ספרו של סטיבן היקס מתאר כיצד ההגות הפוסט-מודרנית צמחה מתוך משבר האמונה של המרקסיסטים, שבמקום להודות במציאות החליפו את האמת בממלכת הדמיון
'לפרק את הפוסט-מודרניזם', ספרו החדש של פרופ' סטיבן היקס שראה אור לאחרונה בהוצאת 'שיבולת' עוסק בעידן בו יש רק השקפה אינטלקטואלית אחת הנחשבת כמקובלת. השמות המובילים מוכרים לכולנו: צמד הז'אקים דרידה ולאקאן, קתרין מקינון, מישל פוקו והרברט מרקוזה אם למנות כמה מהם, והרעיון המרכזי אותו קידמו הוא שאין לדיבור בשם התבונה או כנגדה שום משמעות. במילים אחרות, על פי הפוסט-מודרנה, אין טבע או היגיון מארגן לשום מושג, ולא ניתן לעשות הכללות מהפרט אל הכלל או להפך. אך רק מעטים שאלו את עצמם כיצד בזמן שהתיאוריה גורסת שאין אמת מוחלטת והכל יחסי, עדיין מרבית ההוגים המעידים על עצמם כפוסט-מודרניים דגלו ודוגלים בתיאוריות ניאו-מרקסיסטיות? ספרו של היקס, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת רוקפורד ומחברם של מאמרים וספרים רבים, מנסה לענות על השאלה הזו בדיוק.
הסוציאליזם העלה שתי טענות מרכזיות – בהיבט הכלכלי נטען שהקפיטליזם מונע מהיגיון של ניצול תחרותי שיביא בסופו של דבר להתמוטטותו וקריסתו, ואילו אופן הייצור הסוציאליסטי יוכיח את עליונותו ויעילותו הגדולה יותר, ללא שולי רווח ובזבוז הנובעים מתחרות; בהיבט החברתי נטען כי הקפיטליזם אינו מוסרי בשל מניע רדיפת הבצע של המשתתפים בו, ואילו הסוציאליזם נשען על הקרבה, שיתוף וקהילתיות.
על בסיס הנחה זו המרקסיסטים ישבו וחיכו לקריסתו של הסדר הקפיטליסטי, אך ההיסטוריה והנתונים שהחלו להיאסף הראו דווקא שהכלכלה הקפיטליסטית חזקה מתמיד ומייצרת יותר עושר במחיר נמוך יותר, בעוד מדינות קומוניסטיות חוו ירידה בייצור ושפל כלכלי בכל המובנים, על אף ההתקדמות הטכנולוגית. גם בהיבט המוסרי, אירועים כמו נאום חרושצ'וב, יורשו של סטאלין שחשף חלק מהזוועות שחולל המשטר בברית המועצות, ועשרות המיליונים האחרים שנרצחו בשם האידיאלים הנשגבים, הובילו למשבר קשה אצל אלה שהזדהו עם רוסיה הסובייטית וראו בה מודל לחיקוי.
היקס מתאר למעשה את ההוגים הפוסט-מודרניים כמרקסיסטים שעברו משבר אמונה. הניצחון הסוחף של הקפיטליזם על טענות המרקסיזם הקלאסי הוביל לסוג של התפכחות בקרב מי שראו בחזון הסוציאלי אמת מוחלטת, אך במקום להודות בכך הם ניסו להתחמק ממגרש האמת והשקר, לשלול את העולם העובדתי בו טענות יכולות להישמע ולהיות מופרכות, ולהחליפו בממלכת הדמיון.
אחת הדרכים להתמודד עם המשבר הייתה החלפת אמת המידה הכלכלית-אובייקטיבית, בה דבק המרקסיזם הקלאסי שסבר שהקפיטליזם הופך את העניים לעניים יותר, באמת מידה יחסית לפיה הקפיטליזם אמנם גורם לכולם להתעשר, אבל תוך הרחבה של הפערים החברתיים וחוסר השוויון. דרך נוספת בה בוצע השינוי באמות המידה הייתה בהחלפת הראייה של העושר כדבר טוב כשלעצמו ובראיית חברה משגשגת כחברה טובה, בתפיסה לפיה דווקא אנשים החיים בחברה לא-מתורבתת הם הראויים להערצה (הפרא האציל מבית של רוסו). גישה זו הלכה וצמחה לא רק בתחום הכלכלי אלא גם באומנות, סוציולוגיה, פסיכולוגיה וכלל מדעי החברה, יחד עם אסטרטגיה פוליטית של קידום מטרות מעורפלות כמו "צדק חברתי".
כל אלו הביאו אותנו למצב בו כאשר מישהו למשל טוען טענה נגד סוציאליזם, מיד יקפצו הפוסט-מודרניסטים ויזעקו כי מדובר בדעתו בלבד ולא ניתן לדעת מהי האמת הנכונה, אך מנגד כאשר סוציאליסט ינסה לקדם את משנתו כל ביקורת נזנחת לה והוא מתקבל בתשואות. במילים אחרות, הפוסט-מודרניזם הינו רק כלי במלחמה עבור השלטת תפיסתה של קבוצת אנשי אקדמיה ורוח מצומצמת על השיח כולו, למרות שזו נכשלה שוב ושוב בזירה העובדתית.
עו”ד תמיר דורטל הוא מורה לכלכלה ופילוסופיה פוליטית ויוצר הפודקאסט “על המשמעות“
רכשו עכשיו מנוי ל'מידה' ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי שיבולת החדשים + כתב העת 'השילוח' לשנה מתנה!
תזה עלובה ושגויה מתחילתה ועד סופה
הפוסטמודרניזם צמח מתוך השבר הפוסט-קנטיאני
נותרו שני זרמי תגובה למשבר
ניאו-קנטיאניות שהפכה לרציונליזם מכני עקר מתבונה
אכזיסטנציאליזם שהפך לחלופה נוצרית מעוקרת מדת או מרציונליזם כלשהו
הזרם השני הוא הוא אבי הפוסטמודרניזם המהווה המשכו הטבעי והמאמין רק באקזיסטנס ללא הבניות רציונליות או אחרות
בכך הושלם חזונו של משחית ההומו סאפיינס ז"ז רוסו ונולד "הפרא האציל" עליו חלם ולו הוא קרא "חילוני"
מת האדם
קם במקומו הפרימאט המכשירני המכיר רק בתבונת המצאת המכשור והשימוש בו
לו היית טורח לקרוא את הספר היית מגלה כי הוא מתייחס לכל הנ"ל בחלקו הראשון. רק לאחר מכן נשאלת השאלה, אם הכול סובייקטיבי לחלוטין ואין דעה נכונה/לא נכונה אלא הכול נקבע על פי חוויה אישית, אז לכאורה היינו מצפים שהפוסט מודרניסטים-יהיו מפוזרים על פני הקשת הפוליטית בהתפלגות אקראית כמעט. ולכן איך זה ש-99.9% מהפוסט-מודרניסטים נמצאים בצד שמאל של הקשת הפוליטית ובדרך כלל בצד השמאלי ביותר שלה. ומכאן תשובתו של מחבר הספר, מדובר בסוציאליסטים שאינם מכירים במציאות מפני שזו סותרת את תפיסתם.
זה כבר עוד יותר מגוחך
הפוסטמודרניזם יוצר שמאל ולא להיפך
אם כל אחד אכזיסטנס עצמאי אזי התפיסה הסוציאלית האפשרית היחידה הינה נוצרית, ובעולם ללא דת אז נצרות חילונית = שמאל.
מכאן שכל שמאלי הוא קודם כל פוסטמודרניסט – כלומר ישות טראומטית שכבר אינה יכולה להכיל את המציאות כתפיסה תבניתית מסודרת אלא רק כקטלוג של פרטים אישיים "שוויוניים" במובהק.
אשר על כן, השמאליות המודרנית חוצה גבולות ומחליפה לאומנות קבוצתית בנרקסיזם אישי יחידני המכונה "מימוש אישי".
זו הסיבה מדוע האקדמיה מחולקת לשניים, מרבית בעלי התארים בתחומי המדעים המדוייקים הם מרכז-ימין, ומרבית בעלי התארים בכנסיית "המדעים" ההומאניים הם מרכז-שמאל.
נ.ב
התגובה שלך היא עוד יותר מגוחכת בהתחשב בעובדה הפשוטה שתגובתי כוונה לתזה כפי שהיא מוצגת בכתבה.
כעת אתה מסביר שהכתבה עשתה בעצם שירות רע לספר בכך שצמצמה אותו ל"שורה תחתונה" בלתי רצינית בעליל…
הפרימט המכשירני שלך הוא ההומו פאבר.
מאחר שניכרת לא מעט תבונה בתגובתך, מפליאה במיוחד הפסילה שכלאחר יד של התסקיר הקצר כאן, וההנחה שהניתוח שלך את נביעת הפ"מ מתוך זרמי ענק – הם בהכרח נענים לגנאולוגיה המסוימת שבה נקבת וכל הנחה שונה במקצת היא שטות. יש יותר מסיפור אחד לזוועה הפוסטמודרנית אם כי ללא ספק – קאנט אשם מאד ( קסירר ושות לא תרמו שום דבר להרס – שלא כבר היה שם אצל קאנט. קאנט הוא תנאי מספיק – לפ"מ לצד מרקס. זה מה שיצא מאידאליזם גרמני. ויצא תמיד
אני נזכר בציטוט מפורסם של הכלכלן הבריטי המהולל ג'ון מיינרד קיינס. "לרעיונות של כלכלנים ושל פילוסופיים פוליטיים, גם כשהם צודקים וגם כשהם טועים, יש הרבה יותר עוצמה משנהוג לחשוב. למעשה, העולם נשלט בידי לא הרבה יותר מזה. אנשים מעשיים, שמאמינים שהם פטורים מהשפעות אינטלקטואליות, הם בעצם עבדים של איזה כלכלן שאבד עליו הכלח. ואילו המשוגעים שבשלטון, ששומעים קולות באוויר, מזקקים את הטירוף שלהם ממה שאיזה אקדמאי קשקש כמה שנים לפני כן".
https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3515445,00.html
קוגניציה אמיתית – אינה סיפור…
היא מערך תבוני תבניתי שאמיתו נבחנת לפי רמת האפריוריות שבו, ככל שזו גדולה יותר והנחות המשנה החישוביות שאינן אפריוריות קטנה יותר, הרי זו אמת גדולה יותר.
השמאל מורכב משני זרמים שונים, האחד אינו קשור כלל לקאנט והוא הומאני=הגליאני-מרקסיסטי-דתי ! והשני תוצאת השבר הקנטיאני והוא הומניטרי-אכזיסטנציאלי-נוצרי חילוני !
התזה הנ"ל ערבבה בין שניהם ועשתה מהם סלט
הפוסטמודרניזם שייך כולו לזרם השני ולא לראשון !
הזרם הראשון הוא אידאי – כטיבו של כל זרם דתי
הזרם השני הוא אפשריות מעשית – כטיבה של כל פשרה מאולצת
אשליית הפרוגרס משוייכת לזרם השני הרואה ברגרסיה מבנית דקונסטרוקטיבית קדמה אישית.
ברור שבמקום ניתוח מדעי קוגניטיבי
ניתן לספר סיפור או "נרטיב" בלשון כנסיית המדעים ההומניטריים וככה לעקר כל אמת מבנית ולהופכה לנקודת מבט אישית סובייקטיבית אפשרית
אז מה מדעי בזה ?
אה, סטטסטיקה
כלומר, סטטסטיקה של נקודות מבט סיפוריות יוצרת נרטיב מקרי-זמני שולט, ואל להנציחו לקבוע.
מסקנה : החברה הינה ציבור [מלשון צבר\הצבר סטטיסטיים] ולא כלל [במובן מתמטי].
אשר על כן
אין מקום ללאומנות באשר כל חברה הינה רק צבר מקרי סטטיסטי של פריטים מקריים "שוויוניים" בכל לפריטי הצבר אחר למעט ה"נרטיב" המקרי-זמני הרווח אצלם במקריות בנקודת הזמן החולפת.
השאלה הגדולה שאינה נשאלת
אם כך מה משמעו של נרטיב אישי יחידני – כנשאף ?
אם ממילא הצלחתו או אי הצלחתו הינם תלויות מקרה, היות ואין תבנית קוגניטיבית קבועה, אלא רק נרטיב זמני מקרי אפשרי, היותו נרטיב שולט זמנית בהכרח הינה מקרית. מה פרוגרסיבי בזה ? במה זה שונה מעולמו של האדם הקדמון שכולו היה מקריות שלעיתים הגיעה להצבר סטטיסטי יציב זמנית [למשל "מזל"…] ?
התוצאה
תחושת אפסות וריקנות אישית המחפשת מענה ב"מיסטיקה" על כל גרורותיה [וגם זה בדיוק כמו אותו אדם קדמון – "פרא אציל" של ז"ז רוסו המשחית הראשי]
עדיין לא "דת" במובן של תבנית קוגניטיבית נצחית המחייבת נוהג נלווה מקיים וממשיך
אלא "רומנטיקה טרום דתית" המוצאת לעיתים שותפויות ב"שוליים דתיים" רגרסיביים, כשהשוליים הדתיים נסוגו וההומניטריים התקדמו נוצר המפגש הזה, אז קוראים לו השוליים הדתיים "חזרה בתשובה" ואז קוראים לו השבים מציאת זהות אישית עצמית או התגלות או…
התיאור הזה נכון גם לזרם השמאלי השני האכזיסטנציאלי הפוגש את הזרם השמאלי הראשי הדתי-אידאי מרקסיסטי, אז נוצרת "חזרה בתשובה" שמאלית מהומניטריות להומניות, מנוהג בפועל לאמונה תבניתית אידאית דתית. מפרוגרסיב סתמי לשמאל קנאי גאה.
האם כשפרוגרסיבי-מהזרם השני הופך לאידאי שמאלי-מהזרם הראשון הוא נשאר פרוגרסיבי ? ולהיפך ?
למעשה שני זרמים אלו נוצריים במוצאם הקוגניטיבי-תבניתי. הראשון מוצאו בנצרות קתולית-אורתודוקסית-פרבוסלבית-דתית. והשני מוצאו בנצרות פרוטסטנטית-קלוויניסטית-…-חילונית.
משם נבעה גם החלוקה הגיאוגרפית האירופית. הראשון רווח במזרח אירופה ודומותיה לאמונה כנ"ל והשני רווח בארצות הפרוטסטנטיות-קלוויניסטיות ודומותיהן לאמונה כנ"ל.
בארץ נוצר סלט מהגרים וקרב הגמוני בין שני הזרמים
הראשון מכונה שמאל קיצוני [מפ"ם למשל] והשני שמאל [מר"ץ למשל].
נפלא: תמונה אחת שווה מליון מילים!
מסיכה היא של ג'ון לנון, כמו כל ההיפים ההזויים הסניפו והזריקו לעצמם כל מיני חומרים והמוטו שלהם היה ניהיליסטי לחלוטין סקס חופשי סמים חופשי עם תפיסת עולם ילדותית אוטופית של "שלום עולמי"
"make love not war" עולם טהור וצדק קוסמי,"imagine" אלה הפרופסורים באוניברסיטאות והאידיוטים השימושיים שהחיו ומחיים גם כיום את הפרצוף האמיתי שנמצא מתחת למסיכה: השפם של סטלין, ורצח 100 מיליון בני אדם בשם הסוליאליזם. במילים אחרות: השמאל הרצחני באירופה, בארה"ב המפלגה ה"דמוקרטית"/ סוציאליזם/ מרקסיזם/ כולל השמאל הישראלי.
כולם בכסות מודרנית של יפי נפש pc.
מתחת לכסות של "צדק חברתי"/"דאגה לחלשים"/ "שיוויון", מסתתרת הרצחנות המחרידה של השמאל
פראיירים תמיד מתים ומתחלפים
ראו הוזהרתם 🐴☺
הספר מצויין ומרתק, ויותר מהכל מדגים איך מאמר אחד קטן של רוסו, היה אחראי לרוב הקיצוניות הזו. רק על ההישג הזה מגיעים כל הפרסים להיקס… (והרבה ביקורת על היסטוריונים שלא ידעו זאת, בינהם כמה מהנחשבים בארץ ובעולם).
עם זאת היקס אינו מבדיל (כמו גם מחבר המאמר לעיל) בין קומוניזם לסוציאליזם מודרני, ששואב *יסודות' ממארקס, אבל לא את הדוגמאטיות האידיאולוגית. סוציאליזם אירופאי שמקדם מדינת רווחה ומיסוי מאסיבי על עשירים, וכך יוצר מעמד ביניים מבוסס ויציב, הוא דבר מבורך.
לעומת זאת קפיטאליזם טהור כמו של ארה"ב, יוצר את מה שניתן לראות כיום – יותר מתים מקורונה מכל מדינה אחרת, לרבות רוסיה והודו וברזיל, העניות יותר.