75 שנה למערכת הארדנים: סיפור הגיבורים שעצרו את המתקפה הגרמנית

בימים אלו מלאו 75 שנה ל'מערכת הבליטה', ניסיונה האחרון של גרמניה הנאצית לקחת לידיה את היוזמה בחזית המערבית במלחמת העולם השנייה, שהתנהל מאמצע דצמבר 1944 עד אמצע ינואר 1945, והסתיים בכישלון גרמני. המערכה עצמה מוכרת היטב, וזכתה לייצוג נאה בקולנוע, בטלוויזיה ובספרות: שתי דוגמאות קיצוניות הן הסרט 'קרב הבליטה' מ-1965, שזכה לכבוד המפוקפק בהיותו עד כדי כך לא מדויק, שהנשיא לשעבר אייזנהאואר, מפקד צבאות בעלות הברית במערב אירופה בזמן המלחמה, הטריח עצמו להפציע מן הפנסיה ולגנות את הסרט פומבית. הקרב על הבליטה תואר גם במספר פרקים בסדרת הטלוויזיה 'אחים לנשק' (2001), המהווה עד היום את הרף העליון לגבי דיוק היסטורי וטכני בסדרות מלחמה.

גם מקומה של המערכה בהיסטוריה לא נפקד. בארה"ב היא הפכה לסמל לעוז רוחו של הלוחם האמריקני ויכולתו לעמוד במתקפה מול מיטב הכוחות הגרמניים (אם נתעלם מכישלונות מפוארים כמו כניעתה של דיביזיית חיל הרגלים 106). המאורע המפורסם ביותר הוא המערכה בבאסטון, שם התגוננו האמריקנים בפני מצור של כוחות גרמניים עדיפים בציוד ובמספר, ולמרות שבימים הראשונים מזג האוויר מנע מהם להפעיל את כוח האווירי העדיף, הצליחו לשבש את המתקפה הגרמנית ולחסום את צומת הדרכים הקריטי.

פחות מוכר, בוודאי בארץ, הוא קרב חשוב כמעט באותה מידה שהתנהל כמה ימים קודם, ועצם התנהלותו אפשרה את ההצלחה האמריקנית בבאסטון: קרב סן וית'.

על כל הקופה

העיירה סן וית' הייתה נקודת מפתח לצורך התכנון הגרמני. על פי התוכנית, מבצע 'משמר הריין' (לאחר מכן 'ערפל סתיו') היה ניסיון נואש של היטלר לחזור על הצלחתו מאביב 1940, אז תקפה קבוצת ארמיות אחת את ארצות השפלה, וכך הובילה את הכוחות הבריטיים והצרפתיים הניידים למלכודת, בעוד קבוצת ארמיות שניה עוברת דרך אזור הארדנים ופולשת לצרפת מעבר לנהר המאז.

במידה מסויימת, היטלר קיווה לשלב בין תנועות שתי קבוצות הארמיות: הוא רצה להבקיע דרך יערות הארדנים בבלגיה ולוקסמבורג, שהיו גזרה שקטה עליה הגנו כוחות אמריקניים דלילים, אך לא לרדת דרומה אלא לחצות את נהר המאז בין הערים ליאז' ונאמור, ואז לפנות צפונה כדי להגיע לבריסל ולנמל החיוני של אנטוורפן. הגעה לאנטוורפן הייתה שוללת מבעלות הברית את הנמל החשוב הקרוב לגרמניה, שרק בסוף נובמבר הגיעה אליו הספינה הראשונה.

בהתאם לכך, בעלות הברית – שיידרשו שוב להעביר את אספקתן מאות קילומטרים ולבזבז בדרך משאבים, שעות מנוע, כוח אדם ודלק רק לצורך שינוע האספקה, שלא לדבר על הקושי הפיזי בדחיפת כל האספקה הזו לכבישים צרים – יתקשו לפתח התקפה לתוך גרמניה. כמו כן, וחשוב מכך, היטלר האמין כי אם יצליח להגיע לאנטוורפן יכתר את הכוחות הבריטים והקנדים מצפון ומזרח לעיר – כשלושים דיביזיות – ויוביל ל"דנקרק נוספת" שתתקע טריז בינם לבין הכוחות האמריקניים. כך ישיגו הנאצים שני הישגים: ראשית, הם יוציאו בפועל את בריטניה מהמלחמה, כאשר יושמדו או יכותרו מירב כוחות הקרקע שלה. שנית, היטלר האמין כי האמריקנים אינם מסוגלים לעמוד נגד מתקפה מרוכזת, ועורפם חסר כוח עמידה (רודנים, מסתבר, נוטים תדיר לזלזל בכוח העמידה של דמוקרטיות. לעיתים קרובות הם טועים). בשל חולשת העורף האמריקני, ההלם שתיצור המתקפה תוביל לשבירתו, וכך תיפתח אפשרות לסיום המלחמה במערב בתנאים נוחים יחסית לגרמניה, שיאפשרו הפניית כוחות לחזית המזרחית מול הסובייטים הנוראים.

התכנית כשלעצמה הייתה חסרת סיכוי למדי, וכללה מספר לא מבוטל של הנחות והזיות. כמי שהיה המפקד העליון הגרמני במערב והביע קודם לכן את דעתו שיש לסיים את המלחמה, מן הסתם גֵּרֵד הגנרל גרד פון רונדשטט בראשו כאשר שמע על התכנית החדשה, שנראתה לו כפנטזיה שאיננה ניתנת לביצוע. הקצין המהולל רצה מתקפת-מלקחיים קטנה יותר נגד שתי ארמיות אמריקניות, אולם זו הייתה דוחה את הקץ ולא יותר, וכפי שאמר ראש מטה המבצעים של הצבא הגרמני הגנרל אלפרד יודל: "אין לנו מנוס אלא להניח את כל הקופה שלנו על קלף אחד". היטלר והצמרת הנאצית קיוו שכשם שב-1940 הצליחה ההבקעה מול כוחות עדיפים תיאורטית במספרם ובחימושם ומבצעים נועזים כגון כיבוש מבצר אבן-אמאל בבלגיה הפתיעו את העולם, כך ישחק להם המזל גם עתה. הימור נואש.

כמה בצמרת הצבא הנאצי השלו את עצמם אף יותר מהיטלר, והאמינו שניתן יהיה לשכנע את בעלות הברית לחבור לגרמניה מול האיום הסובייטי. כדי להגיע לאנטוורפן נזקק היטלר להפתעה גמורה ולמזג אוויר חורפי שישבית את מטוסי הקרב של בעלות הברית, שבאותו זמן שלטו שליטה גמורה באוויר מעל אירופה, בפרט בשעות היום. את ההפתעה אפשר היה להשיג באמצעות הטעיה, הסתרה והסוואה; מזג האוויר נותר תלוי בגורמים שלגרמנים לא הייתה שליטה עליהם, אולם בדצמבר יש בארדנים שלג רב, בוץ וקור, ולעתים קרובות הראות יורדת לדרגה שאינה מאפשרת למטוסים לפעול. נוסף על כך נדרשו הנאצים לתפוס את מאגרי הדלק של בעלות הברית בדרך לאנטוורפן בשלמותם, משום שהצבא הגרמני סבל ממחסור קשה בדלק. גם אלמלא זאת, לא הייתה לו כמעט שום דרך לקדם את כמויות הדלק הנדרשות עבור הכוחות הלוחמים כיוון שרוב הלוגיסטיקה הייתה נגררת-סוסים. הסיכויים היו קלושים למדי מראש.

שלג וקרח

אזור ההבקעה המתוכנן בארדנים הוא שטח הררי מיוער המתחלק בין בלגיה, לוקסמבורג וצרפת, משתרע על פני 10,000 קמ"ר בקירוב (כמחצית משטחה של ישראל) ומחורץ בעמקים ונהרות בין הרים נמוכים. גובה האזור נע בין 350 ל-500 מטר בדרך-כלל, והפסגה הגבוהה ביותר מתנשאת לגובה של כ-700 מטרים. חלקו הצפוני הוא המשך של רמת הריין התיכון (מכיוון גרמניה) והוא שטוח יחסית, ורובו מכוסה ביערות עבותים. בחלק מן האזור המעבר מוגבל למספר צירים בודדים גם בימינו, ויש בו בעיקר כבישים הרריים קטנים. בזמן מלחמת העולם השנייה רבים מכבישים אלו היו דרכי עפר, לעתים ברוחב שנועד לעגלה בלבד. חציית נהרות וערוצים הייתה משימה לא פשוטה, שכן כל רכב תקוע יכול היה לחסום את התנועה לזמן רב ולא היה ניתן להזיזו בשל תוואי השטח.

עם זאת, חלק ניכר משטח הארדנים קל הרבה יותר לתנועה. למעשה, התנועה נוחה ברוב השטח הגבוה של הארדנים, ובאזור משולש הגבולות (בלגיה-צרפת-לוקסמבורג) היו גם שטחים מישוריים גדולים. היערות סיפקו הסוואה מסוימת מפני כוחות אוויריים, והיו בהם דרכי עפר נוחות וכמה כבישים טובים. ממזרח לאזור זה נמצאים יערות ונהרות וגרמניה עצמה, נהר רור (Ruhr/Roer) ונהר זאואר (Sauer), ובמלחמת העולם השנייה הייתה שם גם 'החומה המערבית' או 'קו זיגפריד' – מערכת ביצורים ארוכה (630 ק"מ, 18,000 בונקרים) לאורך הגבול, שמוקמה בנקודות שולטות ככל האפשר ומאחוריה היה ניתן להניע כוחות רבים בלא שייראו, כפי שאכן עשו הגרמנים בטרם המתקפה.

לרגלי הארדנים, בשטח צרפת, נמצא נהר מז (Meuse), ויש לצלחו בטרם ניתן יהיה להמשיך ולהתקדם לתוך צרפת. מול הארדנים לא היו גשרים רבים, וכל כוח משמעותי היה צריך לגשר על הנהר בעצמו. בזמן ההתקפה המתוכנן – 16 בדצמבר 1944 – היה החורף הבלגי בעיצומו; פני הקרקע היו מכוסים שלג וקרח, הטמפרטורות צנחו מתחת לאפס (עד מינוס 10 צלזיוס בלילה), והראות הייתה גרועה ולא אפשרה למטוסי בעלות הברית לפעול. הכבישים היו בוגדניים, דרכי העפר קשות לאיתור, ומה שלא קפא הפך לבוץ טובעני. מפעם לפעם ירד שלג או שלג מעורב בגשם, או סתם גשם.

בתכנית הגרמנית השתתפו שלושים דיביזיות בארבע ארמיות, מהן שלוש במתקפה העיקרית ואחת במתקפה משנית וכאבטחת אגף. יחד מנו שלוש הארמיות כרבע מיליון איש. הן רוכזו, יחד עם סיוע ארטילרי כבד במיוחד, בסודיות מוחלטת סמוך לקווי האמריקנים. הארמיות הגרמניות בגזרה העיקרית מנו, מצפון לדרום, את ארמיית השריון ה-6 של האס.אס. בפיקוד יוזף 'ספ' דיטריך, בריון קשוח שנודע בתור 'הקצב' על שם מקצועו בנערותו. הארמיה שלו נועדה להשיג את היעד העיקרי ולהגיע לאנטוורפן. ארמיית השריון 5 של האסו פון מנטויפל נועדה להגיע לבריסל, וארמיית חי"ר 7 של גנרל אריך ברנדנברגר נועדה לאבטח את האגף הדרומי של ההתקדמות. למרות שאנשי הצבא שנאו את דיטריך ונהגו להציגו כבריון מטומטם הוא היה מפקד שריון יעיל למדי, ופון מנטויפל היה אחד המפקדים הגרמנים המוכשרים ביותר.

ההתקפה וההפתעה

גם אם המאמץ הגרמני היה הימור נואש, הנאצים בחרו בחכמה את גזרת ההתקפה, לכל הפחות מבחינת יריביהם. בסוף 1944 נתפסה גזרת הארדנים בעיני האמריקנים כגזרה שקטה, שיחידות חדשות נשלחו אליה כדי לרכוש ניסיון קרבי קצר בלי שיוטלו לקרב גדול, או כאזור מנוחה עבור יחידות שחוו קרבות קשים ואיבדו חלק גדול מלוחמיהן. המודיעין של בעלות הברית היה איתן בדעתו כי לגרמנים אין יכולת לבצע התקפת-נגד גדולה באזור, ופירש את התנועות הגרמניות שהתגלו כעדות לבניית מערכי הגנה וקווי הגנה חדשים.

גם העובדה ש'קו זיגפריד' באזור הקשה על שני הצדדים להעביר כוחות, לימדה כביכול כי בטרם ירצו הגרמנים לבצע התקפה יהיה עליהם לפנות את המכשולים שלהם עצמם. בפועל, הגרמנים לא התקשו להקים גשרים טרומיים ועזרי מעבר שונים מעל למכשוליהם-הם. כמה אנשי מודיעין אמריקניים שהחשוב בהם היה קולונל אוסקר קוך, קצין המודיעין של הארמיה השלישית של פטון, אמנם העריכו כי הגרמנים מתכוונים לתקוף בארדנים, אולם הערכתם לא התקבלה.

בין הכוחות החדשים והלא מיומנים שהוצבו בגזרה הייתה דיביזיית החי"ר 106, ששישה ימים בלבד לפני המתקפה הגרמנית קיבלה אחריות על גזרה ברוחב של כ-25 ק"מ באזור שְנִיי אייפל (Schnee Eifel), רכס הררי כ-20 ק"מ מזרחית לצומת הכבישים החשוב בסן וית' (St. Vith). כיבוש סן וית', עיירה קטנה בת כ-2000 איש השוכנת על גבעה, היה מאפשר לגרמנים להתקדם מערבה לעבר צומת הדרכים החשוב עוד יותר בעיירה באסטון ולכיוון בריסל, וכן מאפשר תנועה חופשית בין צירי הארמיה החמישית לצירים שבשטח הארמיה השישית. במילים אחרות, עם סן וית' בידם היו יכולים הנאצים להעביר כוחות לא רק קדימה, לכיוון האויב ולהמשך ההבקעה, אלא גם לרוחב ובין הגזרות השונות. דבר זה היה מאפשר להם גמישות, עקיפת מכשולים והבאה מהירה של תגבורות למקום בו נדרשו.

כאשר התחילה ההתקפה ב-16 בדצמבר 1944, הופתעו האמריקנים לחלוטין (אם מוציאים מכלל חשבון את קולונל קוך וקומץ תומכיו). בגזרת שני אייפל הנחית מנטויפל התקפה עזה, ובמהרה הצליח לכתר את רוב כוחותיה של הדיביזיה ה-106, שבחרו להם רכס לא מוצלח להגנה אשר ניתן היה לעקפו מכל הכיוונים, ובדיוק כך עשו הגרמנים. הפיקוד האמריקני הבין כבר בהתחלה כי הוא ניצב בפני התקפה גדולה, אך היו לו מעט מאוד פרטים עליה. הדיווחים בקשר הוסיפו לבלבול, ועקב מזג האויר לא ניתן היה לשלוח סיורים.

תחילה עשה הפיקוד האמריקני מאמץ לתקוף נגד; הוא שלח צוות קרב חטיבתי מדיביזיה 9 לסייע לחטיבה 424 של דיביזיה 106, וזו אכן הצליחה להיחלץ; צוות קרב B של תא"ל ברוס קלארק מדיביזה 7 נשלח לתקוף לכיוון 'פרצת לוזהיים', שטח פתוח ונוח לתמרון צפונית לשניי אייפל , וכך לחבור לחטיבות שבחזית. בפועל, לא היה למהלך זה סיכוי, שכן הצוות נאלץ לפלס דרכו בין כלי רכב נסוגים, ולא יכול היה טכנית להגיע לפני שהגרמנים השלימו את הכיתור. כאשר הגיע קלארק לסן וית', שמח הגנרל אלן ג'ונס, מפקד הדיביזיה ה-106, לקראת הגעתו ורצה שיתקוף מיד כדי לחלץ את הדיביזיה; אך הוא גילה לאכזבתו שכל כוחו של קלארק מונה את עצמו, נהגו, שלישו וקצין המבצעים שלו. שאר הכוח תקוע היה בפקקי התנועה והגיע לעיירה רק שעות לאחר מכן.

תוצאה לא צפויה

זו לא הייתה ההיתקלות הראשונה של קלארק עם האסו פון מנטויפל: בספטמבר 1944, בקרב אראקור, הנחילו כוחותיו תבוסה ניצחת לכוחות מארמיה 5. האמריקנים, ובייחוד כוחו של קרייטון אברמס (לימים מפקד צבא ארה"ב) הסבו לטנקים הגרמניים אבדות רבות הרבה יותר משספגו. גם באראקור, כמו בארדנים, נאלצו קלארק ואנשיו להילחם מספר ימים ללא סיוע אווירי, בשל בעיות מזג האויר. אולם שלא כמו בסתיו, בחורף נאלץ קלארק להתמודד קודם כל עם חוסר הסדר והמהומה בכוחות האמריקניים.

הגעתו לסן וית' הואטה בשל כלי הרכב הנסוגים, והוא שלח כוח מגדוד הנדסה שהיה בסביבה כדי לעכב את הגרמנים. למרות שבאותו זמן הכשרת מהנדסים הייתה לרוב פחותה משל לוחמי רגלים, היה זה פחות או יותר הכוח המאורגן היחיד שעמד לרשותו באותה עת. קלארק גם לא ידע דבר על הגרמנים בסביבה, למעט העובדה שהם קיימים ויש הרבה מהם, והם כיתרו את רוב דיביזיה 106 – לא בדיוק בשורות מעודדות. בלא שידע זאת, גם הגרמנים מולו הסתבכו בפקקי תנועה והאטו; גם הם לא העריכו נכונה את הצירים ליד סן וית', ולכן למרות שהבינו כי היא חשובה ותכננו לכבוש אותה בתוך יומיים לכל היותר, לא הפנו לשם תחילה את מירב מאמציהם.

למזלו של קלארק, כוח ההנדסה הקטן – כמה עשרות לוחמים – עשה את עבודתו נאמנה ויותר מזה. הוא חסם ציר והתבצר בו, בסיוע כוחות שריון ולוחמים נוספים שנאספו מפה ומשם, ובסיוע תגבורת דחופה של צוות קרב B של גנרל וויליאם הוג מדיביזיה 9 הסמוכה (אחרי מספר חיכוכים, צוותי הקרב מדיביזיה 7 ודיביזיה 9 עתידים היו לעבוד יחדיו בצורה מרשימה). בנוסף הם נהנו מסיוע אש של גדוד ארטילריה שהגיע לסביבה ובמקום להיסחף בנסיגה חיפש משימות לחימה, ועזר לבלום את ההתקפה הגרמנית בדרך לסן וית'.

כוחות נוספים עתידים היו להגיע, אך עתה הדילמה שעמדה בפני האמריקנים בגזרה הייתה האם להשקיע את כוחותיהם במתקפת נגד לסיוע לדיביזיה ה-106 המכותרת לה ברכס שני אייפל, או שמא לייצב הגנה על סן וית'. הפיקוד האמריקני בחר האפשרות השנייה מתוך הבנת חשיבותה להמשך ההתקדמות הנאצית, אך פירוש הדבר היה הותרתה של הדיביזיה ה-106 לנפשה. זו האחרונה לא נסוגה בזמן, ולא הצליחה לפרוץ את הכיתור הגרמני, ב-19 בחודש היו עתידות שתי חטיבות שלה להיכנע, ויותר מ-7,000 חיילים אמריקנים הלכו בשבי – אחד הכישלונות הצורבים של האמריקנים במלחמת העולם השנייה.

בסן וית' וסביבותיה, ב-17 בחודש, החזיק קלארק עם כ-2,500 איש. למזלו, הגרמנים לא ידעו זאת. הוא מיקם כוחות קטנים ותוקפניים מסביב לעיירה, ורוח הלחימה שהפגין צוות קרב B של גנרל הוג מדיביזיית שריון 9 שחולל מהומה גדולה בגזרה סמוכה, הובילה לכך שהגרמנים חשבו שלפניהם התנגדות רבה הרבה יותר. עשרים שנה לאחר הקרב שאל קלארק את מנטויפל, "למה לכל הרוחות, כשהיו לי רק 2,500 איש ב-17 בדצמבר לא ביצעתם התקפה חזיתית חזקה ומחצתם אותי?".
מנטויפל ענה:

חשבנו שעמדנו בפני דיביזיה, אולי גייס שלם… כל פעם שהתקדמנו לעמדותיכם, נתקלנו בשריון. הדיווחים [המודיעיניים] המקדימים שלנו אמרו שלא יהיה שריון בדרכנו. כשאתה מופתע בצורה כזו, אתה נהיה זהיר"

בנוסף לכך, התחוללה תוצאה לא צפויה: החסימה בסן וית' אילצה את הגרמנים להשתמש בדרכים עוקפות, ובאלה נוצרו פקקי תנועה עצומים כאשר יחידות שונות מכיוונים שונים התחרו על המעבר. סן וית' מנעה מכוחות ארמיה 5 וארמיה 6 לחבור, ואף כוח לא הצליח לעמוד בזמנים או אפילו קרוב לכך.

רוח רוסית

העיכובים הגרמניים בצירים והלחימה העיקשת של כוחות אמריקניים קטנים גרמו לכך שרק ב-19 בדצמבר הגיעו הגרמנים סמוך ממש לעיירה. התקפותיהם העיקריות נמשכו מאז ועד ל-21 בדצמבר, אולם כולן נהדפו בלחימה עיקשת ותוך שימוש יעיל בכוחות השריון והסיור כדי 'לסתום חורים'. יחד עם זאת היה ברור שאי אפשר יהיה להחזיק בסן-וית': תגבורות התקשו להגיע, וכוח גרמני השמיד זמן מה קודם לכן את רוב הלוגיסטיקה של צוות הקרב מדיביזיה 9, דרומית לעיירה.

למרות הלחימה העיקשת, לקראת ליל ה-21 בדצמבר נפרצו קווי האמריקנים בשלושה מקומות וקלארק הגיע למסקנה שכבר אי אפשר להגן על העיירה ונסוג בצורה מסודרת לעמדות הגנה ממערב לעיירה, בהותירו אחריו ציוד שלא ניתן היה לפנות. הגרמנים מיהרו להתחיל בביזה, ופקק התנועה שנוצר עיכב אותם ומנע מהם לרדוף אחרי האמריקנים. כוחותיו של קלארק, למרות שהיו כמעט מכותרים, המשיכו לעכב את הגרמנים ולחסום את הצירים למשך יום נוסף, תוך תקווה (שנכזבה) כי יהיה ניתן לתספקם מן האוויר ודרך הצירים המועטים אל העורף. בסופו של דבר קיבלה דיביזיה 7 כולה (לא רק בסן וית') פקודת נסיגה ממפקד כוחות היבשה של בעלות הברית, הפילדמרשל הבריטי ברנרד מונטגומרי: "עמדתם במשימה – המשימה בוצעה היטב – זמן לסגת".

העובדה שהנסיגה הצליחה לא הייתה מובנת מאליה: במהלך היום מזג האוויר היה רע והקרקע הייתה בוצית, וקשה היה לראות איך יצליחו כל הכוחות לנתק מגע ולסגת. אולם בליל ה-22 בדצמבר הגיעה רוח קפואה מהמזרח (היא כונתה, באופן הולם, רוח 'רוסית'), והקרקע קפאה לגמרי. קלארק דיווח למפקדו כי "נס קרה" וכוחותיו שלו ושל הוג, יחד עם כל נספחיהם – ארטילריה, הנדסה, משטרה צבאית, וכן חיילים מחיילים שונים שהחליטו שלא לסגת עם יחידותיהם אלא לעמוד ולהילחם – נסוגו דרך מסדרון שפתחה עבורם הדיביזיה המוטסת 82, שנשלחה לאזור עם פרוץ הקרבות.

בקרב על סן וית' וסביבותיה ספגו הכוחות האמריקניים כולם 3,400 נפגעים, איבדו 88 טנקים ו-25 שריוניות סיור. האבדות הגרמניות היו כנראה גבוהות הרבה יותר. הגרמנים הצליחו לכבוש את סן וית', אולם באיחור גדול: במקום לעבור דרכה ב-17 בחודש ולמהר הלאה לכיוון צומת הדרכים העוד יותר חשוב בבאסטון, ביזבזה ארמיה 5 זמן רב. אם – וזהו 'אם' גדול – היה לגרמנים איזה סיכוי להתקדם לכיוון אנטוורפן או לגרום לקריסה מבוהלת אצל בעלות הברית, הלחימה בסן וית' הגבילה אותו מאוד.

ההגנה בסן וית' וסביבותיה מוססה את ההתקדמות הגרמנית בציר המרכזי, ולא רק בו: המאמץ לכבוש את העיירה וחסימת הצירים הגבילו את יכולת הגרמנים לשנע כוחות בגזרות הסמוכות כדי להאיץ את ההתקדמות או לחלץ את הכוח הקדומני של ארמיה 6, שהסתבך בצרות באותה עת ולבסוף הושמד. כאשר נפלה סן וית' והגרמנים הוסיפו להתקדם, כבר היו תגבורות אמריקניות בדרך, והדיביזיה המוטסת 101 הקימה מערך הגנה חזק סביב צומת הדרכים החשובה בבאסטון, שם חסמה את הגרמנים בקרב מפורסם עד להגעתם של כוחות משוריינים להתקפת-נגד. הסיכום הטוב ביותר נכתב אחרי המלחמה בידי מנטויפל עצמו:

פעולות ההשהיה היוצאות מן הכלל מסביב לסן וית' היו מכריעות לתנועה של חיילי ולזו של ארמיית השריון 6 של האס.אס. גם כן! במובן זה, הקרב על סן וית' היה בעל משמעויות הרות-גורל לשתי הארמיות – ולכל המתקפה הגרמנית"