תעלומה ושמה ג'.ד. סלינג'ר

איך פותרים בעיה כמו ג'.ד. סלינג'ר?

מחברם של 'התפסן בשדה השיפון' (1951) ו'פראני וזואי' (1961) היה אדם בעל סתירות רבות. נתחיל עם כמה עובדות: בן לאם קתולית ואב יהודי, סלינג'ר עבר תקופת התבגרות לא פשוטה, במהלכה הצטרף לאקדמיה צבאית בפנסילבניה. לאחר שהשלים את שירותו במלחמת העולם השנייה (מקור לטראומה משמעותית לפי הביוגרפים), סלינג'ר התחתן שלוש פעמים והתגרש פעמיים, מאשתו הראשונה הגרמניה (בנסיבות לא ברורות) ומאשתו השנייה הבריטית. יחד עם אשתו השנייה קלייר, סלינג'ר הפך לאב לשני ילדים, אשר היחסים עמם היו סוערים ולעתים קשים. בנו מאט מסייע כיום בניהול העזבון הספרותי, ובתו מרגרט חיברה בשנות ה-90 ספר זיכרונות עוין במיוחד המתאר את ימי ילדותה. בין נשותיו השונות, סלינג'ר נודע בסדרה של מערכות יחסים מסובכות, כולל רומן עם ג'ויס מנארד בת ה-18 (בו התנהג בנבזות) וחיזור נואש אחר השחקנית קתרין אוקסנברג (בו התנהג בטיפשות).

לא פחות מורכבת הייתה מערכת היחסים של סלינג'ר עם קוראיו. ספריו זכו לדורות של חסידים שסיפקו את האפשרות לחיים נוחים ללא הצורך להמשיך ולכתוב. למרות זאת, כל מפגש אישי שלו עם מעריץ היה מתוח. בראיון ל'ניו-יורק טיימס' בראשית השנה, בנו מאט סיפר כי אביו נהג לקרוא למעריצים והעיתונאים הרבים שביקשו ליצור עמו קשר "wanters", כינוי לא-מחמיא במיוחד למי שלמעשה אפשרו את חייו הנוחים. למרות רצונו של להתבודד מן העולם, פרטים שנחשפו בספרים שנכתבו עליו יכולים לסייע לנו להגיע למסקנה שסלינג'ר חי חיים בעיתיים מאוד.

על כך אפשר לשאול כמובן, אז מה? רבים מן הסופרים הגדולים של זמננו היו חלק מנישואים כושלים או הורים לילדים כועסים. וכאן מגיעה הסתירה לכאורה: הכתיבה המרעננת והמבריקה של סלינג'ר מול האדם מלא הפגמים והחסרונות. סיפוריו הטובים ביותר של סלינג'ר היו שיר הלל לאצילות הדמויות הרואות את העולם דרך עיניים שעדיין לא הוכתמו בציניות. בסיפור 'לאזמה באהבה ובסיאוב', חייל הלום קרב בשם סמל X מוצא נחמה בזיכרונותיו ממפגש עם שני אחים בריטיים, אזמה המתבגרת הרגישה ואחיה החצוף צ'רלס. בדיוק כפי שקולה של אזמה הוביל מקהלת הכנסייה, כך זיכרונו של X ממנה הוביל אותו בחזרה מתהומות הדיכאון. בסיפור 'האיש הצוחק', גיבור אחר ללא שם המכונה הצ'יף מתואר כהתגלמות הגבריות. חבר בצופים בילדותו ולאחר מכן כוכב ספורט במכללה, הצ'יף משמש כמדריך של קבוצת ילדים הרפתקנים.

המשפחה האמיתית

עבור קוראים רבים, היה קשה מאוד לגשר על הפער בין הדמויות המרשימות והערכיות של הצ'יף ואזמה לבין סלינג'ר עצמו, שתמונות שלו שצולמו בחשאי על ידי עיתונאים אמיצים בערוב ימיו הציגו גבר מאפיר בעל עיניים מבולבלות ופרצוף נרגז. אך כאשר קוראים בין השורות, נראה כי סלינג'ר ניסה לעתים קרובות לפצות על האכזבות בחייו האישיים דרך פעולת הכתיבה. הוא מציג על הדף דמויות בעלות מאפיינים אותם היה רוצה לעצמו, ועולם בו היה רוצה לחיות. קחו למשל את משפחת גלאס הדמיונית, שאת חיי חבריה הרבים תיעד סלינג'ר במספר סיפורים שכתב לאורך שנים ארוכות. ביצירות כמו 'יום נפלא לדגי בננה' ו'למטה בדוגית' המופיעים באוסף הנהדר 'תשעה סיפורים' (1953), סלינג'ר, שלו עצמו הייתה אחות אחת בלבד וגילה סבלנות מעטה מאוד לתשומת לב תקשורתית, מתאר את קורותיה של המשפחה שכללה בשיאה שבעה ילדים שהופיעו בין השאר כשחקנים קבועים בשעשועון רדיו.

לגבי אשתו השנייה של סלינג'ר כתב הביוגרף שיין סלרנו כי "קלייר ודאי חלמה על חיים ומשפחה ביערות השקטים של ניו-המפשייר, אך היא הבינה במהרה כי לבעלה כבר יש משפחה: משפחת גלאס". כמובן, סלינג'ר היה חופשי למלא את היקום החלופי שברא בדמיונו בדמויות אשר שנינותן ורגישותן והמסע רוחני אותו היו פטורות מההתפכחות שהוא עצמו חווה. ניתן לראות בכתיבתו של סלינג'ר סוג של כפרה עבור היחס הצונן אותו העניק לקוראיו באופן אישי, כאשר סירב אפילו לתת להם יצירה חדשה אחת מאז שפרסם את סיפורו האחרון ב-1965. בספר הקלאסי 'פראני וזואי', סלינג'ר מתאר את מאמציו של אחד מילדי משפחת גלאס לשכנע את אחותו הצעירה שנטייתה להתבדלות ומבט מן הצד על העולם היא רעיון לא מוצלח. זואי מזכיר לפראני שהסיבה בגניה השתתפו בתוכנית הרדיו הייתה למען דמות מטאפורית שאחיהם סימור קרא לה הגברת השמנה, סוג של ממלאת מקום עבור המאזינים האנונימיים שהקשיבו לתכנית ברחבי המדינה. "הוא מעולם לא סיפר לי מי הייתה הגברת הזקנה, אך צחצחתי את נעליי עבורה בכל פעם שעלינו לשידור – כל השנים שאת ואני היינו בתכנית ביחד, אם את זוכרת", זואי אומר לפראני. "האם אינך יודעת כבר מה הסוד הארור? האם אינך יודעת – הקשיבי לי עכשיו – האם אינך יודעת מי היא הגברת הזקנה?…אוי לי, אוי לי. זהו ישו בעצמו".

בין אם סלינג'ר סבר בתוכו כי קוראיו הם סוג של משיח דתי ובין אם לאו, סיפורים מעין אלה רומזים על מחבר הנאבק באינסטינקטים שלו עצמו: אדם מתבודד המשתוקק להמולה ולרעש של חיי המשפחה; בעל ממורמר החושק בבת זוג מקסימה ומשמעותית; נזיר השואף בסוד להפוך לגיבור ההמונים. מכיוון שסלינג'ר היה כה מוקפד בכל הנוגע לדברים שהיה מוכן לפרסם וסירב באופן עקבי לאשר הדפסה מחדש של סיפורים מוקדמים שלו, הגרסה של עצמו אותה הנציח בדפוס לא הייתה זו שתוארה בביוגרפיות ועל ידי ילדיו, אלא גרסה אחרת, טובה ונדיבה יותר.

ילדים חכמים בעולם מטופש

למרות שנראה כי מרבית כתביו של סלינג'ר עוסקים במתבגרים במצבים שונים של זעם, זהו הטיפול האמפתי שהעניק לאותן דמויות (או במילים אחרות, נדיבותו) שבולט יותר מאשר הזעם עצמו. כפי שמסתבר, סלינג'ר לא היה אב רוחני לסופרים כמו ג'ון יוז, אלא צאצא של כותבים בסגנון בות' טרקינגטון, שבספרו משנת 1918 'האמברסונים המופלאים' הציג גרסה מוקדמת לגיבורו המפורסם ביותר של סלינג'ר, הולדן קולפילד. בספרו של טרקינגטון, ג'ורג מינאפר שהיה בנה של משפחה מיוחסת מדבר בזלזול על אנשים הבוחרים במקצועות צפויים כמו משפטים, בנקאות או פוליטיקה. "מה הם מקבלים מהחיים, הייתי רוצה לדעת!", אומר ג'ורג' לבת לוויה יפה. "מה הם בכלל יודעים על דברים אמיתיים?". כאשר הוא נשאל על שאיפות הקריירה שלו עצמו, ג'ורג' מספק תשובה בסגנון הולדן ואומר: "משיט יאכטות".

בדיוק כפי שטרקינגטון אפשר לגיבורו היומרני לומר את אשר על ליבו, גם סלינג'ר ניחן בהבנה עמוקה לדמויות המעקמות את האף מול גילויים של אדישות, שאננות והגיון פשוט. ב'פראני וזואי', מאהבה של פראני, בחור מתנשא בשם ליין, מתואר כמי שמעדיף לבלוס רגלי צרפדע בזמן שאהובתו מהרהרת אודות הטקסט הנוצרי 'דרכו של צליין', סיטואציה המעלה את חמתה של פראני. ב'הרימו את קורת הגג, נגרים', עוד סיפור קלאסי על קורות משפחת גלאס העוסק ביום כאוטי במיוחד בו סימור וכלתו מוריאל בורחים כדי להינשא, האח באדי שואב עונג מנזיפה באורחי האירוע המדברים בהתנשאות על החתן. כאשר כתב על כך ג'ון רומאנו לפני ארבעים שנה במדור ביקורת הספרים של ה'ניו-יורק טיימס', הוא תיאר זאת היטב: "כמה מאיתנו ביססו לא רק את הטעם הספרותי שלנו אלא חלק מזהותנו על הולדן קולפילד ופראני גלאס: היינו ילדים חכמים בעולם מטופש או ילדים רגישים בעולם מזויף, וסלינג'ר ניגן בדיוק את השיר שלנו".

ועדיין, עם כל הסימפטיה הרבה שחלק לאאוטסיידרים, סלינג'ר היה באופן מפתיע מחובר היטב למשיכה של הזרמים המרכזיים בחיים. שוב, ב'הרימו את קורת הגג', סימור מודה שהוא מוקסם מן המטרות הפשוטות בחייה של מוריאל, או כפי שהוא מגדיר זאת "דחף קדמון למשחק תמידי של אבא ואמא", והרצון להשיג אימהות, וילונות ובגדים. בסיפור האימפרסיוניסטי 'סימור:מבוא', באדי מתאר את אחותו בו בו כבעלת מטען מלא על התבגרותם של ילדי גלאס בעסקי השעשועים, אך יחד עם זאת מודה כי היא "אשת פרברים מבוססת, אמא לשלושה ילדים, שותפה בבעלות על חנייה לשני רכבים". וכך גם בתיאורו האוהב של סלינג'ר את ההיררכיות שנוצרות בתוך משפחות גדולות: "אם אתה אח גדול במשפחה רחבה…ומלהק את עצמך או שמלהקים אותך מבלי ששמת לב לתפקיד של מנטור מקומי, קשה מאוד שלא להפוך גם לדמות המשגיח", אומר באדי ב'סימור'. גם כאן נראה כי המחבר חולם יותר מכל על מה שאין לו.

בסופו של דבר, כאשר קוראי הספרות הבדיונית של סלינג'ר מעומתים עם המציאות היומיומית של חייו האמיתיים, הם ממוקמים בערך באותו מצב של קבוצת הילדים בסיפור 'האיש הצוחק'. האידאליזציה שהילדים עושים לצ'יף מגיעה לקיצה כאשר הוא חדל מלהיות חברם הטוב ומרשה לתשומת ליבו לנהור אחר אישה צעירה אליה הוא עורג. כמובן, לצ'יף יש זכות להתאהב, כמו שלסלינג'ר הייתה זכות לחיות את חייו כפי שהוא ראה לנכון. מה נותן לילדים בסיפור או לנו הקוראים את הבסיס להתנגדות? בכל מקרה, יצירתו של סלינג'ר במיטבה מבטאת אידיאלים כה מושכים ומציגה דמויות ברגישות כה רבה, כך שכישלונותיו האישיים מועצמים עוד יותר. סיפוריו מעלים תמונה של מחברם כסוג של אציל קומי קדוש, אך כפי שסלינג'ר עצמו ידע היטב, קדושה היא מעמד שרק מעטים מגיעים אליו. אלא אם שמך הוא במקרה אזמה, פראני או סימור.

גרסה מלאה של המאמר התפרסה לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.