הדיפלומט האירי שלחם למען ישראל

כאשר קונור קרוז אובריאן נפטר ב-18 בדצמבר 2008, ב'ניו-יורק טיימס' פרסמו טור הספד ארוך שתיאר את הקריירה העשירה שלו בתור דיפלומט, פוליטיקאי, מחנך, היסטוריון ואינטלקטואל ציבורי מהבולטים שקמו באירלנד. הם ציינו חלק מספריו הרבים, אך השמיטו את ספרו שהיה אולי הטוב ביותר, 'המצור: הסאגה של ישראל והציונות' – שראה אור ב-1986 ונותר עד היום אחד המשובחים שנכתבו על ישראל.

אז איך ניתוח היסטורי שכזה על הציונות ומדינת ישראל נכתב על ידי סופר אירי? בהקדמה לספר, אובריאן נזכר בימיו כנציג אירלנד באו"ם בשלהי שנות החמישים, אז מצא את עצמו מכורח סדר האלפבית יושב בין הנציג העיראקי משמאלו והישראלי מימינו. במשך חמש שנים, אובריאן נכח בדיון השנתי על "הפליטים הפלסטינים", אותו תיאר כ"ויכוח עקר, מריר ותקוע, מורכב ברובו מהתקפות חריפות על ישראל של כל המשלחות הערביות". תרומתו שלו לדיון, כך כתב, הייתה ניסיון להרגיע ולאזן:

משהו עבור שני הצדדים, אבל לא יותר מדי. כאשר יצאתי מאולם הדיונים אחרי דברי הראשונים בנושא הזה, פגשתי חברה, עיתונאית אמריקנית. היא שאלה אותי איך הלך הנאום. אמרתי לה שבסופו הודו לי שני השכנים שלי, גם הנציג העיראקי וגם הנציג הישראלי.

"אלוהים!", היא אמרה. " זה היה עד כדי כך גרוע?"

עם הזמן, אובריאן פיתח קשרי חברות עם שני השגרירים הסמוכים מה שהוביל לכמה רגעים בלתי נשכחים, כמו במהלך נאום רע במיוחד של הנציג האמריקני עדלי סטיבנסון שניסה להכחיש כל מעורבות של ארה"ב בפרשת הפלישה למפרץ החזירים בקובה:

בזמן שהנאום נמשך והתארך, גדעון רפאל [השגריר הישראלי לאו"ם], שרבט דבר מה במחברתו, פניו חתומות. האיים הקריביים אינם אזור בעדיפות גבוהה עבור ישראל וכאשר היה מגיע תורו להצביע, גדעון היה כנראה מצביע ביחד ארה"ב ושומר לעצמו את דעתו האישית על פרשת מפרץ החזירים.

סיכומי הטיעונים של סטיבנסון היו אפילו מביכים יותר משאר הנאום. "סיפרתי לכם על פשעיו של פידל קסטרו נגד האדם", אמר, "אך ישנם פשעים גרועים יותר: רשימת הפשעים של קסטרו נגד אלוהים". חלק מהנציגים באולם נראו כבר עייפים וחולים. "פידל קסטרו ביצע…", סטיבנסון הפך את הדף, הציץ בעמוד החדש והמשיך: "ברית מילה לחירויות של הקתולים בקובה…". לפתע גדעון הרים את ראשו מהמחברת ופנה אלי. "תמיד ידעתי שיאשימו אותנו גם בזה במוקדם או במאוחר", אמר"

מערכת היחסים שהתפתחה בין אובריאן לשגריר העיראקי הובילה לשיחות רבות בשנים 1956 ו-1957, בתקופה בה היו עוד חוגים פרו-מערביים בקרב ממשלת עיראק. אך לאחר ההפיכה הצבאית במדינה ב-14 ביולי 1958, חברו לא שב עוד לעצרת האו"ם:

באופן די תמים לאור הנסיבות, שאלתי את שכני החדש ששימש כראש המשלחת העיראקית החדשה האם ישנן חדשות כלשהן מקודמו בתפקיד. בלי להניד עפעף, ובמבט נטוע אי שם בחלל, הוא אמר מילה אחת: "נתלה!". זאת המילה היחידה שהוא אמר לי אי פעם"

לאחר שעזב את האו"ם ב-1961, אובריאן לא הקדיש תשומת לב מיוחדת למזרח התיכון, אך ב-1981, לאחר שפרש מעמדת העורך הראשי של עיתון ה'אוברזבר', החליט לנסוע לאיזור כדי "לראות מקרוב ולעצב דעה משלי, ללא הענות מוגזמת לדעתם של מומחים, או דעתם של עמיתים בכלל".

בשנה שלאחר מכן, אובריאן החליט לכתוב "ספר אקטואלי קצר" על המזרח התיכון, אך ככל שקרא וחקר בנושא הספר התפתח בדרכים בלתי-צפויות. בסופו של דבר ולאחר שנים ארוכות, אובריאן הוציא תחת ידיו יצירת מופת של מחקר מדוקדק וכתיבה יפהפייה, שמהווה הרבה יותר מעוד ספר של היסטוריה פופולרית. בהקדמה הוא כתב כך:

הסיפור שאני מספר הוא סיפור אמיתי, והוא מסופר עם כבוד לכרונולוגיה (שהיא שליטת הכל), ללא המצאות או כוונות תעמולה, וללא קישוטים: יש מספיק צבע בחומר עצמו ואין שום צורך להוסיף לו עוד"

המשפט הראשון בפרק הראשון של הספר הוא: "האם לישראל יש זכות להתקיים?", והמשפט האחרון, 661 דפים לאחר מכן, מציין כי למרות שהייתה ירידה קלה באלימות באזור, "מה שלא נראה באופק הוא סופו של המצור". יותר משלושים שנה לאחר מכן, הספר שכתב קונור קרוז אובריאן עדיין רלוונטי ועדיין מגלה לקורא בו דברים חדשים.

הטור התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.