שדים מן העבר: פסק הדין שמאיים לטלטל שוב את הודו

בית המשפט העליון בניו דלהי אינו נוהג לתת החלטות בשבת, והבחירה לפסוק ביום החופש בפרשת המסגד בעיר איודיה סימנה שמדובר בפסק דין דרמטי במיוחד. מדובר באחד הסמלים המוכרים ומעוררי המחלוקת במתיחות המתמשכת שבין הרוב ההינדי למיעוט המוסלמי במדינה, ויש לו היסטוריה ארוכה וכואבת. מסגד באברי נבנה לפני כמעט 500 שנים בהוראתו של מייסד האימפריה המוגולית, באתר שרבים מאמינים כי הוא מקום הולדתו של האל ההינדואי ראמה. החל מהמאה ה-19, עמד המסגד במרכזם של כמה עימותים דתיים וציבוריים, שגלשו מפעם לפעם גם לתחום המשפטי. דרישות הינדואיות לבעלות על האתר לאור קדושתו נענו בשלילה מצד אנשי הוואקף בהודו, ופסק דין מקומי שחילק את המתחם בין שני הצדדים זכה הן לכתף קרה הינדואית והן זעם מוסלמי.

אחת מנקודות הציון בהיסטוריה של המסגד הייתה לאחר הבחירות ב-1984, אז הימין ההודי צנח לשפל חסר תקדים של שני מושבים בלבד בפרלמנט, והיה ברור שישנה בעיה יסודית בקשר בין האליטה ימין להמון העם. באותה שנה הגיעו פעילים הינדואים לאיודיה וייסדו שם ועדה להקמת מקדש. מפלגת ה-BJP זיהתה את ההזדמנות והובילה קמפיין משפטי וציבורי שזעם על כך שבאחד מהמקומות הקדושים לאומה ההודית שוכן מסגד. איודיה הוכחה כג'וקר אלקטוראלי, ובבחירות 1989 המפלגה כבר הפכה ללשון מאזניים בפרלמנט, והחלה לארגן עליות לרגל לאתר המריבה. מול עולי הרגל המשולהבים לא היה כלל מסגד פעיל כיוון שעוד בסמוך לקבלת העצמאות של הודו, החליטו השלטונות לסגור את המתחם מחשש למהומות. אך הוואקף נותר הבעלים של האתר והעלבון היה צורב עד דצמבר 1992, אז קרה הדבר ממנו חששו רבים.

המון משולהב הרס את המסגד בפטישים ואזמלים, ולעתים גם בכפות הידיים, ועד שהמשטרה הצליחה לפזר את המהומה לא נותרו ממנו אלא חורבות. בנסיעותיי ברכבות ההודיות בראשית שנות התשעים, לא יכולתי שלא לחוש את האנרגיה האצורה והכעס המבעבע של עולי הרגל, והתמונה של ההינדואים החוגגים את הרס המסגד הפכה לכלי שרת בידי אלה שהציגו את הימין כפרוע ומסוכן ליציבות המדינה.

גלי ההדף בעקבות הרס המסגד גבו אלפי הרוגים, גם שנים ארוכות לאחר מכן. כך למשל, במהומות שהתרחשו ב-2002 במדינת גוג'ראט המרוחקת 1500 ק"מ מאתר המריבה נרצחו כאלף הודים, רובם מוסלמים, באירוע שהפך את מנהיג גוג'ראט דאז נרנדרה לאורח לא-רצוי בארה"ב ובבירות אירופה. כאשר הפסיד הימין ההודי במפתיע בבחירות של 2004, האשים ראש הממשלה המובס ואג'פאי את מודי ודמותו הקיצונית. פסק הדין החד-משמעי משבת הוא מהווה גם זיכוי ציבורי למודי, שמכהן כראש הממשלה מאז 2014. לפני שנים ספורות הוא עוד נחשב לבעיה, והיום לאחד המנהיגים החשובים בעולם.

תמונת ניצחון

עבור ההודים, ראמה אינו רק אל אלא גם מלך המייצג תקופת זוהר היסטורית ומסמל את המלחמה ברוע ואת הניצחון עליו, הראמאיאנה הוא האפוס הפופולארי ביותר בתת-היבשת. בניגוד ליהדות ולאסלאם, בהינדואיזם האלים חייבים להיות מוחשיים ובעלי מקדש ודמות, אך בכל צפון הודו נדיר לראות מקדש הינדואי עתיק. המבנים המוסלמיים המדהימים ובראשם הטאג'-מאהל היו הביטוי לאופן בו נכנעה הציוויליזציה ההינדואית בפני המוסלמים, פצע אותו רבים נושאים עמם עדו היום. חתן פרס נובל ו"ס נאיפול היה הקול הצלול ביותר שראה מתחת לשכבה הגלויה של הפוגרומים ההינדואים, את הפצע המדמם של התרבות ההודית המבקש נקם אחרי מאות שנות חולשה וכניעה.

מעטים האמינו לפני עשור שבית המשפט העליון אליו הועבר תפוח האדמה הלוהט יעז אי-פעם לפסוק באופן גורף לטובת ההינדואים. לבית המשפט הייתה למשל האפשרות לחלק את שטח המריבה העתיק בין הניצים, בפסק דין שיצור מרמור אצל כל אחד מהצדדים אך ירשם בדפי ההיסטוריה כסוג של החלטה מאוזנת. הוא בחר אחרת ופסק שמסגד באברי אכן הוקם על חורבות מקדש הינדואי, ולכן ייבנה במתחם מקדש על חורבות המסגד.

פסק הדין נעדר לחלוחית, ומצליח למזוג לתוך החוקה החילונית של הודו החלטה שהיא רעידת אדמה ביחסים בין שתי הדתות הגדולות; עקירת מסגד בן 500 שנים לטובת מקדש הינדואי – חשוב ככל שיהיה – מסמן את ההינדואיזם ככוח הרוחני, הדתי והפוליטי השולט בהודו שליטה מלאה, ואת המוסלמים כמי שמוטב להם לשמור על פרופיל נמוך. בשפה רפה מגנים השופטים את אלה שהחריבו את המסגד, אבל בנייתו של מקדש באיודיה היא תמונת הניצחון שההינדואים חלמו עליה עשרות שנים. ישנם אמנם קולות על ניסיון ערעור, או אזהרות ממהומות העומדות בפתח, אבל האמת היא שהיציבות השלטונית הימנית של ראש הממשלה מודי, והאסרטיביות ההינדואית שהוא הביא איתו, הוציאו את הרוח מהמפרשים של הקהילה המוסלמית בהודו.

גם התקשורת המרכזית בהודו ספגה מהלומה. לפני כשנתיים פגשתי בכנס בגואה עורך עיתון שסיפר לי שמאז ביטול הדמוקרטיה ההודית תחת אינדירה גנדי, לא היו עורכי העיתונים כה מפוחדים ומחושבים כפי שהם היום. השבוע ראיתי ציוץ שלו ובו הציג את עמוד הפתיחה של השבועון המוביל בהודו לפני 27 שנה שזעק על "איודיה – בושה לאומה ההודית" למחרת החרבת המסגד. היום לטענתו, אף עורך עיתון לא היה מעז לפרסם כותרת כל כך מרגיזה כלפי הרוב ההינדואי הנטוע בימין.

השאלה החשובה ביותר העולה לאחר הפסיקה הדרמטית היא האם שוב נחזה במרחץ דמים בין הינדואים ומוסלמים, והתשובה האופטימית היא שבטווח הקצר אין סיכוי למהומות הענק של שנות התשעים וראשית שנות האלפיים. המוסלמים בהודו הם אמנם הקהילה המוסלמית הגדולה ביותר בעולם בעתיד הנראה לעין, אך מנגד מעולם לא היו חלשים כפי שהם היום. הם עייפים מהסכסוך, ומבקשים להבין את מקומם בהודו הימנית והאסרטיבית. אין היום אנרגיה מוסלמית או הינדואית שיכולה להבעיר את הודו – הסיבות הן הפוכות אך התוצאה זהה. בעתיד הרחוק יותר, הימין ההודי תלוי ביכולת שלו לשמור על השלטון ללא הזדקקות לקול המוסלמי.

שאלה נוספת היא האם פסק הדין יכול להשפיע גם על מקומות אחרים בעולם בהם הוקם מסגד על חורבות מקדש. רייצ'ל אברהם ממרכז ספדי לדיפלומטיה בינלאומית רואה זיקה ישירה בין איודיה לירושלים ובתקדים המשפטי פתח גם למציאות שלנו בהר הבית למשל, אך כמובן שישנם הבדלים רבים בין הודו לישראל. כמה שניות באירוע עלייה לרגל הינדואי יספיקו כדי להבין שאנחנו (עדיין?) לא שם. ההקרנה של האפוסים ההודיים הגדולים בטלוויזיה הייתה מרוקנת את הרחובות, פשוטו כמשמעו, ובהפקה הטלוויזיונית של הראמאיאנה צפו למעלה מחצי מיליארד איש. התשוקה לבנות מחדש בית לאל ראמה במקום הולדתו חדרה לכל שכבות העם בהודו ההינדואית. גם כאן התשובה לשאלה קלה יותר בטווח הקצר.

רכשו עכשיו מנוי ל'מידה' ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי שיבולת החדשים + כתב העת 'השילוח' לשנה מתנה!