האביר שנלחם כדי לשמור על הבית: לזכרו של רוג'ר סקרוטון

סר רוג'ר סקרוטון שנפטר בראשית השבוע בגיל 75 לאחר מאבק במחלת הסרטן היה הוגה הדעות השמרן החשוב ביותר בדורו. במהלך חייו הוא פרסם עשרות ספרים שעסקו במגוון מהמם של נושאים, החל מפוליטיקה ואומנות, דרך פילוסופיה ודת ועד לצייד שועלים. הוא כתב גם כמה רומנים, ואף חיבר אופרה ועוד מספר שירים.

היו שלושה סיפורים מחייו אותם רוג'ר סקרוטון נהג לחלוק בהרצאות ובשיחות. הסיפור הראשון כלל תיאור דמותו של אביו, איש מעמד הפועלים שלא ראה בעין יפה את הרעיון שבנו נרשם לבית ספר פרטי יוקרתי ומתעלה מעל למעמדו. לאחרונה הוא כתב בחיבה על אביו:

הוא האמין שהמדינה שלו נשלטת בידי קונספירציה של נערי בתי ספר, ושבבריטניה לעולם לא יהיה צדק חברתי עד שהפריבילגיות שאפשרו לדמויות לא-ראויות ובוגדניות כאלו להתקדם יבוטלו באופן סופי. הוא ראה בבית הלורדים, בממסד הכנסייה ובבית המלוכה חלקים בקשר המתמשך הזה, והוא הבין את כל ההיסטוריה שלנו במונחים האלה – החרמה של אנגליה מידי בעליה החוקיים שנעשתה מצד מעמד פריבילגי של תופסי השלטון"

אביו של סקרוטון נמלט מחיי מצוקה בשכונת עוני באמצעות שירות בצבא והפך בהמשך למורה. בנו היה מספר כיצד בית הספר והלימודים בקיימברידג' סייעו לו לצאת מצל מעמד הפועלים של אביו, והוכיחו כי גם בחברה בעלת תודעה מעמדית מפותחת כבריטניה, עדיין ישנה אפשרות למוביליות חברתית ולקידום עצמי.

סיפור אחר אותו נהג סקרוטון לספר היה זה של התעוררותו הפוליטית, שהתרחשה באופן הולם בפריז של שנת 1968. מדירתו בעיר הוא הביט בסטודנטים שרבים מהם היו בגילו הופכים רכבים, עוקרים אבני מדרכה, מנפצים חלונות ראווה ומקימים מחסומים ברחובות. הוא חש דחייה. ואז אחת מידידותיו חזרה מן ההתפרעות ברחוב, מלאה בלהט מהפכני. על מה שקרה אחר כך הוא כתב במאמר מכונן בו תיאר כיצד גילה את עצמו כשמרן, וראוי לצטט באריכות:

מובן שהייתי נאיבי. נאיבי כמו הידידה שלי. אבל אל הטענה הבאה חזרתי במחשבותיי עוד פעמים רבות. מה, שאלתי אותה, את מציעה במקום “הבורגנות” הזו שאת כל כך מתעבת, ושאת חבה לה את החופש והשגשוג המאפשר לך לשחק פה במתרסים? איזה חזון לצרפת ולתרבותה מדבר אלייך? האם את מוכנה למות למען אמונותייך, או רק לסכן את חייהם של אחרים? הייתי פומפוזי עד גועל; אבל לראשונה בחיי הרגשתי פרץ של זעם פוליטי, מוצא את עצמי בצדו האחָד של המתרס כשכל מכריי בצדו האחֵר.

היא ענתה לי בסֵפר: 'המילים והדברים' של פוקו, התנ”ך של שנות-השישימניקים, הטקסט שלכאורה מצדיק כל צורה של עבריינות בהראותו כי ציות הוא בהגדרה תבוסה. זהו ספר ממולח, כתוב בכזבנות שטנית, מנכס עובדות בבררנות כדי להראות שהתרבות והדעת אינן אלא “השיח” של הכוח. אין זו יצירה פילוסופית, אלא תרגיל ברטוריקה. לא לאמת הוא חותר, אלא לחתרנות עצמה. בלהטטנות הנומינליסטית הישנה, שממציאה הוא בוודאי השטן אבי השקר, הוא מסביר ש”האמת” תמיד דורשת מירכאות כפולות, שהיא משתנה מזמן לזמן, ושהיא קשורה לצורת המודעוּת, ה”אפיסטמה”, שנכפתה בידי המעמד שהרוויח מהפצתה. הרוח המהפכנית, ההופכת עולמות כדי למצוא מה לשנוא, מצאה אצל פוקו נוסחה ספרותית חדשה. חפשו בכל מקום את הכוח, הוא אומר לקוראיו, ותמיד תמצאו אותו. ובמָקום שיש כוח, יש דיכוי. ובמקום יש דיכוי, יש זכות להרוס. ברחוב שתחת חלוני תורגם המסר הזה למעשים"

***

בשנים שהגיעו לאחר מכן, יורשי אותה מהפכה ניסו בכל כוחם להרוס את סקרוטון. כאשר ייסד את כתב העת Salisbury Review שעסק בשמרנות בכובד ראש או כאשר פרסם ב-1985 את הספר 'הוגי השמאל החדש' שביקר בחריפות את המגמות הרעיונות החמות בשמאל, יצירות אלו זכו ליחס של פשע אינטלקטואלי. לאחר דרישות בלתי-מתפשרות, המוציא לאור נכנע ומשך את הספר מן המדפים. רוג'ר סקרוטון היה רגיש להשמצות, מה שהפך את נכונותו לקבל אותן למדהימה עוד יותר. למרבה המזל, הספר ראה אור במהדורה מורחבת ומחודשת שלושים שנה לאחר מכן, תחת הכותרת המתאימה 'שוטים, מסיתים ונוכלים'.

לבסוף, הסיפור השלישי אותו סיפר סקרוטון על חייו ויצירתו עסק בהקמת האוניברסיטה המחתרתית בצ'כוסלובקיה בשנות השמונים יחד עם עמיתו יוליוס טומין. באותה מסגרת סקרוטון העביר הרצאות על פילוסופיה, היסטוריה וספרות – עמודי התווך של התרבות המערבית שנאסרו ללימוד בידי הממשלה הקומוניסטית. בשל כך הוא נעצר כמה פעמים בידי המשטרה החשאית, ושמו התווסף אחר כבוד לרשימת האנשים עליהם נאסרה הכניסה למדינה. בספרו 'כיצד להיות שמרן' הוא מתאר את הדירה בה ערך את הפגישות עם טומין:

באותו החדר התאספו השרידים המוכים של האינטלקטואלים של פראג – פרופסורים זקנים במקטורנים בלויים, משוררים ארוכי שיער, סטודנטים צעירים שלא התקבלו לאוניברסיטה בשל 'פשעים פוליטיים' שביצעו הוריהם, אנשי דת בבגדים פשוטים, סופרים ותאולוגים, מועמד לרבנות ואפילו פסיכואנליטיקן. בכולם ראיתי את סימני הסבל שהתרככו בזכות התקווה, ואת אותה תשוקה לדעת שיש מישהו שדואג מספיק כדי לעזור להם. כולם השתייכו, כך גיליתי, לאותו מקצוע: מפעילי הסקה. חלקם עבדו בבתי חולים, אחרים בבנייני מגורים. אחד הפעיל את ההסקה בתחנת הרכבת, ואחר בבית ספר. חלקם הסיקו גם כאשר לא היו דוודים להסיק, ואותם דודי חימום דמיוניים הפכו עבורי לסמל מתאים לכלכה הקומוניסטית.

זה היה המפגש הראשון שלי עם 'דיסידנטים': האנשים שבהמשך יהפכו לתדהמתי למנהיגים הראשונים שנבחרו בבחירות דמוקרטיות בצ'כוסלובקיה החופשית. חשתי כלפיהם חיבה אינטימית. הדבר החשוב ביותר עבורם היה הישרדות התרבות הלאומית שלהם. מכיוון שנמנע מהם כל קידום חומרי או מקצועי, ימיהם היו מלאים בהרהורים כפויים על ארצם ועל עברה, ועל השאלה הגדולה של ההיסטוריה הצ'כית שהעסיקה את בני העם הזה מאז תנועת התחייה הלאומית במאה ה-19. נאסר עליהם לפרסם ספרים או חיבורים; הרשויות ביטלו למעשה את קיומם בעולם הזה, והיו נחושות גם למחוק את עקבותיהם מספרי ההיסטוריה. לכן אותם מתנגדים למשטר היו מודעים מאוד לערכו של הזיכרון. כל חייהם היו תרגיל במה שאפלטון כינה 'אָנַמְנֵזָה': הבאה למודעות של דברים שנשכחו. משהו בתוכי הגיב מיד לשאיפה הכואבת הזו, ובתוך רגע הייתי נלהב להצטרף אליהם ולהביא את מצבם לידיעת העולם כולו. אז הבנתי כי 'אָנַמְנֵזָה' מתארת גם את משמעות חיי שלי"

***

עד לימיו האחרונים ממש, רוג'ר סקרוטון היה מעורב בלא מעט מחלוקות. הוא היה מגן נלהב של ארכיטקטורה מסורתית ושל תרבות עילית. הוא יצא להגנת הכנסייה האנגליקנית, למרות שיחסו האישי לאמונה הנוצרית היה מורכב. ספרו 'The Face of God' הוא הרהור פילוסופי-נוצרי מרהיב על משמעות אישיות האדם, האהבה והדברים הנשגבים. סקורטון נהג גם לנגן על האורגן בכנסייה אותה פקד, אך מנגד לא האמין בתחיית המתים ובמקום זאת סבר שאופק החיים דומה יותר לזה המתואר באופרה 'טריסטן ואיזולדה' מאת ווגנר: לא חיים אחרי המוות אלא "רק אפלה גדולה בה אתה הופך למה שאתה באמת – שום דבר".

היה לי את העונג לפגוש בסר רוג'ר סקרוטון מספר פעמים בחיים האלה, וניהלנו גם התכתבות קצרה. אך העונג שבקריאתו ובלמידה ממנו נמשך כל חיי הבוגרים. הספר שהשפיע עלי יותר מכל היה 'משמעות השמרנות', שניסה לשמר את ההיבטים החברתיים, התרבותיים והמוסדיים של השמרנות בתקופה בה שימשה מרגרט תאצ'ר כראש ממשלת בריטניה, וסקרוטון הבין את המגבלות של תאצ'ר הרבה לפני שאחרים העריכו את מעלותיה. מעבר לספרים האחרים שהוזכרו לעיל, אני ממליץ מאוד גם על 'The Uses of Pessimism', 'The West and the Rest','Beauty' ו- 'The Soul of the World'.

היה זה ממנו שלקחתי את מרבית ההבנה שלי לגבי מה היא שמרנות ולגבי הניסיון לשמר ולשחזר בית בעולם הזה – מקום של נחמה, מקום קדוש היכן שהוא שמחבר אותנו אל המתים, אל אלו שעוד לא נולדו ואל השכנים שלנו דרך אהבה, זיכרון והקרבה. מקום השייך לנו ונוטע בנו געגועים לבית אמיתי שלעולם לא יכול להיפגע על ידי סערה, מלחמה, הזנחה ופלישה של יזמים חיצוניים שרוצים להחליף את הבית שלנו במגרשי חנייה ורשתות מזון מהיר. אנו משקיעים מאמץ רב כדי לשמר את ערכי החירות, הדמוקרטיה, ההגינות והתרבות, כדי שילדינו יהיו יכולים לקבל מקום כלשהוא בעולם, כפי שהוכן עבורנו בידי הורינו.

יתכן כי רוג'ר סקרוטון הוא השמרן היחיד בן הדור הזה שכתביו יקראו בשקיקה גם עוד מאה שנים מהיום. בעוד אנו מתפללים למנוחת נשמתו ולנחמה עבור משפחתו וחבריו הקרובים, אנו צריכים גם להתפלל שבעתיד, בניגוד להווה, עבודתו והאומץ שהפגין יקבלו את ההכרה הראויה. סקרוטון התאמץ והקריב. הוא לא הופך כעת ל"שום דבר", אלא ייזכר תמיד בלבבנו כאביר המתוק, העדין והאמיץ שהציל את ביתו מפני הפולשים.

המאמר פורסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'. תרגום הציטוט מתוך המאמר "מדוע נעשיתי שמרן": צור ארליך.

לחצו כאן לקריאת מאמריו של פרופ' סקרוטון באתר 'מידה'.