היום שבו קרס מסך הברזל: חומת ברלין והאומץ לנצח

יום ה-9 בנובמבר הוא אירוע מיוחד שכולנו צריכים להכיר ולציין: יום נפילת חומת ברלין אשר סימלה את סופו של הקומוניזם הסובייטי ואת סיומה המוצלח של המלחמה הקרה. למרות זאת, התאריך הזה חולף מדי שנה ללא תשומת לב מיוחדת, כמעט לאחר יד, אך זוהי התעלמות מצערת מבחינתנו.

ישנן הרבה מסקנות שניתן ללמוד מהמשמעות של מה שהתרחש בברלין באותו היום. אחת מהן היא שלעתים קרובות אנו שוכחים שלמערב יש הרבה יותר יתרונות מובנים ממה שאנחנו חושבים. נסו להיזכר בראשית שנות השמונים. בין הספרים המדוברים של התקופה היה ספרו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פרנסואה רבל, 'כיצד דמוקרטיות מתות', שנפתח במשפט הבא: "יתכן כי בהיסטוריה הדמוקרטיה תיזכר כלא יותר מתאונה, מאמר מוסגר שבא לקיצו ממש מול עינינו". מטרת הספר, כך כתב רבל, הייתה "לתאר בפרטים את המכונה המשומנת של הרג דמוקרטיות שהעולם שלנו הפך להיות. יתכן כי יהיה סיפוק מסוים בלהבין כיצד היא עובדת, אפילו אם אנו חסרי אונים מלעצור אותה".

התיאוריה עליה מתבססת מסקנתו של רבל קובעת כי החולשות המבניות התישו את הדמוקרטיה. לטענתו, חברות דמוקרטיות מכילות בתוכן בהכרח גרעין מוסתר של שנאה עצמית, אך רובנו מעדיפים להתכחש לעובדה המאיימת הזו ולכן המערב מצטייר כחסר ביטחון ואף חסר אומץ. כאשר הן עומדות בפני אויב נחוש, סבלני וחסר רחמים, הדמוקרטיות (כולל ארה"ב) יקבלו בסופו של דבר בשתיקה את תבוסתן. השורה התחתונה של רבל הייתה זו: "הקומוניזם הוא כלי טוב יותר לכיבוש העולם מאשר דמוקרטיה, וזה מה שיכריע את התוצאה הסופית של מאבקנו".

אך שש שנים לאחר שספרו של רבל ראה אור, הקומוניזם הסובייטי מת בעוד הדמוקרטיה הייתה חזקה מאי פעם. אז מה ניתן ללמוד מכך? יתכן כי הדבר הראשון שיש להכיר בו הוא שהאמירה לפיה המערב סובל מחסרון מובנה בהשוואה למשמעת ולאכזריות של משטרים רודניים אינה דבר חדש. חירות מובילה לרכות, התנוונות ואובדן האומץ המוסרי. חיינו הפכו לנוחים ומפנקים מדי ואיננו יכולים לשאת עוד את עול המלחמה. אך הנה מה שווינסטון צ'רצ'יל אמר לאחר המתקפה על פרל הרבור, ובתגובה לטענות מסוג זה:

אנשים כסילים – וישנם רבים כאלה, לא רק במדינות אויב – עשויים לזלזל בכוחה של ארה"ב. אחדים אמרו שהיא רכה, אחרים טענו שלעולם לא תהיה מאוחדת; האמריקנים משתטים ממרחק, לעולם לא מתמודדים עם הבעיה ולעולם לא ישיבו על הקזת דמם. המערכת הדמוקרטית שלהם עם הבחירות החוזרות תשתק את מאמצי המלחמה, הם יהיו לא יותר מכתם מטושטש באופק עבור ידידים ואויבים כאחד. כעת כולנו נחזה בחולשתו של העם הזה, עצום ורב אך מרוחק, עשיר ודברן.

אך אני למדתי את מלחמת האזרחים האמריקנית, מלחמה בה כל קרב ניטש עד הסנטימטר הנואש האחרון. דם אמריקני זרם בעורקיי. חשבתי על הערה שאדוארד גריי השמיע באוזניי לפני יותר משלושים שנה כאשר אמר שארה"ב היא כמו דוד חימום ענקי – מרגע שהאש דולקת תחתיו אין גבול לעוצמה שהוא יכול לייצר"

ואכן התברר כי בתחרות שבין חירות לרודנות, מצבה של החירות טוב למדי. ישנם מספר הסברים לכך, כולל העובדה שדמוקרטיות מערביות הן בדרך כלל עליונות מבחינה טכנולוגית וכלכלית על יריבותיהן. משטרים דמוקרטיים נוהגים גם לתקן את עצמם, בניגוד למשטרים פשיסטיים, אך מה שמדהים בעיני יותר מכל הוא שהוגים מערביים מובילים (וגם כמה לא-מערביים) לא הצליחו לזהות את הכישלונות המהותיים של הקומוניזם שהובילו לבסוף לנפילתו. יחד עם זאת, חשוב גם לציין כי רבים ממגיני הדמוקרטיה לא הצליחו להעריך לחלוטין את כוחה של החירות האנושית.

המגן והחרב

ישנם כמה עקרונות אנושיים שהובילו לעליית הרעיון הדמוקרטי. מכיוון שחירות מתיישבת היטב עם הטבע האנושי, היא מובילה לעתים קרובות למצוינות ושגשוג לא רק בתחומי המדע והאומנות אלא גם במעשים של חמלה ואומץ, ומחזקת את קשרי הנאמנות למדינה ובין אנשיה. לעומת זאת, הצייתנות האומללה של הטוטליטריות נוגסת לאיטה ברוח האנושית, ומשמעת הברזל הפנאטית של חברות סגורות מכסה אך בקושי על החלל הפעור בליבן.

כל זה אינו אומר שאנחנו עומדים בפני קץ ההיסטוריה, שדמוקרטיה היא צורת ממשל מושלמת או שהצלחתה מובטחת לנצח. גם חירות יכולה להתדרדר לפריקת כל עול והתקדמות שנעשה יכולה לרדת לטמיון, ואחרי הכל חשוב לזכור שדמוקרטיה היא אכן מחזה נדיר בהיסטוריה האנושית. נקודה נוספת אותה חשוב לזכור היא שחירות לבדה לא מספיקה, וגם היא זקוקה לגיבוי המגן והחרב. ג'ון סטיוארט מיל, אחד ממגיני החירות הדגולים, כתב כבר לפני יותר ממאה חמישים שנה כי "ביטוי של רגשנות סרק הוא שהאמת, בעצם היותה אמת, יש לה איזה כוח סגולי להתגבר על בור הכלא ועל המוקד". נקודה זו נכונה גם לגבי החירות ומאבקה נגד דיכוי. זה בהחלט לא מובן מאליו שהחירות תנצח תמיד; הניצחון דורש רצון ואומץ, ולפעמים גם את כוח החרב.

לאחר שהבנו את ההסתייגויות האלה, נדגיש שוב כי יש משהו בטבע האנושי ומערכת היחסים שלנו עם החירות, דבר חיוני להבנת מה שהתרחש בברלין באותם ימים. גם עם כל האתגרים שניצבים בפנינו, אנחנו חיים בעידן אופטימי יחסית של ההיסטוריה האנושית. לכן יהיה זה מלמד מאוד להביט רק כמה עשורים לאחור, לתקופה בה אינטלקטואלים רבים וגם לא מעט מנהיגים פוליטיים אחזו בהשקפה הפסימית נוסח אוסוואלד שפנגלר לפיה המערב בדעיכה.

אך היו גם מנהיגים אחרים, עקשנים ונערצים, שדחו את הגישה הפסימית על הסף. הם כללו למשל את ג'ון קנדי, דניאל פטריק מויניהאן ומעל כולם – רונלד רייגן. הם הבינו, כפי שאמר זאת קנדי, כי:

על אף משמעת הברזל של המשטר הנוקשה ושל הדוֹגְמָה הרעיונית, ברור כי ישנם כוחות מגוונים הפועלים במחנה הקומוניסטי. פעם נוספת הוכח כי קארל מרקס טעה: זו החברה הקומוניסטית הסגורה, ולא החברות החופשיות והפתוחות, שנושאת בקרבה את זרעי הפירוק מבפנים. אי-הסדר באימפריה הקומוניסטית הודגש ביתר שאת בידי שני כוחות עיקריים: האחד הוא הכוח ההיסטורי של הלאומיות ושל רצון האדם להיות חופשי, והשני הוא חוסר היעילות המשווע של כלכלתה. חברה מסוגרת לא יכולה להיפתח לרעיונות הקדמה, וכל מדינת משטרה תגלה בשלב מסוים שאי אפשר פשוט לצוות על החיטה לצמוח"

ב-9 בנובמבר 1989 חומת ברלין קרסה, ומדינת משטרה סאדיסטית וחסרת נשמה הגיעה לקיצה. ארצות הברית, בעמידתה מול הקומוניזם הסובייטי ובתמיכתה האיתנה בכוחות החירות ברחבי העולם, רשמה עוד הישג היסטורי יוצא דופן. וזהו, לדעתי, חלק גדול ממשמעות יום השנה לנפילת החומה.

פיטר וויינר הוא סופר ועמית בכיר במרכז לאתיקה ומדיניות ציבורית. בעבר שירת בבית הלבן תחת הנשיאים רונלד רייגן וג'ורג' בוש. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.

רכשו עכשיו מנוי ל'מידה' ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי שיבולת החדשים + כתב העת 'השילוח' לשנה מתנה!