החוזה בין גרמניה לברה"מ אפשר את הכיבוש הנאצי של מערב אירופה ואת המתקפה על בריטניה, ושכנע את היטלר כי רוסיה פגיעה ופייסנית
לפני שמונים שנה, בתאריך ה-23 לאוגוסט 1939, גרמניה הנאצית וברית המועצות חתמו על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שנודע רשמית בשם "הסכם אי-התוקפנות". העולם הזדעזע ונחרד מן ההסכם. הדמוקרטיות האירופאיות של שנות השלושים סמכו על המשאבים העצומים של רוסיה הקומוניסטית ועל עוינותה לנאצים, כדי שישמשו מעצור לשאיפות לכיוון מערב של אדולף היטלר. בריטניה ומדינות אחרות הניחו שהנאצים לעולם לא יפלשו לתחומן כל עוד ברית המועצות הגדולה מאיימת על העורף הגרמני.
חוסר ההתאמה בין הקומוניזם לנאציזם נחשב על ידי כל לדבר מובן קבוע ומובן מאליו. השנאה ההדדית הסבירה מדוע שני הדיקטטורים, אדולף היטלר ויוזף סטאלין, בזו זה לזה ופחדו אחד מן השני. אך אז בבת אחת, האשליות התפוגגו עם חתימת ההסכם. שבעה ימים לאחר מכן, ב-1 לספטמבר 1939, גרמניה פלשה לפולין ומלחמת העולם השנייה החלה.
לאחר שבלע את רוב מזרח אירופה בכוח או בהסכמה, היטלר שוכנע שהעורף הגרמני בטוח ופנה מערבה באביב 1940 כדי לפלוש לדנמרק, נורבגיה, בלגיה, לוקסמבורג, צרפת והולנד. הוא הצליח לעשות זאת די בקלות, כאשר כישלונו היחיד היה בכיבוש בריטניה לאחר מסע הפצצות מסיבי.
במשך כל שרשרת הכיבושים של היטלר, סטאלין הצייתן סיפק כמויות עצומות של מזון ודלק למאמץ המלחמה הגרמני נגד המערב. השליט הרוסי קיווה בציניות שגרמניה והדמוקרטיות המערביות יתישו עצמן במלחמות כל בכל, בדומה לשנים המחרידות של קרבות החפירות בזמן מלחמת העולם הראשונה. במקרה כזה, הקומוניזם היה אמור להתפשט בקלות לעבר האוקיינוס האטלנטי מעל הריסותיו של הקפיטליזם האירופאי. שלא כמו רוסיה הצארית בשנת 1914, הפעם הסובייטים רצו להישאר מחוץ למלחמה הגרמנית וסטאלין ניצל את הסכם אי-התוקפנות להתארגנות והתחמשות מחדש.
סטאלין לא יכול היה לדעת כמובן שהוא יוצר מפלצת נאצית אשר במהרה תבלע את יבשת אירופה, ואז תפנה לעבר ברית המועצות שעתה עמדה בודדה. עוד פחות מכך הוא דמיין שמכונת המלחמה הגרמנית למודת הקרבות תפלוש בקרוב לארצו במתקפת פתע שתחל ב-22 ליוני 1941, קצת פחות משנתיים לאחר חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב.
טבח עולמי
במובן מסוים, הסכם אי-התוקפנות גם הבטיח שהמלחמה האירופאית תהפוך במהרה לטבח עולמי שהותיר אחריו כ-65 מיליון הרוגים. בזמן העסקה, יפן הקיסרית נלחמה בברית המועצות על הגבול המנצ'ורי-מונגולי. היפנים היו דה-פקטו בני-בריתם של הנאצים, והניחו שחששו של סטאלין מגרמניה תוקפנית יציב את ברית המועצות במלחמה מול שתי חזיתות, הן נגד גרמניה והן נגד יפן.
אך ההסכם המפתיע הימם את היפנים, אשר ראו זאת כבגידה גרמנית שהותירה אותם בודדים נגד עליונות הצבא הרוסי במזרח. יפן נסוגה במהרה ממלחמתה האבודה ברוסיה, ובהמשך חתמה בעצמה על הסכם אי-התקפה עם ברית המועצות באפריל 1941, חודשיים בלבד לפני הפלישה המסיבית לרוסיה שתיכנן היטלר.
יפן הסיקה מבגידת גרמניה של היטלר את המסקנה הנכונה לפיה לא ניתן לסמוך על הפיהרר ויש לנהוג בו בהתאם. וכך במקום להמשיך להילחם בסובייטים, היפנים הפנו את תשומת ליבם לאוקיינוס השקט ובמיוחד לבסיסים הפגיעים של ארה"ב ובריטניה בסינגפור, בורמה, הפיליפינים וכמובן פרל הארבור.
עניין של זמן
כאשר מסתכלים על התמונה הגדולה, במובנים רבים מלחמת העולם השנייה החלה באמת לפני שמונים שנה בדיוק, ב-23 לאוגוסט 1939. הסכם אי התוקפנות מאותו קיץ היה הגורם העיקרי שאפשר את ההתקפות הגרמניות נגד בריטניה ומערב אירופה, ושכנע את היטלר שרוסיה פגיעה, נאיבית ופייסנית ועל כן ניתן לכבוש אותה בפלישה מהירה של כמה שבועות.
בנוסף, ההסכם חיסל כל מחשבה יפנית על לחימה קרקעית מן המזרח מול ברית המועצות, בשיתוף עם פלישה של גרמניה הנאצית מן המערב. במקום זאת, יפן פנתה לכוחות הפגיעים במזרח של אמריקה ובריטניה.
בזמנים מורכבים, אנו שוכחים לעיתים שעקרונות מסורתיים כמו מאזן כוחות והרתעה צבאית הם אלו השומרים באמת על השלום, ולא כוונות טובות וארגונים בינלאומיים למיניהם. לכן כאשר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הרס בריתות שבריריות ועודד הרפתקנות גרמנית, פריצת המלחמה הייתה רק עניין של זמן.
אך ההיסטוריה גם לא חפה מאירוניה, וכך הבגידה הכפולה של ברית המועצות מול דמוקרטיות המערב כמעט והביאה לסופה של רוסיה, אשר ספגה את רוב הנזק של גרמניה המועצמת. גם ההכוונה מחדש של אסטרטגיית המלחמה היפנית לעבר אמריקה גררה אותה אל תוך מלחמת העולם השנייה, והבטיחה בסופו של דבר את תבוסתן של גרמניה ויפן.
פרופ’ ויקטור דיוויס הנסון הוא סופר ומרצה להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד. הטור התפרסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘. מאנגלית: גידי גולן.
כדאי להוסיף כמה הערות:
סטאלין והיטלר היו שני רשעים. הם שנאו אחד את השני ולא בטחו אחד בשני. אני לא חושב שסטאלין הערמומי השלה את עצמו שהיטלר יניח לברה"מ, ולכן ההסכם גם לא שיכנע את היטלר ש"רוסיה פייסנית"
לפי רוב החוקרים סטאלין חתם על הסכם ריבנטרופ – מולוטוב משני טעמים: קודם כל כדי לגרום להיטלר להתיש את הדמוקרטיות המערביות, כפי שמצוין בכתבה, אבל מעבר לזה הצבא האדום ב 1939 לא היה מוכן למלחמה. אחרי הטיהורים האיומים של 1937 הוא היה צריך זמן לשיקום, ואת זה נתן לו ההסכם. בביוגאפיה של סטאלין שכתב אדוארד רדזינסקי הוא מביא כמה הוכחות להשערה לפיה מבצע ברברוסה הקדים מתקפה סובייטית מתוכננת על הנאצים.
היבט מעניין אחר של ההסכם הוא היחס אליו מצד תומכי ברה"מ בעולם. היה קשה מאד להסביר כיצד סטאלין, שמש העמים והלוחם הגדול בפאשיזם, חותם לפתע על הסכם עם היטלר. הקומוניסטים ותומכיהם במערב נאלצו לבצע סאלטות וקפיצות פליק פלאק אידאולוגיות כדי לתרץ בק"נ טעמים את המהלך המביך.
הסכם אוסלו הוכיח לערבים שהיהודים הם אומה זוחלת גחון חסרת קשר אמיתי לארץ ישראל.
בניגוד למה שכתוב בפיסקה האחרונה, רוסיה רק הרוויחה מההסכמה עם הנאצים – נתח מפולין, שקט בגיזרה היפאנית, סחר כלכלי, ומהלומה גרמנית לקפיטליסטים במערב.
זה שהיא לא ניצלה את שנתיים השקט שקיבלה להתעצמות צבאית – זה מחדל גדול של סטאלין.
אף אחד לא צפה שצרפת – עם הצבא האימתני שלה – תתמוטט כה מהר בפני הגרמנים. מבחינת סטאלין, שצרפת וגרמניה ילחמו במשך שנים והוא ישב בצד ויהנה.
היא הרוויחה כל כך הרבה עד שכמעט ונעלמה מהעולם ונכבשה כולה על ידי הגרמנים
סוג של תיקו מקסיקני, ההסכם נולד לאחר ההסכם אי התקפה של היטלר מול צרפת ובריטניה של צמברלין, כשהמערב קיווה אותו דבר שהם לא יילחמו עם גרמניה, שתתקוף ותרסן את סטלין.
אני חולק על הפרופסור המלומד. לעניות דעתי הסכם מינכן, שקדם להסכם מולוטוב-ריבנטרופ, הוא קו פרשת המים בין מלחמת עולם למלחמה מהירה של כל המעצמות האירופיות בגרמניה הנאצית, שכנראה הייתה מובסת במהירות, אם הגנרלים הגרמנים לא היו מדיחים את היטלר מיד עם פריצתה.
הסכם מינכן הנוראי, שבו תמכו אנגליה וצרפת, הוביל לעניות דעתי באופן בלתי נמנע כימעט להסכם מולוטוב-ריבנטרופ ולמה שמה בעיקבותיו.
כן זה היה מקסיקן סטנד אוף כמו בהטוב הרע והמכוער. הסכם מינכן הוביל לריבנטרופ-מולוטוב, הצרפתים והבריטים קיוו שהגרמנים יתקפו על הרוסים, אבל להפתעתם הגרמנים דווקא נלחמו בצרפת ובריטניה והצליחו להביס אותם עם הטנקי אימונים שלהם.
הרוסים הצליחו לשרוד בזכות הגייסות שהביאו מחזית יפן והסיוע האמריקאי המסיבי..
אם היפנים היו תוקפים את הרוסים בו זמנית עם הגרמנים במקום לתקוף את האמריקאים, והאמריקאים לא היו מצטרפים למלחמה נגד ארהב בטיפשותם, כוחות הציר היו מנצחים את בריהמ וארהב היתה נשארת נייטרלית ולא עוזרת לסטלין.
לא מסכים בכלל.הסכם מיונכן שונה בתחתית להסכם סטאלין הטור. לפי הסכם מיונכן היה וויטור איזור סודוטים המיושב על ידי גרמנים מצ'חיה לטובת גרמניה ועל ידי כך לבתו אחד מיווטי תוצאות של מלחמת העולם הראשונה שנעשה לטובת צרפת. הוא לא גרם שךפתיחת שם דרך למלחמה. זה משגרמנים פלשו הלה לצ'חיה לשלטונות צ'חיה הגיבו מייד בתבוסנות ונכנעו זו בחירה של צ'חים בעצמם. אילו הם החלו להלכם מערב הגיב לטובתם. בניגוד לזה הסכם סטאלין היטלר זה היה לא הסכם אלא ברית על חלוקת איזורים. בעקבות רוסים כבשו חלק מפולין. רומניה, מדינות בלויות ופלשו לפילאנד, רק עקשנות וגבורה של פינים גרמה לכך רוסים כבשו רק חלק קתן מפינלאנד. מלחמת בין היטלר לסטאלין החלה בעקבות זה שהיטלר וסטאלין לא הצליחו לכתם הסכם שני שלפיו רוסים דרשו להעביר לידכם כל הרומאניה , באלקנים, טורקיה ו….. . כשלון לחתימת הסכם הובילה למלחמה בינהם. הם שניהם החלו פריסת כמות שפות גרמנים הצליחו לעשות ראשונים ולקחו יוזמה לידיהם וזה שנתן להם כזו הצלחה.
בכתבה לא הוזכר הדבר החשוב ביותר אלא "פרוטוקול הסודי" בין הטלר וסטאלין על חלוקת יורופה. סטאלין לא היה פייסני ופחדני אלא מעוד מחושב. הוא דחף הטלר למלחמה כנגד פולין שהובילה למלחמה כנגד צרפת ובריתניה והוא בעצמו כבש מדינות באלתיות, חלק של רומאניה לחלק של פולין שלתוכה הוא פלש בסוף מלחמה זאת שבעקבות זה הוא כאילו לא אשם. הוא פלש לפינלאנד ורק בעקבות גבורת פינים סטאלין כבש רק חלק קתן ממנה.
מלחמה בין הטלר וסטאלין החלה בעקבות כישלון חתימת הסכם חלוקת העולם שני שבו סטאלין דרש כל הרומאניה , מדינות באלקן לעוד הרבה כולל בקאנדינביה של זה היטלר לא היה מוכן. מייד אחרי זה צדדים החלו בפריסת כמות שכזה היטלר הקדים את הסטאלין לוקח יוזמה לידו דבר שנתן לו הצלחה רבה.
דיפלומטיה גורמת למלחמות ארוכות וקשות
זאת עובדה. מנסים בכל מיני שיטות דיפלומטיות ומילים מכובסות לא להלחם כשברור לכל שאם לא עוצרים ולא מוותרים לדיקטטורים למיניהם תהיה מלחמה גדולה יותר מאוחר יותר. זה קורה בכל מקום. קם דיקטטור ומאיים שיתחיל במלחמה אם לא יקבל את כל דרישותיו.
כל חכמי הדיפלומטיה לוחצים קופצים ממקומם ומנסים לשנות את המלל לשפה שניתנת לפרשנות שונה ומשונה העיקר לא לצאת למלחמה עכשיו. מאוחר יותר יוצאים למלחמה במצב נחות יותר עם הרבה יותר הרוגים והרבה יותר נזק ממה שהיה לוקח להשמיד את הדיקטטור כשהיה קטן עדיין.
כאמור זה קורה בכל מקום וימשיך לקרות עד שהאנשים יבינו שאי אפשר להכנע אלא צריך לחסל את הדיקטטור כבר בהתחלה כדי שדיקטטור הבא יבין שבעצם לא כדאי לעשות כל מיני שטויות.
יואל, הבט בעובדות כהוויתן:
אנגליה וצרפת נכנסו למלחמה מהר, ואיבדו הרבה (שמרו על המושבות שלהן- לשנים ספורות, אך ספגו נפגעים רבים ואיבדו נכסים רבים)
בריה״מ נכנסה מאוחר יותר, בלית ברירה- איבדה הרבה והרוויחה שטחים עצומים במזרח אירופה
ארה״ב נכנסה אחרונה – איבדה מעט והרויחה הרבה (בסיסים, השפעה, שווקים).
אני מניח שארה״ב היתה מעדיפה כלל לא לחצות את התעלה ב-44׳ ולחכות להשלמת פיתוח פצצת הגרעין, אלמלא החשש שבריה״מ תכבוש את אירופה בינתיים.
דחיית הלחימה לא היתה מדיניות מכוונת אך היא שיחקה מאוד לטובת ארה״ב.
אובייקטיבית, אם ארה״ב היתה נכנסת למלחמה כבר ב-39׳ – היא היתה מאבדת יותר ומרוויחה פחות! צרפת ואנגליה היו אומרות לה תודה רבה, אבל לא היו מוותרות על המושבות והשווקים שלהן.
אז כן, אנוכית עדיף להילחם בזמן, במקום ובאופן שנוחים לך- לא בהכרח בהקדם האפשרי.
לנתנייתי
עם היו מכסכים את היטלר לפני פרוץ המלחמה לא היתה מלחמת עולם שניה. היו סיבות רבות לעשות את זה במיוחד הפרות של הסכם ורסאי. אם כולם היו נלחמים בו במקום לחתום על כל מיני הסכמים המצב היה טוב יותר. גם אצלינו יש הרבה דיבורים ופחות מעשים. למשל מלחמת יום כיפור זאת דוגמא יפה. לא הפריעו לאויב להתעצם ובמקום זה קיבלנו מלחמה גדולה. אני מניח שיש עוד הרבה דוגמאות. ברור שהעולם לא רוצה מלחמה ומנסה בכל מיני דרכים להמנע ממלחמה אבל לפעמים עדיף לתקוף מוקדם לפני שהמצב יוצא משליטה.
יואל, זו חוכמה שבדיעבד.
בזמן אמת, עד מאי 1940 כל העולם: ארה״ב, בריטניה, בריה״מ, צרפת, ואף רוב הגרמנים- האמינו שגרמניה שוות ערך לצרפת בכוחה, ולא תוכל להביס אותה בקלות.
זו לא היתה קונספציה מופרכת על פניה.
חיילי הסער הגרמנים נבלמו ב-18׳
הפאנצרים הגרמניים נבלמו באל-עלמין ב-42׳ ובקורסק ב-43׳. באמצעים דומים לאלו שהיו לבעלות הברית ב-40׳.
אפשר היה להניח שצרפת, עם קו מאז׳ינו החזק שאבטח את הגבול עם גרמניה במרכז וצבא נייד חזק בצפון, תעמוד בפני התקפה גרמנית.
ואז, בריה״מ וארה״ב ראו אפשרות להימנע ממלחמה.
המסקנה שלי? לנסות לבנות מערכת בינ״ל שתרתיע מדינות מבכלל לשאוף למלחמה.
הטענה מהשנים האחרונות – לפיה גרמניה ("הנאצית" כמובן, להבדיל מ"גרמניה האחרת", מושג אותו טבע, למיטב זכרוני, בן גוריון לאחר המלחמה) במבצע ברברוסה בסך הכל הקדימה את ברית המועצות, שעמדה או שאפה לתקוף את גרמניה – מזכירה טענה אחרת מהשנים האחרונות, כאילו ישראל, ליתר דיוק משה דיין, הסכימה מראש לספוג מיתקפה מצרית ולאחר מכן להגיע לשלום.
שתי הטענות יכולות, בדוחק, לפרנס היסטוריונים משועממים.
הלא עד 22 ביוני, 1941, ברית המועצות קיימה באדיקות את התחייבויותיה לפי הסכם ריבנטרופ מולוטוב ובכלל זה אספקת מוצרים, בשעה שבחלקים נרחבים מברית המועצות שרר מחסור חמור. הצבא הסובייטי, כפי שהוזכר, ביוני 1941 היה בכשירות לחימה בלתי מספקת ובודאי לא התכונן לפתוח במיתקפה נגד גרמניה. ניתן היה לראות זאת במפלה שספג מפינלנד. גם בשעות הראשונות של ברברוסה, באשמתו הישירה של סטאלין שלא האמין שגרמניה פתחה במלחמה נגד ברית המועצות, יחידות סובייטיות נמנעו מלפעול כנגד התוקפים. סטאלין נשמע לראשונה בציבור – בראדיו – רק כעשרה ימים לאחר תחילת המלחמה.
אין צורך בשיכתוב ההיסטוריה – ודאי לא ע"י יהודים לטובת גרמניה.
וצורך בשכתוב ההיסטוריה על ידי יהודים אדומים לטובת רוסיה האדומה – היה?
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=879736
עוד הוכחה לכלל היסודי שמי שבורח מהמלחמה המלחמה רודפת אחריו.
כלל שישראל, לדאבון הלב, (בדגש על השמאל בפרט) לא למדה מאז תום מלחמת ששת הימים לפחות.
כן, כן, אל תגידו לי שהימין שלט מאז הרבה יותר שנים מהשמאל . א. כי השמאל דאג לעשות שמות בכל מצב, ב. כי הימין הזה שאתם קוראים ימין אינו ימין מעבר למס שפתיים. עיין הסטוריה שלטונית של נתניהו
מכל עבר מושמעת ביקורת על ראש הממשלה: הוא לא ימני מדי, לא לוחמני מדי, חסר עמוד שדרה, מושחת, עושה הכל כדי להימלט מהעמדה למשפט (הרי אפשר בכלל לוותר על משפט, דינו כבר נחרץ בידי ההמון המוסת), אופורטוניסט, חסר עקרונות, בוגדני. מה לא…
תרשו לי לא להתרשם יתר על המידה ממאוכזבי נתניהו… איכשהו, אני בטוח, שהם לעולם לא יהיו מרוצים, כי הם נטולי היכולת לראות את התמונה בכללותה: בתקופה רגישה ביותר, עם ממשל עוין בבית הלבן (שכבר חלף מהעולם), אביב ערבי שעדיין מורגש ברחבי המזה״ת, מול הנהגה פלסטינית ערמומית ואיראן שהצליחה לתחמן את הקהילייה הבינלאומית, משברים כלכליים – שעדיין לא נרגעו, בנימין נתניהו הצליח בעשר השנים האחרונות בחוכמה ובנחישות להפוך את ישראל לאי של יציבות כלכלית, פוליטית וביטחונית ולהחזיר לה את מעמדה כמעצמה אזורית, שאבד לחלוטין בימי שלטון ההרפתקנות של אולמרט.
במלאכת מחשבת סבלנית הצליח נתניהו לפרק לחתיכות את האיום הקיומי הגדול ביותר, שישראל הביאה על עצמה: הסכם אוסלו… יצר מציאות מזרח תיכונית חדשה, שבה שמור ל״פלסטינים״ מקומם הראוי. כדי להגיע לכך, היה צריך לשלם לפעמים מחיר, גם אם זה עבר לפעמים במזוודות כסף מקטאר לרצועת עזה. הוא לא מיהר לפתוח במבצעים צבאיים, שהיו הופכים למלחמות. אבל הוא ידע להכות בדרכים שונות, היכן שהיה צריך להכות. ואחרי הפלסטינים פנה לטפל באיראן. נתניהו אינו איש של ״זבנג וגמרנו״. יש לו ראיה ארוכת טווח. ובניגוד לראשי ממשלה ימניים אחרים, דוגמת שרון ואולמרט – שהיו מוכנים לוותר על דרכם האידיאולוגית, נתניהו נותר נאמן לראיית עולמו.
עוד דבר חשוב שכדאי לציין שקרה ב-23 לאוגוסט, 1914:
אוגוסט 1914
בחודש זה נערכו הקרבות הראשונים בחזית המערבית במלה"ע ה-1. אחד הקרבות נערך על גדות נהר המז ועל מצודה החולשת על העיירה הבלגית דינן. בקרבות אלו נפצע סגן צעיר שלימים היה נשיא צרפת ושמו שרל דה גול.
הבלגים ניהלו מאבק עיקש בניסיונות הכיבוש הגרמני. דרכי המאבק של הבלגים, על ארצם שלהם, כונו ע"י הגרמנים, למרבה האירוניה, "מלחמת גרילה תוקפנית מאוד".
הגרמנים נקמו בבלגים על התנגדותם, "הבוגדנית" בעיניהם, בכל מקום יישוב שכבשו בהוצאות להורג המוניות, וזאת בנוסף למשלוחים של עובדי כפייה לגרמניה מבין תושביה של בלגיה הכבושה. בעיירה דינן בוצע הטבח הגדול מכולם. בספרה "אוגוסט 1914" תיארה ברברה טוכמן את הטבח , במה שנראה כהכנה למעשי הנאצים כנגד היהודים כעבור 25 שנה: "הם הוחזקו בכיכר הראשית עד הערב, ואז הוצבו בשורות, הגברים מכאן, הנשים מכאן, בשתי שורות כשהאחת כורעתץ ברך לפני האחרת, שתי כיתות ירי צעדו לתוך הכיכר, פנו לכאן ולכאן, וירוט עד שלא נותר איש העומד זקוף תחתיו. שש מאות ושתים-עשרה גופות זוהו ונקברו, ביניהן פליקס פיבה, בן שלושה שבועות."
אנדרטה (המופיעה בתמונה המצורפת). לזכר אותו טבח שנערך ב23 לאוגוסט 1914 מוצבת בגבעת בית הקברות שבדינן.