ספרו של עו"ד שמחה רוטמן מפרט את תהליך ההשתלטות המשפטנים על השלטון בישראל ואת נזקיו הרבים. מבצע מיוחד לקוראי 'מידה'
מבצע מיוחד לקוראי ‘מידה’!
הנחה של 15% ברכישת הספר החדש ‘מפלגת בג"ץ’ מאת עו"ד שמחה רוטמן בהוצאת ‘סלע מאיר’.
למימוש ההטבה הכנסו עכשיו לאתר סלע מאיר, ובמסך התשלום הקלידו את קוד הקופון BAGATZMIDA
***
את עמדת היועץ המשפטי לממשלה ייצגה לפנינו פרקליטת המדינה, הגברת בייניש. היא גם הציגה לפנינו את עמדתו של ראש הממשלה. עם זאת היא ציינה כי עמדת ראש הממשלה אינה מקובלת על היועץ המשפטי לממשלה
מר רובין הלין על פרקליטת המדינה כי מייצגת היא שני לקוחות — את ראש הממשלה ואת היועץ המשפטי לממשלה — אשר עמדותיהם שונות וסותרות, וזאת אין היא רשאית, על פי כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין, לעשות. טענה זו… בטעות יסודה. פרקליטת המדינה ייצגה לקוח אחד בלבד — את ראש הממשלה. זאת היא עשתה כבאת כוחו של היועץ המשפטי לממשלה, כאילו היועץ המשפטי לממשלה הופיע לפנינו בעצמו. אמת, עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה שונה הייתה מעמדת ראש הממשלה. הם ביקשו לשכנע זה את זה, אך הדבר לא עלה בידם. במצב דברים זה, על היועץ המשפטי לממשלה לייצג לפנינו את ראש הממשלה על-פי תפישתו המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה
נמצא, כי אין לומר כלל שפרקליטת המדינה טענה לפנינו בשמם של שני לקוחות שענייניהם סותרים. היא טענה לפנינו בשמה של רשות מוסמכת אחת ויחידה — היא ראש הממשלה. אמת, דעתו של מר יצחק רבין, ראש הממשלה, הינה שונה. היועץ המשפטי לממשלה הסכים להביאה לידיעתנו. זאת סמכותו. אך לא עמדה זו היא שיוצגה לפנינו"
קראו את שלוש המובאות הללו היטב. כתוב בהן שעמדת ראש הממשלה יצחק רבין אינה מקובלת על דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש. כתוב בהן שרבין וחריש התווכחו, אך חריש לא השתכנע. ועוד כתוב בהן שכל זה בסדר גמור, ושאכן על היועץ המשפטי לממשלה לייצג את עמדתו שלו כאילו היא עמדת ראש הממשלה עצמו. אז מי כאן בעצם ראש הממשלה? וכיצד הגיעה מדינת ישראל לאבסורד שבו עמדת היועץ המשפטי לממשלה, גוברת על עמדת ראש הממשלה עצמו?
***
התרגיל של זמיר
עוד לפני פרסום פרשת קו 300 והפיכתה לעניין ציבורי, החלו להישמע קולות במערכת הפוליטית לצמצום סמכויות היועץ המשפטי לממשלה. יוחנן באדר, מוותיקי מפלגת חירות ומי שהוצב במקום ה-120 הסמלי ברשימת הליכוד בשנת 1977, פרסם מאמר בעיתון מעריב שבו כתב: "יהיה זה צעד פשוט והגיוני לבטל כליל משרה זו ולהחזיר לשר המשפטים את סמכות הממונה על התביעות". קולות נוספים קראו להפוך את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה למשרת אמון, באופן דומה לתפקיד מזכיר הממשלה.
זמיר, שהכיר היטב את הביקורת על משרדו, החליט כנראה שאקורד הסיום של כהונתו יהיה בהדגשת מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה ובחיזוק סמכויותיו; פרשת קו 300 הייתה ההזדמנות המושלמת למהלך כזה. בנאום שנשא באוניברסיטת תל אביב זמן קצר לאחר שנפגש עם בכירי השב"כ, הבהיר זמיר שהוא רואה את תפקידו ככלי במאבק על חוקיות השלטון, מאבק שלדבריו "הוא ביסודו מאבק עם השלטון, גם כאשר מדובר בשלטון דמוקרטי, שכוונותיו טובות".
כדי לבצר את מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה וכדי להרחיב את עצמאותו, זמיר החל בהפצתה של "אמת מדומה" אודות מעמדו של היועץ. לפי "אמת" זו, עמדתו של היועץ המשפטי מחייבת את הממשלה ובסמכותו אף למנוע ממנה ייצוג חלופי. כדי שאג'נדה מרחיקת לכת זו — שמשמעותה היא העמדת המועסק מעל מעסיקו — לא תידחה על הסף, זמיר נטל מן המוכן עקרון משפטי מוסכם והרכיב עליו — כשם שמרכיבים ענף עץ לימון על כנה של עץ חושחש חסון — את האמת החדשה שהוא השתוקק להשריש במערכת. באיזה עקרון ישן ומוסכם בחר זמיר ככזה?
אין חולק שהיועץ המשפטי לממשלה, בכובעו כתובע הכללי של המדינה, מחויב לפעול בעצמאות, ללא משוא פנים וללא תלות בדרג הפוליטי. היות שבמשטר הדמוקרטי כולם שווים בפני החוק, ובייחוד בפני החוק הפלילי, הרי שהתובע הכללי — כלומר היועץ — מחויב להתנהל עם פוליטיקאים כאילו היו אזרחים מן השורה, ללא הנחות. מחויבות זו לשוויון בפני החוק מצריכה עצמאות. כעת על עקרון מוסכם זה הרכיב זמיר עקרון נוסף, חדש לחלוטין, לפיו גם בכובעו כעורך דין ואפילו בכובעו כלבלר משפטי שמסייע למחוקק בהליך ניסוח החוקים, עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה עצמאית לחלוטין ומחייבת את רשויות השלטון כולן, לרבות הממשלה.
את המהלך הזה, שהרחיב את עצמאות התביעה והחיל אותה גם על הייצוג והייעוץ, עשה זמיר באמצעות שימוש מגמתי ומטעה בדו"ח משפטי ישן משנת 1962. בדו"ח, שנכתב על ידי 'ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה' בראשות שופט העליון שמעון אגרנט, נקבעו מסקנות הפוכות לחלוטין מהאג'נדה שזמיר ביקש לקדם — כך למשל הוועדה הפרידה במפורש בין סמכויותיו של היועץ כתובע פלילי לבין סמכויותיו כיועץ משפטי, וקבעה שסמכויות התביעה ברורות ונובעות מהחוק ואילו סמכויות הייעוץ אינן אלא בגדר חוות דעת שאינה מחייבת: "בדרך כלל תתייחס אליה הממשלה [אל דעתו של היועץ] כאל חוות דעת המשקפת את הדין הקיים". את הניסוח הזהיר והשקול של דו"ח ועדת אגרנט, שבאותה עת עדיין לא פורסם לציבור, הרשה לעצמו זמיר "לנסח מחדש" ולהפוך לצמד כללים שלא זו בלבד שוועדת אגרנט לא תמכה בהם — "אלא אף שללה אותם במפורש".
הכלל הראשון של זמיר:
אם היועץ המשפטי לממשלה מגיע למסקנה כי החלטה מסוימת של הממשלה תהיה נוגדת את החוק, על הממשלה להימנע מאותה החלטה… מטעם זה מקובל שרשות ממשלתית אינה רשאית לעקוף את היועץ המשפטי לממשלה ולבקש ללא רשותו חוות דעת מעורך דין פרטי.
הכלל השני של זמיר:
הייצוג של המדינה בבתי המשפט מופקד כולו בידי היועץ המשפטי לממשלה בלבד. מכאן שאם רשות ממשלתית היתה מסרבת לפעול על פי חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה לא היה מי שיגן על עמדתה בבית המשפט.
במילים אחרות: דעתי מחייבת אתכם, חברי הממשלה, ואסור לכם להיעזר בדעות שמנוגדות לה. וכך, בכסות של מסורת משפטית ארוכת שנים וכללי משפט מקובלים, שבר זמיר את אותן המסורות והכללים בדיוק. דפוס פעולה זה שימש אותו הן בעניין קו 300 והן בעניין המועצה לביקורת סרטים ומחזות.
***
זמיר מפנה את מקומו
היועץ המשפטי זמיר, שהגיש כזכור תלונה במשטרה נגד ראש השב"כ אברהם שלום, נמנע מלייצג את המדינה בעתירה המקבילה שהגיש רפי מלכא נגד מפקדו לשעבר. נימוקו תאם את ההיגיון שהופעל במקרה של לאור. לטענתו, לא ייתכן לדרוש מהיועץ המשפטי לממשלה לפעול במקום אחד נגד דעתו במקום אחר, ובמקרה של שלום — לחייב את מגיש התלונה במסלול הפלילי להגן על אותו הנילון במסלול המנהלי.
אך החבל נמתח יותר מדי. הביקורת החריפה שמתח זמיר על הפנייה לעו"ד הפרטי רם כספי, יחד עם רצונה של הממשלה עצמה להימנע מייצוג פרטי לראש שירות הביטחון הכללי של מדינת ישראל, החישו את הליך החלפתו של זמיר. עשר דקות לפני ישיבת הממשלה ביום ראשון 1.6.1986, קרא ראש הממשלה שמעון פרס ליצחק זמיר והודיע לו שהיום ימונה יועץ משפטי חדש. האדם שנבחר לתפקיד היה יוסף חריש, שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב. חריש נכנס לתפקידו ונזרק מיד למים הגועשים. היה עליו להחליט ללא שהות אם יגן על ראש השב"כ בעתירה שנקבעה לדיון באותו שבוע:
החלטתי שאני מגן על הבג"צים, מפני שאני חושב שאין היועץ המשפטי ואין פרקליט המדינה ואין שום פרקליט שיוכל לבקש לעצמו את הלוקסוס הזה שלא להופיע בדבר שהוא אינו נוח להופיע. מתי הוא רשאי שלא להופיע? רק כאשר עמדת הממשלה היא כזו שאי אפשר להגן עליה… היא נוגדת עקרונות גדולים של משפט של מוסר של שלטון החוק, רק אז"
בפרקליטות המדינה לא אהבו את החדשות. במסדרונות משרד המשפטים חריש נתקל במרמור ובהפגנת מרי, וגם זמיר התקשה לעכל את ההפתעה. במקום לקבל את הדברים ברוח ספורטיבית, היועץ לשעבר זמיר פנה לעימות חזיתי עם מחליפו. לטענתו הוא הודח, וחריש מונה תחתיו כדי לשמש יועץ מטעם ולקבור את פרשת קו 300. חריש מצדו הדף בזלזול את הטענות: "את הכזב הזה של האדון הפרופ' זמיר, אני רוצה לנפץ פעם אחת לרסיסים. הוא לא הודח. אני חושב שהוא מוציא את דיבתה של ממשלת ישראל רעה… הוא הגיש מכתב התפטרות" . לפי חריש, קודמו בתפקיד פעל בכל הפרשה באופן לא ראוי. דעתו התבססה בין היתר על מפגש חפיפה טעון שנערך בין השניים, שעסק בעיקר בפרשת קו 300. במפגש שאל חריש את זמיר שתי שאלות. האחת, "איך יצאה הפרשה לתקשורת עם כל הנזק הנורא שזה גורם למדינת ישראל?; את השאלה השנייה תיאר חריש כך:
שאלה שנייה שאלתי אותו: 'אני מבין שהיית נכון לסיים את הפרשה אם אברהם שלום יסכים לפרוש בסוף חודש ספטמבר במקום בחודש דצמבר, כשהקדנציה שלו עמדה להסתיים בו ממילא. ואז בא לציון גואל, ואין פרשה ואין כלום?' הוא שקע בהרהור לרגע והשיב: 'כן, זה נכון'. אמרתי: 'אם כן אדוני היועץ המשפטי, יש לי תמיהה גדולה. אתה מדבר גבוהה גבוהה על שלטון החוק, שאתה נלחמת כאן מלחמת שלטון החוק נגד הרשות המבצעת. שמא תשכיל אותי… באיזה חוק ובאיזה סעיף כתוב שמי שלוקח שני אנשים ומוריד אותם מהאוטובוס חיים, בריאים ושלמים, מוליך אותם לפאתי שדה, מרטש את ראשיהם כפי שעשו שוכני המערות ואחרי כן עושה מאמצים להטיל את זה על אחרים מימין ומשמאל… ובמשך שנה וחצי עושים ממש חרושת של בידוי ראיות. אז כל עונשו הוא שאם היה אמור לפרוש ב 1- בדצמבר, יקדים נא ויפרוש בסוף ספטמבר ואין פרשה ואין כלום. זה שלטון החוק? או זה שלטון הפשרה והשרירות וכיו"ב…"
שתי השאלות, לפי חריש, "נשארו תלויות באוויר בלי מענה, ואני מאמין שאין להן מענה היום". אך למרות שהצדק היה עמו ולמרות הגיבוי שקיבל מהממשלה, הטינה שהצטברה בפרקליטות כלפי חריש הייתה כל כך עזה עד שהוא נאלץ להגן על המדינה בעתירה ללא כל סיוע ממחלקת הבג"צים. גורמים בכירים בה אף דאגו להבהיר לו ש"אתה רוצה נייר? ניתן לך. אתה רוצה כתבנית? ניתן לך. עזרה משפטית לא תקבל". ועדיין, בסופו של דבר, העמדה שייצג חריש בזכות ראש השב"כ שלום וסירובו לשלב את רפי מלכא בארגון, ניצחה בבג"ץ. בית המשפט הציע לצדדים שהנושא ייבחן שוב בעתיד על ידי ראש השב"כ שיחליף את שלום, וההצעה התקבלה. חריש ראה בכך הוכחה ניצחת לצדקת תפישתו; מבחינתו, סירובם של זמיר והפרקליטות להגן על עמדת המדינה הייתה מעשה שלא ייעשה — מעילה בשליחותם כעורכי הדין של המדינה.
***
בין חריש לזמיר
סאגת קו 300 נפתרה לבסוף בחנינה שניתנה על ידי נשיא המדינה חיים הרצוג למעורבים בפרשה. כמובן, לא לפני שנולדה יש מאין תסבוכת משפטית חדשה בעניין. בחוות דעת שהגיש חודשים אחדים לפני כן, בשלהי תפקידו כיועץ המשפטי לממשלה, טען זמיר שנשיא המדינה אינו יכול לחון נאשמים בטרם התקיים משפט. חוות הדעת ניתנה אמנם בפרשה אחרת, אך בעקבותיה עלתה הטענה שגם מהלך החנינה הנשיאותי למעורבים בפרשת קו 300 אינו חוקי. היועץ המשפטי החדש חריש לעומת זאת, דווקא סבר שהנשיא מוסמך לחון את המעורבים גם לפני עמידתם למשפט.
המחלוקת המשפטית הגיעה לבסוף לפתחו של בג"ץ במסגרת עתירה שהוגשה בעניין. גם כאן נאלץ היועץ החדש לייצג את המדינה כמעט לבדו, הפעם מחמת סירובה של המשנה לפרקליט המדינה דורית ביניש — שבין תפקידיה היה יצוג המדינה בבג"צים — להגן על המהלך. וגם כאן, למרות משרד משפטים לעומתי, ניצחה עמדתו של חריש את עמדתו של זמיר ובית המשפט העליון קבע כדעתו: נשיא המדינה חנן בזכות את בכירי השב"כ. חקירת המשטרה שיזם זמיר נבלמה אפוא.
פרשיות לאור וקו 300 לא היו המקרים היחידים שחריש מצא עצמו לבד במערכה; כהונתו כולה עמדה בסימן המתח בינו לבין הפרקליטות, ובסימן התעצמות בית המשפט העליון. בתקופתו החל השופט ברק ללחוץ על דוושת האקטיביזם השיפוטי, זכות העמידה הורחבה לבלי היכר בעידודו של הנשיא שמגר ובית המשפט החל להתערב בעניינים ציבוריים בעלי משמעות כבדה. בכל המקרים הללו חריש התייצב להגנת הממשלה גם כשהפרקליטות סירבה לכך. בדצמבר 1992 למשל, בעקבות חטיפתו ורציחתו האכזרית של לוחם משמר הגבול נסים טולדנו, החליטה ממשלת רבין לגרש מהארץ ללבנון 415 פעילי חמאס. למרות שההחלטה נשמרה בסוד, דבר קיומה דלף החוצה ופעילי שמאל הזדרזו להגיש עתירה בעניין. דורית בייניש, אז כבר פרקליטת המדינה, סירבה להגן על ההחלטה והיועץ חריש נאלץ להתייצב פעם נוספת לבדו בבית המשפט. ושוב כמו בפרשיות הקודמות, גברה ידו של חריש — ובית המשפט העליון אישר את הגירוש פה אחד.
הגם אתה חריש?
הריקוד הזוגי המוצלח של חריש והממשלה הגיע לקיצו חודשים אחדים לאחר מכן, ביוני 1993. נגד השר אריה דרעי, יו"ר תנועת ש"ס, הוגש כתב אישום חמור במספר עבירות. היועץ חריש, שסבר כי אדם אינו יכול לכהן בממשלה תחת כתב אישום, הודיע כי מחובתו של דרעי להתפטר מהממשלה, או — אם לא יעשה כן בעצמו מחובתו של ראש הממשלה לפטרו. כל הבקשות והלחצים מצדו של רבין לא הועילו. חריש סירב לייצג את עמדתו של ראש הממשלה, שנתמכה על ידי חוות דעת של עורכי דין פרטיים, ולמרבה ההפתעה הוא גם סירב לאפשר לו יצוג עצמאי. אם לא די בכך, חריש שלל אפילו את הצעה ששתי העמדות —שלו ושל רבין — יוצגו בפני בית המשפט כדי שיכריע ביניהן (על כך ראו את המובאות בפתיחת פרק זה).
מחלוקת דומה התקיימה בין חריש ובין רבין גם בעניין סגן השר פנחסי, שנחשד בהעברות כספים אסורות. בנוגע לפנחסי ביקש חריש להגיש כתב אישום, אך הכנסת סירבה להסיר את חסינותו. בפסקי דין שהפכו לעמוד התווך של מהפכת הייעוץ הממשלתי, קיבל בית המשפט העליון את עמדתו של חריש בעניינם של דרעי ופנחסי, ולמרות שסוגיית הייצוג לא נדונה בפסקי הדין הללו לגופה, נקבע בהם, למעשה, מונופול הייצוג של היועץ המשפטי לממשלה, וכן הרעיון המהפכני שעמדת היועץ מחייבת את הממשלה ואין לסטות ממנה.
חריש הבין היטב, עוד לפני מעשה, שנקיטת עמדה כזו כנגד ראש ממשלה מכהן מצדיקה — ואולי אף מחייבת – את התפטרותו. במכתב שכתב לרבין בעיצומה של הפרשה, הודיע לו חריש שאין בכוונתו לשנות את עמדתו, והוסיף: "אהבתי את שליחותי מאז הייתי ליועץ המשפטי ואני מברך על כל יום שאני נושא בה, עם כל כובד המעמסה. אך ברי לי כי אם מהעמדה אשר נקטתי מתחייבת הסקת מסקנות אישיות, הריני נכון לכך, ולאלתר".
ואכן, חריש שילם את המחיר על הפגנת העצמאות שלו. מיד לאחר מתן פסק הדין שכפה את הממשלה לקבל את עמדת היועץ המשפטי בעניין דרעי ופנחסי, נמסר לחריש שאם לא יניח על שולחן הממשלה מכתב התפטרות מטעמו, תמנה הממשלה יועץ משפטי חדש תחתיו — מהלך שמשמעותו פיטורין. חריש הודיע כי יפרוש בתוך חודשיים, וב-30 בנובמבר 1993, פחות משלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין, נכנס היועץ המשפטי הבא, מיכאל בן יאיר לתפקיד.
התמרון האחרון
הכוח העצום שהלך והצטבר בידיו של היועץ המשפטי לממשלה אוזן במידה מסוימת, על ידי החירות המוחלטת של הממשלה להאריך או לקצר את כהונתו, לפטרו ולמנות אחרים תחתיו, והכל כפי שתחפוץ וללא הגבלה. כל יועץ ידע שאם יסרב לייצג את הממשלה, וחמור מכך, אם יכפה את דעתו עליה בניגוד לרצונה — יודח. פיטורין או התפטרות של יועצים משפטיים בשל אי התאמה לתפישות הממשלה היו חזון נפרץ במשך שנים. זמיר, חריש, בן יאיר; ואחרים דוגמת גדעון האוזנר, שהיה התובע במשפט אייכמן, הוחלפו על ידי הממשלה מחמת חילוקי דעות והבדלים בהשקפות העולם.
אבל האירועים שהתחוללו סביב מינויו של היועץ המשפטי רוני בר-און בשנת 1997, הפכו את היועץ המשפטי לממשלה לגורם חזק ועצמאי הרבה יותר. עו"ד בר-און מונה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה בהליך בזק, והתפטרותו הייתה חטופה אפילו יותר. בחלוף 48 שעות בלבד מרגע מינויו הודיע בר-און על התפטרותו. החלטתו נפלה בעקבות ביקורת תקשורתית עזה ועתירות שהוגשו לבג"ץ נגד מינויו.
שבועיים לאחר מכן, כשוך הסערה, חשפה עיתונאית ערוץ 1 איילה חסון שמאחורי הדרישה למינוי בר-און עמד אריה דרעי, במסגרת דיל פוליטי שכונה "בר-און בעד חברון". על פי החשד, ש"ס בראשות דרעי התנתה את תמיכתה בהסכם חברון במינויו של עו"ד רוני בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. תפקידו של בר-און בעסקה היה לארגן לאריה דרעי הסדר טיעון מקל בכתבי האישום שהוגשו נגדו. החשיפה התקשורתית והסערה הציבורית שקמה בעקבותיה גלגלו לבסוף את הפרשה אל משטרת ישראל. בחלוף חודשים ספורים של חקירות, המליצה המשטרה להעמיד לדין את ראש הממשלה בנימין נתניהו, את מנכ"ל משרדו אביגדור ליברמן, את חבר הכנסת אריה דרעי ואת שר המשפטים צחי הנגבי בגין חלקם בעסקה. אולם פרקליטת המדינה עדנה ארבל והיועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, שמונה זמן קצר לפני כן, סגרו את התיקים בהחלטה שאין מקום להגשת כתב אישום.
דא עקא, כדרכן של פרשות ציבוריות בישראל, הסערה התקשורתית דחפה את שר המשפטים הנגבי להקים ועדה מיוחדת, 'הוועדה הציבורית לבחינת דרכי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה ונושאים הקשורים לכהונתו', או בקצרה 'ועדת שמגר' — שהציעה מנגנון חדש למינוי היועץ המשפטי לממשלה.
בין כללי המנגנון היה הוצאת המינוי מידי הממשלה, והעברתו לוועדה בראשות שופט בדימוס של בית המשפט העליון, שימונה לתפקיד על ידי נשיא בית המשפט העליון המכהן באותה עת. זאת ועוד, הוצע שהוועדה החדשה תאתר מועמדים שונים, תמליץ על מי מביניהם, תפרסם את המלצותיה ובכך, למעשה, תכבול את הממשלה ללא יכולת למנות מועמד חיצוני אחר. במידה שהממשלה תחפוץ בפיטוריו של היועץ, יהיה עליה להתייעץ בעניין עם הוועדה. באוגוסט 2000 קיבלה הממשלה את עיקרי המלצות ועדת שמגר, ונפל דבר בישראל — הג'יני השתחרר מאזיקיו וניתק מכבלי הממשלה. היועץ המשפטי לממשלה הפך, לפחות בעיני עצמו ובעיני בית המשפט, לנציב שלטון החוק; גורם עצמאי, רב עוצמה, שאיננו חייב דין וחשבון לממשלה אלא רק ל"אינטרס הציבורי" כפי שנראה לעיניו. המתח המובנה בין עצמאות היועץ לבין כפיפותו לדרג הפוליטי, מתח שנתפש כרע הכרחי עד אז, נפתר. מעתה יש רק עצמאות, ואין כל כפיפות.
אלא ש"פתרון" מעין זה טומן בחובו שלל בעיות אחרות, חמורות ומהותיות בהרבה. ביטול כפיפותו של היועץ המשפטי לממשלה והפיכתו לגורם עצמאי לחלוטין, מיצבו אותו כגורם שמרכז בידיו סמכויות אדירות בלי צורך לתת עליהן דין וחשבון לאיש. עוצמה שלטונית כזו, ללא כל אחריות כלפי הציבור ונציגיו בכנסת ובממשלה, היא תוצאה בלתי דמוקרטית בעליל. יתר על כן, עצמאותו של היועץ בתחום הפלילי, והאיום שמובלע בה כלפי נבחרי הציבור, מקשים מאוד על תיקון המצב בחקיקה, בהחלטת ממשלה או בדרך אחרת. אף נבחר ציבור לא יעז ליטול מהיועץ את סמכויותיו ולהסתכן בחקירה פלילית.
***
מתפרת התיקים של היועץ
בראיון שהעניק שר המשפטים אמיר אוחנה לעיתונאי עמית סגל בחודש יוני 2019, לא שלל שר המשפטים הטרי את האפשרות ש"יתפרו לו תיק" בפרקליטות, בגין עמדותיו המשפטיות השמרניות: "לא תמיד צריך לצאת מנקודת הנחה שבמערכת יושבים מלאכים צחורים שמקבלים את החלטותיהם משיקולים מקצועיים בלבד… אני נערך נפשית לדבר הזה. אני מקווה שזה לא יקרה".
אוחנה אינו פרנואיד, וגם אם כן, זה לא אומר שלא רודפים אחריו. מאז 1996 לא היה במדינת ישראל ראש ממשלה אחד שלא נחשד בפלילים או נחקר במשטרה בתקופת כהונתו. אהוד ברק, אריאל שרון, אהוד אולמרט, בנימין נתניהו — כולם ללא יוצא מן הכלל התמודדו עם חשדות וחקירות ארוכות, ולא פעם הסתיימו הדברים בלא כלום. מלבד ראשי ממשלה, גם שרים וסגני שרים רבים טעמו את מקל החובלים של היועץ המשפטי לממשלה ואנשיו. למרבה הצער, הקונצנזוס הקיים בדבר חשיבותו של מערך תביעה עצמאי, שיוכל להעמיד לדין נבחרי ציבור בלא מורא, מנוצל על ידי תומכי מוסד היועץ המשפטי לממשלה להכשלת כל רפורמה, גם בתחומים שאינם נוגעים לפלילים. כפי שהוסבר לעיל, בחסות עצמאותו ההכרחית בתחום הפלילי, זוכה היועץ המשפטי לממשלה לעצמאות גם בתחומים שאין להם דבר וחצי דבר עם תפקידו כתובע. זאת, תוך התעלמות מוחלטת מהחשש הנגדי, לפיו הליכים פליליים נגד נבחרי ציבור ישמשו בעצמם ככלים פוליטיים להחלשת נבחרי הציבור ולהכפפתם למרותה של הפקידות. בייחוד הפקידות המשפטית.
שר המשפטים המנוח, עו"ד יעקב נאמן, חווה על בשרו רדיפה כזו בדיוק. נאמן מונה לתפקידו ביוני 1996 על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו. יום אחד בלבד לאחר מינויו, הורה היועץ המשפטי לממשלה מיכאל בן יאיר על פתיחת חקירה משטרתית בעניינו.
במקרה או שלא במקרה, שעות אחדות לפני שבן יאיר הורה על פתיחת החקירה, פגש אותו נאמן והודיע לו כי בכוונתו להחליפו ביועץ משפטי חדש. במקרה או שלא במקרה, כתב האישום שהוגש נגד נאמן כלל לא עסק בנושא שעליו נחקר מלכתחילה. במקום החשדות שהועברו למשטרה, עו"ד רות דוד, הפרקליטה ששימשה כתובעת במשפטו של נאמן האשימה אותו בעדות שקר בגין טעות טכנית בתצהיר שהגיש לבית המשפט. העובדה שנאמן הגיש את התצהיר לאחר ימים ללא שינה במסגרת מאמצי הרכבת הממשלה, ואף הודיע על הטעות ותיקן אותה ביוזמתו, לא הרשימה את דוד, שהייתה להוטה להפילו. בית המשפט, לעומת זאת, האמין לנאמן וקבע שהוא פעל בתום לב. נאמן זוכה אמנם מכל האישומים נגדו, ובית המשפט מתח ביקורת חריפה על התביעה, אך הנזק כבר נעשה. מינויו של יעקב נאמן הוכשל. הלהט שבו פעל היועץ המשפטי בן יאיר להגיש את כתב האישום נגד נאמן עורר תהיות רבות גם שנים לאחר מכן. שמעון שבס, ששימש מנכ"ל משרד ראש הממשלה בזמן כהונתו של יצחק רבין, העיד כי בן יאיר ניסה לתפור תיק פלילי לנאמן וכי אמר לו בשעת ההתרחשויות "אני הולך לתקוע את הפשיסט".
יעקב נאמן עצמו כתב על כך בספרו: "קשה לי להאמין כי מישהו עדיין מטיל ספק בכך שהפרקליטות מגישה לא אחת כתבי אישום לצורך השגת מטרות פוליטית, תוך ניצול לרעה של כוחה". טענות נוספות על תפירת תיקים וחיסולים פוליטיים עלו כלפי מערכת המשפט גם בשנת 2001. אז, בימי הרכבת ממשלתו הראשונה של אריאל שרון, הוחלט על מינויו של חבר הכנסת ראובן ריבלין לשר משפטים. כנגד ריבלין נפתחה מיד חקירה בשבע פרשיות שונות, בחשד לקשרים פסולים עם הקבלן דודי אפל. העובדה ששלוש שנים מאוחר יותר כל התיקים נגד ריבלין נסגרו כבר לא עזרה לו. הוא נאלץ להסתפק במשרד התקשורת במקום משרד המשפטים. בראיון שנתן בשנת 2003 אמר ריבלין:
בדרך כלל שר המשפטים בארץ נבחר בצורה כזו שיודעים שהוא יהיה אוהד לנשיא בית המשפט העליון. אם יש איזה חשש שמישהו עלול להיות לא אוהד אז עוצרים אותו במשטרה או חוקרים אותו. כך היה גם איתי…מתעורר החשש שאולי יש פה כנופיה של שלטון החוק. שברגע שיש צורך, ברגע שיש מישהו שמאיים על החבורה, פועלים נגדו ברשעות גדולה ומתוך סימביוזה מוחלטת בין הרשות החוקרת, הרשות התובעת והרשות השביעית. ואז יוצרים נגד האדם סטיגמה ואז מדליפים לעיתונים באופן סלקטיווי מהחקירה… הנה עמדתי להיות שר משפטים ופה מפרסמים עלי על סמך שטויות שאני כביכול חשוד בקבלת שוחד. לכן אני אומר לך שהם כנופיה האנשים האלה. כנופיה כמו כל כנופיה אחרת. אלא שהשם של הכנופיה הזו הוא כנופיית שלטון החוק"
החששות ממערכת נקמנית שתופרת תיקים אינם עניין של העבר. גם השרה שקדמה לאוחנה בתפקיד, איילת שקד, הודתה שהמינוי לווה בדאגות כבדות: "אני פחדתי שיתפרו לי תיק, כי לאורך שנים אמרו ששרי משפטים שמבצעים שינויים — המערכת תופרת להם תיקים". טענות אלה, בין אם הן אמיתיות ובין אם הן דמיוניות, מובילות לאותה תוצאה: חשש עמוק של נבחרי הציבור "להתעסק" עם היועץ המשפטי לממשלה. וכך, עד היום, סמכויותיו המופלגות של היועץ אינן מוגדרות בחוק, וכל חקיקה מסדירה לא התקבלה בעניינו. כוחו המופרז נובע אך ורק ממחטפים שיפוטיים, בניגוד לכל המקובל בעולם הדמוקרטי.
מי יעצור את היועץ?
פסקי הדין "החוקתיים" של בית המשפט העליון, שביססו את המהפכה השיפוטית וריכזו את הכוח בידי מערכת המשפט, לא היו יכולים לפעול את פעולתם בלא היועץ המשפטי לממשלה. כידוע, לבית המשפט "אין ארנק ואין חרב" ואין לו היכולת לוודא שפסקי הדין שלו ייאכפו כהלכה. במידה רבה, עוצמתו האדירה של בית המשפט העליון במדינת ישראל נשענת על היועץ ועל המנגנון רב הזרועות שיצר לעצמו.
פרופ' יואב דותן זיהה את מגמת ההתחזקות של מוסד הייעוץ המשפטי, את עוצמתו המשתקת ואת הפיכתו לכלי מרכזי במהפכה השיפוטית: "[המהפכה] לא התבססה רק על קביעות פוזיטיביות מפורשות בפסקי הדין", קבע דותן, "אלא גם, ולעתים בעיקר, על פיתוח טכניקות מתוחכמות של השתקה". לפי דותן, לעתים קרובות ההשתקה נגעה לעצם האפשרות להעלות בפני בג"ץ טענות מסוימות, למשל טענה לחוסר סמכות של בית המשפט. במקרים אחרים היא התייחסה למיצוב של הצדדים לדיון ולאפשרות שניתנה לגופים מסוימים, או נמנעה מהם, להציג את עמדתם. הטכניקות הללו לא תמיד התבססו על קביעות מפורשות. לפעמים הן הוחדרו לפרקטיקה המשפטית בעקיפין ובדלת האחורית, באמירות מרומזות של השופטים בפסקי הדין שכתבו או באמצעות הערות שהשמיעו באולם בית המשפט, שהתייחסו למה שאפשר להעלות בדיון המשפטי ומה שעדיף לצדדים להימנע ממנו. המהפכה הזו, שנבנתה יש מאין על ידי יועצים משפטיים נחושים ועל ידי בית משפט תומך, יצרה כאמור את האישיות בעלת הסמכות הרחבה ביותר בעולם הדמוקרטי.
למעשה, רק בית המשפט העליון רשאי להורות ליועץ כיצד לפעול. פרט לשופטי העליון, איש לא שולט בו. שאיפתם של היועצים המשפטיים לדורותיהם להתמנות בהמשך הדרך לתפקיד שופט בבית המשפט העליון, כפי שאכן אירע ברוב המקרים, מייצרת תלות הדדית חזקה בין שני המוסדות. אם לא די בכך, לאחרונה אנו עדים לאקטיביזם מסוג חדש, שבו היועץ המשפטי לממשלה גולש מגבולות הגזרה של הרשות המבצעת גם אל הטריטוריה של הרשות המחוקקת. היועץ כבר לא מסתפק רק בשליטה על הממשלה והחלטותיה והוא החל להתנגד גם לחקיקת חוקים שנדמים בעיניו כסותרים חוקי יסוד או חוקים אחרים. כך למשל אירע בעניין החוק להסדרת ההתיישבות ביהודה ושומרון, שאליו התנגד היועץ המשפטי לממשלה. במקרה הזה, לא זו בלבד שהממשלה אינה מיוצגת על ידי היועץ המשפטי לממשלה, אלא שהוא אף התייצב בבית המשפט בבקשה שיקבע כי חוק הכנסת בטל. התנהלות תקדימית זו של היועץ המשפטי לממשלה כה שלוחת רסן ומופרכת, עד שיצא כי היא מנוגדת אפילו לעמדה שהציג היועץ המשפטי של הכנסת.
המצב הנוכחי במדינת ישראל, שבו כל ניסיון לרסן — ולו במעט — את כוחו של היועץ המשפטי לממשלה מוצג כאיום על שלטון החוק, הציב את היועץ ואת נבחרי הציבור על מסלול התנגשות בלתי נמנע. בשנים האחרונות הולכים ורבים המקרים שבהם שר בממשלה, ולעתים הממשלה כולה, מסרבים לקבל את עמדת היועץ. לא פעם, בעודם נסמכים על חוות דעת פרטיות, מעדיפים השרים לנסות את מזלם בבית המשפט ולא להישמע ל"הוראות" של הפקידות המשפטית. לפעמים מאיר להם המזל פנים.
פסק דין כזה, שעשוי לבטא רוחות של שינוי אפילו בבית המשפט עצמו, ניתן בעתירתה של פרופ' יעל אמיתי נגד שר המדע. אמיתי, פרופ' למדעי המוח מאוניברסיטת בן גוריון, הומלצה על ידי ועדה מקצועית של משרד המדע לשמש כחברה בגוף מדעי בינלאומי. טרם הבשילו הדברים לכדי מינוי נודע לשר אקוניס שאמיתי חתמה בעבר על עצומה שקוראת לחיילי צה"ל לסרב לשרת בשטחי יהודה ושומרון — והוא עצר את המינוי. בתגובה, וכשהיא נתמכת על ידי ועד ראשי האוניברסיטאות, הגישה אמיתי עתירה לבג"ץ בבקשה לבטל את הפסילה. כרגיל במצבים אלה, סירב היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לייצג את עמדת המדינה בתיק, והוא אף אסר על השר לקבל ייצוג חלופי.
אולם הפעם, בניגוד למקרים רבים בעבר, בית המשפט אפשר לשר להישמע בדיון וגם להגיש תגובה בכתב. החלטתו של אקוניס אמנם נפסלה לבסוף לגופה, אך הכרעת השופטים בכל זאת נשאה בשורה: הם אישרו את סמכותו העקרונית של השר לפסול את אמיתי משיקולים ערכיים אחרים — בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה. גם אם פסק הדין החדש לא יספיק כדי לצמצם את סמכויות היועץ לממדיהן המקוריים, עדיין יש בו משום שינוי אפשרי בכיוון הספינה. לראשונה גורמים בבית המשפט העליון מנסים לתקן את התפישה השלטת, לפיה היועץ מחזיק במונופול הייצוג. כפי שהדגיש השופט אלכס שטיין, במקרה של מחלוקת עם השר על היועץ לוודא שהוא יזכה לייצוג ראוי ודעתו תישמע:
ברם, כאשר אין באפשרותו לטעון טענות המצדיקות את עמדת הרשות, שעליה הוא חולק, עליו לאפשר לרשות להציג את עמדתה במיטבה באמצעות עורך דין אחר, מטעמו או שלא מטעמו, ובלבד '[…] שגם עמדתה החולקת של הרשות השלטונית הנוגעת בדבר תובא לידיעת בית המשפט […]'
מי פה מייצג את הציבור
לפקידות המשפטית בישראל יש אתוס. כפי שהגדירה זאת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר, אנשי הפרקליטות רואים את תפקידם כנאמנים "של הציבור בכללו" ולא כשליחים של "אינטרס נקודתי גרידא של שר, מנכ"ל וכו'". באופן מוזר, דווקא נבחרי הציבור שעומדים למבחן הבוחרים מדי ארבע שנים, נתפשים בעיני אנשי מערכת המשפט כמשקפים "אינטרס נקודתי גרידא", שכלל לא ראוי שיקבל את יומו בבית המשפט.
כך הפך שלטון העם לשלטונו של המשפטן, והיכולת לשנות את המצב המשפטי, לבטל הלכה קיימת או לקדם חקיקה ותקנות נשללה מנבחרי הציבור והפכה להיות נחלתם של עותרים ציבוריים. מצב זה דורש שינוי יסודי. אם אזרח פרטי זכאי להשמיע את קולו בבית המשפט, על אחת כמה וכמה שממשלת ישראל, המייצגת לא אזרח אחד אלא מיליוני אזרחים, זכאית להשמיע את קולה. וב"קולה", הכוונה לקולה ממש, ולא לקולו של היועץ הכל יכול.
***
מבצע מיוחד לקוראי ‘מידה’!
הנחה של 15% ברכישת הספר החדש ‘מפלגת בג"ץ’ מאת עו"ד שמחה רוטמן בהוצאת ‘סלע מאיר’.
למימוש ההטבה הכנסו עכשיו לאתר סלע מאיר, ובמסך התשלום הקלידו את קוד הקופון BAGATZMIDA
זה החל עוד בימי השופט אגרנט2
* יצחק זמיר (1986-1978) קיבל כמובנת מאליה את משרה בעלת עוצמה על הנורמות שהשאיר אהרון ברק והתערב בהחלטות ממשלה גם כשלא היה בהן דבר שנגד את החוק. גם הוא ניצל את היותו המיצג המשפטי להטלת מורא. כך בתוקפנותו ניצל מעמדו למעשים פוליטים משהוזכר לו כי תפקידו לעזור לממשלה להוציא לפועל את מדיניותה בדרך חוקית, הגיב כאילו אין זה מן היושר. הוסיף לדרישה הקודמת להתיחסות אל דעתו כאל פסק דין, את זכותו לא ליצג את המדינה אם תסרב ואת האיסור לשכור עורך דין אחר. זאת למרות חוסר בסיס החוקי לכך.
*יוסף חריש (1993-1986) ב1993 הוגש כתב אישום נגד שני חברי ממשלה ממפלגה בקואליציה. היועץ דרש לפטרם ראש הממשלה יצחק רבין סרב מאחר שרוב נבחרי הציבור נדרשים להתפטר רק לאחר הרשעתם, ושום חוק אינו קובע מפושות מתי על שר להתפטר. גם חוק שהיה אמור להיכנס לתוקפו קבע כי שרים יתפטרו רק לאחר שהורשעו. היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש סרב ליצג את ראש הממשלה בבג"ץ על שום אי חוקיות עמדתה לדעתו. על פרקליטת המדינה דורית בייניש הוטל תפקיד כפול לייצג הן את היועץ המשפטי והן את ראש הממשלה. אהרן ברק שהיה בעת ההיא סגן נשיא בית המשפט העליון, קבע שהשאלה אינה באם חרג חריש מסמכויותיו בסרובו לייצג את הממשלה, אלא האם החוק מתיר לראש הממשלה להתעלם מחוות דעתו של היועץ המשפטי.. הממשלה טענה שכפל תפקידים זה מונע את יצוגה הנאות. אהרון ברק טען שהממשלה זכתה הייצוג מיטבי, על היועץ המשפטי לממשלה לייצג את ראש הממשלה על פי התפישה המשפטית שלו. לשיטתו היועץ הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת דעתו היא הקובעת תמיד והיא על כן עמדתה הרשמית של הממשלה והרשות המבצעת כולה. בכך קבע כי היועץ המשפטי לממשלה איננו היועץ המשפטי של הממשלה… אלא הפוסק המחייב עבורה בענייני משפט. בית המשפט העליון הגדיר את היועץ כסמכות המשפטית המכרעת בשירות המשפט הציבורי והכי חשוב: היועץ הינו כפוף לפיקוח בידי בית המשפט העליון בלבד תוך ביטול שיקולים פוליטיים של השלטון. מעתה כוחו של היועץ המשפטי נעשה חסר גבולות. כנהוג עד אז אם עניין אי חוקיותו של מהלך זה או אחר אינו חד משמעי ולדעת הממשלה אין במעשיה דבר עברה היא יכלה לא לקבל המלצותיו ולהגן על עצמה בבית המשפט, שכן גם בין משפטנים קימים חלוקי דעות. משבית המשפט העליון קבע את מוחלטותה של חוות דעת היועץ, הוסרה גם מגבלת הצניעות של בעל משרה המודע לשיקולים אחרים. בפסיקתו השתלטנית של אהרון ברק וחזרתם של משפטנים על כל דבריו, החסרונות: או שהיועץ כמי שמקורב אצל הרשות ומייעץ לה יתקשה בחקירתה או בהעמדה לדין, או כפי שמתגלה במציאות, יועצים משפטיים מונעים להראות עצמאיים ובכך אינם מסייעים לממשלה להשיג מטרותיה במסגרת החוק ואינם מייצגים אותה כראוי בבית המשפט.
בנסיון לתקן את המעוות מינה שר המשפטים צחי הנגבי ועדה בראשות לא אחר מהשופט מאיר שמגר, אותו מאיר שמגר שבהיותו היועץ המשפטי היה האחראי לחלק מהותי מהקילקולים. הוא החזיר את קביעתו של השופט אגרנט שהסמכות האחרונה בשאלת מדיניות היא של הממשלה, ועצתו של היועץ המשפטי אינה מחייבת אותה עוד קודם להכרעת בית המשפט. אלא ששמגר פסל חלוקת תפקידים כיון שלדעתו חלוקה של סמכויות עלולה ליצור תחרות של מאבקי כוח מיותרים וסירבול ואף כפילויות וחוסר עקיבות במערכת.. לפתרון הבעיות המליץ "כי ייעשו מאמצים למתן את המתחים הפנימיים". התוצאה שהבעיות לא נפתרו אלא אף הוחרפו. הועדה לא הציעה דרך לתיקון מעוות זה של התעלמות ממהות השפיטה הבנויה על בחינה והכרעה בין צדדים מנוגדים אשר צריכים להיות מיוצגים ולהשמע. לא צריכה להתקיים "אחידות" כאשר מדובר במשפט. שמגר גם הביע דאגה להנמכת מעמדו של היועץ…לב העניין הוא שבידי היועץ כח רב מדי. מאיר שמגר גיבש את תפישתו בהיותו בעבר פרקליט צבאי ראשי. לדבריו, "בצבא ידעו שחוות הדעתו היא המחייבת על פי דין ונוכחותו בישיבות לא נועדה לשתיקה אלא להבעת דעתה" לתפישתו, דעתו של התובע היא אשר צריכה לקבוע, גישתו החד מימדית לא השתנה גם לאחר שכהן כנשיא בית המשפט העליון! מכך מתבררת גישת שפיטתו ובתור העומד בראש את שהעביר לשאר!
במצב כיום במדינת ישראל מוענקת לאדם אחד ליועץ המשפטי שאינו נבחר ציבור ושאינו מחויב לתת את הדין, הזכות החוקית לבטל מדיניות ממשלתית או אף להכתיב מדיניות משלו. סמכותו חלה על כל ההבטים של השלטון. הוא הקובע מי רשאי לכהן כשר במשרד מסוים ומי לא. כך התגלגלו העניינים בלא כל תוקף חוקי. הממונה על "שלטון החוק" פועל ללא כל סמכות חוקית. זהו אחד העיוותים הרבים של הדמוקרטיה הישראלית בידי מערכת משפט. עו"ד דוד ליבאי, פרופסור למשפטים ועורך דין פעיל שכיהן כשר המשפטים מטעם מפלגת העבודה, טען כי כל ניסיון להחליש את היועץ המשפטי "מערער את שלטון החוק" זוהי טענה של איש הממסד המשפטי ולא פוליטיקאי שמחוייב בראיה רחבה של השלטון. נשווה את הממשלה לאדם פרטי או בעל תפקיד או גוף מוסדי כלשהו, האם יבחרו אלה עורך דין ליעוץ או ליצוג אם הוא גם תובע? ועוד יותר אם הוא גם שופט? חמור מכל זהו חסול זכותו של בעל דין ליעוץ וליצוג משפטי לפי נקודת ראותו, זהו קעקוע יסודות המשפט. כיום אי מתן זכות לטיעון וליצוג נאות הינה נורמה בכל הערכאות. שופטים פוקדים על באי כוח של בעלי דין מה לטעון ומה לא בהתאם לתוצאה הרצויה להם במשחק המכור מראש, מעל לראשם של אלו האחרונים. כיום בישראל משפט ראוי לשמו על פי רוב כנורמה אינו קיים.
יש להוציא את משרת היועץ המשפטי לממשלה ממשרד המשפטים. המצב דומה לזה שהיה לבן גוריון מול המפלגה הפרוגרסיבית ששלטה במשרד המשפטים ולכן הקים בן גוריון את משרת היועץ כנגד משרד המשפטים. ניתן לכפיף למשל את המשרה למשרד ראש הממשלה. בכל מקרה יש לחזיר את המשרה לקשורה לכל ממשלה כפי שהיה עד אהרון ברק שהיה מקרה יוצא דופן כאשר מנחם בגין בקשו להשאר, וחסל סדר כהונת שבע השנים. גם כמובן להפרידה ממשרת התובע הכללי! על כל פנים אין לחזור על אותו דבר ההבל של הקמת ועדה בראשות שופט, לא מכהן ולא גמלאי. לשופטים אין כל כישורים וידע לא במנהל ציבורי לא במדינאות וניהול מוסדות מדינה, וגם אין להם ענין בכך. כל שמענין אותם הוא האדרת כוחם ויוקרתם, ולהם הערמה להשיג זאת בהנתן להם הזדמנות.
באנגליה יש שני תפקידים שונים. ראש שרות התביעה המלכותית crown persecution service. אי אפשר לפטר אותו בשרירות כמו שאי אפשר לפטר פקיד בכל משרד ממשלתי. ויש שר Attorney General פרקליט ראשי למעשהיועץ משפטי והוא שר. ראש הממשלה בוחר את השרים ויכול לפטר אותם כרצונו, כמובן בהתחשב בתמיכה של חברי הפרלמנט. יש גם Solicitor General מעין עורך דין ראשי.
כל ישראלי שחשובה לו הדמוקרטיה חירות האזרח ושילטון החוק חייב להצביע מחל כדי לעשות רפורמות במערכת המשפט. השמאל רק יחזק את הדיקטטורה המישפטית כדי שיהיה בלתי אפשרי להקים פה ממשלת ימין
לביבי היו 11 שנים לבצע רפורמה דמוקרטית במערכת המשפט, ובמקום זה הוא הגן עליה כמות שהיא ולא איפשר לבצע בה כל שינוי. עכשיו כשהוגש נגדו כתב אישום הוא הפך לבלתי לגיטימי לצורך ביצוע מלאכה זו.
יש דרך לרתום את הציבור כולו לשינוי. אך לשם כך יאלצו תומכי נתניהו האדוקים להפסיק לדבר מפוזיציה, להיות עקביים בעמדותיהם גם כשהדבר אינו נוגע לנתניהו אלא גם לכלל אזרחי ישראל, ואפילו אלה הערבים. כמו כן, עליהם להפסיק להתנשא על השמאל-מרכז ולגנות אותו כאילו אינו חלק מהעם או אינו "העם האמיתי". לבסוף, על הימנים לדרוש ממנהיגיהם יותר, לבקר אותם, ולהציב בפניהם סטנדרט גבוה של התנהלות פוליטית וציבורית.
אם הימנים ישכילו לעשות את כל אלו, הם יוכלו לצאת יחד עם השמאל למאבק להקמת מנגנוני ביקורת אפקטיביים על כל מערכות אכיפת החוק. אנשי שמאל-מרכז רבים רוצים בזה גם, אך אינם מוכנים להיות אידיוטים שימושיים בידי הימין המתנשא וגבה-הלב המדבר מפוזיציה ולוקה בצביעות.
חזרו לדבר אל השמאל-מרכז כאזרחים שווים ושותפים שלכם, הפסיקו להסית ולפלג, דרשו גם ממנהיגיכם ובפרט מנתניהו לקצת יותר צניעות ומידות טובות ופחות אלימות שקרים ותככים, ואני מבטיח לכם שיחד נוכל להיאבק ולשפר לטובה את מערכות אכיפת החוק, אבל לא שניה לפני
מדוייק!!
יש דרך לרתום את הציבור כולו לשינוי אך לשם כך ייאלצו השמאלנים להפסיק לדבר מפוזיציה, להיות עקביים בעמדותיהם גם כשהדבר אינו נוגע לנתניהו אלא לאנשיהם ולשלוש רשויות השליטה שהקימו אנשיהם כדי לרמוס את הדמוקרטיה: הרשות המחוקקת – "אנשי הרוח", הקובעים נורמות חברתיות ומדיניות וקובעים מה ראוי ומה לא; הרשות השופטת – התקשורת, החורצת גורלות ופוסקת מי מהאזרחים אשם ומי זכאי; הרשות המבצעת – מערכת המשפט ובעיקר בג"ץ, הקובעת בפועל מה ייעשה במדינה ורומסת את עמדת הכנסת והממשלה, בגיבוי אנשי הרוח והתקשורת המאתרגים אותה.
כמו כן, על אנשי השמאל להפסיק להתנשא על מצביעי מירי רגב, דוד אמסלם, אמיר אוחנה, דוד ביטן ומירי רגב ולגנות אותם כאילו אינם מבינים מהי דמוקרטיה.
לבסוף, על השמאלנים לדרוש ממנהיגיהם יותר, לבקר אותם, ולהציב בפניהם סטנדרט גבוה של התנהלות פוליטית וציבורית:
מקום ראשון בכחול-לבן – בני גנץ: הונה את משטרת ישראל והוציא ממנה ללא מכרז ובעזרת קשרים אישיים עם מפכ"ל המשטרה אלשייך 4 מיליון שקל מכספי הציבור לטובת החברה שלו – "המימד החמישי". אלמלא פשטה החברה את הרגל הוא היה מוציא עוד 50 מיליון (על פי דו"ח מבקר המדינה).
מקום 2 – יאיר לפיד: נהג להיפגש עם בעלי "ידיעות אחרונות" נוני מוזס במקומות מסתור כדי לקדם את החוק לסגירת "ישראל היום" תמורת מיליוני שקלים לחשבון הבנק שלו (על פי עדות של נוני מוזס). העביר מיליוני שקלים לפרסום סמוי בקבוצת "ידיעות אחרונות" בזמן שאשתו עבדה שם.
מקום 4 – גבי אשכנזי: בית המשפט המחוזי אישר תביעה ייצוגית נגדו על הונאת משקיעים בלמעלה מ-100 מיליון שקל.
מקום 21 – אלעזר שטרן: הדליף מסמכים סודיים ליאיר לפיד וחויב לשלם פיצויים לחייל חננאל דיין בעקבות ההדלפה שפגעה בפרטיותו של החייל, כי לפיד עשה שימוש פומבי במידע הסודי.
מקום 22 – מיקי לוי: תפר תיק והעיד עדות שקר בבית המשפט, בדה ראיות והדיח פקודים שלו להעיד עדות שקר. כשהיה מפקד מרחב ירושלים (בימי אולמרט) ניסה לעצור את נדיה מטר מ"נשים בירוק", שהפגינה ברישיון. בעקבות התנהלותו סולק משירות פעיל ל"השתלמות" בארה"ב.
מקום 23 – עומר ינקלביץ', נערת השעשועים של גנץ: סולקה מהשירות הציבורי לאחר שמעלה בכספי ציבור על ידי החתמות שעון נוכחות בשעות שבהן לא עבדה.
מקום 26 – רם בן ברק: בתפקידו כנשיא "המימד החמישי" העביר מסמכים מטעים לעסקה המסריחה עם משטרת ישראל (על פי דו"ח מבקר המדינה).
מקום 28 – יואב סגלוביץ': שיבש חקירה ומשפט בפרשת בועז הרפז, כדי למנוע את הפללתו של הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי (על פי עדותו של גבי אשכנזי).
אם השמאלנים ישכילו לעשות את כל אלו, הם כנראה כבר לא יהיו שמאלנים. אז נצטרך לחשוב כולנו ביחד איך מחזירים לכאן את השמאל הישן והטוב, שהיה ציוני, שכיבד את היהדות ושלא השקיע את מרבית המרץ שלו בניסיונות להתנקש בדמוקרטיה.
למגיב מס' 2: כל הכבוד. תשובה מעולה, להמשך ההתנשאות של המרכז-שמאל, אפילו בדיון שכל עניינו כיצד משתפים פעולה לשיפור מערכות הממשל בישראל ובכך גם את איכות חיי האזרחים.
כל דיון בסוגיות אלה יתחלק לשני חלקים:
א. דיון רעיוני- עקרוני, ובו מחלוקת יסודית בין הגישה הליברלית-שמרנית, בתיקונים במתחייבים מלקחי-עבר ומשינויים שרצופים הנובעים מההתפתחויות הטכנולוגיות והשפעותיהן על חיי היום-יום. ב. דיון מעשי-תפעולי, ובו ניסיון להחזיר את מקור הסמכות במדינה לריבון (העם ולא שום גורם אחר), כמתחייב בדמוקרטיה אמתית, מול גישה אינדיבידואליסטית משפטיסטית, המבקשת להחליף את הדמוקרטיה הקלסית, בשלטון אליטיסטי שמוקדו במערכת המשפט.
בדיון נפילי זה, שאלת נתניהו, עם כל חשיבותה, היא משנית. היא חשובה רק כאשר מרת הדיון היא להחליף בכל מחיר ובכל דרך את ראש הממשלה המכהן, מפני הוא מהווה מכשול מרכזי על דרכו של השמאל-מרכז לבצע בישראל מהפך שלטוני אידאולוגי (ובכלל זה אנטי-יהודי ואנטי-ציוני) שיתאפשר רק עם החלשתו המהותית של גוש הימין, החלשה שתושג אם יודח לאלתר ראש הממשלה נתניהו.
גם למי שיש ביקורת על נתניהו, מבין שהשאלה האמתית גדולה הרבה יותר מהשאלה מתי בדיוק יעמוד נתניהו לדין והאם ייצא זכאי או חייב ובאילו סעיפי אישום בדיוק.
הדיון המשפטי במקרה של נתניהו, יאלץ להתייחס לשאלות יסוד, שבהן אסור להניח לפרקליטות או לבג"צ לקבוע הלכות-מוצא ועקרונות ציבוריים – אלה שמורים למחוקק. משפט נתניהו בתיקים 2000 ו- 4000 מושתת על ניסיון של המערכת המשפטית לקבוע תקדים שבו, עפ"י דעת הפרקליטות בלבד, יוחלט גם במקרה זה וגל לעתיד לבוא, מתי וכיצד משתנה "סל העבירות" המוכרות בחוק הישראלי, ומי מוסמך לשנותו. אני, למשל, כופר בטענה שפרסום חיובי בתקשורת המתייחס לפוליטיקאי, יכול להיחשב כשוחד אם אותו פוליטי קיבל אי פעם בקריירה שלו החלטה הנוגעת לאמצעי התקשורת או בעליו, שהביאה לו רווח כספי. לדידי, אם אין דרך לפסוק לפוליטיקאי פיצויים על נזקים שגרמו לו פרסומים שליליים, ועל ענישה גם לפי חוק לשון הרע על פרסומים אלה – מה שאיננו נזק מוחשי גם איננו תקבול מוחשי.
במילים פשוטות: התעלמנו יותר מדי זמן מיותר מדי סוגיות בעייתיות, ופתרון משבר הפנים שלנו מחייב עתה לצלול לעבי הקורה, כפתרון חירום לאומי.
מי שיכול ויודע איך לעשות זאת צריך להיות ראש הממשלה הבא.
אני בעד שאהרון ברק שהפך צלם ענק בהיכל ילך. הוא הרי הישתלט על המון מקומות . ורוח של האח הגדול הזה כמו בסרט של אורוויל מרחפת עלינו. אבל הוא חייב לקחת איתו יד ביד את התאום שלו הגמרא. היא הרוח בכנפיו. מסייעת לו במיליון ואחד דרכים. והוא מסייע לה ולא סתם. על שניהם לדעת שאדמה זו מדברת צועקת בתנך בשפת התנך במטריקס התנך. חושבת תנך יודעת תנך מבינה משכילה בתנך. וזה ניקרא נבואה. הם כהונה והיא הכי מיכל נבואה. כל הסדר שלה שונה, מימה שכופים וניכפה עלינו. הם נאחזים בעבותות בגלות. בעוד שאדמתנו חפה מגלות אלפיים שנה .עיברייה היא יותר מיכל. וגם מדרגת משדרגת. לא נישארת באותו מקום. זה מה שהם רוצים ליתקוע אותנו. מה אוהבת הכהונה לסוגיה את עגל הזהב של אהרון הכהן מראה כמה היא לא מתאימה להנהגה. מול המיבחן הראשון אהרון התנכי קרס לא מסוגל להנהיג. ניגרר אחרי זנבות אספסוף ועשה עגל הזהב. כמה דומה להיום אכן שוב עגל הזהב שולט. מעורר אימה בן המאה 21. היכניסו אותו שלוחות אהרון ברק. ראיתי את עגל הזהב בכפר האומנות שכחתי את השם שלו אבל השמאל לא לבד בסיפור . בתוכו פעילים חזק הגמרתיים וביבי והליכוד וכל הפירמידה הישראלית שאוהבת את השוחד הזר שניכנס במיליארדים למדינה ועושה בנו שמות.
צריך להבין שעידן חדש התחלה קשורה בהחלפת סוגי הכהונה בנבואה. זו חגורת התנך האמיתית והיא שלנו. לפי זהותה שזה- התנך . לא הגמרא ולא אהרון ברק . שמכילים המון זרות קומניזם אנטי לאומיות וגלות. התנך אומר שהכי למעלה זו הנבואה. זהו הסדר הנכון שלנו. מיתחת כל השאר .המלוכה שזה הפרלמנט בימינו, והכהונה העסקנית.
ישראל מיתחת לשטח מדורדרת וזה כואב כל כך. הכי כואב על הדורות היפים הצעירים שלנו. כאילו מה מוכרים למתוקים אלו. שהצלחה זה כסף כסף כסף. כמה שגתה המדייה כולה עגל הזהב.
תם עידן תמו אלפיים שנה נוספות. כל הנהרות חוזרים לים . כל הסודות חוזרים לתנך. כל השורשים שבים אליו. אנחנו עדיין לא שבנו. חיים באדמה תנכית ועוינים אותה. כל העולם ניכנס בחזרה לדפי התנך כי הוא רלוונטי אולי הכי מיכל למאה 21. שכחו שהוא ספר נבואה בעיקר. בשורתו כולה נבואת עתיד ושיבה לגן עדן. לפי הגמרא הוא עבר, לפי הנבואה הוא עתיד .לפי הכהונה לסוגיה הוא לא רלוונטי, לפי הנבואה הכי רלוונטי בעולם. לפי שכלתנות הגמרא אהרון ברק הוא אנכרוניסטי, לפי פנטזייה המאה 21 הוא הכי חשוב.
מי שלא העביר ביקורת על שלטון בג"ץ כשהם הדיחו את אולמרט מתפקידו,
והכניסו לכלא את קצב הירשזון והרב הראשי ובניו של שרון,
לא יכול לבוא בטענות על שלטון בג"ץ, רק כשזה נגד המועמד הפוליטי שלהם.
החרדים והדתיים היו נגד שלטון בג"ץ תמיד (לטענתם, בג"ץ היא הרמת יד כנגד תורת משה!),
ולכן ההתקפות שלהם נגד בג"ץ הם התקפות ערכיות (אם כי לא מוצדקות ומיושנות)
אבל הימין האמיתי, וראש הממשלה נתניהו בכללם, שהגנו (ובצדק) לכל אורך הדרך על מערכת המשפט,
לא יכולים להעביר היום ביקורת על שלטון הבג"ץ רק בגלל שזה לא טוב למועמד הפוליטי שלהם.
קוראים לזה ביקורת פוליטית.
זאת צביעות.,אף אחד לא יכול לקחת את זה ברצינות.
תודה לך יצחק, פרשננו לענייני ביקורת.
בפעם הבאה שארצה לבקר מישהו אדאג לפנות אליך לקבלת אישור מראש
דבריך הם דמגוגיה צרופה ולכן אינם ראויים.
מי שלא דרש לחקור איך הנשיא קליגולה פרס הקפיץ את הוצאות משכן הנשיא מ-40 מיליון ל-60 מיליון בשנה בעודו שוהה שם בגפו; ואיך הוד מעלתו
שמעון פרס ערך לעצמו מסיבת יום הולדת ב-11 מיליון שקל; ואיך אל צ'אפו ברק קיבל 3 מיליון דולר ל"מחקר" (מה בדיוק הוא חקר?); ואיך אותו אהוד ברק שהיה איש צבא ועובד מדינה הפך בן לילה לאוליגרך שאהוד אולמרט מספר עליו כי קיבל שוחד מעסקאות הנשק של מדינת ישראל; ואיך אותו ברק ואשת חיקו נילי פריאל פונקו בסוויטות מלון יקרות מעבר לים על חשבון משלם המסים בישראל; ואיך הגביר המהודר אבי גבאי התמנה בשנת 2007 למנכ"ל בזק בשכר של 175 אלף שקל בחודש + בונוסים ואופציות וצבר כמנכ"ל המונופול ה"תחרותי" בזק 52 מיליון שקל (לפני מס) במשך 5 שנים –
לא יכול לבוא בטענות לנתניהו שקיבל שמפניה וסיגרים מחבר מבלי לתת לו כל תמורה על כך.
זאת צביעות: אכיפה סלקטיבית זה מוכיח שלא החוק או הצדק עומדים לנגד עיניו של האוכף אלא הכוונה להציק ולהזיק למגזרים/פוליטיקאים/מפלגות מסוימים.
הממשלה מייצגת לכל היותר את רוב העם ובמקרה של ממשלת מעבר גם זה לא. לעתים הממשלה מייצגת רק את האינטרס האישי של חבריה.
מערכת המשפט מייצגת את האינטרסים של המדינה ותפקידה להגביל את הכח של הממשלה. יש גבולות, מה אפשר ומה אי אפשר.
כל עובד מדינה, פקיד במס הכנסה או רופא בבית חולים ציבורי, שהיה מקבל מתנות באלפי דולרים מאנשים שהוא מטפל בעניינם במסגרת תפקידו הציבורי היה מועף באופן מידי מעבודתו ועומד לדין.
אצל מר נתניהו משום מה הנורמות אחרות ופתאום כל עבדי המלך מסבירים לנו שזה בסדר ולא נורא והכל עורבא פרח… ההתנהגות של האדם הזה עבריינית.
ניראה שלא הבנת את מהות הדיון כאן.
אתה חוזר ומדקלם השמצות שלא הוכחו עדיין ובכל מקרה לא שייכות לעצם הדיון כאן !
לדעתי מהות הדיון היא לעשות דה לגיטימציה למערכת המשפט בשירות נתניהו.
נתניהו עצמו הודה שקיבל מתנות ואמר שזו לא בעיה (שוחד בלי כסף זה כמו…), מה לא הוכח בדיוק ?
אבל מדברים פה על היועמ"ש וסמכויותיו, איך "לדעתך" הדיון פה הוא על ביבי ודה-לגיטימציה?
זה החל עוד בימי השופט אגרנט1
עם קום המדינה ממשלתה הזמנית של מדינת ישראל העצמאית התכונה להשאיר את הפיקוח על הליכים פליליים בידי שר המשפטים. התובע הכללי לא הוזכר כלל, דובר על תפקיד שונה – עובד מדינה שיכונה "היועץ המשפטי לממשלה", שתפקידו להגיש לממשלה על פי דרישתה חוות דעת משפטיות לא מחייבות. עם כינונה של הממשלה הקבועה רצה ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון משקל כנגד משרד המשפטים שהיה בידי שר המשפטים פנחס רוזן מהמפלגה הפרוגרסיבית. תפקידו היה לתת יעוץ משפטי לממשלה ולרשויות השלטון ליצג את המדינה בפני בית המשפט. כיום היועץ המשפטי לממשלה הוא גם התובע הכללי ומחזיק כח ריכוזי מאוד, סמכויות רחבות היקף במידה שאין כמותן במשטרים דמוקרטיים אחרים. הוא גם בעל כוח פיקוחי, הוא מבקר באם הממשלה מקיימת את החוק. בידיו סמכות להתערב בשיקול דעתן של רשויות שלטון אחרות. לבקש את יושב ראש הכנסת ליטול חסינות מחבר כנסת. השתלשלות הגדרת תפקידו של היועץ המשפטי הוא ספור השתלטות בית המשפט על שתי הרשויות האחרות.
*היועץ המשפטי הראשון יעקב שמשון שפירא (1950-1948), שאף להגדיל סמכויותיו ושכנע את שר המשפטים פנחס רוזן, שעליו להעביר לידיו גם את סמכויות התביעה. בכך ממשלת ישראל העניקה סמכויות נרחבות לעובד מדינה שאינו נבחר ציבור ואינו נושא באחריות כלפי הציבור. זוהי סטיה חדה מהדגם הבריטי אותו התכונה הממשלה לשמר בו היה התובע הכללי חבר פרלמנט שנשא באחריות הציבורית הנובעת מכך. אלא שבתקופה זו עדיין היתה כפיפות וזהות שאינטרסים מוחלטת בין היועץ לממשלה לבין הממשלה אשר היתה רשאית לפטרו.
*חיים כהן (1960-1950) כיהן חודשים אחדים הן כשר המשפטים והן כיועץ המשפטי לממשלה (בטרם הורכבה הקואליציה). משאיבד את משרת שר המשפטים עקב החזרתה משיקולים קואליציונים לפנחס רוזן, ניסה להיות עצמאי ותבע את חבר הכנסת מהקואליציה מבלי להודיע על כך לממשלה. עתון הארץ – זה העתון המצדד כיום ב"שלטון החוק" של היועץ המשפטי ביקר קשות את המהלך בטענה שיש לרסן את היועץ על ידי כך שאו שיהפך לשר נושא באחריות או יהיה כפוף מוחלטות לשר המשפטים.
*גדעון האוזנר (1962-1960), דרש עצמאות מוחלטת, בלחצו קמה ב- 1962 ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט. הועדה קבעה שהיועץ המשפטי הוא "חופשי ועצמאי" אם כי עליו להתייעץ עם שר המשפטים, במידה והשר חולק על דעתו יש לו זכות וטו וזכותו ליטול לעצמו את סמכויותיו של היועץ המשפטי. יחד עם זאת הועדה ניסתה לכונן את מעמדו החוקתי של היועץ המשפטי לממשלה כפקיד ציבור בעל שיקול דעת שיפוטי העומד בראש מערכת התביעה הכללית.. כאן לראשונה נקבעה הזהות שבין משרת התובע הכללי ליועץ המשפטי, כיון שלדעת הועדה או לדעתו של אגרנט, ריכוזיות זו הינה ראויה…בתור התובע הכללי עליו ליצג האינטרס הציבורי ושמירה על קיום החוק ולעמוד בראש התביעה הכללית. בתור היעוץ המשפטי לממשלה עליו לתת יעוץ משפטי לממשלה ולרשויות הממלכתיות האחרות. כמו כן יעוץ וסיוע לממשלה בהכנת חקיקה. לדעת בית המשפט ולדעתו בלבד, על היועץ המשפטי להיות בעמדת כח חזקה יותר מהממשלה, כדי שלאליטות השלטוניות לא תוכלנה להשתמש במערכת והתביעה וגם היעוץ… למטרות אינטרסנטיות. הנחת היסוד המובלעת כאן היא שלמוסדות השלטוניים הנבחרים להם בלבד אינטרסים אנוכיים, משמע עניינם אינו קידום מדיניות לטובת המדינה. לשיטת בית המשפט משילותן של האליטות השלטוניות הנבחרות היא פגיעה ביסודות הדמוקרטיים המערכת המשפטית לעולם נקיה מאלו, ורק בית המשפט מציל את הדמוקרטיה… ———–כך בהקצנה עיוות את מהותה של הדמוקרטיה, בית המשפט הוא הגוף אשר מעצם הגדרתו הינו לא דמוקרטי אשר כופה את דעתו הבלעדית. תוך כדי פסילת המערכת המדינית עשה את שהוא פוסל באחרים נטל את השררה. באשר לכפל התפקידים של היועץ, משרתו של היועץ המשפטי לממשלה אינה דומה לזו של התובע הכללי במדינות בהן היא קיימת וטעות היא להשוות בינהן. התובע הכללי שם הוא אישיות פוליטית והוא חלק מהממשלה. אחריותו היא בקביעת מדיניות תביעה ולא בידיו ההחלטות חקירה והעמדה לדין של מקרים מוגדרים.
*מאיר שמגר (1975-1968), לשעבר הפרקליט הצבאי הראשי. בשנת 1968 הוכנס לחוק יסוד הממשלה תיקון בו נקבע כי "שר הממונה על ביצועו של חוק רשאי ליטול לעצמו כל סמכות, למעט סמכות בעלת אופי שיפוטי, הנתונה על פי אותו חוק לעובד מדינה". זמן קצר לאחר מכן, נסע שמגר בשליחות ושר המשפטים שפירא התכון כנהוג להחליפו. שמגר טען שסמכויות היועץ המשפטי לממשלה הנן "בעלות אופי שיפוטי", והשר אינו יכול ליטול אותן לעצמו. התפישה לפיה העומד בראש התביעה (כיון שהיועץ הוא גם תובע…)– שהינה צד ובעלת עניין בכל תיק פלילי גם ממלא תפקיד שיפוטי ולא תפקיד של עריכת דין, זרה להגדרה של משפט. השר שפירא ויתר על הזכותו ליטול לעצמו את סמכויותיו, ובכך השמיט מידיו אמצעי חשוב להבטחת הכפפותו של היועץ לממשלה. לשמגר נתאפשר להנהיג שינוי מהותי בהגדרת המשרה: לפיה היועץ הינו שופט שומר צעדי הממשלה. לפי השקפתו, היועץ המשפטי ממלא תפקיד שיפוטי ועליו להיות הפוסק שלה בענייני משפט. אם דעתו אינה נוחה מצעדי הממשלה, הרי שזכותו לסרב לייצגה או אף לשלול מעורכי הדין האחרים במשרדו רשות לעשות כן. בשל אותה תפישה החליט שעליו אף ליזום מהלכים. על כן, נהג לפרסם את חוות דעתו המשפטית, והפיצה כנורמה מחייבת. כך צבר מאות חוות דעת משפטיות המשמשים את פקידי משרד המשפטים. מעורבות היתר שלו בפיקוח על פעולותיה של הממשלה גם הובילה אותו לתחומי הפעילות העיקריים של הממשלה אלו הם דוקא התחומים הפוליטיים ובהמשך אף הדיפלומטיים ולא שיפוטיים, אשר הושא לא היה אמור לעסוק בהם, שעד אז היו סגורים בפני היועץ המשפטי אלא אם כן נדרשה חוות דעתו. דרך פעולה זו התאימה לו מבחינת העוצמה שהוא החזיק אך גם לרצון בית המשפט להשתלט על עניני המדינה, ושלתוכו הוא עתיד להשאב בתיזמון המתאים על פי שיטת הותק להיות לימים גם נשיא בית המשפט העליון.
*אהרן ברק (1978-1975) המשיך בהרחבת התפקיד. הוא נקט בהליכים הפליליים נגד כמה מן האישים בצמרת מפלגת העבודה . כך נשתרשה הדעה –שרק יועץ משפטי בלתי תלוי באמת, וחף מכל שיקול פוליטי, מסוגל להילחם בשחיתות השלטון. אותה פעולה היא תפקידו של התובע הכללי ללא כל קשר להיותו או כמוטב אי היותו יועץ משפטי. אלא שלדעת אהרון ברק, סמכותו של היועץ המשפטי הינה לפסוק מה חוקי, וגם לאכוף פסיקתו. כאשר הגיש כתב אישום נגד אישיות ציבורית ממפלגה בקואליציה, הודיע על הענין לשרים הנוגעים רק לאחר מעשה. כפועל יוצא מתפישתו את תפקידו: שופטים אינם נועצים בפוליטיקאים לקבלת ההחלטותיהם. לאחר המהפך הפוליטי בשנת 1977 ברק נאתר לבקשת ראש הממשלה החדש מנחם בגין להשאר בתפקידו. עניין זה נוצל מאוחר יותר על ידי הממסד המשפטי להגדרת תפקיד היועץ כא-פוליטי שאינו בר החלפה על ידי ממשלה מכהנת. בשל שיקולי הרכבת קואליציה מנחם בגין שמר את תיק שר המשפטים זמנית לעצמו אך האציל את סמכויות הניהול בידי היועץ ברק שהוזמן להשתתף בכל ישיבות הממשלה. ברק מיהר לנצל את המצב לכדי קביעת המדיניות הממשלתית כולל בענייני החוץ.
כתבה פגז..
זה ברור שעש פה מאפיה שיפוטית ברורה…
מקווים שיפלו כבר
בעמוד 65 של הספר חלה טעות כותב – במקום 1992 מופיע 2012 כשנת חקיקת החוק 'כבוד האדם וחרותו'