מאורעות תרפ"ט: הלקח של ז'בוטינסקי מהפרעות

לקראת יום ז'בוטינסקי שיצויין ביום חמישי כ"ט בתמוז, 1.8.19,  עלה לאוויר אתר חדש ובו מידע על סדרת כתבי ז'בוטינסקי. האתר כולל תיאור הכרכים שכבר יצאו לאור, גלריית תמונות וסרטונים של אירועים ופרטי יצירת קשר לרכישה. לחצו כאן לכניסה לאתר כתבי זאב ז'בוטינסקי.

הנאום הבא העוסק בפרעות תרפ"ט מובא מתוך 'ארץ ישראל ב', הכרך השביעי בסדרת כתבי ז'בוטינסקי שראה אור לאחרונה במסגרת מכון ז’בוטינסקי ובשיתוף מרכז מורשת בגין.

***

נאום באספת עם, פריז, 29 באוגוסט 1929

תרגום: בנימין אליאב (לובוצקי)

טעות היא לראות את שורש הסכסוך בארץ־ישראל באותו מאורע שהתרחש אשתקד ביום הכיפורים ליד הכותל המערבי.  אם תבדקו את אשר אירע, תיווכחו כי לא אירע שם דבר חדש. היו שם תביעות ומחאות הידועות מזמן והנמשכות מדורי דורות. כבר בימי השלטון התורכי היו מריבות על השאלה אם רשאים היהודים להציב את המחיצה המסורתית ליד הכותל המערבי. לעתים הותר להם הדבר ולעתים לא. הפעם לא היה שם שום בניין, היהודים לא הביאו עמם כיסאות, אבל הערבים מחו וטענו שיש כאן הפרה של ה'סטטוס קוו'. הם מחו אפוא נגד דבר שהיה אי פעם…

החידוש היה בפעולת הממשלה. דבר זה לא היה דוגמתו אף בימי השלטון התורכי. והנה מה שקרה: כמה ערבים הופיעו לפני מושל ירושלים והודיעו לו שאם המחיצה לא תסולק מיד, יבואו מאתיים ערבים צעירים ויעוררו מהומות. מספרים כי פעם נאמר כדבר הזה ללורד פלומר:  'אם לא תעשה דבר פלוני, לא אהיה אחראי לסדר בירושלים'. הוא השיב: 'אל תדאג, לסדר בירושלים אחראי אני', וכמובן לא קרה מאומה. במקום להשיב אותה תשובה, שהייתה מספיקה בהחלט, לא רצתה הממשלה לחכות שעות מספר עד לכוכב הראשון, ושלחה משטרה שחוללה ליד הכותל המערבי, בעצם התפילה החגיגית של יום  הכיפורים, אותם מאורעות גסים הזכורים לכולכם. הדבר עשה רושם מיוחד על הערבים. בעיניהם שעת התפילה היא קודש קודשים. הם אינם יכולים להבין כיצד אפשר להפריע בשעת תפילה לא רק ליהודי, למוסלמי או לנוצרי, אלא אף לעובד אלילים. אגדה ערבית מספרת כי שודד ערבי שרצה להתנפל על עובר אורח חיכה עד שכילה האיש את תפילתו. אך בפעם הזאת לא נשמרה קדושת התפילה. די בהסבר זה להבנת עומק ההתרגשות.

מעשה זה של הממשלה בא ללמד כל ערבי ברחוב כי ליהודים אין קיום גם לזכויות מגן יסודיות. מעולם לא ניסו להפוך את הכותל המערבי לזירת מלחמה שבה ינסו הערבים לערוך נגדנו את הקרב האחרון. על המקום הזה הצביעה הממשלה עצמה. הסכסוך בינינו איננו דתי. שורשיו העמוקים ביותר נעוצים בניגודים שבין שני העמים, שהאחד מהם רואה את עצמו כבעל הארץ והאחר — כמתיישב בה. המדובר הוא לא בכותל המערבי, לא בהשקפה היהודית ולא בזו הערבית. המדובר בכותל המערבי הוא רק במעשים השליליים של המינהל, של אותו מינהל רע, עוין וחסר אחריות של הפקידות הארץ־ישראלית השלטת שם. בהודעה רשמית שפרסם, לצערי הרב, מקור יהודי רשמי, קוראים אנו כי המינהל הארץ־ישראלי הופתע מהיקפן של המהומות שפרצו. אין זו אמת. אומר אני על מינהל זה שהוא רע, לא לויאלי, עוין, אך לעולם לא אכנה אותו 'טיפשי'.

המדובר כאן באנגלים. גם אם לא כולם בעלי השכלה רחבה, הם יודעים את ההיסטוריה האנגלית, מבינים דבר מה בענייני התיישבות, יודעים כיצד נאחזו אבותיהם באמריקה הצפונית ובאפריקה הדרומית ובאיזה מחיר עלה להם הדבר. הם יודעים שכל התיישבות זקוקה לאמצעי ביטחון אם על ידי צבאות הממשלה ואם על ידי הגנה עצמית. אף על פי כן עשה המינהל כל שביכולתו למען תישאר הארץ בלי כוחות מזוינים. הדבר התחיל בפירוקו של הגדוד העברי.  כיום אין בארץ שום דבר: מטוסים אחדים, טנקים אחדים ומספר שאינו מספיק כלל של שוטרים, שמספר היהודים שבהם קטן עד כדי גיחוך. מלבד זאת קיים חיל הספר של עבר הירדן ובו בסך הכול עשרים יהודים. 8 אבל חלק הארי בהוצאות לתחזוקתו של חיל הספר מוטל על התקציב הארץ־ישראלי, ורוב משלמי המסים הם היהודים.

מתעוררת אפוא השאלה: מפני מה לא הזעיקו את 700 השוטרים הללו, הנתונים תחת פיקודם של קצינים אנגלים, מזוינים וממושמעים כהלכה? תוך מחצית השעה יכלו להימצא במקום המהומות. אבל הממשלה ידעה היטב את אשר עשתה: כבר אמרתי לכם כי אנשים אלה אינם טיפשים, ויודעים הם שאין קוראים לשוטרים ערבים להכות ערבים ולהגן על היהודים. המאורעות שהתרחשו לא היו הפתעה לממשלה. אם הייתה ממשלה זו לא לויאלית לציונות, ועוינת ליהודים היושבים בארץ־ישראל, הרי מעשיה האחרונים היו בפשטות חסרי אחריות. וכפי שכבר אמרתי מעל במת הקונגרס ה־16, הריני חוזר ואומר: המינהל הזה איננו מוסיף כבוד לאומה האנגלית.

חייבים אנו להסיק מסקנות מן הלקח האחרון. עם כל החשיבות שבפקידות טובה או בפועלים בעלי מקצוע, עם כל החשיבות שבפעולה כלכלית נכונה, הרי יסוד היסודות לפעולתנו בארץ הוא בראש ובראשונה היעדר סכנה, הביטחון הגופני. דבר זה אינו טעון הוכחה. אדם שאתמול היה מוכן לעלות לארץ־ישראל ולנטוע שם פרדס תפוחי זהב, היום שואל את עצמו: ומה יהיה על הפרדס? והוא מהסס. אחֵר עומד לבנות שם בית חרושת, מפעל תעשייה, ושואל את עצמו אותה שאלה. זוהי בראש ובראשונה שאלת ביטחון, וראינו שבאמצעות צבא לא יהודי אי־אפשר לפתור שאלה זו. כי העם האנגלי הכריז: 'נתנו את הבטחתנו, אבל אין זה מחייב אותנו לשפוך את דמנו. הבטחנו עזרה מוסרית ופוליטית, אך הבֵן הֵבנו, כי לשלם את מחיר הדמים בעד ארץ־ישראל שלהם יצטרכו היהודים עצמם'. עתה נשלחו לארץ־ישראל שלושה גדודים, ועוד לפני שנכנסו לארץ ולפני שהספיקו לדכא את המהומות, פורקים שם את הנשק מעל היהודים.

הציונות תובעת עבודת בניין הארץ, אבל היא לא תוכל לקום אלא על יסוד ביטחון אשר אנו עצמנו נהיה ערבים לו. אם יש בכם רבים התומכים ברעיון זה, אל נא תשיבו לדברי בהפגנה ואל נא תמחאו כף, כשם שלא תמחאו כף למי שאומר כי שתי פעמים שתיים הן ארבע. כולכם יודעים מי הציל את היישוב בארץ לאחר שהממשלה השאירה אותו בלי הגנה מזוינת. חייבים אנו להשתחוות אפיים ארצה לפני גיבורי ה'הגנה' שלנו, לפני אותם שנפלו חללים ולפני אותם החיים עִמנו, כי ה'הגנה' היא שהצילה את היישוב באותם ארבעת על גדר הצפון. רמת אימוניו הייתה גבוהה וחימושו טוב. חיל הספר כלל עם הקמתו כאלף מגויסים, רובם ככולם ערבים ומיעוטם — כמה עשרות — יהודים. הימים האיומים, עד שבאו הצבאות האנגליים. אבל כוח לא חוקי שאין לו רישיון מטעם הממשלה, אינו יכול להיות מזוין ומאומן כהלכה, והחיילים יראו בו תמיד גוף שאין לו זכות קיום. בהחלטה אשר אקרא לפניכם תמצאו תוכנית מפורטת לארגון הביטחון בארץ, ומקווה אני כי האספה תתמוך תמיכה נמרצת ביותר בהצעה זו.

[נאמר בה, כי] מוחים אנו נגד כל הניסיונות מצד המשטרה הארץ־ישראלית לפרוק את הנשק מן ההגנה היהודית. במברק ממקור רשמי קוראים אנו: 'הקרבות בחיפה נמשכים, החלו לפרוק את הנשק מן היהודים'. 10 זקוקים אנו בארץ־ישראל להגנה יהודית. צריכים אנו לדרוש שההגנה תקבל אישור חוקי וחייבים אנו להבטיח לה קיום נורמלי. עד עכשיו לא דובר על עניין זה, אבל אנו זקוקים גם לקרן שתיתן לנו את האפשרות לקיים את ההגנה.

על כל צעיר וצעירה מוטלת החובה להכשיר את עצמם לפעולות ה'הגנה', אף שפעולות אלה קשות לעתים ואפילו טרגיות. מבחינה כספית עלינו להבטיח את פעולתו התקינה של הארגון הזה בארץ באמצעותה של קרן תל־חי, הפונה אל כל העולם היהודי והמאמינה במצפונו ובכוחו לראות את הנולד.

ועתה הרשו נא לי לחזור על המילים שאמרתי לפני תשע שנים אחרי מותו של טרומפלדור, בפרוס הפרעות הראשונות בירושלים. אל תגזימו! רואה אני כאן אנשים, שהרכינו את ראשם, אנשים שאיבדו תקווה. מדברים הם על שואה וחוזרים ואומרים: 'אין לנו ידידים, ואין שום ערך לביטחון, שנתן לנו העולם כולו'. אל תגזימו! הדבר שהתרחש בארץ־ישראל עלבון איום הוא בשבילנו וחרפה לאומה הבריטית, אבל אין זו שואה. אין בכוחם של הערבים לחולל שואה בארץ־ישראל. אל תפריזו בכוחו של השודד: שודד חזק הוא, אבל אין זה אטילה. לא הייתה כאן שואה, ולמחרת יום הניסיון יקום היישוב העברי בארץ על רגליו בתוספת כוחות ובתוספת תקווה, ואנו נקים מחדש את כל אשר החריבו [הערבים]. כי בכישרון זה חוננו: להקים בהיקף גדול פי כמה את אשר החריבו והשמידו.

***

[כתום דבריו הציע ז'בוטינסקי לאמץ שורת החלטות, המופנות אל מעצמת המנדט ואל עם ישראל. ואלו ההחלטות]:

א. לאשר באופן חוקי את ההגנה העברית ולהקים על חשבון האוצר הארץ־ישראלי חטיבה צבאית עברית, שתהא כלולה בחיל המצב בארץ־ישראל וכפופה לצבא הבריטי; לפרק את חיל הספר של עבר הירדן.

ב. לשלוח לארץ־ישראל ועדת חקירה שתהא בלתי תלויה בשלטונות המקומיים ומוסמכת לקבוע את האשמים ולבדוק את יעילותו של המשטר. להעניש את הפקידים ואת שאר האנשים האשמים באסון, לפטר מיד את כל הפקידים, שפעולותיהם ישמשו נושא לחקירת הוועדה, להקים מחדש את הרכוש היהודי שהושמד ולפצות פיצוי מלא את כל הפסדיו של היישוב העברי על חשבון האוצר הארץ־ישראלי ועל חשבון היישובים הערביים שלקחו חלק ברצח ובשוד.

ג. להכיר הכרה סופית כי הכותל המערבי והרחבה שלידו מוקדשים אך ורק לפולחן היהודי.

ד. לפרסם הצהרה ברורה של ממשלת בריטניה, אשר תאשר כי ההתחייבויות שבריטניה קיבלה על עצמה פירושן השתתפות פעילה בהקמת הבית הלאומי העברי והנחת יסוד למשטר ידידותי להתיישבות עברית משני עברי הירדן, ואשר תבטל את הספר הלבן של סמואל-צ'רצ'יל משנת 1922. ליישם את העיקרון של עלייה יהודית חופשית. להקים שירות אזרחי מיוחד לארץ־ישראל כדי להכשיר את הפקידים לצורכי הבניין הציוני.

ה. האספה קוראת לעם ישראל, ובייחוד לנוער, ללמוד מן המאורעות האחרונים ולהנהיג הכשרה שיטתית של הנוער הציוני לצורכי הגנה. האספה מברכת את פעולתה של קרן תל־חי.

ו. האספה מכריזה על רצונו האיתן של עם ישראל לחדש את המדינה העברית בארץ־ישראל השלמה ומצהירה בחגיגיות כי שום מכשולים, אִיומים או מהומות אין בכוחם לדכא את הרצון הזה.

ראזסוויט  (פריז) 8.9.1929