40 שנה למשבר השגרירות בטהרן: האם אמריקה למדה את הלקח?

ב-4 בנובמבר 1979, סטודנטים איראנים נענו לקריאתו של האייתוללה ח'ומייני והשתלטו על השגרירות האמריקנית בטהרן. כיום, בזמן שהשגרירות האיראנית בוושינגטון פעילה ומוגנת היטב, המבנה בו שכנה השגרירות האמריקנית באיראן משמש כמפקדה של 'כוח קודס' ומרכז לאימונים פסיכולוגיים של משמרות המהפכה. שום גורם רשמי איראני, בין אם מהזרם הקיצוני או מבין אלה המוגדרים כמתונים, מעולם לא התנצל על חטיפת בני הערובה. נהפוך הוא, הם ממשיכים להצדיק את ההתקפה ההיא על שטח ריבוני אמריקני ואת הפרת על הכללים הדיפלומטיים המקובלים. כאשר מביטים לאחור אל אותה העת, יתכן כי ניתן היה למנוע את המתקפה על השגרירות. ההתקפה לא הייתה תוצאה ישירה של המהפכה האסלאמית, שפרצה תשעה חודשים לפני כן, והתרחשותה בעיתוי המסוים הזה קשורה בין השאר להתנהלות דיפלומטית רשלנית של ממשל קרטר, ובמיוחד של מי שהיה היועץ לביטחון לאומי של הנשיא, זביגנייב בז'ז'ינסקי.

בביקור שערך באלג'יר ב-1 בנובמבר 1979, בז'ז'ינסקי נפגש עם ראש הממשלה האיראני מֵהְדי באזרגאן, בטקס לכבוד יום העצמאות הראשון של אלג'יריה. היועץ האמריקני אמר לבאזרגאן כי ארה"ב פתוחה לכל שותפות או מערכת יחסים עם הרפובליקה האסלאמית, וביקש ללחוץ את ידו. תמונתם שפורסמה למחרת בעיתונים בכל רחבי העולם הובילה למחאה המונית שפרצה באיראן, ובסופו של דבר גם לפריצת הסטודנטים לשגרירות לאחר שזכו לעידוד מח'ומייני שקרא לצעירים "לסכל את המזימות האלה".

הטעות הבאה הייתה החלטתו של קרטר להסיר מהשולחן את האפשרות של פעולה צבאית. יומיים לאחר ההשתלטות על השגרירות, אחד מחברי המועצה לביטחון לאומי הדליף לעיתונות על ההחלטה לפיה לא יהיה שינוי בסטטוס קוו: "אין כוננות צבאית, אין תנועה של כוחות ואין תוכניות אחרות". יתכן כי בבית הלבן סברו כי הסרת האיום שלפעולה צבאית יאפשר התקדמות בזירה הדיפלומטית, אך בפועל המהלך רק קיבע את עמדת החולשה האמריקנית. בראיונות שנערכו שנים לאחר מכן עם חלק מהחוטפים, הם סיפרו כי הבטחתו של הנשיא שלא להפעיל כוח הראתה להם שאין ממה לחשוש. וכך אירוע חטיפה שהיה יכול להסתיים תוך כמה שעות צמח למשבר בן 444 ימים שהוביל לסופו של ממשל קרטר.

לאורך כל המשבר, הנשיא קרטר ומחלקת המדינה שלו היו נואשים לנהל משא ומתן, אך עם מי? עוזריו של הנשיא קיוו למצוא מהפכנים מתונים שיהיו יכולים לשכנע את ח'ומייני ללכת על עסקה, אך התעלמו מהסימנים הברורים לכך שהרשויות באירן פשוט לא היו מעוניינות בפתרון. במקום לדרוש מח'ומייני לשים קץ להסתה ולהשתלט על המצב כתנאים לכל משא ומתן דיפלומטי, קרטר הראה שהוא נואש להתחיל בשיחות ללא שום תנאי.

הנשיא ביקש משר המשפטים לשעבר רמזי קלארק ומהדיפלומט הוותיק ויליאם מילר להעביר לטהרן מכתב, בו ביקש הן את שחרור בני הערובה והן פתיחה במגעים לכינון יחסים הדדיים עם איראן, עוד מהלך שרק הקצין את המצב. קלארק נפגש עם ח'ומייני בפריז והרעיף שבחים על מטרות המהפכה; מילר תיאר את האייתוללה כ"מגן זכויות האדם". בהמשך השניים כבר היו בדרך לטהרן והכריזו על שליחותם בשם קרטר, אך ח'ומייני אסר את כניסתם ודרש שארה"ב תסגיר לידי איראן את השאה הגולה כתנאי לכל משא ומתן. הם חזרו לוושינגטון בבושת פנים ומבלי שמסרו את מכתב הנשיא. יתכן כי אם קרטר היה פונה לערוצים דיפלומטיים שקטים יותר בני הערובה היו שבים לביתם מוקדם הרבה יותר, אך הנשיא וכמה מעוזריו הבכירים העדיפו את הכותרות והמצלמות.

חיזור עיקש

אבל ג'ימי קרטר סירב לקבל "לא" כתשובה, והזדרז לשגר משלחת של חברי קונגרס לטהרן עם הצעה לפיה בתמורה לשחרור חלק מהחטופים בית הנבחרים יעביר הצעת חוק להסגרת השאה. פעם נוספת, האיראנים סרבו לשאת ולתת. ניסיונות החיזור מצד הבית הלבן היו עקרים אך גם יקרים: בכל פעם שח'ומייני דחה הצעה מקרטר הוא מיצב את עצמו בעמדת הכוח מול החולשה האמריקנית הברורה, ולמעשה ניצח עוד לפני שהתחילו מגעים כלשהם. הנשיא קרטר אולי הפגין התלהבות רבה בגישתו לדיפלומטיה, אך כאשר מדובר במשטרים סוררים רצון טוב אף פעם אינו מספיק לבדו ותמיד צריך שניים לטנגו.

גם לאחר שח'ומייני אסר על בכירים איראניים לבוא במגע ישיר עם אמריקנים, קרטר המשיך לתור אחר גורמים מתווכים. כפי שהסבר מזכיר המדינה דאז סיירוס ואנס, "מכיוון שלא היינו יכולים להגיע לאייתוללה, לא הייתה ברירה אלא לנסות ולעבוד דרך המועצה המהפכנית". ואנס עצמו הודה בהמשך כי החוטפים כלל לא היו קשורים למועצה ולא כפופים אליה.

בחיפושו אחר ערוצים למגעים, קרטר פנה אל האו"ם ואל המזכ"ל קורט ולדהיים שניסה לארגן מפגש בין מזכיר המדינה ואנס לבין שר החוץ האיראני אבולחסן בני-סדר. גם מהלך זה נכשל כיוון שבני-סדר סיים את תפקידו כמה שבועות לאחר מכן. בזמנו הקצר בתפקיד, הוא הספיק להוסיף לרשימת הדרישות של איראן השבה של נכסי השאה, סוף להתערבות בענייני הפנים של איראן, והתנצלות רשמית על שלל עוולות אמיתיות ומדומיינות. מי שהחליף אותו בתור שר החוץ היה סאדק גוטבזאדה, לשעבר אחראי על אימון טרוריסטים פלסטינים, שזכה גם הוא לחיזור עיקש מצד הבית הלבן. "היינו חייבים להפנות אליו תשומת לב כאשר הנתיבים לח'ומייני נחסמו", הסביר עוזר מזכיר המדינה הרולד סנדרס.

עיוורון אסטרטגי

ואנס וצוות הדיפלומטים שלו האמינו שהם יודעים מה נחוץ כדי להצליח מול העקשנות האיראנית. לטענתם, הבעיה הייתה שכל פתרון היה צריך לאפשר לאיראנים להרגיש כאילו ניצחו. בפועל, משמעות הדבר הייתה שמחלקת המדינה לא פעלה כדי לחתור תחת המשטר המהפכני של ח'ומייני אלא ביקשה לחזק אותו. מנגד, בסביבתו של האייתוללה שמחו מאוד לנצל את הייאוש האמריקני שהתגלה במלוא עוזו כאשר הנשיא קרטר סירב לשים קץ לקשרים הדיפלומטים עם איראן, גם כאשר עשרות דיפלומטים אמריקנים הוחזקו בידה במשך יותר משנה. הוא קיווה שעל ידי מתן אפשרות לאיראן לשמור על השגרירות שלה בוושינגטון המשא ומתן יהיה קל יותר, אך ח'ומייני ניצל בציניות כל מחווה של נדיבות מצד אמריקה: עוד בטרם השגרירות נסגרה באופן סופי באפריל 1980, אנשיה סייעו לתכנן את ההתנקשות בבכיר איראני לשעבר במרילנד.

בהמשך פנה הנשיא קרטר לכל כיוון אפשרי על מנת למצוא מתווכים, החל מבנקאים גרמנים ועד למחבלים פלסטינים. השימוש בראשונים רק הוסיף עוד יותר לדרישות האיראניות, ואילו הסיוע של האחרונים עלה במחיר מתן לגיטימיות לארגון אש"ף המוקצה. רק לאחר ששליט עיראק סדאם חוסיין פלש לאיראן ופתח במלחמה עקובה מדם, לח'ומייני לא נותרה ברירה אלא להסכים לשחרר את בני הערובה.

כמעט ארבעה עשורים לאחר משבר השגרירות, הנשיא אובמה ומזכיר המדינה ג'ון קרי חזרו על כל הטעויות של קרטר וסיירוס ואנס במסגרת השיחות על הסכם הגרעין עם איראן. במשך חודשים ארוכים הם הראו נכונות גדולה לדבר עם כל איראני, אפילו כאלה שלא נמצאים כלל בעמדת השפעה, ובבית הלבן שוב התעלמו מכך שהכוח האמיתי נמצא בידי המנהיג העליון ולא אצל שר החוץ. אובמה וקרי גם התעלמו מהעובדה שהמטרה האיראנית העיקרית אינה פיוס אלא השפלה של אמריקה, וכך שפתיחות גדולה יותר מצד המערב רק פותחת את הדלת לעוד טרור וחתרנות. כמו אז גם היום, השיעור העיקרי מן ההתנהלות הכושלת של ממשל קרטר מול איראן הוא שאמביציה ויהירות יכולות לעוור את מקבלי ההחלטות מלהבחין במציאות האסטרטגית.

מייקל רובין הוא עמית מחקר במכון 'American Enterprise'. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.

רכשו עכשיו מנוי ל'מידה' ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי שיבולת החדשים + כתב העת 'השילוח' לשנה מתנה!