החלטת הרמטכ"ל לחייב קצינים בקריאה היא מבורכת, אך בחירתו בספר תיאורטי העוסק יותר בפסיכולוגיה ארגונית מאשר בהיסטוריה צבאית עשויה להשיג מטרה שונה מהרצוי
המאמר התפרסם לראשונה במסגרת סדרת ‘מבט מבס”א‘ מבית מרכז בגין סאדאת. אנו מודים למרכז בגין סאדאת באוניברסיטת בר אילן על הרשות לפרסמו.
***
הכשרתה האינטלקטואלית של הקצונה בצה"ל לוקה בחסר למרות מאמצים עתיים להתמודד עם הבעיה – הן על-ידי הקמת גופים ייעודיים (כמכללה לפיקוד טקטי-מלט"ק) והן על-ידי ניסיונות להנגשת ההגות הצבאית לקציני צה"ל באמצעות קריאת ספרות צבאית מתורגמת. על רקע זה, יוזמתו של רא"ל כוכבי הינה בהחלט דבר בעתו. אך בחירתו ב השתנות תחת אש – מהפכה בצורת הלחימה של אמריקה כספר הקריאה הראשון מעוררת תהיות לגבי המגמות העכשוויות בתפיסת ההפעלה של צה"ל והכשרת הקצונה.
ספר זה, פרי עטו של דאגלס מקגרגור, קצין שריון לשעבר בצבא ארה"ב (שיצא לאור בשנת 2003 ותורגם לעברית ארבע שנים מאוחר יותר), עוסק בניסיונות לשינוי מבנה כוחות היבשה האמריקנים בשנות התשעים ובראשית שנות האלפיים. הספר אינו עוסק בהיסטוריה צבאית או במעשה המלחמה עצמו, אלא ברפורמה שעבר צבא היבשה האמריקני ובאתגרים התיאורטיים, הארגוניים והאדמיניסטרטיביים עמם התמודד במסגרת זו. במילים אחרות – אין זה ספר העוסק באמנות המלחמה אלא בפסיכולוגיה הארגונית והפוליטית של היועץ הארגוני. ככזה, ניתן למקמו במדף הספרים של לימודי מנהל עסקים, מדיניות ציבורית, ופסיכולוגיה ארגונית (שלא לומר פסיכולוגיה פוליטית) – יותר ממדף הספרים בנושאי "צבא ואסטרטגיה".
לאיזו מטרה רתומה הפסיכולוגיה הארגונית והפוליטית המוצגת בספר? ומהי מטרת הניסיון להפיכת ה-DNA של המערכת הצבאית האמריקנית מקצה לקצה? מקגרגור משתייך לאסכולת "מלחמת האפקטים", שלידתה ב"מהפכה בעניינים צבאיים" (Revolution in Military Affairs, RMA) שצברה תאוצה בצבא האמריקני לאחר מלחמת המפרץ (1991) וגרסה שעיקר הלחימה נעשה על-ידי ירי מרחוק של חימוש מונחה-מטרה מתוחכם באמצעות כלי טיס, כלי שייט, או פלטפורמות אחרות.
על רקע זה, ולאור עליית חשיבותו של כוח האש וירידת חשיבותם של התמרון הקרקעי, כיבוש השטח, והנוכחות הקרקעית, מציע מקגרגור לפרק את הדיביזיות המסורתיות ולעבור לצבא מבוזר ומרושת הפועל ביחידות קטנות ואוטונומיות המצוידות באמצעים טכנולוגיים מתקדמים המאפשרים להן להכות באופן סימולטני במטרות הן בחזית והן בעורף האויב לכל עומקו, ובכך להביא לשיבוש פעולתו. וכך ניסח זאת במאמר שפורסם בעברית בכתב העת הצבאי מערכות:
הנקודות, שנבחרו לתקיפה, חייבות לכלול את מרכיבי הכוחות המזוינים, הפוטנציאל הצבאי-תעשייתי ואוכלוסיית האויב, שהשמדתם, או שיבושם, יפגעו במישרין ביכולתו להשיג את מטרותיו הצבאיות".
השתנות תחת אש הינו אפוא סיפור ניסיונם של אלה המבקשים להפוך את צבא ארה"ב לצבא פוסט-הרואי שגדולתו בעדיפותו הטכנולוגית תוך הרחקת לוחמיו משדה הקרב – פרדיגמה שנויה במחלוקת, שעל טיבה, ובעיקר על מחיריה, מתנהל דיון סוער במכוני מחקר רבים בעולם, תוך בחינה ביקורתית של ספרו של מקגרגור. יתרה מזאת, הספר כתוב מנקודת מבט פנים-אמריקנית שאינה רלבנטית בהכרח להקשר הישראלי בכלל ולצרכי צה"ל בפרט – הן בכל הנוגע לתהליכי בניין הכוח (כמו למשל המבנה הראוי של כוחות משלוח אמריקנים ופריסתם הגלובלית) והן בעיסוק הנרחב והמפורט בנבכי הפוליטיקה של הפנטגון ומנגנון קבלת ההחלטות בנושאי ביטחון לאומי בארה"ב (כדיונים בוועדות ותתי וועדות של הקונגרס).
בבחירתו ב השתנות תחת אש הציב אפוא כוכבי את קידום הרפורמה כתחום עיסוקם המרכזי של הקצינים ובכך החליף למעשה בין אמצעי לבין המטרה והעלה תהיות לגבי תפיסתו את תפקיד הקצונה הבכירה בצה"ל ומהות הכשרתה האינטלקטואלית. אם מישהו ציפה שתחת משמרתו יחזור הקצין הישראלי להיות לוחם, לפחות בדרך חשיבתו, הרי שהבחירה בספר זה משדרת מסר הפוך לחלוטין ומאשרת לקצינים להמשיך להתרווח בכיסאותיהם המשרדיים ולהתרגל לאופן החשיבה הניהולי, לא הפיקודי.
אין ספק שרפורמות מבניות ושינויים ארגוניים הינם חלק אורגני מתהליך התאמתו השוטפת של הצבא למציאות ולאיומים המתחדשים. אך מקצועו המרכזי של המפקד הוא הובלת לוחמים בשדה הקרב ואילו סוגיות נוספות (כקידום רפורמות ארגוניות באמצעות כלים מעולם הפסיכולוגיה ומדעי החברה) מהוות כלי עזר משלימים שמן הראוי שהקצונה תתוודע אליהם כאמצעי העשרה ולא כמקור זהותה המקצועית. ההתמקדות בקידום רפורמה כנושא העומד בפני עצמו הופכת את קציני הפיקוד הבכיר, הן בעיני עצמם והן בדימויים הציבורי, ממצביאים מנצחי מלחמות (העוסקים בין היתר בעדכון תורות לחימה) לבירוקרטים שעיסוקם המרכזי הוא ניהול מערכות ארגוניות וליועצים מוסדיים שבאופן מקרי עוסקים במנהל צבאי. ואולי חמור מכך: עיסוק היתר של המפקדים ברפורמות, תקציבים, ותדמית ציבורית הופכת אותם במידה רבה גם ללוביסטים או, חלילה, לפוליטיקאים.
אפילו נאמץ תובנה יחצ"נית נטו ונראה בהחלטת הרמטכ"ל מהלך המיועד כל כולו לצרכים תדמיתיים – שהרי השכלת הקצונה הבכירה לא תשתפר מהותית עקב קריאת ספר בשנה – טוב היה עושה כוכבי לו חילק לקציניו, הסובלים בשנים האחרונות מתדמית יתר של "פוליטיקאים במדים" המנהלים מלחמות "מאחורי מסכי פלסמה", ספר שבאמצעותו היה משדר לציבור כי בתקופתו חוזרת הקצונה הבכירה "אל הבסיס" וכי ההידרשות ללמידה אינטלקטואלית מוכוונת במובהק לשיפור יכולתו של צה"ל להשגת הכרעה בשדה הקרב.
גרמניה הפסידה במלחמת העולם השניה בגלל דברים אירגוניים למשל: לוגיסטיקה.
גרמניה יצאה למלחמה בשביל הנפט הרוסי בקווקז. הפסידה כי לא היה להם מספיק דלק וכמובן כי בטיפשותה הכריזה מלחמה על ארהב שהפכה לעורף הלוגיסטי של בריטניה וברית המועצות. הכריחה אותה להיכנס למלחמה. למשל בלי הסיוע האמריקאי באלפי מטוסים לחיל האויר הרוסי הגרמנים לא היו מפסידים בסטלינגראד.
הויכוח בין הסתפקות של צבא בלחימה "מרחוק" ע"י כלים יעודיים, מול כניסת כוחות לתוך שטח הלחימה, הוא תלוי מטרה.
אם המטרה היא כיבוש, (וזו כבר אינה המטרה של רוב המדינות הדמוקרטיות), יש להכנס פיזית ולהלחם על השטח.
אם המטרה היא ענישה, לחימה מרחוק ע"י כלים מונחים מרחוק תעשה את העבודה ובמינימום קורבנות
ללוחם.
הוא שאני חושבת לגבי רצועת עזה, אם להכניס כוחות ולהקריב קורבנות זה צריך להיות כדי לכבוש ולספח, ולא כדי לתת אותה לערבים שברוב המקרים גם מקימים שטחי טרור
אך אם רק כדי להעניש את חמאס יש להסתפק בהפגזה מבחוץ, ולא של גבעות חול, (כן, בלי בג"ץ ובלי בצלם).
כן, שמעתי אתכם ……מה נעשה עם מיליון ערביי הרצועה? זה ויכוח למקום אחר.
עקיבא ביגמן ברוך שובך ל"מידה"!
ל1
אם כבר, גרמניה הפסידה במלחמה בגלל תמרונים. יכול להיות שתמרונים שגויים גרמו לבעיות לוגיסטיות מאוחר יותר, אבל הבעיות הלוגיסטיות לא היוו את מקור הבעיה. שנית, "דברים ארגוניים" כשהכוונה ללוגיסטיקה, הם לא אותם "דברים ארגוניים" כשהכוונה לארגון וחימוש הכוחות לפי מתודות לחימה שונות. בהכללה, הראשונים הם איך לארגן, והשניים – מה לארגן
ניראה לי שהכתב לא מבין שהספר מיועד לקצינים *בכירים*, ושאינם חייבים לעמוד בראש הכוחות הלוחמים (ואולי עדיף כך).
הדילמות בספר – מסגרות קטנות ואוטונומיות לעומת יחידות מסורתיות גדולות (כדוגמת חטיבה ואוגדה) בהחלט רלוונטיות לצהל
גם הדילמה של אש מנגד (מרחוק) לעומת מגע עם האוייב רלוונטית לצהל.
גם תהליך "הסתידות העורקים" של גופים אדמיניסטרטיביים גדולים והקושי לערוך בהם שינויים רלוונטיית לכל קצין בכיר. בארבעים השנים האחרונות היו מספר רמטכלים שניסו לבצע שינויים בצבא היבשה, החל מאהוד ברק, וכלה בדן חלוץ (שהובא במיוחד מחיל האוויר), וכולם ניכשלו כישלון חרוץ. חיל האוויר מכשיל את הקמתו של חיל טילים, ועיכב את כניסתן של מערכות הגנה אווירית ומטוסים ללא טייס.
צריך להזכיר שבמלחמת יום הכיפורים, אלוף אריק שרון – יוזם צליחת התעלה שגרמה לשבירת הצבא המיצרי – היה צריך להלחם מילחמה כפולה, האחת נגד הצבא המיצרי, והשנייה נגד הפיקוד הבכיר של צה"ל.