הרמן מלוויל וסוד החיים של 'מובי דיק'

הרמן מלוויל המסכן. אם הוא רק היה יודע על התהילה ושבחי הביקורות שמחכים לו לאחר מותו, אם הוא רק היה יכול להנות מפירות ההצלחה המאוחרת של ספרים כמו 'מובי דיק', יתכן כי חייו הסוערים היו רגועים מעט יותר.

מלוויל נולד בניו-יורק בשנת 1819, לאם שסבה היה גיבור מלחמת העצמאות ואב שהיה איש עסקים מצליח שנפל מגדולתו. במשך רוב חייו, מלוויל התמודד עם קשים כספיים גדולים, ורדף אחרי העושר והתהילה הספרותית באופן דומה לדרך שבה גיבורו הגדול רדף אחרי הלוויתן: בנחישות, כמעט על סף ייאוש, ובסופו של דבר גם לשווא. רק שנים ארוכות לאחר מותו זכה מלוויל להכרה אליה שאף כל כך ולה היה זכאי בצדק – ההכרה בו כאחד מהסופרים הגדולים ביותר של זמנו.

בדומה לג'וזף קונרד הבריטי, גם חייו וכתביו של מלוויל היו תוצרים של העולם החדש. מרבית הרומנים והסיפורים הקצרים שפרסם עסקו בהרפתקאותיו על פני האוקיינוסים, היכן ששירת כמלח בספינות הצי הסוחר ובמסעות לצייד לוויתנים אליהם הצטרף כדי למצוא פרנסה. פרסומים אלה, כמו למשל 'טייפי' ו'בילי באד', זכו להצלחה מסוימת גם בימי חייו של מלוויל, אך לא כזו שהספיקה כדי לתת לו עצמאות כלכלית הראויה לסופר ברמתו ותאפשר לו לכתוב במשרה מלאה.

כאשר יצירתו הגדולה ביותר, 'מובי דיק', ראתה אור לראשונה, היא התקבלה לרוב בבלבול ואי-הבנה וזכתה להתעלמות. היה צריך לעבור כמעט דור שלם מאז מותו כדי שהספר יתגלה מחדש, יחד עם עליית הזרם המודרניסטי בספרות ובאומנות שראה בקושי של יצירה מעלה ולא סיבה לבוז. 'מובי דיק' זכה להערכה המלאה לה היה ראוי, והציב את מחברו בפסגת הקאנון של הספרות האמריקנית.

זווית אחרת

מאות ספרים, ביוגרפיות, ביקורות ומחקרים נכתבו מאז על הרמן מלוויל ועל 'מובי דיק', אך האם נותר עוד משהו חדש להגיד? ספרו החדש של חוקר הספרות פרופ' ג'פרי סנבורן מוכיח שהתשובה חיובית. בספר שנקרא The Value of Herman Melville", מציע סנבורן קריאה מעמיקה ב'מובי דיק' מזווית ראיה פילוסופית וביקורתית ודרך תיאוריות פסיכואנליטיות, ומקים את המחבר ויצירתו לתחייה בדרכים חדשות ומרתקות.

עם השילוב בין נדיבות של מורה סבלני והתלהבות של מדריך טיולים ידען הגלה למטיילים את הפלאים החבויים בעיר עתיקה ומשונה, סנבורן מזמין אותנו לקרוא את הרומן הגדול באופן שמראה את משמעותו לחיינו כיום. הוא מנסה  לתת לנו כלים לגשת ל'מובי דיק' לא רק כיצירה מונומנטלית ומאיימת, אלא כטקסט חכם ובעל משמעות שביכולתו, אם קוראים בו בזהירות, לעזור לנו להתמודד טוב יותר עם הדילמות הקיומיות שלנו.

למרות שהספר מספק תיאור קצר של חייו של מלוויל, לא מדובר בביוגרפיה של ממש. במקום זאת סנבורן מציע דבר בעל חשוב לא פחות: הערכה בהירה ומתומצתת של ערכו הספרותי הנצחי של מלוויל, תוך התמקדות בטקסט ולא במעמדו המכובד של המחבר. זו גישה יעילה שמאפשרת להבין את עוצמת היצירה ואת מוזרותה לעתים ולתת לה לתפוס את הדמיון לחלוטין. בנוסף, סנוברן סוקר את שאר כתביו של מלוויל, החל מהרומנים הראשונים והמחוספסים עד ליצירה הבוגרת של 'מובי דיק' המציגה אותו בשיא פריחתו ועומקו. בעבר העיר על כך סנטלי קראוץ' כי נראה ש'מובי דיק' נכתב "כמעט בספונטניות", וסנבורן מוסיף על כך כי הסופר פשוט "צלל פנימה, מבלי לדעת בדיוק לאן כל זה מוביל".

אז מהו הערך אותו מציע מלוויל לחיינו? לטענת סנבורן התשובה נעוצה ביכולתו להפוך את העולם הזה ל"עולם אחר" ולספק "משאבים לחיים". הוא מציע לנו לא להיות מוטרדים יותר מדי מהמשמעות של 'מובי דיק' (או של כל יצירה אחרת), מכיוון שדאגות כאלה רק מסיטות אותנו מהחוויה של היטמעות בטקסט עצמו. כמובן ששאלות לגבי המשמעות הן בלתי-נמנעות, וסנבורן מציע כמה הסברים, כולל קריאה פילוסופית ופסיכולוגית מרתקת של הלוויתן הלבן הגדול:

הבעיה עם העולם, כפי שמלוויל חשב שכולנו יודעים בסתר, היא שנראה שהוא נוצר באהבה: מסוכר, עדין, חולמני וקריר, אך טומן בחובו מקור לאימה…בדמותו של הקפטן אחאב, מלוויל מחצין פן עצוב מאישיותו שלו, כזה הזועם על המבנה המפתה והבוגדני של העולם, בתקווה שלפחות חלק מקוראיו יחושו כי הוא מדבר בשמם וירגישו את העצב שלהם זורם החוצה…כל אחד מאיתנו חווה בשלב כלשהו את מלוא העוצמה הטראומטית של העולם, ומטרתו העיקרית של סיפור אחאב ומובי דיק היא להפוך אותנו למודעים יותר לחלקים בעצמנו שספגו את ההלם הזה, וכתוצאה מכך מודעים יותר למה שיש לנו במשותף עם אחרים"

הלוויתן הלבן, בדיוק כמו העולם הזה, מסמל הבטחה ענקית שלרוב מסתיימת באכזבה אכזרית וקרה. כפי שהמספר ישמעאל מתאר אותו, הלוויתן הוא "דמותו של המסתורין הבלתי-נתפס של החיים…והמפתח לכל זה". ההבנה זו הכרחית להבנת הערך של 'מובי דיק': יצירה המסייעת לנו ללמוד כי למרות שנראה שהעולם אדיש לגורלנו, הוא ממשיך תמיד להסתובב הלאה ומזמין אותנו לעשות את אותו הדבר, גם בעיצומה של סערת המאבק האישי. לכן ערכו של מלוויל עבור כולנו, כפי שמסביר אותו סנבורן, טמון ב"מאמץ הטוטאלי" של יצירתו – החיוניות היצירתית שנמצאת בנו מלידה ממשיכה לדחוף קדימה, מחפשת ליצור ולצבור את כל החוויות שמציע העולם. כולנו יכולים להשתתף בהן, אם רק נהיה מוכנים לכך.

ממשיך להסתובב

המסע לחיבור הרומן האמריקני הגדול הפך מזמן למקביל לחיפוש אחר הגביע הקדוש המיתולוגי. יצירות של כותבים החל ממארק טווין וג'ון אפדייק, דרך פיצג'רלד והמינגווי ועד לפולקנר ורות' – כולן נחשבות למתחרות על פרס הגדול. בקרב הסגל המכובד הזה של מועמדים, שמור גם מקום של כבוד ל'מובי דיק', מכיוון ששום רומן אחר לא הצליח לתפוס את האמביציה האדירה שהיא חלק מן האופי האמריקני, ואת האכזבה והתסכול שמגיעות איתה בדרך כלל.

המצוד אחרי הלוויתן הלבן הגדול הוא תמצית המרדף האמריקני אחר התהילה, העושר והאושר: מטרות שרובנו לא נשיג לעולם אך עובדה זו לא מונעת מאיתנו להמשיך ולרדוף אחריהן. מאפיין אמריקני מובהק נוסף הוא המגוון האתני והתרבותי על סיפון ה'פקווד', כמו גם החברות הקרובה שמתפתחת בין ישמעאל למטיל הצלצל ועמיתו למסע קוויקווג. בסופו של דבר, 'מובי דיק' מציע גם תקווה, לאחר שישמעאל שורד את טביעת הספינה ומחולץ בדרך נס מלב ים על ידי הספינה 'רחל'.

הקפטן אחאב, האנטי-גיבור הגדול של מלוויל, נכשל במרדף הנואש אחר הגביע הקדוש, אך מלוויל עצמו הצליח במשימתו גם אם כמה עשרות שנים לאחר מותו: לכתוב יצירת מופת אמריקנית, עגומה אך מלאת תקווה. כפי שג'פרי סנבורן מנסח זאת כאשר הוא מסביר את משמעותו של 'מובי דיק', למרות ש"ההתקדמות המתמדת של העולם נראית מאיימת בקהות חושיה כלפי רצונותינו", ישמעאל מצליח לשרוד. "הלוויתן ממשיך לשחות הלאה, והעולם – שמתברר כי מסוגל לשאת את כל משקלנו הרוחני – ממשיך להסתובב".

דניאל רוס גולדמן הוא פובליציסט וחוקר ספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה. המאמר התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.

רכשו עכשיו מנוי ל'מידה' ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי שיבולת החדשים + כתב העת 'השילוח' לשנה מתנה!