בה. ההחלטה לצלצל בפעמוני האזעקה נגד אוהדי המהפכה באנגליה התקבלה אצלו רק בינואר 1790, כאשר קרא עלון שתיאר את דיוני 'אגודת המהפכה', הגוף שקם כדי לציין את זכרה של המהפכה האנגלית של 1688, והורכב ברובו ממתנגדי משטר. אותה אגודה נפגשה מדי שנה ביום ה-4 בנובמבר, יום הולדתו של המלך ויליאם השלישי, והפגישה ב-1789 הייתה הראשונה מאז נפילת הבסטיליה. המשתתפים בה ניצלו את האירוע כדי להלל ולשבח את המהפכה הצרפתית, והערב כלל דרשה מאת המטיף ריצ'רד פרייס, בה ברק מתמקד ב'מחשבות על המהפכה'. אותו עלון מיקם היטב את האהדה הבריטית למהפכה בהקשר אנטי-קתולי, העלה את חמתו של ברק והניע אותו לחבר את הספר. בהחלטה הרשמית שקיבלה האגודה באותו ערב נכתב כך:

"מודעים לחשיבות היתרונות של מדינה המבדילה עצמה מהכוח השרירותי של הכנסייה הקתולית, ולכך שאנו חייבים את הברכה הזו למהפכה שהושיבה את מושיענו ויליאם השלישי על כס המלכות, אנו מצהירים בזאת על תמיכתנו הברורה בעקרונות האזרחיים והדתיים שמוסדו באותו אירוע מופלא ושמרו על המשכיות השושלת הפרוטסטנטית, ועל החלטתנו הנחושה להמשיך, בכל כוחנו האפשרי, להנציח את הברכה הזו לדורות הבאים"

בהמשך, העביר ריצ'רד פרייס את האיחולים לאספה הלאומית בפריז, שם התקבלו בחום. וכך, אגודה שקמה כדי לציין את המהפכה של 1688 הדגישה את האופי האנטי-קתולי שלה, באותו הזמן שהיא קיבלה בברכה את המהפכה הצרפתית, שכבר לבשה אופי אנטי-קתולי משלה, בעיקר לאחר החרמת רכוש הכנסייה בנובמבר 1789.

השילוב הזה נגע ביסודות עמוקים באופיו הפוליטי של אדמונד ברק. ברק היה חבר המפלגה הוויגית ומתוקף תפקידו היה מחויב לעקרונות המהפכה המהוללת של 1688, אך למרות זאת לא הצליח להביא את עצמו לחלוק את הרגשות של האנגלי הממוצע כלפי אותה מהפכה. עבורו היה צורך להמעיט במרכיבים האנטי-קתוליים שלה, וכאשר חברי אגודת המהפכה דווקא העצימו אותם, ברק נפגע והחליט להכות בחזרה.

אמו של ברק הייתה במשך כל חייה קתולית אדוקה, כפי שהייתה כל משפחתה שמוצאה ממחוז קורק באירלנד. ברק בילה שש שנים מילדותו עם משפחת נייגל, ושם ספג את הלך הרוח לגבי קוד העונשין האנטי-קתולי ששלט בהיבטים רבים של חייהם. אביו של ברק, ריצ'רד, היה (לפחות כלפי חוץ) חבר בכנסיה של אירלנד, שהיא חלק מהכנסייה האנגליקנית, בה גם אדמונד צמח כחבר. יתכן שגם ריצ'רד ברק היה קורבן לחוקי העונשין, אם כי בדרך יותר ערמומית. יש לי יסוד להאמין שריצ'רד היה למעשה קתולי, אך הלך בתלם הכנסייה האנגליקנית כדי לשמור על הקריירה שלו כמשפטן. הבעיה של אדמונד ברק עם המהפכה המהוללת הייתה שהוא תמך בעקרונותיה הכלליים, שהביאו רווחה גדולה לבריטניה, אך תיעב בכל מאודו את הדיכוי האנטי-קתולי שהביאה המהפכה לאירלנד.

במהלך הקריירה הפוליטית שלו, ברק התמודד עם הבעיה הזו על ידי ניסיון להאדיר את יתרונות המהפכה המהוללת ואת ההבטחה לחירות אזרחית ודתית שהביאה לקתולים בבריטניה ואירלנד. כחלק מהמאמץ הזה, ברק הסתייע ברוח התקופה הליברלית של סוף המאה ה-18 ובקדמה שהביאה עמה הנאורות ובעזרת הנטיות האלה קידם בהצלחה את הצעד הראשון של אמנציפציה קתולית בבריטניה שנחקקה ב-1778. הוא שילם על כך באיבוד מושבו בפרלמנט כנציג בריסטול בבחירות של 1780, תוצאה של תגובה אנטי-קתולית לחוק שהתבטאה בדרמטיות גם במהומות שפרצו באותו הקיץ, לאחר שהלורד ג'ורג' גורדון האשים בפומבי את ברק באחריות להעברת החוק נגדו מחו המתפרעים.

ניתן לראות אם כן מדוע הדיונים של אגודת המהפכה מנובמבר 1789 העליבו כל כך את אדמונד ברק. אך בכל זאת חשוב להדגיש כי המרכיבים האנטי-קתוליים באהדה האנגלית למהפכה הצרפתית לא היו הסיבה היחידה בגינה יצא ברק נגדה. התנגדותו של ברק למהפכה הייתה מבוססת על טיעונים רציונליים כבר מההתחלה, ועל התנגדותו לחידושים החברתיים הרדיקליים שנעשו בה בהתבסס על תיאוריה בלבד. מה שעלון האגודה עשה היה להצית את רגשותיו של ברק, בנוסף לטיעונים האחרים, נגד המהפכה הצרפתית. 'מחשבות על המהפכה' היה פרי השילוב הזה.

בזמן שעבד על מה שהפך בהמשך לספר, ברק כבר היה בעיצומו של סכסוך עם ידידו הוותיק שהפך למנהיג המפלגה הוויגית, ג'יימס פוקס. היריבות ביניהם התגלתה למשל בוויכוח בבית הנבחרים על חוק תקציב הביטחון בפברואר 1790. פוקס דיבר אז בלהט על ההתפתחויות המהפכניות בצרפת, וברק ירה בחזרה:

"חברי הבית חייבים להבין מכך שבאתי להדגיש ביטוי או שניים של חברי הטוב, עד כמה אני נחוש למנוע את מה שקרה בצרפת מלקבל עידוד קל שבקלים מאנגליה…אני מתנגד בתוקף לכל נטייה קלה לאופן שבו הם מציגים את הדמוקרטיה שלהם…מתנגד כל כך עד שאסבול את הייסורים, אם ניסיון כזה אכן יתרחש, ואנטוש כל חבר ותיק שלי שיוכל לראות בעין יפה אמצעים כאלה, כדי לחבור לאויביי הגרועים ביותר בהתנגדות למטרה או לאמצעים, ובהתנגדות לכל גילוי אלימות ברוח החידוש, הרחוקה כל כך מכל עקרונות האמת והרפורמציה הבטוחה: רוח שיכולה להפוך מדינות, אך לעולם לא תוכל לתקן אותן"

ג'יימס פוקס נעמד כדי להשיב, על פי רישומי הפרלמנט, ב"דאגה שאינה ניתנת לתיאור". הוא הכיר בחוב האינטלקטואלי הגדול שהוא חב לברק, ודחה במפורש כל ניסיון "להביא מרכיבים אלימים לתוך החוקה הנהדרת שלנו". ברק קיבל באופן מיידי את בקשת המחילה, אך הפרק הזה לא הסתיים שם. ריצ'רד ברינסלי שרידן, שנחשב אז לחבר הבולט ביותר במפלגה לאחר ברק ופוקס, קלקל את סצנת הפיוס כאשר הכריז כי הוא "נבדל בהחלטיות" מברק, "כמעט בכל מילה שאמר בקשר למהפכה הצרפתית". ברק רק השיב בקצרה כי "מכאן והלאה", דרכיהם שלו ושל שרידן בפוליטיקה נפרדות.

הסכסוך בין בכירי הוויגים לא התפרץ במליאת הפרלמנט שוב עד לאפריל 1791. בזמן שעבר עד אז, 'מחשבות על המהפכה' ראה אור בנובמבר 1790, ורק הרחיב את הקרע. זו הייתה תקופה שקטה יחסית בהיסטוריה של המהפכה בצרפת, ועבור מרבית הוויגים ספרו של ברק נתפס כניסיון מוגזם לזרוע בהלה. תחת השפעתו של שרידן, פוקס עבר בהפגנתיות לצד השני.

ב-15 באפריל הכריז פוקס במהלך דיון בפרלמנט כי החוקה הצרפתית החדשה מהווה את "המבנה המפואר והמופלא ביותר שאי-פעם הוקם על יסודות חירות האדם בכל מקום או ארץ". לפי רישומי הפרלמנט, מיד כאשר פוקס שב לכסאו, ברק נעמד ונראה נרגש, אך ספג צעקות מחברי הוויגים ולא היה יכול להשיב. הוא קיבל הזדמנות להתייחס לעניין רק שבוע לאחר מכן, כאשר נקלע לוויכוח עם פוקס בו אף אחד מהצדדים לא היה מוכן לסגת.

ב-6 במאי, הסערה פרצה בשיא הכוח. ברק פתח בנאום ארוך ברוח ספרו האחרון, אותו סיים בהתקפה ישירה על החוקה הצרפתית שפוקס כה העריץ: "אני מתייחס לחוקה הצרפתית, לא בהסכמה אלא בבעתה, כמסמך הכולל כל עקרון ממנו יש לסלוד ומקדם כל השלכה ממנה יש לפחד ואותה יש לשנוא".

פוקס השיב בסרקזם כבד, נראה כמי שנחוש להלהיט את האווירה. כאשר ברק נעמד שוב לענות, נאומו נקטע על ידי קריאות מספסלי מפלגתו, קריאות שלטענתו תוכננו בידי פוקס. זו כנראה הייתה טענה שגויה, למרות שפוקס היה יכול לעצור את המחאה אם היה רוצה בכך. בכל מקרה, הייתה זו אמונתו של ברק כי פוקס מעודד את הקריאות נגדו מצד חבריו לשעבר שהובילה לשבר הסופי: "ניסיון שנעשה על ידי אדם שבעבר היה חברי, כדי להטיל עלי צנזורה בבית הנבחרים. במהלך היכרותנו הארוכה, מעולם לא הפריעו חילוקי הדעות לידידות בינינו". בנקודה זו, הפרוטוקול מציין כי פוקס לחש: "אני לא חש באובדן חבר", וברק משיב: "כן, ישנו אובדן. אני מודע למחיר של התנהלותי. מילאתי את חובתי על חשבון חברי". כאן מציין הפרוטוקול כי:

"מר פוקס קם להשיב אך מחשבתו הייתה כה נסערת וליבו כה כבד מדבריו של מר ברק, שחלפו דקות ארוכות עד שהיה יכול לדבר. דמעות זלגו על לחייו, והוא ניסה לשווא לתת ביטוי לרגשותיו. כל חברי הפרלמנט נראו נרגשים מהמעמד"

כאשר שב לבסוף לאיתנו, פתח פוקס בנאום שהציג גישה מכבדת כלפי ברק, ולרגע נראה היה שפיוס נוסף עומד על הפרק. אך אז פוקס הזכיר את 'מחשבות על המהפכה', והחל להרחיב בנושא: "מיד כאשר פורסם הספר, גיניתי אותו, גם בפומבי וגם בפרטיות, ואת כל אחת מההשקפות שהוא מכיל". זה היה הקש ששבר את גב הגמל. אדמונד ברק לא היה יכול להישאר חבר במפלגה שמנהיגה גינה בצורה כזאת את ספרו, באופן פומבי ומול כל חברי הפרלמנט. ברק השיב בקרירות כמה משפטים על "חברות למראית עין", והריב בינו לבין פוקס הפך לחסר תקנה.

כפי שהסתבר, הפרידה מברק הגיעה בזמן לא טוב עבור המפלגה הוויגית. בחודש שלאחר הדיון הלוהט בפרלמנט, לואי ה-16 ומארי אנטואנט ניסו להימלט מהמעצר בו שהו אך נלכדו והובאו בחזרה לפריז. המהפכה הצרפתית צברה תאוצה עד שהוכיחה לחלוטין בשנים 1792-93 את נבואת הזעם שברק ניסה לתאר בספרו. המפלגה הוויגית, שדחתה את מחבר הספר ותמכה בהתלהבות במהפכה בצרפת, ספגה עקב כך מכה קשה בדעת הקהל הבריטית.

II. מתובנה לנבואה

בחנו אם כן את לידתו של 'מחשבות על המהפכה' ואת ההשלכות שהיו לו על הפוליטיקה הבריטית. עתה נבחן את תוכן היצירה עצמה.

הספר נפתח במכתב הממוען ל"אדון צעיר מאוד בפריז", אשר פנה לברק כדי לקבל את חוות דעתו על הנתיב העתידי של המהפכה הצרפתית. תשובתו המקורית של ברק, שנשלחה על ידו לפריז בסוף שנת 1789, מסבירה בניחותא ובנימוס מדוע הוא אינו יכול לספק מילות הרגעה ועידוד. ברק מספר לחברו הצרפתי: "יתכן כי חתרתם תחת מלוכה, אך לא הצלתם את החירות…אתם חיים כעת תחת ממשל שעליו אף אדם לא יכול לדבר מניסיון…הצרפתים כנראה יצטרכו לעבור עוד הרבה תהליכים".

משפטים אלה פותחו בהרחבה ב'מחשבות על המהפכה', שגם הוא למעשה סוג של מכתב לאותו אדון צרפתי. אך הספר הוא שונה במובנים אחרים, בסגנון ובטון, מהמכתב המקורי. בתקופת הביניים שבין המכתב לספר, החל ממחצית ינואר 1790 והלאה, ברק למד על אותם "דיונים של אגודות מסוימות" בלונדון בהם נרשמה הערצה עיוורת למהפכה, ורמזים על הרצון לחקות אותה באנגליה. ברק כאמור חש כעס גדול והיה מוטרד מאוד מאותם עלונים, ולאחר שהוקיע אותם ממושבו בפרלמנט בפברואר 1790, התיישב לכתוב עלון משלו בצורת ספר, שיזהיר את הציבור הבריטי מן הסכנות שבנטיות כאלו.

הזעם הנחוש של ברק נגד המהפכה הצרפתית – ומעל לכל נגד הניסיון לחקות אותה באי הבריטי – גלוי לכל אורך הספר והוא המקור לעוצמתו, אך רק באופן חלקי. הטקסט המקורי של 'מחשבות' נפרס על פני כמעט 300 עמודים, רובם המוחלט כולל טיעונים וניתוח. ישנו גם קו רגשני יותר הנמתח לאורך הספר, אך הוא פורץ אל פני השטח לעיתים נדירות והתוצאה היא מרהיבה. אולי הרגע המרהיב ביותר הוא אולי גם המצוטט ביותר מן הספר, בקטע בו ברק מתייחס למלכת צרפת כפי שראה אותה ב-1773. הפופולריות של הציטוט הזה יצרה את הרושם לפיו 'מחשבות' מורכב בעיקר מרטוריקה מהממת, אך בפועל רובו של הספר מכיל בעיקר טיעונים פשוטים אך משכנעים. התשוקה נוכחת, אך ברק שומר אותה תחת שליטה, מלבד המקרים הנדירים בהם הוא מחליט אחרת.

המאפיין הבולט ביותר של 'מחשבות' היא העוצמה הנבואית של התובנות שמציע ברק לגבי האופי של המהפכה הצרפתית, אז עוד בשלביה המוקדמים. הוא רואה בבירור לאן המהפכה הולכת, בזמן בו אף אחד לא היה יכול לצפות זאת. האביב והקיץ של 1790, התקופה בה נכתב הספר, היו התקופה הרגועה ביותר של המהפכה, תקופה בה עוצבה החוקה והרטוריקה הייתה שלווה וחגיגית.

מרבית האנשים באותה תקופה הניחו שהמהפכה כבר הסתיימה וכל מה שנותר הוא להנות מתוצאותיה הבלתי-מזיקות. אך ברק חש שזוהי רק ההתחלה. בדפי הסיום של הספר הוא הוא מזהיר כי צרפת של 1790 לא תהיה יכולה להישאר בצורתה הנוכחית: "אבל בטרם תתגבש סופית אפשר שתיאלץ לעבור – כמו שאומר אחד המשוררים שלנו – "תהפוכות גדולות של הוויה לא נוסתה", ולהיצרף בדם ובאש בכל טלטוליה".

כאשר קראתי את 'מחשבות' יחד עם קבוצת סטודנטים בניו-יורק בשנות השישים, גיליתי כי הם סבורים שהאירועים הנוראים ביותר של המהפכה – טבח ספטמבר, הטרור, ההוצאה להורג של המלך והמלכה – כבר התרחשו בעת כתיבת הספר. במציאות, כל אלו היו אז עתיד לא ידוע, אך במובן כלשהו הם נוכחים בספר, בדינמיקה הפראית אותה מייחס ברק למהפכה, אפילו ב-1790, והפכה גלויה לעולם כולו עם אירועי 1792-94. ברק חזה מראש לא רק את "טלטולי האש והדם", אלא גם את התהליכים שיסתיימו בסופו של דבר ברודנות צבאית:

מן המפורסמות הוא שעד כה לא זכו שום סנאט ושום רשות עממית אלא לציות רופס ומפוקפק עד מאוד מצדם של צבאות; ופחות מכול עשויים אלה לציית לבית מחוקקים המכהן לא יותר משנתיים. בהכרח יקפחו הקצינים את המזג המציין את אנשי הצבא אם בהכנעה מושלמת ובהערצה הולמת יתייחסו לשלטונם של שתדלנים, בפרט כאשר יתברר להם כי עליהם לשלם מס חדש לשורה אין קץ של אותם שתדלנים, שמדיניותם הצבאית, וגאונות פיקודם (אם זכו בו בכלל), ודאי מפוקפקים הם ככל שמשך כהונתם ממהר לחלוף. בשל חולשתה של מרות מסוג אחד, ובשל תנודותיה של כל מרות בכלל, יישארו קציניו של צבא משך זמן מה מרדניים ומחרחרי מדון , עד שתוסבנה עיני הכול אל איזה מצביא אהוב על הבריות, המבין כיצד להפיס את דעתם של החיילים והמצטיין ברוח אמיתית של פיקוד. גייסות ישמעו בקולו בזכות עצמו . אין דרך אחרת להשגת ציותו של הצבא במצב העניינים הזה. אבל ברגע שיקרה הדבר הזה יהיה האיש המפקד באמת על הצבא לאדונכם: האדון של מלככם (ואין זה הרבה), אדון בית המחוקקים שלכם , אדון כל הרפובליקה שלכם".

עלייתו בכוח לשלטון של נפוליאון בונפרטה התרחשה ב-1799, בדיוק כפי שתיאר ברק בספרו תשע שנים קודם לכן. היכולת המדהימה שלו לראות את הנתיבים העתידיים של אירועים, לא נבעה מאינטואיציה מיסטית אלא מכוח ההתבוננות, הניתוח והשיפוט האובייקטיבי בלבד.

ברק חלק כבוד רב לנסיבות והתבונן בהן בתשומת לב ובמתינות, כפי שנראה בפסקה אחת המתארת היטב את היסודות של מחשבתו הפוליטית, לא רק בספר אלא בכלל. בפסקה זו ברק מתייחס לברכות שהעבירה אגודת המהפכה הבריטית לאספה הלאומית של צרפת בנובמבר 1789, וכך הוא כותב:

אני מתברך בלבבי שאני אוהב חירות אנושית מוסרית ומוסדרת לא פחות מכל אדון מחברי האגודה ההיא, ויהיה מי שיהיה; ואולי בכל פעולתי הציבורית הוכחתי שאני דבק באידאל ההוא לא פחות מהם. סבור אני שאינני מצר עיני יותר מהם בחירותה של כל אומה אחרת. אבל אינני יכול לצאת מעורי ולהלל או לגנות דבר כלשהו הקשור בעשייתם ובענייניהם של הבריות, רק על סמך הסתכלות בנושא, כשהוא עומד מעורטל מכל זיקה , בתכלית עירומה ובדידותה של הפשטה מטאפיזית. למען האמת, הנסיבות (שבעיני כמה אדונים אינן חשובות כל עיקר) הן המעניקות לכל עיקרון מדיני את הצבע המייחד אותו ואת רישומו המיוחד. הנסיבות הן ההופכות כל תכנית אזרחית ומדינית לכלי הנושא ברכה או קללה למין האנושי. על דרך ההפשטה, השלטון טוב לא פחות מן החירות. אף על פי כן, האם מצד השכל הישר יכול הייתי לפני עשר שנים לברך את צרפת על הממשלה שזכתה בה (כי אז הייתה לה ממשלה) בלי לבדוק מה טיבה של אותה ממשלה, גם לא כיצד היא מנוהלת? איך אוכל לברך עכשיו אותה אומה עצמה על חירותה?"

III. סופה של עוד מהפכה

כעת אתייחס לחשיבות של 'מחשבות' בימינו. במובנים רבים, שנת 1990 הייתה דומה ל-1790. שתיהן הגיעו לאחר תקופה של שינויים אדירים. 1790 הייתה השנה שלאחר נפילת הבסטיליה, ואילו ב-1990 ציינו את יום השנה הראשון לנפילת חומת ברלין, שני אירועים שנחגגו כפסטיבל של חירות. אך שתי צורות החירות האלה היו מנוגדות לחלוטין; ביולי 1790, הדבר שחגגו היה ראשית המהפכה בצרפת, בנובמבר 1990, מה שחגגנו היה קיצה של המהפכה הקומוניסטית.

ביולי 1790, בזמן שצרפת חגגה את יום העצמאות של הפדרציה וידידיה הבריטיים הביעו בה תמיכה, אדמונד ברק היה בעיצומה של העבודה על יצירה אנטי-מהפכנית אדירה. מן העקרונות אותן הניח ב'מחשבות על המהפכה', אנחנו יכולים ללמוד כי הוא היה שמח בנפול חומת ברלין ובהטלת הספק המסיבית במהפכה הקומוניסטית.

ניתן לייצר קו של המשכיות אמיתי מן המהפכה בצרפת למהפכה ברוסיה, המשכיות המוכחשת לעיתים קרובות, בעיקר על ידי מתנגדים לקומוניזם בצרפת. בשנת 1989 חגגו בפריז מאתיים שנים למהפכה תחת הכותרת של חירות אוניברסלית ששאבה השראה כביכול מהצהרת זכויות האדם והאזרח של 1789. בתור טקס, הייתה זו חגיגה מרהיבת-עין ומוצלחת. באשר לפן ההיסטורי, היה מדובר בשטות. הרגשות הנעלים שבוטאו בהצהרת הזכויות לא השפיעו כהוא זה על התנהלותם של המהפכנים בצרפת, ולמען האמת גם לא על כל אדם אחר בכל מקום אחר. ההשפעה של אותו מסמך ניכרה בעיקר במסמכים אחרים: בחוקות של מספר מדינות באמריקה הלטינית, שגם ממשלותיהן בפועל לא הושפעו מאותם רגשות יותר מאשר המהפכנים בצרפת הרשו לעצמם.

היורשים האמיתיים של המהפכה הצרפתית – ובמיוחד של המסורת היעקובנית – היו הקומוניסטים, וניתן לראות זאת בבירור כאשר מחילים עליהם את הקטגוריות של ברק. הדבר אותו ברק תיעב יותר מכל ומפניו חשש יותר מכל הייתה המחויבות המהפכנית לחידושים חברתיים ופוליטיים רדיקליים: הפיכת הסדר הממוסד בהתבסס על צווים תיאורטיים. במובן הזה, מרקס ולנין הם היורשים הברורים של היעקובינים. ההבדל היחיד הוא שהמחויבות של המרקסיסטים עלתה אף על זו של אבותיהם הרוחניים. בכל שלביה של המהפכה הצרפתית, המהפכנים הניחו לרכוש הפרטי לנפשו, מלבד כמובן במקרה אחד אותו הוקיע ברק במרירות – החרמת רכוש הכנסייה בנובמבר 1789. מה שהיעקובנים עשו לרכוש כנסייתי, המרקסיסטים עשו לכל סוג של רכוש. התוצאה הייתה כלכלה מתכוננת, שבכישלונה הברור מכירים כיום גם במדינות שהיו ברות-מזל להימנע ממנה.

מה שראינו בין השנים 1989 ל-1990 בברית המועצות ובמזרח אירופה, הייתה פשיטת הרגל של הניסוי לחידוש חברתי ופוליטי הגדול ביותר שנערך אי-פעם. האם ישנה הוכחה טובה יותר מכך לעקרונות ולאזהרות אותן השמיע ברק ב'מחשבות על המהפכה'?

החברה הבריטית המודרנית שונה מאוד מהחברה הבריטית אותה הכיר ברק, אך גם כאן ישנה המשכיות גלויה. היא השתנתה מבחינה פוליטית וחברתית, אך לא באמצעות פרצים של מהפכה אלא דרך סדרה של רפורמות הדרגתיות, בדיוק כפי שקיווה ברק. המורשת שהשאירה לנו החדשנות הצרפתית הגדולה אינה מורשת שמחה, והמהפכה והשלכותיה הותירו את הצרפתים כעם מפולג לאורך כל המאה ה-19 ועד למחצית המאה ה-20. לאחר 1917, אותם צרפתים שראו עצמם עדיין כחלק מהמסורת המהפכנית, נהרו בהמוניהם אל המפלגה הקומוניסטית. במלחמת העולם השנייה, העובדה שמפלגת מעמד הפועלים (כפי שהקומוניסטים קראו לעצמם) התנגדה למאמץ המלחמתי בשל הברית בין סטאלין להיטלר, הייתה אחת מהסיבות לנפילתה של צרפת.

עם זאת, משנת 1970 ואילך, המורשת המהפכנית שרדפה את צרפת במשך זמן כה רב החלה לדעוך, ביחד עם המפלגה הקומוניסטית. חגיגות המאתיים ב-1989 היו למעשה מסיבת פרידה מרהיבה, סוג של התעוררות והכרה בכך שהמהפכה הסתיימה סוף סוף, לאחר שגססה במשך שתי מאות.

אחת מהתוצאות של דעיכת כת הפולחן המהפכה בצרפת הייתה כבוד מחודש בקרב היסטוריונים צרפתים לאדמונד ברק ובפרט ל'מחשבות'. במשך שנים ארוכות, האסכולה השלטת של היסטוריונים הייתה למעשה חלק מהכת של חסידי המהפכה, וכל עוד זה היה המצב, המחבר של 'מחשבות' ("הספר הנודע לשמצה" כפי שהגדיר אותו ז'יל מישלה) היה למעשה מנודה, אך כיום חוקרים רואים אותו בעין אחרת. 'המילון הביקורתי למהפכה הצרפתית' שראה באור ב-1988, מכיל ערך על אדמונד ברק, המסתיים במחווה ל"חזון הבהיר שחשף לעומק את מה שעמד על הכף". שמו של ברק מוזכר גם בערכים רבים אחרים. שנה לאחר מכן, מהדורה חדשה של 'מחשבות' הודפסה בצרפת, ובה הקדמה ארוכה מאת הפילוסוף פיליפ רנו המתאר במדויק את מחבר הספר כ"ליברל ואנטי-מהפכן".

המחקר הבריטי, לעומת זאת, פחות מכבד את אדמונד ברק. לפחות כך עולה מהשוואה בין ההקדמה של רנו למהדורה הצרפתית לפרסום אחר שראה אור באנגליה באותה שנה. רנו סיפק כאמור 105 עמודים של פרשנות והערות מכובדות ל"יצירת האומנות שאין דומה לה", אך ב'אוסף הנאומים והכתבים של אדמונד ברק' שנערך בידי לזלי מיטשל הבריטי, נותן לנו העורך 51 עמודים של זלזול, משולבים בסדרה של השמצות נגד ברק מפי יריביו הרבים. במידה ולמיטשל ישנה הערכה כלשהיא ל'מחשבות על המהפכה', היא אינה מתבטאת לרגע. הוא טוען שברק נכשל ולכן "נותרה לו רק המרירות של נביא מבויש".

ייתכן כי ההקדמה המוזרה הייתה נסלחת אילו מהדורת האוסף עצמה הייתה מספקת, אך למעשה גם היא פגומה מהיסוד. קשה להאמין, אך 'אוסף הנאומים והכתבים של אדמונד ברק' לא מכיל אפילו נאום אחד, למרות העובדה שכמה מנאומיו החשובים בתקופה בה עוסק האוסף (1790-94) ניתנו בנושא המהפכה הצרפתית, כולל סדרת העימותים מול ג'יימס פוקס. עוד נעלם מן האוסף הוא חיבור חשוב אחר מאת ברק, 'פנייה מהוויגים החדשים אל הישנים', שנכתב כעין המשך ל'מחשבות'.

כדי לשכוח מעט את האוסף המוזר והירוד, הבה נסכם באחת מן הפסקאות יוצאות הדופן מ'מחשבות על המהפכה', פסקה שרלוונטית למצב הנוכחי באימפריה הקומוניסטית לשעבר ולכמה מן הכוחות שמנסים למלא את החלל בעקבות קריסתה. זהו למעשה חיבור על הפנים הרבות של הרוע:

אין אנו מפיקים מן ההיסטוריה את הלקחים המוסריים שראוי יהיה להפיקם. נהפוך הוא: אם לא נשים אל לבנו, אפשר יהיה לנצלה להשחתת מוחותינו ולעכירת אושרנו. ההיסטוריה פותחת לפנינו כרך גדול להשכלתנו, שבו נוכל להפיק את חומריה של חכמת העתיד משגיאותיה ומחולשותיה של האנושות בעבר. בעת השחתת המידות תוכל זו לספק כלי נשק להתקפה ולהגנה למפלגות בכנסייה ובמדינה ולספק את הדרוש לפרנסתם או לחידושם של מחלוקות ורגשי איבה, לשפוך שמן על חמת זעמם של אזרחים. עיקרה של ההיסטוריה הוא הצרות שהביאו על העולם הגאווה , האמביציה , תאוות הבצע , שאיפת הנקם , התשוקה , וכן גם שיסוי , צביעות , קנאות בלתי מרוסנת , וכל שרשרת התאבונות הפרועים המטלטלים את הציבור באותן "סופות רגזה המטלטלות אדם מפינתו, עכור חייו ומררם…

…כך דינם של כל אלה הנותנים את דעתם רק על קליפת ההיסטוריה וקרומה, ואגב כך רואים הם את עצמם בדמיונם נלחמים בחוסר הסובלנות, בגאווה ובאכזריות, ובו־בזמן, תוך שלכאורה יתעבו את העקרונות הרעים של מפלגות מיושנות, הם מתירים ומאביסים אותן מידות מגונות ומשוקצות אצל סיעות אחרות, שאולי הן רעות יותר".

יש לזכור מילים אלו כאשר אנו שוקלים כמה מהדפוסים העולים מתוך חורבות הקומוניזם, התוצאה של המאמץ השאפתני והמתמשך ביותר לחדשנות רדיקלית בהיסטוריה האנושית.