בין "הדתה" ל"כפייה חילונית" – מדינת ישראל במאבק על זהותה

הדרך היחידה להחלץ מוויכוח ה'הדתה' היא להתנער מדעות קדומות ולגלות הסכמה לאומית-דמוקרטית המבוססת על מורשת תרבותית והיסטורית משותפת

הנשיא ריבלין בביקור במכינת 'בני דוד' | דוברות בית הנשיא

אליעזר שביד הוא פרופסור (אמריטוס) למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל בחקר מחשבת ישראל לשנת תשנ"ד. מאמר זה ראה אור בגיליון 215 (אוגוסט 2019) של כתב העת ‘האומה’. אנו מודים למערכת ולמחבר על הרשות לפרסמו.

לחצו כאן להורדת גרסה נוחה להדפסה וקריאה.

***

המלה "הדתה" היא המצאה שהתחדשה לאחרונה בלשון הפולמוס המתמשך בסוגיית דמותה היהודית של מדינת ישראל. הרקע להמצאתה הוא כהונתו של שר חינוך ציוני-דתי שהתאמץ להוכיח שהוא איננו שר סקטוריאלי אלא ממלכתי ואפילו חילוני. במדיניותו הוא הדגיש את לימודי ה"ליבה" האקדמית, שהיא חילונית מובהקת, בשירות כלכלת השוק החופשי: מתמטיקה, מדעי המחשב, אנגלית ומדעי הטבע. רק בשולי מאמץ מרכזי זה הוא הוסיף חיזוק של לימודי היהדות, כמתחייב לדעתו מזהותה היהודית של מדינת ישראל. מבקריו החילוניים הקיצוניים, המגדירים את היהדות כדת ודוחים את הגדרתה כתרבות הלאומית של העם היהודי, התעוררו נגד מה שנראה להם כמזימה שהוסוותה על-ידי אחיזת עיניים חילונית. קוממו אותם בייחוד קביעת לימודי היהדות כמקצוע חובה לכל התלמידים בבתי-הספר הממלכתיים הכלליים והעובדה שרוב מוחלט של המורות והמורים למקצועות היהדות הם דתיים הרואים את הוראתם בבתי הספר הממלכתיים-כלליים כשליחות. ברור שכוונתם היא לשכנע את תלמידיהם, שהיהדות כפי שהם מבינים אותה מזווית הסתכלותם הציונית-דתית היא מורשת העם כולו והיא צריכה לעצב את זהותם כבניו. את הכוונה הזאת מגדירים מבקריה החילוניים כ"הדתה".

הדיוק הלשוני הזה נדרש כנראה מפני שמבחינת החוק אי-אפשר להגדיר את הוראת מקצועות היהדות בבתי-הספר הממלכתיים של מדינת ישראל בביטוי השיגרתי "כפייה דתית": שר החינוך הדתי לא חידש דבר בסוגיה זו. הוא יישם מחדש תכנית לימודים שנוסדה על-פי חוק החינוך של מדינת ישראל והסתמך על החלטות "ועדת שנהר" שהייתה ועדה ממלכתית שרובה חילוני והחלטותיה, המגדירות את היהדות כתרבות הלאומית של העם היהודי, אומצו על-ידי שר חינוך חילוני. "הדתה" היא, אפוא, אינדוקטרינציה אידאולוגית-דתית: כוונה לשכנע ילדים מבתים חילוניים להיעשות דתיים בניגוד לרצון הוריהם, תוך התעלמות מהאופציה הקיימת של זהות ישראלית חילונית במדינת כל אזרחיה. נשים עתה לב למשמעות הכפולה של ההתנגדות למה שהוגדר כ"הדתה" מנקודת הראות החילונית של ממציאי הביטוי הזה: (א) התנגדות להגדרת היהדות כתרבות לאומית, שהיא ממנה ובה גם הכחשת הלאומיות היהודית וממילא גם הכחשת זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. (ב) התנגדות לדת בכלל ולדת היהודית בפרט כאידאולוגיה שלילית פסולה מנקודת הראות החילונית-ליברלית.

פרופ' אליעזר שביד | ויקיפדיה

במילה "הדתה" מתבטאת לא רק ביקורת על התנהגות דתית לא ראויה, אלא גם פסילה של הדת בכלל והדת היהודית, כפי שמבקריה מבינים אותה בפרט. לא קשה לזהות את המניע לפסילה הקנאית. היא מבטאת את התגובה החילונית על הפסילה הקנאית של החילוניות על-ידי היהדות החרדית, שאכן הצליחה לשכנע גם את החילוניים, הקנאים לחילוניותם כמו החרדים לדתם, בטענתה שהיא, ורק היא, מייצגת את היהדות האותנטית וכל הדתיים האחרים, ולא כל שכן המסורתיים והחילוניים הלאומיים המגדירים אותה כתרבות לאומית, הם זייפנים. הפרדוכס הגובל באבסורד המאפיין את הפסילה ההדדית של החילוניות על-ידי החרדים הדתיים ושל היהדות על-ידי החרדים החילוניים, היא הבורות המוחלטת שלהם מבחינת ידיעתם אלה את עולמם הרוחני והתרבותי של אלה.

זוהי אכן בורות אידאולוגית. היא נובעת מאי-רצון ללמוד דבר שהוא טמא ומאוס בעיניהם, שמא יטמאו אפילו על-ידי קריאה, או חס וחלילה ישתכנעו ויחזרו בתשובה או בשאלה: החרדים אינם יודעים וגם אינם רוצים לדעת חילוניות, כפי שהחילוניים מבינים אותה, מהי, והחילוניים החרדים לחילוניותם אינם יודעים וגם אינם רוצים לדעת דתיות, כפי שהדתיים מבינים אותה. כך גם החילוניים וגם הדתיים, הפוסלים לא רק את הדעות של יריביהם אלא גם אותם עצמם כבני-אדם, מסתפקים בדעות הקדומות שלהם זה על עולמו הרוחני של זה ובורותם ההדדית משכנעת אותם שהם צודקים והאמת כולה היא שלהם.

אמונה לא ניתן לאכוף

ברור מכאן מה חושבים הציונים הדתיים והציונים המסורתיים והחילוניים-לאומיים על העימות הזה. אשמת ה"הדתה" המוטחת בהם מכעיסה אותם. הם רוצים להנחיל לתלמידיהם היהודים את מורשתם ומבחינתם זוהי חובתו של בית-הספר הממלכתי של מדינת ישראל באשר היא מדינת הלאום של העם היהודי. כך נוהגת כל מדינת לאום דמוקרטית לגבי מורשתה, וראוי להדגיש בהקשר זה שבמקור הדמוקרטיה: שלטון העם, היא צורת משטר לאומית ולא תאגידית. כוונתם של מורי מקצועות היהדות איננה לעשות את תלמידיהם החילונים לדתיים כי אם לחזק את זהותם היהודית על-ידי הנחלת מורשת שאותה הם רואים כמורשת של כל בני העם היהודי, דתיים כחילוניים. מובן מאליו שיחסם לדת הוא חיובי והם מלמדים גם אותה כמורשת של תרבות לאומית. הם אינם רואים בזה "הדתה", כי הם אינם מתכוונים לה ומפני שמבחינתם הדת היהודית מתייחסת בחיוב לערכים חילוניים: ערכי המדע, הציביליזציה, החברה והתרבות הרוחנית.

הנחתם היא שבמרכזה של כל תרבות לאומית יש דת לאומית שעיצבה ועדיין היא מעצבת את זהותה במישור תרבותה הרוחנית. בקביעת עובדה תרבותית-היסטורית זו אין לא סתירה ולא דחייה של ערכי התרבות הלאומית החילונית. גם אין בה תביעה מן החילוניים שיהיו דתיים. דתיות היא בחירה של אנשים מאמינים ואמונה לא ניתן לא לאכוף ולא לתבוע. אבל ההכרעה בין אמונה לכפירה עומדת לפני כל אדם השואל על משמעות חייו, וגם חילונים משוכנעים מתמודדים אתה כמרכיב מאתגר של תרבותם. במילים אחרות: אדם בן-תרבות שרוצה לחיות את תרבותו במישורה הרוחני ולא רק במישורה החומרי ולהבין אותה לעומקה, גם אם הוא אתאיסט חילוני משוכנע, צריך, מבחינתו שלו כאדם וכבן לעמו, לדעת את הדת שעצבה את התרבות שהוא התחנך בה ממקורותיה ולראות בה, במובן זה את דתו כמרכיב של תרבותו.

מורי היהדות, הן הציונים-הדתיים והן הציונים הלאומיים, המסורתיים והחילוניים, רואים, אפוא, ברצונם להנחיל לכל בני עמם את תורת היהדות כמורשתם באמצעים חינוכיים לא רק את זכותם הלאומית-דמוקרטית כי אם גם את חובתם. לדעתם אין זו "הדתה" כי אם סיפוק צורך חינוכי בסיסי של כל תלמידיהם, שצריכים לדעת ולהבין את תרבות עמם. משום כך הם רואים בצדק את אשמת ה"הדתה" המוטחת בהם כביטוי של בורות והתנשאות שהמניע להם הוא הרצון הנגדי של החילונים החרדים, שחילוניותם הא-תאיסטית היא בעצם דתם, לחלן את כל העם היהודי, להמיר את הלאומיות היהודית בלאומיות ישראלית ולהפוך את מדינת ישראל ממדינת לאום יהודית, למדינת כל אזרחיה. זהו מלוא עומקה של המחלוקת.

אין זו הטחת אשמה חסרת יסוד. ההוכחה ששאיפת חילון היא המניע לטענת ה"הדתה" מוצהרת ממנה ובה: היא מסתמכת על ההנחה שמדינת ישראל הינה, מתוקף חוק היסוד: "כבוד האדם וחירותו", מדינת כל אזרחיה ולא מדינת לאום יהודית, ובתור שכזאת החילוניות במשמעותה החומרנית, המזדהה עם ערכי הציביליזציה המדעית-טכנולוגית וכלכלת השוק החופשי התחרותית, היא המסר המוסכם היחיד שמוסדות החינוך הממלכתיים של המדינה רשאים וצריכים להנחיל לכל אזרחיה, ואותם בלבד. לפי אידאולוגיה חילונית נאו-ליברלית זו, תרבות הלאום והדת הם עניינם הפרטי של אזרחי המדינה, שעל-כן הורי התלמידים בלבד זכאים להנחילן לבניהם. זוהי עמדה אנטי-דתית ואנטי-לאומית מובהקת שאותה דורשים מיצגיה החילונים להחיל באכיפה על כל אזרחי המדינה. האין זו, אפוא, לא רק שאיפת חילון אלא כפייה חילונית פשוטה כמשמעה? ניתוח זה של מהות העימות בין "הדתה" ל"חילון" ממחיש את הסכנה האורבת ממנו למדינת ישראל, הנאבקת על זהותה כלפי פנים ועל הלגיטימיות של קיומה כמדינת לאום יהודית כלפי חוץ.

זהו עימות מלחמתי בין שתי הגדרות זהות הפוסלות זו את זו פסילה מוחלטת. בין האוחזים בשתי השקפות כאלה לא תיתכן הידברות, לא יתכן ויכוח ענייני ולא יתכן גם קיום יחד על תשתית ליברלית-פלורליסטית. יתכנו רק פרדה או כפייה כוחנית של המפלגה המנצחת. אלא שבמצבו יוצא הדופן של העם היהודי ובמצבה יוצא הדופן של המדינה היהודית, גם ההפרדה וגם הכפייה הכוחנית אינם אפשריים: מדינת ישראל יכולה להתקיים כמדינה עצמאית רק כמדינת הלאום של העם היהודי, וכמדינת לאום של העם היהודי היא יכולה להתקיים רק אם תאחד בתוכה וסביבה את כל חלקי העם במסגרת דמוקרטית ותזהה אותו כעם היהודי. זהו, אפוא, הרקע לפולמוס המקוטב המתנהל כוויכוח צעקני בין חרשים, שהתייאשו מזמן מלשכנע זה את זה וכל כוונתם היא לשכנע את עצמם בצדקת רצונם לכפות את דעתם על מתנגדיהם מעמדת השלטון.

זוהי מלכודת מסוכנת. אם כל המתעמתים בה חפצי חיים, עליהם להיחלץ ממנה בדרך היחידה המאפשרת היחלצות ממלכודות כאלה: על המתעמתים להחיל את חוש הביקורת המחודד שלהם לא רק על יריביהם אלא גם על עצמם. עליהם לצאת מבורותם ההדדית ולהקשיב לדברי מתנגדיהם כדי להבין זה את זה כדרך שהם מבינים את עצמם ולראות בדמוקרטיה מסגרת המאפשרת דיון ענייני חופשי גם על עקרונותיה ודרכי יישומם. זוהי הדרך היחידה להתנער מדעות קדומות ולגלות את תשתיות ההסכמה הלאומית-דמוקרטית: לשונו, מורשתו הייעודית וגורלו ההיסטורי של העם היהודי ויעודה ההיסטורי של מדינת ישראל שקמה כדי להחזיר לעם היהודי את זכות הגדרתו העצמית כלאום במולדתו.

יחסים חיוביים בין חול לקודש

אפתח בסוגיית היהדות כתרבות הנדחית גם מזווית ההסתכלות הדתית-חרדית וגם מנקודת הראות החרדית-חילונית. מיסודה בתורת משה, זו שבכתב וזו שבעל-פה, היהדות היא מונותאיסטית-לאומית. היא נועדה לכונן את ממלכתו של עם ישראל כעם בוחר ונבחר להגשמת חזון של צדק חברתי, משפטי ופוליטי ושלום בין כל עמי האנושות. בתור שכזאת היהדות מכוונת לאידאל חברתי-פוליטי אוניברסלי, שאותו ניתן להגשים רק בממלכות לאום פרטיקולריות, שכן חזון הוא אוניברסלי במהותו והגשמה היא פרטיקולרית במהותה הן במישור האישי והן במישור הקיבוצי.

כתורה המכוונת להגשמה מתייחסת תורת היהדות בפרוט הלכתי נורמטיבי למלוא תרבותו ואורחות חייו של העם היהודי. היא כוללת חוקת מדינה דמוקרטית מבוססת על רעיון הברית: הסכמה שכל בני ובנות העם נכנסים אליה מרצונם החופשי ומקבלים על עצמם מחויבות גומלין של בני חורין על-פי חוקת הברית המחייבת שוויון בזכויות וחובות המוגדרות כחוק, אחריות לטובת הכלל כבסיס לטובת כל הפרטים ואיזון בין סמכות המנהיגות הלאומית, האוכפת את החוק מלמעלה כלפי מטה, לבין היענות התנדבותית של כל בני העם, מרצונם החופשי, מלמטה כלפי מעלה. התורה כוללת גם מוסר משפטי-קהילתי, מערכת חוקים המסדירים על בסיס ערכי הצדק והחירות, המאזנים זה את זה, את כל מערכות היחסים הבינאישיים, המשפחתיים, הקהילתיים והלאומיים, בכל תחומי החיים: כלכלה, חברה, מדינה, ציביליזציה, תרבות ימי החול, הממוקדת בציביליזציה הארצית-חומרית, ותרבות ימי הקודש, השבתות והחגים הממוקדת בעבודת האלוהים. היחסים החיוביים בין החול והקודש מוטעמים בעשרת דברות הברית: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלוהיך". ההנחה היא, אפוא, שבימי החול עוסק אדם בסיפוק תנאי וצרכי קיומו הגופני-חומרי כאמצעי לתכלית של עבודת האלוהים בתחום חיי הרוח שלהם הוא מתקדש בשבתותיו, חגיו ומועדיו.

התורה מחייבת לימוד, הגות, יצירה ועשייה. היא התמסדה, התפתחה יושמה והתגשמה בהיסטוריה של העם היהודי לאורך הדורות, בארצו, בגלויותיו ובשובו לארצו להקים בה מחדש את ממלכתו. בכל דור ודור היא נהגתה ויושמה מחדש תוך כדי ההתמודדות עם תרבויות העמים שביניהם הקים העם היהודי את ממלכתו ולתוכם גלה. זהו דיאלוג מפרה ומגדיר, משווה ומייחד, משתף ומבדיל, שנמשך לאורך הדורות גם בדורותינו. העם היהודי קלט השפעות של ציביליזציות ותרבויות גדולות, תוך כדי הבחנה בין החיובי מנקודת הראות של זהותו העצמית לשלילי מאותה נקודת ראות. כך העשיר והעמיק הן את חזונו האוניברסלי, שאותו הנחיל לתרבויות העמים, והן את נורמות ההגשמה הפרטיקולריות ושמר על הרלבנטיות של תורתו העתיקה למציאות המתפתחת והמשתנה במרחב ובזמן, הן במישור הארצי-חילוני והן במישור הרוחני, ההומניסטי-מונותאיסטי. במובן היסטורי זה, היהדות במקורה התורני האותנטי מזדהה כמכלול התרבות של העם היהודי גם בזמננו ומערכת החינוך הישראלית מופקדת על הנחלתה כמורשת חיה, מתפתחת ומתחדשת בזיקה לציביליזציה המדעית-טכנולוגית בזמננו.

בין היהדות לנצרות

על רקע הגדרה היסטורית זו של היהדות כתרבות, נבחן גם את סוגיית ה"חילון" וה"הדתה", המאתגרת את העם היהודי מראשית הזמן החדש. כפי שהראיתי לעיל תורת היהדות מתייחסת בחיוב לציביליזציה הארצית-חומרית. בניגוד לנצרות, תורת היהדות אינה מניחה ניגוד דיכוטומי בין הקדושה הרוחנית-טרנסצנדנטית לחולין החומרי הגופני-ארצי. בניגוד לנצרות המניחה שהגופניות היצרית-חומרית היא חטא קדמון, שהאדם נפל לתוכו בלי יכולת להיחלץ ממנו בכוחותיו הרוחניים העצמיים, ורק הכנסייה המתווכת בינו לבין אלוהיו יכולה לגאול אותו בחיים שלאחר המוות, היהדות מניחה שהאדם שנברא "בצלם האלוהים" הוא יצור שייעודו הוא גופני-רוחני ארצי: לתקן את הבריאה הארצית על-ידי השלטת הרוח על החיים הגופניים-חומריים לטובתם ולאושרם.

במילים אחרות: לפי תורת היהדות, האדם נועד ליצור ציביליזציה ארצית ולהגשים בה חברה מיוסדת על חוקי צדק, חרות ואמת לטובת הבריאה הארצית כולה. על יסוד הנחה זו, ההבדלה בין קודש רוחני לחולין ארצי היא צורך האבחנה בין אמצעים לתכלית: האדם מצווה לחיות חיים גופניים-רוחניים על פי החוק האלוהי שהוא, כאמור, חוק החירות, הצדק והאמת, כדי להחיל את הקדושה הרוחנית על החיים הארציים. יחס זה בין הקודש לחול מוגדר בלשון הלכתית בחקיקת השבת הנזכרת לעיל: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" – אלה ימי החול, "וביום השביעי שבת לה' אלוהיך לא תעשה כל מלאכה…" – זה היום המיוחד לקדושה, ונדגיש בהקשר זה שהעבודה לסיפוק צרכיו הגופניים-ארציים של האדם בששת ימי החול היא מצווה מחייבת כמוה כמצוות השביתה וההתקדשות לעבודת האלוהים הרוחנית ביום השביעי.

נחזור להשוואה בין היהדות לנצרות. תהליך החילון לא נבע מתורת היהדות, כי מבחינתה לא היה בו צורך. החילון שהתחולל בציביליזציה האירופית על סף הזמן החדש בתנועת הרנסנס, מזה, ובנצרות הפרוטסטנטית, מזה, נבע מן האבחנה של הנצרות בין קודש לחול. ליתר דיוק: מן ההתקוממות של מוסדות התרבות החילונית-ארצית במדינות הנצרות נגד שלטון הכנסייה הקתולית, שבלמה את התפתחות התרבות המדעית והטכנולוגית. נדגיש שמלכתחילה לא הייתה זו התקוממות נגד הדת במשמעות האמונה באלוהים והמצווה לעבוד אותו על-ידי קיום חוקיו ומצוותיו, כי אם נגד הגדרת החיים הארציים-גופניים כחטא ונגד בקשת אושרו של האדם בחיים הרוחניים שלאחר המוות ובעד פיתוח המדע והטכנולוגיה המגשימים את ייעוד האדם ואת אושרו בציביליזציה ארצית משגשגת. תנועות הרנסנס, הפרוטסטנטיות וההשכלה ההומניסטית, היו תנועות דתיות נוצריות-מונותאיסטיות שמרדו נגד שלטונה של הכנסייה הקתולית שהסתאב, ויחד עם שאיפתן לשחרר את כוחות הציביליזציה הארצית מכבליה, שאפו להחזיר את הדת המונותאיסטית למקורה. אכן הייתה זו שיבה של הדת הנוצרית אל התנ"ך, אל תורת היהדות המקורית שמבחינת הנצרות היא "הברית הישנה".

הרב יצחק מאיר לוין חותם על מגילת העצמאות | ארכיון המדינה

מבחינת פיזורי העם היהודי הגולה בארצות הנצרות, היה החילון ההומניסטי מהלך מעורר תקווה והוא מסביר את חדירת החילון האנטי-כנסייתי גם לקהילותיו. תנועת ההשכלה היהודית, הלאומית מיסודה, התקוממה נגד המימסד הרבני שבלם את התפשטות ההשכלה המדעית-טכנולוגית בעמה הגולה והמסוגר בגטאות. גם בגלות התייחסה ההלכה הרבנית בחיוב לציביליזציה הארצית. העם היהודי הצליח להתקיים כעם נבדל בקהילותיו בגלות רק בזכות תרומותיו לציביליזציות הארציות של הגויים שבתוכם חי, אולם בתנאי הגלות שהחמירו על סף הזמן החדש, הורחקו היהודים מרוב מקצועות הציביליזציה הארצית. הקהילה איבדה את האוטונומיה החוקתית-משפטית שלה והדת במסגרותיה הפולחניות שהתמסדו ככנסיה נעשו לגורם הסמכותי היחיד המזהה את היהודים ומבדיל אותם מרצונם מסביבתם הנוצרית. על רקע התנתקות הממסד הרבני מן הציביליזציה המדעית טכנולוגית המתחדשת ומתעצמת כציביליזציה גויית, קמה תנועת ההשכלה היהודית כענף של תנועת ההשכלה הכללית להחליף את המנהיגות הרבנית ה"חשוכה" וה"אדוקה" במנהיגות חילונית "נאורה" ו"פתוחה" ולהכשיר את עמה המרוכז בגטאות ששקעו בעוני ממאיר להשתלבות בציביליזציה הגויית העשירה ובתרבותה הלאומית-הומניסטית המודרנית.

שתי דתות אליליות: קומוניזם ופאשיזם

תהליך החילון המדעי-טכנולוגי במדינות הנצרות התחיל, כאמור, בתנועות של התחדשות הומניסטית-דתית אבל הצלחתו המהירה, שהתבטאה במהפכה המדעית-תעשייתית, בהתפתחות מדינות הלאום הדמוקרטיות חילוניות ובהופעת מעמדות חברתיים חילוניים: המעמד הקפיטליסטי, מזה, מעמד הפועלים, מזה, ובתווך מעמד בינוני שהשכלתו מדעית-מקצועית. היו אלה ניגודי אינטרסים כלכליים-פוליטיים הן בין מדינות הלאום המודרניות (מלחמות על כיבוש מקורות לייצור התעשייתי ושווקים לתוצרתו) והן בין המעמדות החברתיים (סיכסוכים על תנאי העבודה וחלוקת רווחי הייצור) והתוצאה מן המלחמות הלאומיות והמהפכות החברתיות האלימות הייתה ההופעה של שתי תנועות המונים חילוניות-חומרניות אנטי-דתיות ואנטי-הומניסטיות, שנלחמו ביניהן באלימות אכזרית על השלטון במדינותיהן ובאמצעותן גם על השלטון במרחב האימפריאלי העולמי.

החילוניות קיבלה בתנועות אלה משמעות אידאולוגית חדשה בשתי גרסאות שסתרו זו את זו במישור הכלכלי-חברתי והמשטרי-פוליטי, אך דמו זו לזו בשאיפתן לשליטה דיקטטורית במדינותיהן, בשלילת הדתות המונותאיסטיות ובשלילת ההומניזם, שאותם זיהו כאויבים. הכוונה לקומוניזם המרכסיסטי-מעמדי ולפאשיזם-נאציזם הלאומני. שתי התנועות החילוניות-אנטי-דתיות הללו הבטיחו להמונים שהתגייסו להילחם את מלחמתן ולהקריב את חייהם למענן: חרות, שוויון ושלום, ו"קיימו" את ההבטחה הזאת במשטרים דיקטטוריים עריצים שדגלו בסיסמה: "המטרה מקדשת את האמצעים". הייתה זו שלילה מוחלטת של הערכים המונותאיסטיים-הומניסטיים הללו. הקומוניזם והפאשיזם-נאציזם התייחסו אל האידאולוגיות החילוניות החומרניות האנטי-דתיות והאנטי-הומניסטיות שלהן כאל עיקרי אמונה דוגמאטיים: הן כפו אותן על ההמונים, רוממו את מנהיגיהן כאלים בטקסי הערצה פולחניים והוציאו להורג את הכופרים. כלומר, היו אלה בעצם דתות חילוניות אליליות, שכפו על עמיהן את הדוגמות האידאולוגיות שלהן ואת חוקיהן.

דתות פונדמנטליסטיות כאלה אינן סובלות דתות מתחרות. כאשר שתי תנועות ההמונים הללו כבשו את השלטון אחרי מלחמת העולם הראשונה ולקראת מלחמת העולם השנייה, הקומוניזם המרכסיסטי-לניניסטי-סטליניסטי בברית-המועצות ובגרורותיה, הפאשיזם והנאציזם באיטליה, גרמניה, ספרד ופולין, הן דיכאו והוציאו אל מחוץ לחוק את כל הדתות המתחרות בהן והשליטו את האידאולוגיות החילוניות-חומרניות על כל תחומי החיים במדינותיהן. בחתירתן לשלטון-עולם הן הקימו מפלגות קומוניסטיות ופאשיסטיות, שלחמו זו בזו וחתרו לשלטון בכל מדינות הלאום הדמוקרטיות כדי לחולל גם בהן הפיכה קומוניסטית או פאשיסטית. כך הכינו את מלחמת העולם השנייה, שבה קיוו להשתלט על העולם כולו.

מבחינה אידאולוגית הייתה כל התסמונת הזאת תהליך עולמי של חילון אנטי-דתי ואנטי-הומניסטי כפייתי. הדתות הנתקפות: היהדות, הנצרות והאסלם – והכוונה בייחוד לזרמים ה"אורתודוכסיים" – החזירו מלחמה שערה. אבל לשם כך היה עליהן להתארגן מחדש ככנסיות לוחמות ולסגל לעצמן את כלי המלחמה המשוכללים של האויב החילוני, כדי להשתמש בהם נגדו, באותו הלהט של קידוש האמצעים האלימים-רצחניים על-ידי המטרה המקודשת. מול הקומוניזם והפאשיזם, החרדים לאמת הבלעדית שלהן, שאותה הם שאפו לכפות על-ידי שלטון אלים, התארגנו בכל שלוש הדתות המונותאיסטיות כתות כנסייתיות פונדמנטליסטיות, הכופות את האידאולוגיות שלהן על כל מאמיניהן ושואפות לכפות אותן על כל אזרחי מדינותיהן ובאמצעותם על האנושות כולה. נדגיש בהקשר זה: הפונדמנטליזם החרדי הכפייתי הוא תופעה מודרנית מובהקת. אין זה – כפי שחילוניים רבים חושבים – שריד של פיגור דתי מימי הביניים, כי אם תוצר מובהק של המודרנה: תגובת-נגד לכפייה החילונית האנטי-דתית.

תקוות ההשתלבות כאזרחים שווי-זכויות

החילון ההומניסטי של תנועת ההשכלה בארצות מרכז ומערב אירופה פתח בפני היהודים את דלתות תקוות האמנציפציה: יציאה מן הגטו והשתלבות כאזרחים שווי-זכויות במדינות הלאום המודרניות. האופי הלאומי-דמוקרטי של החילון ההומניסטי גבה אמנם מחיר של זהות תמורת הגשמת תקוות ההשתלבות: מדינת הלאום החילונית-ריכוזית בטלה את האוטונומיה הקהילתית של היהודים, שבה יכלו לאכוף את חוקי ההלכה ששמרה על זהותם הדתית-לאומית הייחודית. מצד שני, דרשו שלטונות המדינה, תמורת נתינת השוויון האזרחי ליהודים כפרטים, את הוויתור על זהותם הקיבוצית המיוחדת. היה זה שילוב של פיתוי ולחץ.

רוב יהודי מדינות מרכז ומערב אירופה, שבהן ניתנה ליהודים ברירת האמנציפציה ובכמה מהן גם ניכפתה עליהם, נענו בחיוב והתבוללו, אבל נשאר בהן מיעוט דתי עיקש שסרב לוותר על אמונתו ואורח-חייו האורתודוכסי, העדיף להישאר בגטו ולאכוף על עצמו ועל בניו את הלכות ה"שולחן ערוך" בקפדנות מחמירה ובזהירות מכל שינוי שיש בו משום כניעה ללחצי ופיתויי ההתבוללות. זאת כבר הייתה ראשית ההיבדלות החרדית הכיתתית-פונדמנטליסטית לא רק מן החברה הגויית הסובבת אותה, כי אם גם מכלל העם היהודי. אבל גם דרכו של הרוב, שרצה להתבולל ועשה מצידו את כל הנדרש להתבוללות חברתית שלמה, נחסמה על-ידי החברה הגויית המשכילה, הנאורה והמודרנית, שבתוכה רצו היהודים להתבולל כדי לזכות בהישגיה הכלכליים, החברתיים, התרבותיים והפוליטיים. מבחינתה של החברה הגויית המודרנית, גם זו החילונית-נאורה וההומניסטית-לאומית, היו היהודים שוחרי האמנציפציה, דווקא הם ולא החרדים המסתגרים בגטו, מקור לסכנה למעמדה ולמשרותיה: היהודים מלאי המוטיבציה להצליח התחרו בהצלחה יתירה על משרותיה ועל מעמדה. בה במידה חרדו לטוהר ולאחדות של זהותם הלאומית. למרות כל מאמצי היהודים המתבוללים להידמות לחברה הגויית המשכילה על-ידי הפנמת לשונה, תרבותה ואורחות חייה, או דווקא בגלל מאמצים בולטים אלה, שייחדו את היהודים בסביבתם הגויית לא פחות מכפי שזהותם היהודית הקודמת ייחדה אותם, הם נשארו בעיני החברה הגויית זרים המתאמצים לכבוש אותה, לסגל אותה להם, לעצבה מחדש כדי לשלוט בה.

ככל שהיהודים התאמצו יותר להידמות לסביבתם הגויית ולהצליח בה בעשירותם ובהצטיינותם המקצועית בכל התחומים, הם נראו בעיני בני החברה הגויית כזרים המסווים את זהותם האמיתית השפלה, כדי לכבוש אותם, לשלוט בהם, לתפוס את משרותיהם ולהשחית את זהותם. כך נולדה האנטישמיות המודרנית: שנאת היהודים הגזענית, שהיא אמנם המשכה של שנאת היהודים הדתית אבל בגלגול אחר, חילוני-לאומני מובהק, שהפכה את העם היהודי כולו לשעיר לעזאזל על כשליה הכלכליים, החברתיים, התרבותיים והפוליטיים של הציביליזציה החומרנית החילונית-מודרנית, שנבעו כזכור ממלחמת המעמדות, מן המלחמות הלאומיות ומהופעת תנועות ההמונים האנטי-דתיות והאנטי-הומניסטיות, שהיו כמובן גם אנטישמיות, והשתמשו באנטישמיות כדי ללבות את היצרים המהפכניים של המוניהן. האמנציפציה של היהודים במדינות הלאום החילוניות-מודרניות כשלה, אפוא. הגטו נהרס. היהודים יצאו ממנו מרצונם ובעל כורחם, אבל החברה הגויית סירבה לקבלם. העם היהודי הפך בעיני סביבתו הגויית לעם רפאים מאיים ומנודה, שקיומו בתוכה מכשיל אותה ומסכן את זהותה וראוי להיפטר ממנו בכל דרך: כולל גרוש והשמדה.

מאלפת היא גם העובדה, שאיום האנטישמיות הגויית על העם היהודי כולו, בלי הבחנה בין הנענים לדרישות האמנציפציה למסרבים לה, לא איחד אותו. להיפך: האיום על זהותו ועל קיומו פילג אותו על פרשת-הדרכים שבהן חשבו המשתייכים למפלגות השונות להימלט מהשואה המתקרבת, שבעצם כבר התחילה. העובדה שאף אחת מן המפלגות לא הייתה בטוחה במעמדה ובעתידה והעובדה שכולן שילמו מחירי זהות גדולים כדי להימלט מן החורבן הצפוי, העמיקו את המחלוקת ביניהן. מאחר שסביבתם לא איפשרה למפלגות העויינות זו את זו להיפרד זו מזו בגלל חומת השנאה האנטישמית שהקיפה את כולם, שאפו להשתלט זו על זו כדי לכפות זו על זו את השקפת עולמן ודרכן. רבו המפלגות ורבו המחלוקות. אולם המחלוקת החמורה ביותר פרצה בין התנועות החילוניות האנטי-דתיות בעם היהודי לתנועות החרדיות.

ראשיתה ננעצה בסירוב של החברה הגויית הלאומית מודרנית לקבל את היהודים כאזרחים שווי-זכויות. למתבוללים המסורבים התברר, שכל עוד יש בעמם גרעין גדול של יהודים הדבקים בזהותם הדתית המסתגרת והמסרבת למודרניות החילונית, יהיו כל בני העם היהודי מזוהים בעיני הגויים אתם כזרים מוזרים ושונאים הפולשים לתוכם כדי לחתור נגדם כ"גייס חמישי", והם יסרבו לקבלם. הצלחת האמנציפציה הותנתה, אפוא, לדעת המתבוללים, במודרניזציה וחילון של כל העם היהודי. המסקנה המעשית הייתה הפעלת לחץ כפייתי בעזרת השלטונות הגויים, כדי לכפות גם על היהודים הדתיים-חרדים חינוך חילוני מודרני. התגובה המתגוננת של הקהילה היהודית-דתית הנתקפת הייתה התבצרות פונדמנטליסטית מאחורי חומות הגטו המתפוררות. הייתה זו כפייה עצמית כיתתית מכוונת, להדוף את הכפייה החיצונית. הקהילה היהודית הדתית המתחרדת לא יכלה להילחם נגד השלטונות הגויים, אבל נגד היזמים היהודים המשכילים שיצאו מתוכה עוד הייתה חזקה דיה להשיב בכפייה על כפייה ובחרם על כפירה. המשכילים נחשבו לבוגדים ונרדפו על-ידי המנהיגות הרבנית, בייחוד במרכזים היהודיים הגדולים במזרח אירופה שבהן עוד הייתה יד המנהיגות הרבנית תקיפה מפני שייצגה את הרוב.

ציונות דתית וציונות חילונית

המאבק בין המשכילים לחרדים החמיר יותר ויותר, כאשר תהליך החילון בארצות אירופה נעשה אנטי-דתי ואנטי-הומניסטי והאמנציפציה כשלה. תגובת היהדות החילונית המתבוללת במרכז ובמערב אירופה התבטאה בציונות החילונית ובהגירה לארצות-הברית הפרוטסטנטית, החילונית-דתית, ואילו תגובת היהדות החילונית במרכז אירופה התפצלה בין הזדהות המונית עם דרך המהפכה הקומוניסטית, הגירה המונית לארצות-הברית, ציונות חילונית וציונות דתית. בכל הדרכים הללו היה זה מהלך של כפייה חילונית בתחומי החינוך הכלכלה והחברה. החברה החרדית נחלשה יותר ויותר כי בגלל עניותה עזבו אותה רוב צעיריה, אולם הנאמנים לה שיריינו את עקשנותם החרדית-פונדמנטליסטית בשנאה לוהטת לחילוניות היהודית בכל צורותיה: התבוללות הומניסטית, התבוללות מרכסיסטית, ציונות חילונית ואפילו ציונות דתית שהתייחסה בחיוב להשכלה מדעית וטכנולוגית מודרנית. מבחינת החרדים היו כל הדרכים הללו דרכי זיוף ומרמה, שנגדן הם נלחמו בשצף קצף מילולי וכשיכלו גם באלימות פיסית.

טקס יום העצמאות ב'בני עקיבא' | אושרי כהן

מלחמת העולם השנייה הנחילה לשתי האידאולוגיות החילוניות האנטי-דתיות והאנטי-הומניסטיות שחוללו אותה, כישלון מוחלט. הציביליזציות של כל המדינות שהשתתפו במלחמת העולם נהרסו ואת חזונן הכלכלי-חברתי והמשטרי-פוליטי במלואו לא הצליחו להגשים, אולם הציביליזציה המדעית-טכנולוגית, החומרנית-חילונית במהותה, ניצחה מעבר לכישלונות של המשטרים הללו ובכל המדינות המודרניות שהשתתפו במלחמה. כבר בעיצומה של המלחמה התחוללו פריצות דרך מדעיות-טכנולוגיות בתחום הנשק והאירגון הצבאי, שתרמו תרומה מכרעת להרס ולטבח המיליונים. התגלו יכולות טכנולוגיות אדירות שהפנייתן אל הייצור והשיווק של מצרכי חיים איפשרה את שיקום ההרס הפיסי שגרמה מלחמת העולם במהירות מפליאה.

תוך כעשר שנים בלבד קמו מעל ההריסות של הציביליזציות המודרניות ציביליזציות פוסט-מודרניות משגשגות מבחינת השפע החומרי שהן מייצרות ומבחינת תנאי-החיים: התקשורת, התחבורה, צבירת המידע והפצתו, רפואה, רווחה וחינוך. תוך כדי כך התחוללו פריצות דרך מדעיות-טכנולוגיות נוספות, שהעלו את הציביליזציות הפוסט-מודרניות לדרגת תיחכום עליונה. שום עוצמה אחרת, רוחנית-תרבותית או דתית, לא יכלה להתחרות בה ולא פלא שהיא התפשטה בעולם כולו, שהפך על-ידה ל"כפר גלובלי", ונעשתה לדת החילונית-רציונלית (קרי: יעילה מבחינה מעשית-רווחית) של השכבות החברתיות המפתחות, המנהלות והמוטבות על-ידי השפע והרווחים שהיא מייצרת. זהו ניצחון עובדתי של חילוניות חומרנית מוגשמת שדרכיה, מדיניותה ומטרותיה נקבעות על-ידי מדע מוכח באורח ניסיוני אובייקטיבי על-ידי מומחים מוסמכי אוניברסיטאות, והן מעמידות את עצמן מעבר לכל ערעור אפילו מנקודת ראות של ערכים מוסריים-רוחניים, שהמדע מגדירם כערכים סובייקטיביים שאינם ניתנים להגדרה אובייקטיבית וליישום מוסכם.

מובן מאליו: מנקודת הראות המדעית של המומחים המוסמכים על-ידי האקדמיה, יישום של עקרונות כלכליים, חברתיים, פוליטיים-משטריים "מדעיים" אינו כפייה אלא בחירה בדרך המקצועית היחידה להצלחה ושגשוג, בין אם ההמונים המצביעים בקלפי מבינים זאת ובין אם לאו. לטובתם, רק לטובתם, ראוי להם שיצייתו להוראת המומחים המוסמכים שתעודות האוניברסיטה מוכיחות את מומחיותם ומקצועיותם האובייקטיבית ולא ישעו לביקורתם של אנשי רוח שדעותיהם מוגדרות על-ידי אנשי המדע כ"פופוליסטיות" ובכך הן מסולקות בלי דיון ענייני. אבל מנקודות הראות הערכיות, שבעליהן משוכנעים בצדקתם האובייקטיבית, זוהי כפייה מוחלטת של הערכים המכוננים את הטכנולוגיה המיוסדת על המדע: יעילות תחרותית, רציונליות אנוכית, רווחיות חומרנית, הנאה משפע חומרני ומעמד חברתי-שלטוני.

אלא שזהו ויכוח בין חרשים המשוכנעים בצדקתם הבלעדית, ומבחינת אנשי המדע והטכנולוגיה הערעור על דרכם בשם ערכים הוא בפשטות אי-רלוונטי והם אינם מקשיבים ואינם מתייחסים אליו. אכן, מבחינתם של אנשי המדע והטכנולוגיה השקפת עולמם הרציונלית-תועלתית אינה לא אנטי-דתית, לא אנטי-הומניסטית , לא אנטי לאומית ולא אנטי-סוציאליסטית. היא פשוט לא דתית, לא הומניסטית, לא לאומית ולא סוציאליסטית, או לחילופין היא פוסט-דתית, פוסט הומניסטית, פוסט לאומית ופוסט סוציאליסטית, ומבחינה חיובית אך ורק חומרנית-קפיטליסטית, אלא שמנקודת ראותם של הדתיים, ההומניסטים, הלאומיים והסוציאליסטים, זהו ה"אנטי" השולל אותם בצורתו החמורה ביותר מפני שהוא פוסל, כאמור, לא רק את דעותיהם כי אם גם אותם בשל דעותיהם המנוגדות לחוק החילוני, הרציונלי-ליברלי הכפוי עליהם.

הצלחת הציביליזציה החומרנית-תועלתנית

בעידן הפוסט-מודרני, שהתחיל אחרי מלחמת העולם השנייה, חיים, אפוא, כל אזרחי המדינות המפותחות מבחינת הציביליזציה המדעית-טכנולוגית במציאות חילונית-חומרנית (קפיטליסטית) לא דתית, לא הומניסטית, לא לאומית ולא סוציאליסטית. זוהי מציאות שלטת על כל תחומי החיים, בציביליזציה, בחברה, במדינה, בחינוך ובתרבות ובתור שכזאת היא חלה כחוק מחייב ונאכף גם על רוב האזרחים שנשארו דתיים, לאומיים, הומניסטיים או סוציאליסטיים. הם מתווכחים אלה עם אלה, אך כולם כפויים להתנהג בעבודתם וברשות הרבים לפי החוק החילוני-הקפיטליסטי המגדיר את עצמו כליברלי, כי גם ברצונם להילחם על הגשמת האידאולוגיות והאמונות שלהם מוכרחים הם להשתמש בכלי הציביליזציה המדעית-טכנולוגית כדי להפנותם נגדה.

הציביליזציה החילונית-חומרנית, המדעית-רציונלית-תועלתנית הצליחה בהגשמת מטרתה. היא יצרה שפע חומרי חסר תקדים. אבל יחס הביטול לערכי המונותאיזם, ההומניזם, הלאומיות והסוציאליזם העלה בעיות וחולל סכסוכים חברתיים כלכליים ותרבותיים, מלחמות, פשעים וכשלים חמורים, המהווים אותות גלויים לעין של חורבן מתקרב: התוצאות ההרסניות של הניצול הבזבזני והבלתי מתחשב של אוצרות הטבע, זיהום האטמוספירה ושינויי האקלים שיהפכו את הארץ למקום שחיים אינם אפשריים בו, אי-צדק חברתי המתבטא בפערים עמוקים בין עניים מתרבים והולכים לעשירים מופלגים שמתמעטים והולכים, מלחמות בין ציביליזציות המתחרות זו בזו על משאבים ושליטה, ובתוך הציביליזציות המדעיות טכנולוגיות בין המוטבים על ידם למבקריהם המוחים נגד דיכויים וכפייתם.

ההתנגשות המלחמתית החמורה ביותר מתלקחת, לא במקרה, בין המדינות הדתיות הפונדמנטליסטיות למדינות הקפיטליסטיות-ליברליות, ובתוך כל המדינות הקפיטליסטיות בין השכבות הדתיות הפונדמנטליסטיות לשכבות החברתיות החילוניות, ששליטתן היא ממנה ובה דיכוי הדתות הללו גם כשהן מוכנות לסבול אותן אם יתכנסו בקהילותיהם ויימנעו מכל השפעה נגדית על ניהול הציביליזציה והחברה האזרחית בכללותה. מבחינתן של הדתות הפונדמנטליסטיות השואפות להשפיע על אורחות חייהם של בני אדם בציביליזציה ובמדינה, זוהי כפייה חילונית ששמה אותם במצור והם נלחמים נגדה באמצעים של הציביליזציה והמדינה המדכאת אותם, וככל שהם מתחכמים לרכוש אותם כוחם גובר ואלימותם גוברת.

בסיכום: בכל המדינות המפותחות, המבוססות על ציביליזציה מדעית-טכנולוגית שהשתלטה על כל תחומי החיים של חברתן האזרחית, מתנהלת בזמננו כפיה חילונית לא-דתית, לא-הומניסטית, לא-לאומית ולא-סוציאליסטית מכוחה של מציאות מדעית-טכנולוגית ומשטר קפיטליסטי אנוכי-תחרותי, שמציג את אמצעיו ומטרותיו כמדע ניסיוני בלתי ניתן לערעור. מאחר שמקימי, מפעילי, מנהלי ומוטבי ציביליזציה זו אינם מתעניינים בדעותיהם הפרטיות של בני-אדם אלא רק בהתנהגותם כאזרחים המצייתים לחוק ותורמים להפעלה יעילה של הציביליזציה הרווחית, הם סובלים את קיומם של אנשים דתיים, הומניסטיים, לאומיים וסוציאליסטיים, כשהם מתבטאים בבתיהם הפרטיים ובקהילותיהם הפרטיות, אך אינם שואפים ליישם את דעותיהם ברשות הרבים הכלכלית-חברתית והפוליטית.

בזה יוצאים החילונים מוטבי הציביליזציה המדעית-טכנולוגית ומנהליה ידי חובת "ליברליות" המוגדרת כ"קבלת האחר". אבל מבחינתם של ה"אחרים" המעוניינים להתארגן בתנועות ומפלגות, כדי ליישם את דעותיהם וערכיהם ברשות הרבים החברתית והפוליטית, זוהי כפייה שהם נלחמים נגדה במסגרת הדמוקרטית אך גם מעבר לה. זהו עוד איום חמור על הציביליזציה המדעית-טכנולוגית, על חברתה ומדינתה, שאותו אפשר למנוע רק על-ידי הידברות מגשרת שתשנה הן את הפיתוח והניהול של הציביליזציה הטכנולוגית והן את המשטר ואת אורח החיים החברתי-תרבותי על יסוד ערכים מונותאיסטיים, הומניסטיים, לאומיים וסוציאליסטיים. מה שהוא לדעת החילונים החרדים בגדר של "הדתה", אינו אלא ניסיון לגשר בין דתיות מונותאיסטית יהודית לחילוניות-מדעית-טכנולוגית וליצור הבנה הדדית, המאפשרת חיים יחד במסגרת לאומית-דמוקרטית במובנה המקורי של הדמוקרטיה: שלטון העם כישות קיבוצית באמצעות נציגיו הנבחרים. אין זו כפיה דתית אלא ביטול הכפייה החילונית-הלא דתית ומניעת תוצאותיה ההרסניות.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

13 תגובות למאמר

  1. "הדתה" היא אחת ממילות ההסתה למען הרס מדינת היהודים הגיב:

    הטרולים של הקרנות להשמדת ישראל מנסים לעשות ריב ומלחמה מכל עניין, כדי להחליש את מדינת היהודים. הם מפמפמים כל היום "הדתה", "הדרה" ו"הסתה" כדי להסית חילונים נגד דתיים, נשים נגד גברים והומואים נגד סטרייטים. המטרה: פירוק מדינת יהודים למען אויבי ישראל.

  2. ישראל כולה בראי הכהונה .אם מיסתכלים אז זה מאבק בין דרכו של אהרון ברק והרב שך שהביאו כהונה. ורישתו אותנו במיצעדיה. השפעתם עצומה ורבה כימעט בכל נישה במדינה. מה שקורה היום ומיתחת לשטח, שגישות אלה מוצו והידרדרו אל מלכודת הגויים. היכניסו רוחות המאה 21 האליליות לתוך המדינה, ומילאו אותה עד רוויה. יש לדעת העולם מדורדר ואיתו ארצות הברית. הפגניות האלילות חזרה, של תקופת אברהם אבינו, ולא סתם. מטריקס הכהונה העולמי שינה כיוון תפנית והישתבש לגמרי. זה מיתחת לשטח . לא מיוצג לא נודע. מטוטא עמוק עמוק. כדי לא לחשוף את האליטות שתפסו כיוון אבסורדי אלילי גרוטאסקי ומלא אופל. הכהונה האהרון ברקית והגמרתית היכניסה שלטון זה. והתוצאה שאנחנו כמו העולם. אין עצמיות אין דוגמא , אין למה לשאוף. ישראל כולה אלילית פגנית כמו העולם .מה הסיבה שהכהונה לסוגיה ככה הידרדרה – היא גם ניקראת יהדות. כי כניראה היא מוצתה ואינה מייצגת אדמה זו שלנו. זה כה בולט מיתחת לשטח. ההרס החורבן הנורא ובעיקבותיו התחושות המעציבות .אז מה הפיתרון. קול התנך מוליך את הבשורה , ולה הוא קורא נבואה. עתיקים אנחנו מיושנים ופנטסטים. בראי הנבואה התנך הוא אחרת. כה שונה. הוא מלא פנטזיה ניפלאה. חיינו בין דפי התנך בזמן נדיר ואדיר. ראינו מלאכים דיברנו אלוהים חווינו שליחים . ועברנו זמן שנוצר ונועד ונולד אך ורק למעננו .בזכות חיינו עם מנהיגנו הבילעדי אלוהי צבאות ישראל. האל יצר למען עמו זמן חדש קסום מדהים פנטסטי הוליוודי. שיצא ישר מגן עדן. למעננו למעננו. כאלה היינו ככה חיינו וזהו שמנו. שם הנבואה. מה שצריך היום זה להחיות אותה מחדש ולחבר אותה למאה 21. בכל תחומי החיים. אני כל הזמן מנסה לארוג ולירקום ולשחזר רגעים קסומים אלה לרוויה. כל כך רוצה להבין מי אני מי אנחנו. מהו עולם. לשם מה הטירחה בהישרדותנו. הנה ראיתי קסמים תמונה חמודה של בחורה יושבת על רמה או סלע תופסת בזנבו של ענן. ניפלא היזכיר לי את אמא דבורה הנביאה. הרי זו היא . מה שעשתה איך שהינהיגה. קורות חייה כמנהיגה שופטת נביאה לוחמת. מצויין. הורידה שמים עננים ואלוהים. והיתחברה לזמן גן עדן ושפעה קסמים. מה שעשה ענק הענקים הלא הוא הנביא משה. קסמי משה ודבורה.
    למה ככה משכיחים את הנבואה . למה לא מספרים מדברים. למה מעלימים למה לא מיתעניינים . מיתחת לשטח דרדורנו פשוט איום ונורא ומכאיב. לעניות דעתי זו הסיבה .הכהונה גם סליחה מונעת מאיתנו חלקנו זה בעולם, אין בה מודעות או תיקון עצמי. אני מקווה שתבוא היתעשתות והעם יבין. יצא סיעור מוחין טוב שישיב אותנו לדרך המלך כי ראויים אנחנו לכך. הרי אנחנו ניקראים עם הבחירה העם הניבחר.

  3. ללמוד על ההיסטוריה של העם היהודי שאכן היא שזורה בדת היהודית וגם על חגי ישראל, שרובם המוחלט מקורם בדת זה הכרחי לדעתי במערכת החינוך הממלכתי (ולא רק הדתי). ילדים חוגגים את מועדי ישראל והמיתוס מאחורי כל חג מסקרן אותם כמו גם את המבוגרים שרובם רוצה רמה מסויימת של הכרות עם המורשת שלהם. לימודי תנ״ך מאפשרים הכרות בסיסית טובה עם ההיסטוריה הזו.
    אבל – יש גבול ברור בין אלו לבין ללמוד על פולחן דתי.
    הכוונה בפולחן היא כל המנהגים ההלכות והטקסים סביב האמונה באל כזה או אחר בהווה. אני חילוני אתאיסט ואינני מוכן שילמדו את ילדיי תפילות כאילו ואחרות, שלא ידברו איתם למה הם צריכים להתנהג בצורה כזו או אחרת כפונקציה של שביעות רצונו של אל או ישות מיסטית אחרת ושלא יהללו בפניהם קדושים כאילו או אחרים. השמיכה גם ככה קצרה במערכת החינוך, אני למשל לא למדתי כלל וכלל על מלחמות ישראל בחינוך ממלכתי. לא חושב שצריך לכרסם בתכנים בסיסיים יותר על חשבון פולחן דתי שזר להשקפת חייהם של ילדים שהם דור שלישי ורביעי למשפחות יהודיות וחילוניות. כן כן, זו לא סתירה. יהודי וחילוני. אני חוגג את חגי ישראל, מכיר בהיסטוריה ובמורשת שלי אבל אינני מאמין בפולחן.

    1. בקיצור, אתה תומך בהפרטת מערכת החינוך.
      כבר צעד בכיוון הנכון

    2. אתה חוגג את חגי ישראל שהינם חגים פולחנים דתיים . מלמד את התנ״ך שהוא אהבת אלקי ישראל. מתעלם מהמשנה והתלמוד שהם אבן הראשה לתרבות ישראל.
      ואחר כך מתפלאים על העדר התרבות
      ״לא ידעו לא יבינו בחשכה יתלכהו לכן ימוטו כל מוסדות ארץ״

    3. אני יכול ללמוד על ההיסטוריה של רוסיה בלי להיות קומוניסט בדיוק כמו שאני יכול ללמוד על סוכות בלי להאמין באלוהים.
      אינני מכיר את המשנה והתלמוד, האם כחילוני החי בישראל הם הכרחיים עבורי?

    4. לבן
      יש הבדל מידיעה שכלתנית כגון לימודים על האיסלאם נצרות קומוניזם לבין הידיעה שלהם כחויה אמונית או זהותית
      קל וחומר כאשר זהותך הדתית שלובה עם הזהות הלאומית
      ״כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ.״

    5. יפה שאתה מתעניין במיתוס של העם אליו אתה שייך (למרות שנידמה מדבריך שאתה לא ממש מרגיש צורך בהשתייכות הזו) ולכן אתה ״מסכים״ עם לימוד התנ״ך, אבל ההסטוריה בתנ״ך הסתיימה לפני כאלפיים וחמש מאות שנה ולכן בלי הכרת המשנה, התלמוד והמשך ההתפתחות היהודית מאז, אתה בור, החסר תקופה המשמעותית בהתפתחות המיתוס…

    6. אם אתאיזם הוא דבר משולל כל היתכנות והגיון כי העולם הרי הוא לא קדמון ואין שום אפשרות שהוא יהיה קדמון. לעולם חייבת להיות התחלה ואפילו המדע מודה שמעבר לנקודה מסוימת אחורה בזמן אי אפשר להתקדם אפילו שניה אחת נוספת אחורה. ולמעשה העולם עובר ממצב של אין למצב של יש. והיות שאף אחד לא יכול לברוא את עצמו חייב להיות בורא חיצוני לחומר. והנה שללנו את האתאיזם.
      אפשר גם להמשיך הלאה ולהוכיח שהיהדות היא האמת היחידה וכל הדתות האחרות הן שקר.

  4. בחלק האחרון אין הדגשה על המערכת יהודית נוצרית וערכיה בארה"ב והעולם אשר
    תמיד ליוותה ברקע את הילדים החילונים שנולדו לאחר מלחמת העולם ה2 וזילזלו במסורת אבותיהם ושכ"כ החלינו

    שיש סיכוי שכוחות פאשיסטים ורדיקלים ישתלטו שוב על בתי הוריהם ויכניעו אותם ואת הדרך המסורתית דתית
    אשר הוציאה את העולם מעידן החושך

  5. כל עוד יש דתיים בארץ ישראל לא יהיה חופשית לעולם
    בקרוב יהיה מלחמת אזרחים בין דתיים לחילונים