התקשורת הבריטית ומלחמתה נגד בוריס ג'ונסון

לונדון –

הבחירות שיערכו מחר ומציבות את ראש הממשלה ומנהיג השמרנים בוריס ג'ונסון מול מנהיג מפלגת הלייבור ג'רמי קורבין אינן הקרב הפוליטי היחיד שמתחולל בבריטניה כעת. מרבית כלי התקשורת בממלכה, שאמורים להיות חסרי פניות לפחות למראית עין, הציבו לעצמם מטרה כפולה: להוריד מהפסים את רכבת הברקזיט, ואת הקטר המוביל אותה בדמות ג'ונסון.

אמנם ערוצי הטלוויזיה הגדולים בבריטניה – ה-BBC, ITV וערוץ 4 – אינם נמצאים בבעלות הממשלה, אך הם פועלים תחת חוקים ציבוריים נוקשים המחייבים אותם להיות נייטרלים ומאוזנים. מרבית הרווחים של ITV וערוץ 4 מגיעים מהכנסות מפרסומות, בעוד ה-BBC מקבל את החלק הארי של תקציבו מאגרה שנתית בת כ-150 ליש"ט אותה כל אזרח חייב לשלם אם ברצונו להיות בעלים של מכשיר טלוויזיה. למרת כל זאת, ישנה תחושה גוברת כי אותם ערוצים נטשו את רוח האובייקטיביות ואת החוקים תחתיהם הם אמורים לפעול. בחודש ספטמבר האחרון, שדר ה-BBC הפורש ג'ון האמפריז תקף בחריפות את הערוץ בו עבד במשך 32 שנים, כאשר טען כי מצא בו "הטיה ממוסדת לשמאל". לדבריו, בחלק מן הנושאים בהם עסק הערוץ ההטיה הייתה כה ברורה עד שגרמה "לקרמלין של שנות החמישים להראות מתוחכם".

אחד הנושאים האלה היה כמובן הברקזיט, משאל העם שנערך ב-2016 ובו 52 אחוזים מן הבריטים הצביעו בעד עזיבת האירופי, תוצאה אשר על פי האמפריז הותירה את ראשי ה-BBC "המומים". והם לא היו היחידים. הפובליציסט הארי הודג'ס כתב בטורו בעיתון ה'דיילי טלגרף' כי חברי האליטה התקשורתית בממלכה חשו שהצבעת הברקזיט הייתה "סטיה שהתאפשרה רק בגלל שאנחנו חיים בעולם פוסט-עובדתי בו פוליטיקאים כמו בוריס ג'ונסון ונייג'ל פאראג' יכולים לרמות את הציבור התמים".

ואכן, כמעט מן הרגע בו נודעו תוצאות משאל העם, כלי התקשורת הבולטים במדינה נכנסו להילוך גבוה במתקפת ההשמצות נגד כל מי שביקש לכבד את בחירת העם הדמוקרטית, ומנגד התגייסו לתמוך בכל מי שקרא למשאל חוזר. אחת המטרות העיקריות של המתקפה הוא כמובן ראש הממשלה ג'ונסון, שבעצמו היה בעבר עיתונאי בטרם נבחר לפרלמנט בשנת 2001. רק בשבוע נאלצה חטיבת החדשות בערוץ 4 להתנצל לאחר שפרסמה ברשתות החברתיות כי ג'ונסון דן בשאלה האם יש לאפשר ל-“people of color” להיכנס לבריטניה, למרות שבפועל אמר “people of talent”. מי שעומדת בראש החטיבה היא דורותי ביירן, שהכריזה בחודש אוגוסט כי ראש הממשלה הוא "שקרן ידוע" והשוותה את האסטרטגיה התקשורתית שלו לזו של ולדימיר פוטין.

בחודש שעבר, ערוץ 4 ביקש לערוך עימות טלוויזיוני לקראת הבחירות בשאלת "מצב החירום האקלימי", והתעקש כי רק מנהיגי המפלגות יוכלו להשתתף בו, מה שהבטיח אירוע שטחי ומשעמם ללא אמירה משמעותית. כאשר מייקל גוב, שכיהן בעבר כשר הסביבה בממשלת השמרנים, הגיע לאולפן וביקש לייצג את עמדת ראש הממשלה, הוא נתקל בסירוב. במקום זאת, העדיפו בערוץ להציב על הבמה שני פסלי קרח נמסים שאמורים היו לייצג את אי-הופעתם של ג'ונסון ופאראג' למשפט הראווה שתוכנן להם. חבר הפרלמנט האירופי מטעם השמרנים דניאל האנן, מי שהשתתף בעצמו בעשרות דיונים ועימותים סביב הברקזיט, צייץ בעקבות פרשת הפסלים כי "חדשות ערוץ 4 ויתרו על כל מראית עין של דיוק, רצינות או אחריות", ואמר כי "לא אופיע שם שוב".

בחזית ה-BBC, ראש הממשלה ג'ונסון סומן כאויב כבר לפני שנים. ב-2012, לאחר שניצח בבחירות לראשות עיריית לונדון בפעם השנייה, הוא כתב כי "לפעמים הרגשתי שהמתחרה העיקרי היו חדשות ה-BBC שם העמדה השולטת תמיד הייתה, למעט כמה יוצאי דופן, אטטיסטית, אנטי-עסקית, תבוסתנית, תומכת האיחוד האירופי ומעל הכל – מוטה באופן ברור שמאלה". גישה זו מסבירה באופן חלקי מדוע ג'ונסון התחמק מבקשות לראיון מצד עיתונאים בכירים כמו ג'וליה אצ'ינגהם מ-ITV או אנדרו ניל מה-BBC. שניהם התלוננו ובצדק מסוים כי ראש הממשלה נמנע מלהופיע בעימותים בהם משתתפים ראשי כל המפלגות, ולפחות ניל נחשב כמי שתוקף באופן שווה את כל הצדדים במפה הפוליטית.

גם העיתונאי צ'רלס מור הודה שיתכן כי ג'ונסון "משחק משחקים" בסירובו להופיע לראיון, אך הוסיף כי התחרות הגוברת בין ערוצי החדשות הפכה תוכניות כאלה לזירת גלדיאטורים. "הבוחרים ישפטו בעצמם לגבי הסירוב של ג'ונסון, אך הקרב האמיתי כיום הוא על יחסים ישירים יותר בין האנשים לבין נבחריהם", הסביר. לדברי מור, "הקרב הזה צרך לכלול קיצוץ של ערוצי הטלוויזיה לגודלם הטבעי".

עוברים לקשר ישיר

אך איך עושים זאת מבלי לסכן את חופש העיתונות ואת הצורך לדיווח של מידע אמין? דרך אחת היא לעצור את הפריבילגיות מהן נהנים הערוצים הקיימים, וליצור שוק תקשורת תחרותי יותר אליו יכולים להיכנס שחקנים חדשים. רישיון השידור הציבורי של ערוץ 4 יפקע ב-2024, שתהיה שנתו החמישית של הפרלמנט שאמור להיבחר השבוע. כבר ב-2015 הממשלה השמרנית החלה בתוכניות להפריט לחלוטין את הערוץ, אך מהומת הברקזיט שאחזה בכולם מאז גרמה לאפסונן. יתכן כי כעת הזמן לנער מהן את האבק.

זהו גם הזמן לשקול לשים קץ לאגרת הטלוויזיה האנכרוניסטית שמממנת למעשה את ה-BBC. הימים בהם קרייני מודעות האגרה איימו על הצופים כי הם יודעים את כתובתם חלפו מזמן, וכיום זה מגוחך לחשוב שקיים עדיין מונופול טלוויזיוני שמכריח את האזרחים לסבסד אותו. בניו-זילנד למשל ביטלו את אגרת החובה כבר לפני שנים וללא סערה ציבורית גדולה, ואין סיבה שבריטניה לא תפעל באופן דומה.

אך השינוי החשוב ביותר יגיע באופן טבעי, כאשר עוד ועוד פוליטיקאים עוברים לתקשר באופן ישיר עם קהל הבוחרים. דומיניק קאמינגס, יועץ התקשורת השנוי במחלוקת שעמד מאחורי קמפיין עזיבת האיחוד ב-2016, דחק לאחרונה בתומכי הברקזיט "לדבר ישירות עם חברים ובני משפחה" מכיוון שלדבריו "מסר אישי וישיר הוא יעיל הרבה יותר מכל צורת תקשורת אחרת". אלו הן חלק מהשיטות שעשויות להשיב את הפוליטיקה שוב אל העם, יחד עם הרשתות החברתיות שלמרות כל מגרעותיהן אכן פוגעות בשומרי הסף הישנים של המידע ומאפשרות לקולות אחרים להשפיע.

יש כאלה שיטענו כי המחשבה שניתן לשנות באופן דרמטי את הדרכים בהן אנחנו מתקשרים בדמוקרטיה היא דמיונית. רוב הסיכויים הם שמדובר באותם אנשים שלא האמינו שרשת 'פוקס' למשל תגמד את נתוני הרייטינג של מתחרותיה, או שדונלד טראמפ מסוגל לאסוף יותר מ-67 מיליון עוקבים בטוויטר.

הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.