על הסובלנות: ג'ון לוק והדרך לפלורליזם אמיתי

בקיץ של 1704, הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק החל לכתוב תגובה לאחד ממבקרי החיבור השנוי במחלוקת שלו על חופש הדת, 'האיגרת על הסובלנות'. היה זה למעשה המכתב השלישי במספר שנשלח מלוק לג'ונאס פרואסט, כומר מאוניברסיטת אוקספורד שהתעקש כי כפיה ממשלתית בענייני דת דרושה כדי לשמר את הסדר החברתי. לוק ירה בחזרה: "אנשים בני כל הדתות הם בעלי אמונה חזקה באופן שווה, אף אדם אינו יכול לשפוט עבור רעהו, לא כל שכן אתה עבור השלטון".

לוק הלך לעולמו בטרם הספיק להשלים את המכתב, אך כעת קולו המהפכני נשמע שוב כאשר חיבור לא מוכר שכתב בשנת 1667 או 1668 רואה אור לראשונה בכתב העת ההיסטורי של אוניברסיטת קיימברידג', תחת הכותרת “Reasons for Tolerating Papists Equally with Others".  מסמך זה מאתגר את התפיסה הרווחת לפיה לוק חלק רגשות אנטי-קתוליים עם חבריו הפרוטסטנטים, ומציע הצצה לפן רדיקלי יותר בליברליזם הפוליטי של לוק, זה שכל כך השפיע על מייסדי החוקה האמריקנית, והוא כותב בו בין השאר כי "אם כל הנתינים זכאים להטבות או תעסוקה שווה מידי הנסיך, גם לקתולים צריכה להיות זכות שווה".

כאן נמצא חזון מהפכני של שוויון וצדק לכל החברים בקהילה האנגלית, ללא קשר לאמונתם הדתית, עקרון שנדחה בידי כל משטר פוליטי בעולם עד לשנת 1787 בה התכנסה ועידת החוקה בפילדלפיה. "לוק היה מוכן לשקול סובלנות כלפי קתולים בדרך בה אף אחד מעולם לא חשב לעודד, והוא עשה זאת ללא משוא פנים", כתבו החוקרים שגילו את כתב היד, קרייג וולמסלי ופליקס וולדמן. "הטון הוא מרגיע, כזה שלא נראה בשום מקום אחר בכתביו".

והם צודקים באופן חלקי. גישתם של הפרוטסטנטים האנגלים כלפי קתוליות בימיו של לוק עוצבה במשך יותר ממאה שנים של מאבק דתי. במחשבה הפרוטסטנטית, קידום מדיניות הכנסייה הקתולית ייצג איום ארצי ורוחני גם יחד: שורות של מאמינים דתיים הנאמנים למנהיג זר, עיוורים מרוב אמונות טפלות, רעבים לכוח שרירותי וזוממים תוכניות לשלטון. דרשנים פרוטסטנטים נהגו להשוות בין האפיפיור והשטן. הקריירה של לוק הייתה במקביל לתקופת הרסטורציה האנגלית (1688-1660), בה קתולים הודרו מתפקידים ציבוריים וזכויותיהם לחופש פולחן הוגבלו באופן משמעותי. בשנות השישים של המאה ה-17, עלייתה של צרפת הקתולית תחת שלטונו האבסולוטי של המלך הארבע עשר, עוררה גל חדש של קנאות אנטי-קתולית. בתוך הסביבה הקשה הזו, קריאתו של לוק לשוויון פוליטי עבור קתולים הייתה יוצאת דופן.

בניגוד לדבריהם של פרשניו המודרניים של לוק, תפיסה זו הייתה עקבית עם דעותיו על קתולים ומיעוטים דתיים אחרים במשך רוב תקופת פעילותו הפוליטית. כך למשל, בתור עוזר לסר וולטר וויין, משימתו הדיפלומטית הראשונה של לוק הביאה אותו בשנת 1665 לדוכסות קלווה בגרמניה של ימינו. באחד מדיווחיו, מודה לוק כי:

הדת הקתולית שונה ממה שאנחנו חושבים באנגליה. היו לי מחשבות שונות לגביה באנגליה, מקום המלא בדעות קדומות ושמועות. פגשתי כאן בהרבה כמרים קתוליים מנומסים ובעלי מזג טוב, וקיבלתי מהם ברכות רבות, אותן אני מעריך מאוד"

לוק כותב גם על הפתעתו מההרמוניה החברתית בין קלוויניסטים, לותרנים וקתולים, כאשר כל סיעה מקיימת את אמונתה בחופש יחסי: "המרחק בין הכנסיות שלהם לא מרחיק בין הבתים שלהם…אני לא מזהה שום מחלוקת או עוינות בקרבם בכל הקשור לנושאים דתיים". זה היה המפגש הראשון שלו עם פלורליזם דתי אמיתי, והוא הותיר בו רושם מתמשך.

בחיבור החשוב הראשון שלו על חופש דת מ-1667, הציג לוק את הטיעון להגנה על זכויות הדת אותו ימשיך לבנות בשנים שלאחר מכן.  לטענתו, לרשות השלטונית אין את הזכות להתערב באמונות דתיות שאינן מציבות איום ברור לסדר הציבורי: "בתחום הפולחן הדתי לכל אדם יש חירות מוחלטת, בה הוא יכול להשתמש בחופשיות ללא צו שלטוני או אף בניגוד אליו". האתגר בהכלה של מסורות דתיות שונות, כולל הקתוליות הרומית, הוא ברור ומיידי. "אם אני מקיים את מצוות יום השישי עם המוחמדיים [מוסלמים], את יום השבת עם היהודים או את יום ראשון עם הנוצרים…בין אם אני מאמין באל בטקסים הפומפוזיים של הקתולים או בדרך הפשוטה של הקלוויניסטים – איני רואה בכל אלו, אם נערכים בכנות ומתוך אמונה, כדבר שיהפוך אותי לאזרח פחות נאמן למלכי או כשכן גרוע יותר לחברי", כתב.

שדה קרב אלים

הטענה לפיה בני דתות שונות יכולים להיות אזרחים טובים הייתה כאמור יוצאת דופן עבור אנגלי באותה העת, ועשרים שנים לאחר מכן, בעיצומו של עוד פרץ שנאה נגד קתולים, לוק חזר והדגיש את אותה נקודה.

ב'אגרות על הסובלנות', הנחשבות כיום לחלק בלתי נפרד מן הקאנון המערבי, לוק מתעקש על כך שהגנה על זכויות שוות עבור כל הקבוצות הדתיות היא "מוסכמת על תורתו של ישו ועל תבונתו האמיתית של המין האנושי". הוא משתמש בקתוליות כמקרה מבחן שמסביר מדוע דוקטרינה דתית לא צריכה להיות כלל עניינו של השלטון: "אם קתולי רומי מאמין שמה שאדם אחר קורא לחם הוא בעצם גופו של ישו, הוא לא גורם נזק לשכנו". לוק מיישם את הטיעון הזה לא רק לגבי קתולים, אלא גם לגבי מיעוטים דתיים אחרים, אפילו אלו שנחשבו לבזויים ביותר באירופה של המאה ה-17. הוא מסכם וקובע כי הדרך הטובה ביותר לשמור על זכויות דתיות היא "להפריד את ענייני הממשלה האזרחית מאלה של הדת", ומייסדי האומה האמריקנית בהחלט לקחו זאת לתשומת ליבם.

אך למרות זאת, ללוק היו מבקרים. פרוגרסיבים פוליטיים מצאו את השקפתו הדתית (הוא ראה בחיפוש אחרי הגאולה את "חובתו העליונה" של כל אדם) מיושנת ופוגענית, וגם שמרנים רבים פיתחו יחס אמביוולנטי ולפעמים אף עוין למשנתו. הוגים קתוליים כמו עורך כתב העת 'First Things' ראסל רנו לא רק לוקחים את האנטי-קתוליות של לוק כמובנת מאליה, אלא רואים בה למשטמה נגד כל דת תנ"כית המבוססת על בוז למקורות של "סמכות מסורתית". בספרו 'מדוע נכשל הליברליזם', פטריק דינן מאוניברסיטת נוטרדאם האשים את לוק ב"הרס של הנורמות החברתיות" ובאחריות ל"התרחבות בלתי מוגבלת של הזהות הפרטית". אחרים, כמו יורם חזוני, הוקיעו כליל את גישתו של לוק לפוליטיקה כ"זלזול מוגזם בקשרים הבסיסיים ביותר שמחזיקים את החברה ביחד".

לאחר שקוראים את כל דברי הביקורת הקשים האלה, אין אלא לתהות האם כותביהם אכן מודעים לאסון הפוליטי והתרבותי שהתחולל בחברה המערבית בזמן שבו לוק השמיע כמה מטיעוניו הידועים ביותר בעד חירות האדם. אותם מקורות של "סמכות מסורתית" אליהם מתגעגעים כל כך מבקריו של לוק – כנסיות המדינה וההיררכיה החברתית של התרבות האירופית – הפכו את היבשת לשדה קרב אלים וקנאי. תחת דגל הנצרות של ישו, "הקשרים הבסיסיים ביותר שמחזיקים את החברה" כמו חמלה, מחילה וכבוד הדדי, נופצו לרסיסים ללא רגע אחד של נקיפות מצפון.

ואכן, זעמו המוסרי של לוק על הניצול לרעה של כוח שהלך והתרחב הגיע לשיא נוסף בשנות השמונים של המאה ה-17, והניע אותו לחבר את שתי המסכות על הממשל המדיני ואת האגרת על הסובלנות. החברה האנגלית הייתה אז במשבר: קרועה בשל יד קשה נגד כופרים דתיים ועל ידי שובו של האבסולוטיזם הפוליטי, ומאוימת מעליית הקתוליות המיליטנטית. "הרעיון של קונטרה-רפורמציה נגד הפרוטסטנטיות האנגלית לא היה תלוש מהמציאות", כתב ההיסטוריון ג'ון קופיי, "ולכן עלינו להתנגד לפיתוי לראות בחשש הפרוטסטנטי לא יותר מפרנויה חסרת היגיון".

הרפובליקה ההולנדית, בה חי ג'ון לוק בגלות פוליטית, קלטה אלפי פליטים דתיים שנמלטו מצרפת הקתולית. הסיבה: ב-22 באוקטובר 1685, כמה שבועות לפני שלוק החל בחיבור האיגרת על הסובלנות, לואי ה-14 החליט לבטל את האֶדִיקְט של נאנט, הצו המלכותי שהעניק לפרוטסטנטים זכויות דתיות מהותיות במדינה הקתולית, ובכך בא לקיצו הניסוי הקצר של סובלנות דתית בצרפת.

והיה זה קץ מדמם במיוחד. לפחות 200 אלף פרוטסטנטים ברחו מהמדינה בשלב הראשון של הרדיפות, ולוק פגש והתיידד עם רבים מהם. היה זה בלתי אפשרי להתעלם מהדיווחים על ילדים פרוטסטנטים שנלקחים מהוריהם, כנסיות שנחרבו וכמרים שהוכו, נכלאו והוצאו להורג בשל אמונתם. ההיסטוריון ג'ונתן ישראל תיאר את המתחים הדתיים העולים וכתב: "התחייה של הרגש האנטי-קתולי, בתגובה לרדיפות ההוגנוטים בצרפת, חדרה לכל האווירה הדתית והאינטלקטואלית במדינה".

למרות כל זאת, לוק בחר להגן הזכויות הדיות והאזרחיות של קתולים ב'איגרת על הסובלנות', כחלק מטיעון רחב יותר בעד חופש הדת: "לא אקח על עצמי לייצג עד כמה אהיה שמח וכמה נהדר יהיה הפרי, הן בכנסייה והן במדינה, אם דוכני המטיפים בכל מקום ישמיעו את הדוקטרינה הזו של שלום וסובלנות". השקפה די מעניינת כאשר היא מגיעה ממי שאמור היה להיות מצולק מקנאות אנטי-קתולית. מדוע אם כן מבקריו של לוק מסיקים כי הוא התנגד להגנה שווה לקתולים באנגליה? ייתכן כי הסיבה היא שב'איגרת' ובכתביו האחרים מתנגד לוק לגילוי סובלנות כלפי אלה המלמדים כי "אמונה אינה נשמרת בידי כופרים", או שמלכים שנודו בידי הכנסייה צריכים "לוותר על כתרם וממלכתם". סוגיות כאלה היו חלק מהתפיסה הקתולית, ונראה כי מנהיגים קתוליים עמדו לנגד עיניו של לוק כאשר כתב עליהן.

אך לוק עורך הבחנה חשובה בין קתולים שנשבעו אמונים למשטר הפוליטי תחתיו חיו ובין אלו שחיפשו להפיל אותו, מעין גיס חמישי ש"מוכן בכל הזדמנות לתפוס את השלטון". המזלזלים בלוק מסרבים להכיר במזימות הכנסייה הקתולית, באנגליה ובמקומות אחרים, בהן הכס הקדוש פעל כדי לערער רשויות פוליטיות ולגנות אותן ככופרות כדי להפילן. מה שלוק מצא כבלתי נסבל לא הייתה התיאולוגיה הקתולית עצמה, אלא סוכניה הפוליטיים החתרנים שפעלו תחת האצטלה של צייתנות דתית. כפי שהוא כותב בכתב היד החדש שהתגלה: "לא מדובר בחילוקי דעות לגבי דת או טקסי פולחן, אלא בגישה המסוכנת והמפלגת בנוגע למדינה…היא זו שמוציאה אותם מן הכלל של הסובלנות". בנקודה זו, לוק היה נוקשה בגישתו כלפי פרוטסטנטים, בדיוק כפי שהיה כלפי קתולים.

למתן את השנאה

בימינו, אנו לוקחים כמובנים מאליהם את היציבות הפוליטית והסדר החברתי ואנחנו לא חיים בפחד מפני כוחות קנאיים המאיימים לגזול את חירותנו, אך אף אדם בימיו הסוערים של לוק לא נהנה מהמותרות האלו. כאשר חלק מרעיונות באותה העת איימו על בסיס קיומה המוסרי של החברה האזרחית, אי אפשר היה להתייחס אליהם בסובלנות. בעולמו של לוק, וגם בעולמנו שלנו, אסור שכינון של חוקה יהפוך למכתב התאבדות. כפי שציין הפילוסוף הפוליטי גרג פוסטר, לוק "מתנשא מעל ההיסטוריה של הליברליזם בדיוק משום שכל מה שכתב כוון להתמודדות עם הבעיות שהולידו את הליברליזם – אלימות דתית ומחלוקת מוסרית".

וזה העולם אותו אנו מוצאים כיום. אם דעות קדומות אכן מכתימות את המורשת הפוליטית של ג'ון לוק, נראה כי אלו הדעות הקדומות של אלו המעדיפים נרטיבים מנחמים אך כוזבים על פני מציאות מוסרית והיסטורית מורכבת, וחלק ממבקריו בחרו להעלים עין בכל הקשור ליסודות החזון הדמוקרטי שלו: "בעלי השקפה של שלום, ואלו שמנהגיהם טהורים וחפים מפשע, צריכים לזכות לתנאים דומים לאלה של כל נתין בחברה". וכאן טמון הפתרון האפשרי היחיד לאתגר של גיוון דתי: צדק ושוויון בפני החוק עבור אנשים מכל סוגי המסורות והדתות.

אף דוקטרינה פוליטית אחרת לא הייתה כה משמעותית עבור ההצלחה של ארה"ב, כיוון שאף אומה אחרת לא הייתה כה נחושה לראות בפלורליזם דתי מקור לעוצמה תרבותית. הניסוי האמריקני בשוויון ובחירות האדם הוא במהותו לוקיאני, ובמובנים מסוימים גם נוצרי מאוד. לוק האמין כי המסר האלוהי של חמלה המיועדת לכל, הוא מורה דרך לליברליזם פוליטי. מייסד הנצרות, כך כתב לוק, "פתח את שערי גן העדן באופן שווה לכל מי שהאמין בו, ללא הבדלה קלה שבקלות בין אומה, מקצוע או דת". יתכן כי זו גם התפיסה הטובה ביותר לבנות לפיה חברה אנושית וצודקת יותר, ותחייה מחדש של הליברליזם של ג'ון לוק יכולה למתן את השנאה שפשטה כיום בנשמתו של המערב.

פרופ' ג'וזף לוקונטה הוא מרצה להיסטוריה בקינגס קולג' בניו-יורק, ומחבר הספר The Struggle for Religious Freedom in the West. המאמר פורסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.