אידיוט שימושי במיוחד: מקס בלומנטל ומלחמתו בישראל ובאמת

הכריכה האחורית של 'The Management of Savagery', ספרו החדש של מקס בלומנטל, מבטיחה כי הקוראים ימצאו בין דפיו את "הסיפור האמיתי של היחסים בין אמריקה לעולם", והוכחות לכך ש"הכוחות הקיצוניים שמאיימים על השלום ברחבי העולם הם תוצאה בלתי נמנעת של האימפריאליזם האמריקני". כיצד הגיע בנו של אחד מיועציו הקרובים הנשיא קלינטון לכתוב ספר שמהווה כתב אישום לנשיאותו ולתקופתה של הילרי קלינטון כמזכירת המדינה, בתוספת של הצדקה והגנה לכמה מהרודנים וארגוני הטרור האכזריים ביותר על פי כדור הארץ? התשובה לכך היא חתיכת סיפור.

הוא מתחיל לפני כמה עשרות שנים, כאשר סידני בלומנטל (כיום בן 70) עזב קריירה עיתונאית כדי להצטרף לצוות הבית הלבן של ביל קלינטון. הוא הפך במהרה לאיש סודו של ביל ולאחת הדמויות המשמעותיות בחצר המלוכה של הקלינטונים, שימש בתפקיד בכיר בקמפיין לנשיאות של הילרי ב-2008, עבד במשך מספר שנים בקרן הצדקה המשפחתית ומכהן עד היום כיועץ לכמה ארגונים הקשורים לביל והילרי.

במשך שנים היה נראה כי גם בנו של סידני, מקס, לא נפל רחוק מהעץ. לאחר שלמד היסטוריה באוניברסיטת פנסילבניה, הוא פתח בקריירה כעיתונאי בכמה כלי תקשורת הנוטים לשמאל, והיה כבר מתחילתה ממוקד במטרות פוליטיות. בדומה לאביו, בלומנטל הצעיר הקפיד לתקוף את רשת הטלוויזיה 'פוקס', ארגוני ימין שונים התומכים בכלכלה חופשית וכמובן חברים במפלגה הרפובליקנית. הוא פיתח סגנון בו מעולם לא התייחס ליריבים כאל אנשים שווים אך בעלי דעות שונות, אלא ניסה תמיד לפגוע במוניטין שלהם, לצייר אותם כקיצוניים ולקשור אותם לשלל האשמות. ארגז הכלים של בלומנטל כלל התקפות אישיות, שמועות בלתי מבוססות ולעתים אף שקרים בוטים, ובכל אלה הוא היה ללא ספק בנו של אביו, שנודע ברבים כמי שלא מהסס לנקוט באמצעים כדי להגן על הקלינטונים.

בספרו הראשון 'Republican Gomorrah' שראה אור ב-2009, מקס בלומנטל תיאר את המפלגה הרפובליקנית כמי שנשלטת בידי נוצרים אוונגליסטים בעלי אובססיה להפלות והומוסקסואליות, והציע ניתוח פסיכולוגי של מנהיגיה על פי שיטותיו של אריך פרום, שבחן בשנות הארבעים את אופי המשטר הנאצי.

ספרו השני 'Life and Loathing in Greater Israel' ראה אור ב-2013, ובו מתאר בלומנטל תמונה קיצונית ביותר של הסכסוך הישראלי-ערבי. לפי העיתונאי היהודי, האשמה במתיחות בין הצדדים מוטלת באופן בלעדי על ישראל ועל חיבתה לאלימות ושנאה כלפי מוסלמים, ואת הטרור הג'יהאדיסטי הוא מתרץ כתגובה מובנת מצד קורבנות של משטר הדיכוי הישראלי הכמו-נאצי. למרות שהספר הוצג כדיווח עיתונאי מהשטח, למעשה הוא נקרא יותר כגרוטסקה מוטה ופולמוסנית: בלומנטל מקצין בכוונה כל דבר שיכול להציג את צה"ל ואת ישראל כדברים המתועבים ביותר עלי אדמות, בזמן שהוא מתעלם בנוחות מעובדות שמראות את חמאס ופלסטינים אחרים באור פחות חיובי.

בניגוד לספר הראשון על הרפובליקנים שהתקבל בתשואות בשמאל האמריקני, אפילו חבריו של בלומנטל לא היו יכולים לתמוך בספר השני על ישראל. בטור בכתב העת 'The Nation' הגדיר אריק אלטרמן (בעצמו מבקר חריף של ישראל) את הספר כ"מדריך לשנאת ישראל", והוסיף כי הוא "ידחה כנראה את מרבית האנשים, מלבד אולי האנטי-ציוניים הקיצוניים ביותר". עוד כתב אלטרמן כי מדובר בספר שהיה "ראוי לראות אור בהוצאת חמאס", וסיכם כי "בלומנטל (שכתב בעצמו באותו מגזין) מבייש את כולנו בנוכחותו על דפי 'The Nation'". נינה בורלי, עוד תומכת נלהבת של הקלינטונים, תיארה את ספרו של בלומנטל כ"ממוקם בנקודת המפגש שבין אנטי-ישראליות לפרו-אסלאם", והוסיפה כי נראה שהמחבר "אינו מוטרד כלל ממורדים שחולמים על ח'ליפות אסלאמית והחלת חוקי השריעה".

עד כמה שהספר היה קיצוני וחריג, לאחר פרסומו בלומנטל המשיך והתרחק מן השמאל הממוסד אל מחוזות הרדיקליות והביזאר. כך למשל, בשנת 2014 החל לפרסם בטוויטר את ההאשטג #JSIL כראשי תיבות של “Jewish State in the Levant” וניסיון להשוות בין ישראל לארגון המדינה האסלאמית (דאעש). בשנה שלאחר מכן ראה אור ספרו השלישי, שעסק בעימות בין ישראל לחמאס בעזה במסגרת מבצע 'צוק איתן'. גם הספר הזה שווק כעבודת דיווח עיתונאית מהשטח, אך כמו קודמו התגלה במהרה כיצירת תעמולה רעילה המבוססת על חצאי עובדות במקרה הטוב ושקרים גמורים במקרה הרע.

בניגוד לטענת בלומנטל כאילו היה נוכח בשטח באופן אישי במהלך כל ימי הלחימה, לאחר פרסום הספר נודע כי שהה בישראל רק למשך שבועיים בקיץ 2014, ובשאר הזמן דיווח על המתרחש מביתו בארה"ב. אך כאשר קוראים את מסקנות הספר שנראה כאילו נכתבו מראש עוד בטרם ירד מהמטוס בנתב"ג, מבינים שפרט זה כבר לא שינה דבר: פעם נוספת חיילי צה"ל הם האנשים הרעים בסיפור, מתוארים כמעט כנאצים, בזמן שמחבלי חמאס מוצגים כגיבורים נאצלים.

המהפך הרוסי

בתקופה בה חיבר את שלושת ספריו הראשונים, עמדה עקרונית אחד בה נקט בלומנטל הייתה יוצאת דופן. ב-2011 הוא הצטרף ככתב לעיתון הלבנוני 'אל-אחבר', אך כעבור שנה התפטר והוקיע את העיתון ואת עורכיו כמי שתומכים במשטר אסד בסוריה. בשנים שלאחר מכן כתב מאמרים רבים בהם הציג מסרים נוקבים נגד אסד, וב-2013 דיווח ממחנה פליטים בירדן, שם לטענתו תמכו כל השוהים במחנה בתקיפות האמריקניות נגד מולדתם סוריה.

אבל אז קרה דבר לא ברור. העובדות הידועות לנו הן שבחודש דצמבר 2015 בלומנטל נסע למוסקבה על חשבון הקרמלין, כדי להשתתף באירוע גאלה אותו אירח הנשיא פוטין לציון עשר שנים להקמת רשת הטלוויזיה RT. כאשר חזר בלומנטל לארה"ב, עמדתו לגבי אסד ולגבי ההתערבות האמריקנית בסוריה השתנתה לפתע לחלוטין. חודש בלבד לאחר החגיגה במוסקבה, הקים בלומנטל את פרויקט 'Grayzone', אותו תיאר כ"אתר חדשות העוסק בתחקירים מקוריים ופרשנויות בנושאי מלחמה". בפועל, מדובר בבלוג תעמולה המוקדש כמעט כולו לתמיכה במשטרים רודניים כמו זה של אסד בסוריה או מאדורו בוונצואלה, ומציג עמדות בעד חמאס ונגד ישראל.

מוקדם יותר בקריירה שלו, בלומנטל כתב כי משטרים מוסלמים תיאוקרטיים עדיפים על פני רודנות חילונית והתייחס לכל ביקורת על האסלאם כהוכחה לשנאה. אולם מהרגע בו החל לתמוך במשטר אסד בלומנטל לא היסס להציג את יריביו – רבים מהם נוצרים, יהודים או מוסלמים מזרמים אחרים – כקיצוניים ופנאטיים או תומכים בכאלה.

בין הקבוצות אותן תקף בלומנטל היו אנשי ארגון 'הקסדות הלבנות', קבוצת מתנדבים הפועלים לחילוץ אזרחים והענקת טיפול רפואי באזורי המלחמה בסוריה. הערכות שונות מדברות על כמאה אלף בני אדם שחייהם ניצלו הודות לפעילות 'הקסדות הלבנות'. מאות מחבריו מצאו את מותם במלחמה תוך הצלת אחרים והארגון כולו היה מועמד לפרס נובל לשלום, אך כל העובדות האלו לא מנעו מבלומנטל להצטרף בחדווה להתקפות של משטר אסד נגד אנשי הארגון.

כך למשל, בכתבה מאוקטובר 2016 הצביע בלומנטל על כך ש'הקסדות הלבנות' קיבל כספי סיוע מארה"ב והאשים את ארגון ההצלה בהיותו "יציר של ממשלות המערב, פעילים פוליטיים ומומחים ליחסי ציבור", אשר מטרתו היא להפנות תשומת לב לזוועות בסוריה ולעודד התערבות צבאית אמריקנית. בלומנטל המשיך להפיץ השמצות שונות נגד הארגון, ובין השאר קידם טענות שהגיעו מנאמני אסד לפיהן חלק מאנשי 'הקסדות' היו בעלי קשרים לאל-קאעידה ואחרים "השתתפו בפיגועים שבוצעו על ידי קבוצות מורדים ג'יהאדיסטים".

לאחר שנתיים של פעילות משותפת עם אתר שמאל קיצוני אחר, 'Greyzone' יצא לדרך עצמאית, אך בלומנטל אינו לבדו בכל הקשור לתעמולה. אחד התורמים העיקריים לאתר הוא כתב בשם בן נורטון, שהפך להיות תומך אסד בערך באותו הזמן כמו בלומנטל ודאג להסיר מהרשת כתבות קודמות שלו שתקפו את הרודן הסורי. צמד החברים גם מקליטים פודקאסט שבועי ובו למשל הציגו לאחרונה את "הסיפור האמיתי" על ונצואלה, שסופר מפי תומכי הוגו צ'אבס שתקפו עיתונאי שהעז לומר שהנשיא הנוכחי מאדורו נחשב לדיקטטור. כמעט בכל כתבה או מאמר באתר נוכחת התפיסה לפיה אי אפשר להתנגד לאסד או מאדורו מבלי שיהיו לך מניעים זדוניים – או שאתה עובד עבור ה-CIA והמוסד, או שאתה קשור לארגוני טרור, לקחת כסף מתחת לשולחן, ויש לך אינטרסים עסקיים מפוקפקים להרוויח משינוי המשטר.

ההכפשות וההכחשות

מעבר לאתר המוזר אותו הוא מתחזק, בלומנטל מופיע באופן קבוע גם בכלי תקשורת אחרים ונותן פרשנות על מגוון נושאים. הוא נותר כמובן תומך נלהב של האסלאם, ובדרך כלל מוזמן להגיב לאחר פיגועי טרור גדולים כדי להכחיש את שורשיהם האסלאמיים. לאחר הפיגוע במופע הפופ במנצ'סטר ב-2107 בו נרצחו 22 בני אדם ועוד עשרות נפצעו, טען בלומנטל כי מדובר ב"תגובה למדיניות ההתערבות של המערב". בכתבה מ-2016 הוא קבע כי באסלאם לא קיימת התנגדות מהותית להומוסקסואליות, והוסיף כי כל מי שטוען כך מפיץ למעשה "תעמולה שמקורה בממשלת ישראל וברשת התומכים הבינלאומית שלה".

אך זה לא הכל. בלומנטל נוהג להכחיש את העובדה כי ג'רמי קורבין הוא אנטישמי, וטוען שאלה המאשימים אותו בכך עושים זאת בשל נטייתו ה"אנטי-אימפריאליסטית" של מנהיג מפלגת הלייבור. לעומת ההגנה הזריזה על כל אנטישמי, בלומנטל תוקף בזעם דמויות כמו אלי ויזל, ניצול אושוויץ וחתן פרס נובל לשלום אותו האשים לאחר מותו ב-2016 ב"הסתה לשנאה, הגנה על אפרטהייד וחברות עם פשיסטים".

נושא חביב אחר על בלומנטל הוא קומוניזם, כאשר גם כאן כל ביקורת על הרעיון נתפסת לדידו של העיתונאי כסוג של הפרעה נפשית. כך למשל, 'הקרן למען קורבנות הקומוניזם' הוגדרה כ"יוזמה ניאו-שמרנית", ולאופולדו לופס, פעיל החירות מוונצואלה שנכלא ממניעים פוליטיים למשך שנים תחת משטר מאדורו, הוא "מנהיג הפוטש"; שגרירת ארה"ב לשעבר באו"ם ניקי היילי "מנהלת מסע נקמה נגד העולם כולו", וכתבת ה-CNN קלריסה וורד שהייתה בין יוצרי סרט תעודה על המלחמה בסוריה היא "בובה של אל-קאעידה". גם השגרירה באו"ם בתקופת אובמה סמנתה פאוור, שמעטים מאוד יגדירו אותה כתומכת ישראל, הואשמה בידי בלומנטל כמי שפועלת נגד הפלסטינים.

כמה מניסינות ההכפשה של בלומנטל לבשו ממדים אֶפִּיים ממש. בכתבה ב-'The Nation' משנת 2012, הוא שם על הכוונת את נינה רוזנוולד העומדת בראש מכון גייטסטון, על כך שמימנה כמה ארגונים התומכים בישראל ובעיתונאים המביעים ביקורת על האסלאם. בין אותם כותבים קיצוניים אותם מונה בלומנטל היו גם אירשד מנג'י וזונדי ג'אסר, שני מוסלמים כשרים שהעזו להביע תמיכה בישראל ובמלחמה האמריקנית בטרור, וכך הפכו בעיניו של בלומנטל למוקצים ללא תקנה. עוד אחד מחטאיה הבלתי-נסלחים של רוזנוולד היא תרומה למכון המחקר MEMRI העוקב אחר תקשורת ערבית במזרח התיכון ומספק ראיות חותכות לשנאה שהיא מפיצה כלפי המערב, יהודים, להט"בים ונשים.

כמובן ששום כתב פלסתר לא יהיה שלם ללא התקפה אישית בלתי-מבוססת, וגם בכתבה על רוזנוולד דואג בלומנטל לשתול פיסת רכילות לפיה "מכר" סיפר כי היא "נוהגת לפצוח בהתקפות מילוליות נגד ערבים ופלסטינים בחברת אנשים אחרים". ממש במקרה, הייתי נוכח לצד גברת רוזנוולד בשלל אירועים שונים בעשרים השנים האחרונות ומעולם לא חזיתי בהתנהגות הקרובה לתיאור הזה, כמו גם אף אחד מחבריי האחרים המכירים את נינה. במילים אחרות, מדובר כאן שוב בעוד השמצה מצוצה מן האצבע.

שנה לאחר מכן, בלומנטל מצא לו מטרה חדשה ובחר לנסות לחסל את ת'ור האלבורסן, פעיל זכויות אדם יליד ונצואלה ומייסד 'פורום החירות של אוסלו' המארח מדי שנה מתנגדים למשטרים רודניים ולוחמים למען חירות מרחבי העולם. גם בכתבה זו הדגים בלומנטל את גישת דרגות ההפרדה שלו לפיה כל אדם שביצע אי פעם עבירה מטיל מיד אשמה על כל אדם אחר שהיה אי פעם קשור אליו.

בלומנטל מסביר כי האלבורסן הוא אדם רע מכיוון שהארגון שלו קיבל תרומות מאותם תורמים שתמכו גם בארגונים שלדבריו "תומכים באסלאמופבים" ו"העניקו השראה לרוצח ההמונים הנורבגי אנדרס ברינג בריוויק". שימו לב לדפוס הצביעות החוזר – בלומנטל לא מהסס לרגע להאשים ברצח מתועב אדם שלא קשור אליו כלל, אך מנגד מסרב בתוקף להכיר למשל בהשפעת האסלאם הקיצוני על מחבלים ג'יהאדיסטים רבים מספור, עובדה שהם עצמם מתגאים בה.

הכתבה על האלבורסן הציגה גם את היכולת המופלאה של בלומנטל לברור בפינצטה חלקי ציטוטים ולמסגר אותם כך שישמשו למטרתו. כך למשל, בלומנטל מציג טור דעה שחיבר האלבורסן בעיתון האוניברסיטה בימיו כסטודנט ובו כתב כי "יתכן כי לגור במערב פילדלפיה זו סכנת מוות". על פי בלומנטל, מדובר בראיה לגזענות כיוון שרוב השכונות במערב העיר מורכבות מאוכלוסייה שחורה, אך המציאות היא שהדברים נכתבו לאחר שחברו הטוב של האלבורסן, פקיסטני בשם מואז איקבל עלי-מוחמד, נרצח במהלך שוד.

בלומנטל פרסם מאמר הכפשה ארוך נוסף בשנת 2017 באתר השמאל 'Alternet', הפעם נגד מייקל וייס, כתב CNN ומחבר רב המכר ' Inside the Army of Terror' שעסק בדאעש. בין השאר גוער בלומנטל בווייס על כך שעזר לארגן הפגנת פעילי ימין נגד הכוונה להקים מסגד באתר אסון התאומים בניו-יורק, אירוע אליו לא היה לווייס כל קשר. מאמץ ההכפשה של בלומנטל הרחיק שוב עד לימי המכללה של וייס, אז התברר שהיה מבין מחברי סיפור קומיקס בו הופיעה בדיחה גסה על להט"בים. כן, תמיד אפשר לסמוך על מקס בלומנטל שבמשך שנים טייח הוצאות להורג של להט"בים במשטרים אסלאמיים, כמי שיצביע על בדיחה חסרת טעם כאקדח המעשן להומופוביה אכזרית.

אך פשעו הגדול ביותר של וייס על פי בלומנטל הייתה התנגדותו למשטרי אסד ופוטין. בלומנטל מלין על כך שווייס העז לכתוב על רוסיה למרות שהוא יודע מעט מאוד רוסית, האשמה מצחיקה מפי מי שבנה קריירה מכתיבה על ישראל והפלסטינים מבלי לדעת עברית או ערבית. לאחר מכן הוא פונה לעוד מהלך טיפוסי ומציין שאתר אינטרנט אותו מפעיל וייס נתמך בידי איש העסקים הרוסי מיכאיל חודורקובסקי, ומפרט באריכות את ההאשמות בשחיתות שעלו נגדו. פרט שולי אותו משמיט בלומנטל מהסיפור הן שמונה השנים שבילה חודורקובסקי כאסיר פוליטי בכלא הרוסי. כמעט כהרגלו, בלומנטל מקפיד לאורך הכתבה לשלח חיצים גם באנשים אחרים בעלי דעות פוליטיות שונות משלו: הסופר הבריטי דאגלס מאריי הוא "שונא אדם" ו"אסאלמופוב מובהק", ואיאן חירסי עלי – לוחמת זכויות הנשים האמיצה שנאלצת לחיות עם שמירה מסביב לשעון בשל איומים במוות מצד גי'האדיסטים – היא בכלל "פעילה אנטי-מוסלמית ושקרנית סדרתית".

דיסאינפורמציה מסוכנת

בטור שהתפרסם באתר 'Medium' בדצמבר 2018, הודיעה הכתבת סולומה אנדרסון על תביעה שהגישה נגד מקס בלומנטל ושותפו בן נורטון. לדבריה, צמד העיתונאים האשים אותה בהיותה "סוכנת של הממשלה האמריקנית או הישראלית", כחלק ממה שהגדירה "קמפיין מסוכן של דיסאינפורמציה נגד כל מי שמסכן אינטרסים רוסיים או סוריים". אנדרסון הדגישה כי היא לא ששה לפגוע בזכות לחופש הביטוי של אחרים, אך לא נותרה לה ברירה בעקבות זרם השקרים שבלומנטל ונורטון פרסמו אודותיה, פרסומים אשר לדבריה פגעו בעבודתה ואף סיכנו את ביטחונה האישי. "הם צריכים להבין כי יש השלכות לכך", כתבה.

כמה חודשים לאחר ההודעה על התביעה, התפרסם ספרו החדש של בלומנטל. הספר מהווה ביקורת על הנטייה של פוליטיקאים אמריקנים, הן מימין והן משמאל, לתמוך בהתערבות צבאית במדינות זרות. נטייה נלהבת זו, טוען בלומנטל, הובילה את ארה"ב למממן ארגוני טרור שהפכו מאוחר יותר לאויביה וגרמה להתפרצות סכסוכים כמו המלחמה בעיראק. לדבריו, ההרפתקנות האמריקנית המיותרת היא גם זו שגרמה לבחירתו של דונלד טראמפ, שהובילה בתורה את הממסד בוושינגטון לדחוף את הנרטיב לפיו פוטין שיחק תפקיד מכריע בניצחון.

יתכן כי אמריקנים רבים מכל קצוות הקשת הפוליטית יסכימו עם חלק גדול מדבריו של בלומנטל בנושאים שלעיל. חלקם עשוי להסכים עם הקביעה כי הפלישה לעיראק לא הייתה רעיון מוצלח, אך כנראה שרובם גם יזעמו על הטענה לפיה התדמית השלילית של סדאם חוסיין היא תוצר של תעמולה מערבית או הקביעה שעיראק הייתה מדינה יציבה בטרם הפלישה.

אבחנה נוספת שבלומנטל עושה היא בין הפלישה האמריקנית לעיראק לזו הסובייטית לאפגניסטן ב-1979. לדבריו, הראשונה הייתה פעולה עוינת של אימפריאליזם מובהק, ואילו האחרונה הייתה מבוססת על השאיפה הרוסית לייצב את החברה באפגניסטן, והביאה למדינה את שלל ההשפעות החיוביות של ממשלה סוציאליסטית.

ומה לגבי פיגועי ה-11 בספטמבר? בהרצאה ארוכה שנתן לרגל השקת הספר, בלומנטל הזכיר את מתקפת הטרור הקטלנית בהיסטוריה רק בהקשר של התגובות האמריקניות אחריה, אשר לדבריו שטפו את אמריקה בגל של אסלאמופביה. הוא המשיך ותקף את המאמצים למלחמה בטרור ברחבי העולם כ"רעיון קיצוני", אך נראה שנתקף בעצמו בהתקף שכחה לגבי מתקפות הטרור האסאלמי ומקורן. לדבריו, הטענה לפיה בעולם מוסלמי הביעו שמחה על הפיגועים היא "אגדת עם", והיחידים שהביעו שמחה היו "קבוצה מסתורית של ישראלים". וכך זה ממשיך ללא סוף – כל חשש או ביקורת על האסלאם היא "גזענות", וכל אלימות מוסלמית היא לא יותר מתגובה לפשעי המערב.

שן הצפעוני

אחד מהמאפיינים המהממים ביותר של הספר היא הגסות בה מתייחס בלומנטל לכל הקשור למשפחת קלינטון, אותה משפחה שההגנה עליה הייתה כאמור מפעל חיים לאביו סידני. לטענת מקס, קרן הצדקה של קלינטון מקבלת עשרות מיליוני דולרים ממדינות כמו סעודיה וקטאר, אשר לדבריו לקחו חלק בתמיכה בדאעש ובאל-קאעידה בסוריה. הוא גם מאשים את הילרי קלינטון בהפצת הסיפור על התערבות רוסית בבחירות ("סיכון ביטחוני לאומי") ואת ביל בהתעלמות מאיומי הטרור במהלך כהונתו כנשיא, ומטיל על ברק אובמה את האחריות "להחזרת העבדות לאפריקה" בשל התערבותו בלוב.

שוב ושוב במהלך הספר, בלומנטל מתעקש כי אויביו של אסד בסוריה גרועים לא פחות ממנו ואולי אף יותר, מכיוון שלטענתו הם נתמכים על ידי המערב ורודנים אחרים באזור, ורודפים את השליט הסורי רק בגלל השקפתו הדתית השונה. בנקודה זו שוב מתגלה המהפך המדהים שעבר בלומנטל מאז נסיעתו לרוסיה, כאשר לפני כן הגן בחירוף נפש על תיאוקרטיות אסלאמיות, אותם משטרים ממש שכיום הוא מבקר כ"אסלאמיסטים". כמובן שביקורת זו מגיעה רק כדי להציג אותם כבעלי ברית של המערב הפועלים יחד עם ארה"ב נגד אסד ופוטין, עמדה שתמיד נותרה ללא שינוי אצל בלומנטל.

יותר מכל כותב אמריקני מוכר אחר, מקס בלומנטל הלך והקצין שמאלה, לעתים שמאלה מדי אפילו עבור שמאלנים קיצוניים במיוחד. הקומוניסט הבריטי ג'יימס בלדוורת' כתב  כי "אין שום דבר שניתן למחול עליו" בתמיכה העיוורת וה"מטופשת" של בלומנטל בעריצים, והחדשות הטובות הן שיותר ויותר עיתונאים ערים כיום לעובדה שפשוט לא ניתן לסמוך על עבודתו של בלומנטל שהפכה מדיווח לתעמולה. החדשות הרעות הן שספריו עדיין רואים אור ועדיין יש אנשים (האל יעזור להם) שלוקחים אותם ברצינות.

אך אולי העובדה המדהימה ביותר הקשורה לבלומנטל הן תכתובת דואר אלקטרוני שנחשפו על ידי ויקיליקס, ובהן סידני האב חולק בגאווה את כתביו של מקס עם הילרי קלינטון. היא מצדה השיבה בשבחים רבים לספרים הידועים לשמצה ואף אמרה כי העבירה אותם לעובדים אחרים במחלקת המדינה. "אהבתי מאוד לקרוא את הפתיחה ואני לא יכולה לחכות להמשך", כתבה הילרי קלינטון לסידני בלומנטל. "אנא מסור את ברכותיי למקס על עוד ספר מבריק".

שייקספיר כתב במחזה 'המלך ליר' כי "ילד כפוי טובה הוא חד יותר משן של צפעוני". נראה שמקס בלומנטל עונה היטב על התיאור הזה.

ברוס באואר הוא סופר ועיתונאי. גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'