"אין סיבה שרוסיה לא תהיה דמוקרטיה אמיתית": ראיון עם מיכאיל חודורקובסקי

אי אפשר שלא לשים לב שהאבטחה סביב מיכאיל חודורקובסקי נראית דלה מאוד. אני אומר לו שהכרתי לא מעט אנשים שהיו על הכוונת, כולל רוסים: חלקם נקטו בגישה פטליסטית בנוגע לאבטחה, אחרים עמדו על המשמר ללא הרף. היכן הוא נמצא על הקשת הזו? קרוב לקצה הפטליסטי, הוא משיב. אם ההחלטה להרוג אותו התקבלה על ידי הקרמלין, הרי שיש מעט מאוד שהוא יכול לעשות כדי להגן על עצמו.

יש בכך נחמה, הוא אומר בחיוך: "אני יודע עד כמה כולם ברוסיה חובבנים". לפי המסורת, נראה שכל רוסי הוא מומחה להכל, הוא ממשיך. "לעולם לא תשמע רוסי אומר 'אני לא מומחה בתחום הזה אז אני לא יכול לענות לך על השאלה'". ומה אם צוות של מתנקשים יגיע לחסל אותו? "עם כמה אמצעי אבטחה בסייסים וקצת מזל, אני אוכל לעשות את החיים שלהם קצת יותר קשים".

חודורקובסקי הוא אדם קר רוח, בעל חוש הומור אפל האופייני לרוסים. בימים אלה הוא מקדיש את רוב זמנו לקידום זכויות אדם, אך עדיין קיימת סביבו ההילה של איש עסקים מצליח ביחד עם חוסר מנוחה מופגן. יחד עם זאת, הוא גם מהורהר מאד, חושב רבות לפני שהוא משיב על שאלה ובוחר בקפידה את המילים. בשנת 2009, כאשר חודורקובסקי היה האסיר הפוליטי המפורסם ביותר ברוסיה, המלחין האסטוני ארבו פארט הקדיש לו סימפוניה והסביר: "אין צורך להציג אדם כמו מיכאיל חודורקובסקי". אך בכל זאת אזכיר כמה פרטים קצרים. חודורקובסקי נולד ב-1963 להורים שהיו מהנדסים במפעל במוסקבה, אביו היה יהודי ואימו נוצרייה. כבר מילדות איש העסקים העתידי גילה חוש כלכלי מפותח, למרות שהיה באופן פרדוקסלי קומוניסט נלהב, ובזמן לימודיו באוניברסיטה שימש כקצין בקומסומול, תנועת הנוער של המפלגה.

במפגש עימו בלונדון אני שואל האם האמין שהקומוניזם יימשך לנצח. "כמובן", הוא עונה אך מחדד: "חשבנו שהקומוניזם האמיתי עדיין לא הגיע". הוא נזכר בסיסמה שראה בתערוכה במוסקבה שהציגה את הישגי הכלכלה הלאומית. היה זה ציטוט מפני ניקיטה חרושצ'וב מהקונגרס של שנת 1961, אם כי שמו לא הוזכר בתערוכה: "המפלגה מתחייבת כי הדור הזה של העם הסובייטי יחייה תחת קומוניזם". כמו רבים אחרים, גם חודורקובסקי פנה בסופו של דבר נגד האידיאולוגיה הסובייטית שהפכה לדת מדינה, אך כאשר הוא מדבר על הקומוניזם הוא אינו משתמש בטון של הוקעה מוחלטת. הסיסמה הידועה האומרת כי "מכל אחד כפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו" היא קונספט עוצמתי, כזה שבני אדם עדיין נאבקים להגשים בדרכים שונות.

כאשר גורבצ'וב עלה לשלטון ב-1985 הדברים השתחררו מעט, וחודורקובסקי שהיה אז בראשית שנות העשרים לחייו נכנס לעסקים: ראשית בית קפה, לאחר מכן עסק לייבוא וייצוא, ועוד ועוד. אני שואל אותו האם הוא מאמין שנולד עם הגֵן לעסקים, כפי שאחרים נולדים עם כשרון למוזיקה או לספורט. "אני לא בטוח", הוא אומר וממשיך: "הכשרון שלי בעסקים לא היה בחדשנות או בהמצאות חדשות, אבל תמיד ידעתי איזה רעיון חדש יכול להיות מוצלח, לא פחדתי לקחת סיכונים והייתי טוב בארגון של דברים". ב-1989 הוא הקים את 'מנטפ', אחד מהבנקים הפרטיים הראשונים ברוסיה, שבהמשך רכש את השליטה בחברת הנפט 'יוקוס'. מומחים לתחום כתבו כי הייתה זו חברה נדירה בנוף הרוסי, שפעלה על פי סטנדרטים מערביים יחסית של שקיפות והוגנות, וחודורקובסקי הפך לאיש העשיר ברוסיה עם הון שהוערך ב-15 מיליארד דולר.

לבוס ולדימיר פוטין היה כלל אחד: תעשה כרצונך במגרש המשחקים העסקי אבל תישאר מחוץ לפוליטיקה, וחודורקובסקי הפר את הכלל הזה שוב ושוב. בשנת 2001 הוא הקים את ארגון 'רוסיה הפתוחה', שמטרתו קידום ערכים דמוקרטיים. הארגון הממוקם בלונדון ובחבר הנאמנים שלו נמצא בין השאר הנרי קיסינג'ר, החל לבקר את הקרמלין על שחיתות. חודורקובסקי מימן כלי תקשורת עצמאיים ומפלגות אופוזציה, ואפילו דיבר על האפשרות להתמודד בעצמו על הנשיאות מול פוטין. באוקטובר 2003, לבוס נמאס. חודורקובסקי נעצר על ידי צבא קטן של סוכנים (חלקם רעולי פנים) בשדה התעופה בנובוסיבירסק, ובילה את עשר השנים הבאות בבתי כלא ובמחנות מעצר שונים.

בשנת 2013, ערב יום הולדתו החמישים וכאשר היה עדיין אסיר, חודורקובסקי התראיין לכתב העת הרוסי 'The New Times' ונשאל שאלה היפותטית: אם היית יודע בזמן המעצר כיצד יראו עשר השנים הבאות בחייך, מה היית עושה? "אני חושש שהייתי יורה בעצמי", ענה. "החוויה הנוכחית שלי הייתה מגיעה כהלם עבור האדם שהייתי אז". חודורקובסקי נשפט על העלמת מיסים ונידון לתשע שנות מאסר, ולאחר מכן נשפט שוב על מעילה בכספים ונידון ל-13 שנים נוספות בכלא, עונש שהופחת מעט בהמשך. פוטין ביקש להפוך אותו לדוגמה, והמסר לאוליגרכים היה: הפוליטיקה היא שלי. והם הבינו היטב את המסר.

בשיא משפטו השני, חודורקובסקי אמר כי הוא ורוסים אחרים מצפים ליום בו יחיו ב"ארץ של חירות וחוק", ובה "זכויות אדם לא יהיו עוד נתונות לגחמות של הצאר, ולא משנה אם הוא רחום או אכזר". בלונדון, אני שואל את חודורקובסקי האם הוא סבור שכל מה שנעשה לו היה בפקודתו של פוטין. התשובה, בקצרה, היא שהנשיא אמנם לא החליט על כל צעד בדרך אבל בהחלט קבע את הכיוון הכללי. וכך הפך מיכאיל חודורקובסקי לשילוב בלתי-צפוי: אוליגרך, אסיר פוליטי וסמל למאבק על זכויות אדם. ארגון 'אמנסטי' הכריז עליו כאסיר מצפון שנאסר בשל דעותיו ולא בשל פשע אמיתי, ודמויות כמו אלי ויזל וילנה בונר פעלו למען שחרורו.

כאשר המלחין ארבו פארט הקדיש לו את אותה סימפוניה, הוא אמר: "באמצעות המוזיקה אני רוצה להושיט את ידי לחודורקובסקי ודרכו לכל אלו שכלואים ללא זכויות ברוסיה. אני מקדיש לו את הסימפוניה הרביעית, ומאחל לו שלוות נפש ומחשבה דרוכה. איני יודע אם הוא יזכה אי פעם לשמוע אותה, אך אני מקווה שהיונה שאני משלח תזכה להרחיק עד סיביר יום אחד". בעודו בכלא, חודורקובסקי חיבר מערכונים על חבריו למאסר, אשר ראו אור מאוחר יותר בספר מרגש ומטריד. בהקדמה לספר כתב: "היו פעמים רבות בכלא ובמחנות בהן רציתי להאזין למוזיקה קלאסית".

האזינו לסימפוניה:

חודורקובסקי פתח בשביתת רעב בארבע הזדמנויות שונות, בהן דרש שיפור של היחס לאסירים האחרים והפחות מפורסמים שהיו כלואים עמו. אחד מהם היה וסילי אלכסניאן, מנהל לשעבר בחברת 'יוקוס' שגסס מאיידס ועבר התעללות בכלא. "בכלא רוסי", מספר חודורקובסקי, "הדרך היחידה להתקדם היא להמר על החיים שלך. אם אתה לא מוכן לעשות את זה, אז לא תגיע לשום מקום. אתה חייב להיות מוכן להגיד: "תעשו כך או שאני מוכן למות", ואתה חייב להיות מוכן באמת למות אם אתה רוצה שהם יעשו את זה, או שהפסדת את כל הקלפים שלך. הימרתי על החיים שלי בכלא ארבע פעמים וניצחתי בכולן".

ראיינתי במשך השנים מספר רב של אסירים פוליטיים (אחרים) לשעבר, ולמדתי לשאול אותם כיצד הצליחו לשמור על השפיות בכלא. כאשר הצגתי את השאלה לחודורקובסקי, הוא עצר להפסקה ארוכה בטרם ענה ולבסוף אמר: "לא נולדתי עם כפית של כסף בפה". נכון שבחייו הבוגרים הפך לאחד האנשים העשירים ברוסיה, אך לא תמיד חי בנוחות. הוא מספר כי החדר בבית בו גדל לא היה גדול בהרבה מתאו בכלא ומוסיף: "האוכל בבית הכלא לא היה טוב כמו זה שאימי בישלה, אבל היא הייתה יכולה לבשל רק פעם או פעמיים בשבוע ובשאר הזמן אכלתי ארוחות בבית הספר. תאמין לי שהן לא היו יותר טעימות מהאוכל בכלא".

הבעיה העיקרית בחיי הכלא, הוא אומר, היא לא המחשבה על מתי ישחררו אותך, אלא המחשבה אם אי-פעם ישחררו אותך. "אתה מרגיש כמו סוג של מת-חי, כאילו קברו אותך בעודך בחיים. זה הדבר הקשה ביותר". אז איך בכל זאת שומרים על השפיות? "בעיקר דרך המכתבים שאתה מקבל מאנשים שונים, וגם הביקורים של בני המשפחה עוזרים. העובדה שאנשים לא שכחו אותך היא חשובה, בגלל שזה בדיוק מה שהרשויות רוצים שתחשוב – שכל העולם שכח אותך ואף אחד לא צריך אותך יותר. לכן כאשר אנשים שואלים אותי איך אפשר לעזור לאסיר אני אומר: תכתבו לו מכתבים. זה אולי נראה מעט אבל זה חשוב מאוד".

***

בסוף שנת 2013, כאשר רוסיה אירחה את אולימפיאדת החורף בסוצ'י, ולדימיר פוטין העניק חנינות לכמה אסירים פוליטיים ידועים וביניהם חודורקובסקי, שיצא מיד לגלות במערב. חלק מהאנשים שמשתחררים ממאסר ממושך יוצאים ממנו ללא פגע כלל. הם נראים מאוזנים, ללא צלקות נפשיות ופיזיות. אחרים עוברים חוויה שונה מאוד. עבור רבים מאיתנו, נראה כי מיכאיל חודורקובסקי שייך לקטגוריה הראשונה: מאוזן, שמח ושלו. ומה הוא חושב על כך? "אני מאמין שהמשפחה שלי נפגעה הרבה יותר ממני", הוא אומר.

במהלך השיחה שלנו אני מזכיר את המילה "בית" כמה פעמים, ומבין לפתע כי יכול להיות שמדובר במושג מורכב כאשר אתה חי בגלות. אז מהו בית עבור חודורקובסקי? "הבית הוא היכן שמשפחתי נמצאת, או לפחות רובה. אם נעבור לגור ביחד במקום אחר כנראה שגם שם ארגיש בבית". כעת הוא בבריטניה שם כאמור נפגשנו לראיון. ביום בו נחת לראשונה במדינה, ממשלת רוסיה הגישה נגדו כתב אישום בטענה שרצח ראש עיר בשנת 1998. עד כמה שזה נראה מצחיק למביטים מבחוץ, כך הדברים מתנהלים ברוסיה. כאשר אני שואל אותו על האישומים ברצח, הוא מגחך: "את ביל בראודר האשימו בסדרה של מעשי רצח כאשר גורש מרוסיה, קצת מאכזב שאותי האשימו רק ברצח אחד". נגד בראודר, משקיע מצליח שהפך לפעיל למען זכויות אדם, עומדים אישומים בכמה מקרי רצח, כולל זה של עורך הדין שלו סרגיי מגניצקי, שמותו בכלא הרוסי הניע את בראודר להיכנס לפעילות מלכתחילה.

בשנת 2014, חודורקובסקי הקים מחדש את ארגון 'Open Russia' אשר מטרתו היא קידום ערכי הדמוקרטיה ושלטון החוק ברוסיה, ולאחרונה הקים ארגון נוסף בשם 'צדק עבור עיתונאים'. תוחלת החיים של אנשי תקשורת ברוסיה היא קצרה מאוד, ולחודורקובסקי נמאס לראות אותם מתים. בעת הקמת הארגון אמר כי "כל חיי הייתי במדינה בה האנשים המסוכנים ביותר הם לא העבריינים אלא אנשי הממשלה. לכן יש תפקיד חשוב מאוד לעיתונות באיזון הממשלה".

אני תוהה כיצד רוסים אחרים החיים בגלות רואים אותו. האם הוא נחשב כגיבור ומקור להשראה או שמא כנבל ומקור לבושה? "זה תלוי", הוא אומר. בבריטניה עצמה, בערך חצי מהרוסים הם תומכים של פוטין והחצי השני מתנגדים לו. בחלקים אחרים באירופה, כמו בגרמניה למשל, הרוב הם תומכי המשטר ויש להם אינטרסים כלכליים במולדת. מן הסתם, אלה המתנגדים לפוטין מחבבים את חודורקובסקי יותר מהאחרים, אך הוא מסכים לדבר כמעט עם כולם כל עוד ישנו רצון טוב. מלבד התומכים הקיצוניים יותר של פוטין, "אני תמיד מוצא שפה משותפת די בקלות". עוד אני תוהה כמה אנשים ברוסיה עצמה מכירים את חודורקובסקי ואת התנועה שהקים. קשה למצוא תשובה מדויקת לכך, אבל כנראה שמדובר באחוז נמוך יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב. חודורקובסקי מחייך ואומר: "אני חושב שסטאלין היה ייחודי בכך שרוב האנשים יודעים מי הוא. כיום, 97 אחוזים מהרוסים יודעים מי היה סטאלין". אני משיב לו: "מעניין מה עם שלושת האחוזים הנותרים".

במהלך השיחה הוא מספר לי סיפור, בדיחה ישנה מימי הסובייטים. אישה ברוסיה רצתה לטוס לחו"ל וכדי לעשות היא צריכה לשבת מול ועדה ולענות על שאלות הקשורות להיסטוריה של ברה"מ והמפלגה הקומוניסטית. השאלה הראשונה היא: מתי התקיים הקונגרס ה-25 של המפלגה? האישה אומרת: "אין לי מושג". הוועדה אומרת: "אוקיי, אז ספרי לנו מתי נוסדה המפלגה הקומוניסטית". ושוב היא עונה: "אין לי מושג". לבסוף הוועדה אומרת: "את לפחות יודעת מי היה ברז'נייב?", והיא עונה: "מצטערת, אבל לא". ראש הוועדה שואל אותה היכן היא גרה, והיא נוקבת בשם של עיירה נידחת ולא מוכרת. הוא נאנח: "הלוואי והייתי גר שם בעצמי".

חודורקובסקי אומר כי מרבית הרוסים חשים ניכור מן העולם הפוליטי, "תוצאה של שנים כה רבות של חוסר יכולת ממשית להשפיע על מה שקורה במדינה". לדבריו, "זאת הבעיה העיקרית של רוסיה העכשווית". האם הוא עצמו נפגע או סבל מאנטישמיות? לפחות לפי התגובות בטוויטר, הוא אומר, אפשר לראות הרבה מזה. הוא מספר עוד ששמע על אנטישמיות בממשלות העבר, כולל זו של ילצין, והיה שומע מדי פעם מלמולים בסגנון מאחורי הקלעים, אך לא בנוכחותו. "בפועל, אני לא נתקלתי באנטישמיות באופן אישי ולא הייתה לי בעיה כזו בחיי".

אנשים רבים תוהים כמה כסף נותר לחודורקובסקי מהונו העצום. גם אני תוהה, אך איני מעלה זאת בשיחה. דיווחים שונים בחדשות מדברים על כמה מאות מיליונים. בכל מקרה מדובר עדיין בהון, אך לא קרוב לזה שבעבר. ובין כל פעילותו למען זכויות אדם, האם הוא מרגיש צורך לחזור לעולם העסקים? האם היזם שבו חולם להקים עוד חברה מצליחה? הוא אומר שלא. "אין לי שום גירוי לעשות את זה. יש לי מספיק כסף. הרצון להקים עסק גדול באמת כמו זה שהיה לי ברוסיה כבר לא קיים יותר". אני מעיר שנראה כי אילו היה פושט רגל מחר, בתוך שנה היה מצליח שוב להיות איש עשיר. הוא לא חולק עלי, ומזכיר את הצלחותיו בעבר: "זה סוג של כשרון שיש לי".

אנחנו מדברים באריכות על שלושת המנהיגים האחרונים בקרמלין: גורבצ'וב, ילצין ופוטין. (דימיטרי מדבדב היה ממלא מקומו של פוטין לכמה שנים). חודורקובסקי התנהל באופן אישי מול כולם וצפה בהם מקרוב. לדבריו, כל אחד מהם היה בדרכו דמות טראגית. "הגישה שלי כלפי גורבצ'וב היא מורכבת", הוא אומר. "הוא עשה הרבה דברים עבור המדינה, אך לא תמיד הם היו בכוונה". זהו ניגוד מעניין לדמותו של בוריס ילצין: "דעתי האישית עליו היא טובה ועמדתי לצידו בכמה מצבים קשים. הוא בהחלט לא פחדן וזה הדבר החשוב ביותר עבורי. אך אם שופטים את ילצין באופן אובייקטיבי רואים שמה שפוטין עושה היום אפשרי בזכות הבסיס שהניח ילצין. שליטה נשיאותית מוחלטת הייתה ההמצאה שלו".

לדבריו, הטרגדיה הגדולה של ילצין הייתה שהוא לא היה יכול לדמיין את רוסיה נפרדת מהפרדיגמה המונרכית ששלטה בה במשך זמן כה רב: זו של הצאר, אדון כל האדמות. ילצין אמנם לא העביר את השלטון לבנו כמו שושלות המלכים בעבר (למעשה היו לו רק בנות), אך הוא כן העביר כס המלוכה ואת הכוח הנלווה אליו לוולדימיר פוטין. "ילצין ייזכר בהיסטוריה בדיוק כמו שזוכרים את הצארים", אומר חודורקובסקי ומצביע ההבדלים בין המנהיגים: "ילצין ניסה לעשות את הטוב עבור המדינה, אבל לא היה מסוגל לכך. כאשר הוא כבר הגיע לשלטון הוא היה זקן מדי ורוב הזמן שיכור. גורבצ'וב היה בדיוק ההפך: הוא לא רצה לעשות את מה שטוב למדינה, אבל איכשהו יצא שזה בדיוק מה שעשה".

ומה לגבי פוטין? תאמינו או לא, חודורקובסקי חש רחמים כלפיו. הוא מאמין שוולדימיר פוטין פשוט אינו האדם להנהיג את רוסיה, ונמצא בתפקיד שגדול בהרבה על מידתו האמיתית. "פוטין הוא איש ק.ג.ב קלאסי", הוא אומר. "הכשירו אותו לראות איומים בכל מקום עד כדי כך שהוא לא מסוגל לזהות הזדמנות חוץ מהזדמנות עבור שחיתות אישית. אין לו שום חזון עבור עתידה של רוסיה, ושום רעיון לגבי איך ניתן לקדם את המדינה". חודורקובסקי משווה את פוטין לכלב שמירה, מאומן היטב ויודע שיש לו משימה אחת: לשמור על אדונו. אך כאשר האדון קורס על הרצפה מהתקף לב למשל, הכלב הנאמן לא נותן אפילו לרופא להתקרב אליו. "פוטין חושב שהוא מגן על רוסיה אך הוא עושה בדיוק את ההפך". למעשה, אומר חודורקובסקי, ילצין ביקש מפוטין "לשמור על רוסיה" והוא עושה זאת בדרך הטובה ביותר שהוא מכיר: בנסיגה לאחור. "כאשר אין לך חזון לעתיד אז אתה נאחז במדיניות הסובייטית הישנה של אזורי ההשפעה. רוסיה זקוקה לשינוי גדול אך הוא לא מוכן ליישם אותו, לא מוכן להעז, ומעדיף להתרכז בפוליטיקה בינלאומית. האדם שבאמת יביא שינוי לרוסיה לא יהיה אדם אהוד בציבור, לפחות לא בהתחלה", הוא אומר.

ומיכאיל חודורקובסקי רוצה מאוד לשנות את רוסיה, לפתוח אותה באמת לעולם. לדבריו, אין שום סיבה שרוסיה לא תוכל להיות מדינה דמוקרטית אמיתית, השומרת על שלטון החוק ומעניקה לאזרחיה אותן זכויות מהן נהנים אנשים בכל העולם. "זה לא שיש לנו פגם גנטי שמונע מאיתנו להצטרף למשפחת האומות הדמוקרטיות", הוא מסביר. אז מה בדיוק הוא מבקש להשיג בעזרת תנועת 'Open Russia'? "המטרה היא לא להאיץ את עזיבת פוטין", הוא אומר. "פוטין ילך בסופו של דבר בדרך כזו או אחרת. השאלה החשובה היא מה יקרה לאחר שיעזוב. יש לנו ברוסיה מסורת לא נעימה במיוחד של להפטר מצאר אחד רק כדי לקבל במקומו צאר אחר. מה שאני רוצה לעשות זה לשנות את המסורת הזו".

רבים יראו בכך מטרה נעלה להשקיע בה את זמנם, וגם את כספם. אחרי קריירת עסקים ואחרי עשור בבתי כלא, חודורקובסקי היה יכול להרשות לעצמו לנוח ולהנות מפירות העבודה, אולי על איזה אי קריבי. אף אחד לא היה מאשים אותו אם היה עושה כך, אבל במקום זאת הוא בחר לשוב לשדה הקרב. יש לו כמובן גם מבקרים רבים, אבל אף אחד מהם לא עשה אפילו שבריר מכל הטוב שמיכאיל חודורקובסקי עושה.

הראיון התפרסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.