הבחירות החוזרות במבחנן של שלוש תיאוריות פוליטיות

פרופ' אברהם דיסקין הוא ראש בית הספר למינהל, ממשל ומשפט במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט. הוא שימש בעבר בתפקידים בולטים במוסדות אקדמיים בארץ ובחו"ל, ופירסם כמאתיים מאמרים אקדמיים וכעשרים ספרים.  הגרסה המקורית של מאמר זה ראתה אור בגיליון 216 (דצמבר 2019) של כתב העת ‘האומה’. אנו מודים למערכת ולמחבר על הרשות לפרסמו.

***

בכל מערכת בחירות מעניין לבדוק את נכונותן של שלוש תיאוריות נודעות, כל אחת מהן בת יותר מיובל שנים, העוסקות בשלושה מגזרי פעילות פוליטית הנושקים זה לזה. בחינת התיאוריות הללו מרתקת במיוחד בהקשר של שתי מערכות הבחירות באפריל ובספטמבר 2019. תיאוריה אחת נוגעת לאסטרטגיה התעמולתית, שבה כדאי למפלגות לנקוט על מנת להגיע לתוצאה האלקטוראלית המיטבית. תיאוריה שנייה עוסקת ברמת הנאמנות של הבוחרים למפלגות אליהן הייתה להם זיקה בעבר. תיאוריה שלישית מתרכזת בבחינת הגורמים העיקריים הקובעים את הרכבה של הקואליציה הממשלתית במדינות בהן יש משטר פרלמנטארי רב-מפלגתי. בחירות אפריל ובחירות ספטמבר השנה לא סתרו אף אחת מן התיאוריות הללו, אך העלו ללא ספק כמה וכמה סימני שאלה.

המרכז האלקטוראלי

ב-1957 פירסם אנטוני דאונז את הספר עב הכרס "תיאוריה כלכלית של דמוקרטיה"[i]. אחת הטענות הידועות ביותר של דאונז הייתה, כי מערכות פוליטיות נוטות להיות בעלות "מרכז פוליטי" וכי חלק גדול מהבוחרים מחזיק בעמדות המשקפות בקירוב את עמדות המרכז. דאונז השאיל למעשה רעיון שהתפרסם שנים רבות קודם לכן בהקשר הכלכלי-גיאוגרפי על-ידי הראלד הוטלינג[ii]. דוגמא מפורסמת של הוטלינג היא של שני סופרמרקטים המתחרים על קהל הלקוחות בעיירה אמריקנית. גם אם שני הסופרמרקטים היו ממוקמים מלכתחילה בשוליים קוטביים של העיירה, הם ישנו את מיקומם על-ידי תנועה למרכז. בסופו של דבר יהיו שני העסקים סמוכים זה לזה במרכז העיירה ממש ותיווצר "נקודת שיווי משקל" כלכלית גיאוגרפית. דאונז טען, שבמערכת הדו-מפלגתית של ארה"ב הקרב העיקרי הוא על תפיסת המרכז האידיאולוגי. כך למשל מועמדים בעלי דעות קיצוניות אינם מצליחים בדרך כלל בבחירות הנשיאותיות.

גם במערכת רב-מפלגתית דוגמת ישראל אנו עדים לתופעות דומות. מפא"י זכתה בשעתה בהצלחה אלקטוראלית משום שהייתה המתונה מבין מפלגות השמאל. מנחם בגין צעד לקראת תפיסת השלטון ב-1977 בין היתר בשל הקמת גח"ל ב-1965 עם המפלגה הליברלית שנחשבה מתונה יותר מחירות ואחר-כך לאחר הקמת הליכוד ב-1973. כשהוקם הליכוד, נוספו לגח"ל אפילו גורמים שנחשבו קודם לכן כמשתייכים למחנה השמאל. מפלגות קיצוניות לא הצליחו אלקטוראלית. חירות לפני הקמת גח"ל לא הצליחה לחצות את רף 17 המנדטים. מק"י לא הצליחה לחצות את רף שישה המנדטים. עם זאת, בתנאים מיוחדים, כגון במקרים של משבר לאומי, ידועים מקרים הפוכים. דוגמא בולטת היא של הרפובליקה הוויימרית שלפני קריסתה שתי המפלגות הגדולות היו הקומוניסטים והנאצים.

הנאמנות למחנה הפוליטי

ב-1960 פורסם אחד הספרים החשובים ביותר על התנהגות בוחרים, "הבוחר האמריקני"[iii]. את הספר כתבו ארבעה חוקרים אמריקניים מאוניברסיטת מישיגן: אגנוס קמפבל, פיליפ קונברס, ווראן מילר ודונלד סטוקס. אחד הממצאים הידועים ביותר של מחקרם נגע לנאמנות הקיצונית של הרוב המכריע של הבוחרים האמריקניים למפלגות איתן הם מזדהים. הבוחר הטיפוסי יתמוך במועמדי מפלגתו לאורך כל חייו לא רק בבחירות לנשיאות אלא גם בבחירות לסנאט, לבית-הנבחרים, למוסדות המדינה בה הוא מתגורר, לרשות המקומית וכיוצא בזה. השינויים בזהות המנצחים תלויים בראש ובראשונה במספר בוחרים זעום המוכנים לחרוג מנאמנותם המסורתית ולחצות את הקווים. הספר הותקף קשות, שכן טען לטענת מבקריו כי הבוחר הטיפוסי יוצא מרחם אמו כשפתק הצבעה קבוע נתון בידו. במידה לא מעטה של צדק היו שטענו, כי יש בכך לא רק עלבון ל"בוחר הרציונאלי" אלא גם שמיטת השטיח מתחת לרגליו של מוסד הדמוקרטיה בכללו[iv]. בין המגיבים לביקורות בלט פיליפ קונברס, שהוכיח בסדרת מאמרים, כי שיעור הבוחרים האמריקניים שיש להם הבנה של ממש בעניינים אידיאולוגיים ומדיניים ושיש להם נכונות להעביר את תמיכתם ממפלגה למפלגה, אינו עולה בדרך כלל על עשרה אחוזים[v].

נאמנות מפלגתית בישראל הייתה בעבר גבוהה ביותר. כך למשל בעבר הרחוק רוב הבוחרים היו תומכים של אותה מפלגה בבחירות הכלליות ובבחירות המקומיות. ברם, בעשרות השנים האחרונות התערערה הנאמנות הזאת ותחתיה באה הנאמנות ל"מחנות". בוחרים מניידים את הצבעתם בין מפלגה אחת לרעותה במחנה הימין או במחנה השמאל, אך מעטים עוברים ממחנה למחנה.

סמיכות רעיונית וקואליציות ממשלתיות

בשנת 1962 פורסמה תיאוריה מעניינת אך כושלת על הרכבן של קואליציות. הרעיון המרכזי של ויליאם רייקר בספרו "התיאוריה של קואליציות פוליטיות"[vi] הציע, שקואליציות יהיו לעיתים קרובות "קואליציות זוכות מינימאליות" (MWC – Minimal Winning Coalitions). במילים אחרות, הן תהיינה בעלות רוב אך לא תכלולנה שותפים "מיותרים". שכן, ברגע שזכית ברוב אין טעם לצרף שותפים שיחלקו עמך את עוגת השלטון בה זכית. למרות שהוכח כי קואליציות מסוג זה נוטות להאריך ימים[vii], סיכויי התרחשותן בפועל זעומים למדי[viii]. הבעיה העיקרית בתיאוריות של רייקר ודומיו הייתה ההתעלמות ממידת הקרבה האידיאולוגית ("מרחקי המדיניות") בין מפלגות פוליטיות שונות.

תיאוריה מוצלחת ובעלת כוח ניבויי גדול הייתה התיאוריה שגרסה התרחשותן של קואליציות "סגורות" ("מחוברות"). אם נניח שאפשר למקם את כל המפלגות על רצף אחד מימין לשמאל, התיאוריה גרסה שכל המפלגות הממוקמות בין שתי השותפות הקיצוניות בקואליציה מימין ומשמאל, תצורפנה גם כן לקואליציה. זאת מאחר שצירופן אינו כרוך במחיר אידיאולוגי. במילים אחרות, לא יהיה ויתור על השתתפות של מפלגה כלשהי הנמצאת בטווח האידיאולוגי של הקואליציה[ix]. במחקר השוואתי של תיאוריות שונות, גרס דה סוואן[x], כי ישראל אינה מקיימת את התיאוריה. הוא בדק את כל ממשלות ישראל מהכנסת הראשונה ועד תחילת שנות השבעים והגיע למסקנה, שהקואליציות בישראל אינן "סגורות". הסיבה העיקרית למימצא זה הייתה מיקומה של "אגודת ישראל" בסמוך למרכז הרצף האידיאולוגי. "אגודת ישראל" פרשה מן הממשלה ב-1952 ולא הצטרפה לאף קואליציה עד לאחר פירסום ספרו של דה סוואן. מטבע הדברים התיאור החד-מימדי של מפת המפלגות על רצף ימין-שמאל, יוצר עיוותים כאשר מפלגות שאינן משתייכות באורח טבעי לרצף מונעות את קיום התיאוריה.

ישראל לא הייתה המקרה היחיד בו התקיימה סטייה כזאת. דה סוואן בדק 252 קואליציות בתשע מדינות. מתברר, כי כאשר מוציאים את מפלגות שאינן משתייכות באורח טבעי לרצף החד-מימדי, עולה כוח הניבוי של התיאוריה מ-76% ל-97%[xi]. המקרה החריג הבולט בישראל התרחש ב-2009 כאשר "קדימה" סירבה להצטרף לממשלת נתניהו. הקואליציה "דילגה" על "קדימה" ובמקומה הצטרפה מפלגת העבודה (ואחר כך "עצמאות") ל-61 המושבים שהיו באמתחתו של נתניהו.

הקרב על המרכז

מעניין לבחון כיצד שימש רעיון "ההתמרכזות של דאונז" את המפלגות בשתי מערכות הבחירות של 2019. נתרכז בעיקר בשלוש רשימות מועמדים: כחול-לבן, הליכוד ו"ישראל ביתנו". כחול-לבן והמפלגות שמשמאלה התמקדו אמנם במסרים של "רק לא נתניהו", אך כחול-לבן שהובילה את הגוש, הדגישה חזור והדגש הן את מרכזיותה והן את נכונותה להקים ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד ("ללא נתניהו") לאחר הבחירות. המסר האחרון בלט במיוחד בבחירות ספטמבר. המסר של ישראל ביתנו לא היה עקבי. בבחירות אפריל הייתה הזדהות ברורה למדי עם גוש הימין. אך התנהגות ליברמן בעת הרכבת הקואליציה, התרומה שלו להכשלת הניסיון של נתניהו להרכיב ממשלה והדגש האנטי-חרדי הבולט, מיקמו אותו במקום שונה לחלוטין. יתר על כן, ישראל ביתנו הדגישה לפני בחירות ספטמבר את כמיהתה להקים לאחר הבחירות ממשלת אחדות בהשתתפותה ובהשתתפות שתי המפלגות הגדולות.

הליכוד נקט עמדה המנוגדת לזו שהומלצה על-ידי דאונז. הוא הבליט את ההבדלים בין מפלגות הימין למפלגות השמאל, התאמץ לתאר את הקשר הקיים לכאורה בין כחול-לבן למפלגות השמאל ולרשימות הערביות והעלה על נס את מחוייבותו להרכיב ממשלת ימין. התוצאות תואמות בקירוב את שנחזה על-ידי דאונז. כחול-לבן הגיע להישג נדיר מבחינת הצלחתה האלקטוראלית. למעשה, השיגה יותר מושבים מהליכוד גם בבחירות אפריל, שכן רשימת הליכוד כללה גם את איש הבית היהודי אלי בן-דהן וגם את שרידיה של סיעת "כולנו". הימין בכללו ירד בכוחו בבחירות אפריל ויותר מכך בבחירות ספטמבר.

ערב הבחירות הייתה למפלגות הימין שליטה ב-61 מושבים (ללא ישראל ביתנו). בבחירות אפריל השיג הימין 60 מושבים ואילו בספטמבר הצטמצמה שליטתו ל-55 מושבים בלבד. עם זאת, תהיה זו טעות לתלות את התוצאות הללו בהדגשת המרכזיות של כחול-לבן לעומת הדגשת הימניות של הליכוד. הוא הדין לגבי הדגשה מוגזמת של השינוי באסטרטגיה של ישראל ביתנו. ברור שלתוצאה האלקטוראלית היו סיבות רבות נוספות: השפעת אחוז החסימה; שיעור ההצבעה בקבוצות אוכלוסייה שונות; המאבק בתוך המחנות ולא רק בין המחנות; התחושה של מאבק צמוד בין שתי הרשימות הגדולות; וכמובן אירועים שונים ואופן השתקפותם בתקשורת ובשיח הציבורי.

מעברים בין המחנות

בכל הנוגע לעקביות הזיקה הפוליטית אותה הדגישו מחברי "הבוחר האמריקני", דומה שהבחירות בישראל אכן מעידות על זיקה כזאת. עם זאת, נחזור ונדגיש שבמשך עשרות השנים האחרונות הנאמנות של הבוחרים משתקפת בראש ובראשונה בזיקה למחנה ולא בזיקה למפלגות אינדיבידואליות. באורח גס אפשר להבחין בשלושה מחנות: "ימין", "שמאל" ו"ערבים". המעברים בין המחנות הללו מצומצמים למדי. ואולם, נוכח הדמיון בין העוצמה האלקטוראלית של הימין לעוצמה של הצירוף שמאל-ערבים, גם למעברים קלים ביותר בין הגושים יכולה להיות השפעה פוליטית דרמטית.

על פי נתונים גולמיים של הסקרים מתברר, שנדידת הקולות העיקרית הייתה בתוך המחנות. אך מבחינתנו המעבר בין המחנות הוא המעניין ביותר. בבחירות ספטמבר הצביעו הנתונים הגולמיים של הסקרים על מעבר קולות דל ודו-צדדי בין שתי רשימות המועמדים הגדולות. הנקודה המכרעת היא לא של היקף המעבר אלא של כיוונו. בנושא קריטי זה הצביעו הנתונים על מעבר "נטו" שפעל לטובת כחול-לבן. לשון אחר, בוחרים רבים יותר עברו מהליכוד לכחול-לבן מאשר בכיוון ההפוך.

חשוב יותר היה שינוי האסטרטגיה של ישראל ביתנו, שתרם ככל הנראה תרומה מכרעת לפער המשמעותי בין תוצאות ספטמבר לתוצאות אפריל. במהלך מערכת הבחירות השנייה של 2019 שילבו ליברמן וחבריו באורח עקבי בדבריהם מסרים של "אחדות", "ימניות" ו"אנטי-חרדיות". בוחרי ימין במספר משמעותי דיו, וביניהם מצביעים שתמכו באפריל בליכוד, עברו לתמיכה בישראל ביתנו שהגדילה את כוחה מחמישה מושבים באפריל לשמונה מושבים בספטמבר. מעניין שהסקרים ניבאו לישראל ביתנו תוצאה נמוכה יותר ממה שהשיגה בפועל באפריל ותוצאה גבוהה יותר ממה שהשיגה בפועל בספטמבר. ברור שלנדידת הקולות היו סיבות נוספות לאלה שהצגנו כאן.

מפלגת הציר והאופציות הקואליציוניות

מעמד קריטי הנובע מהתיאוריה של "קואליציות סגורות", יש ל"מפלגת הציר". אם נניח שקואליציות צריכות להיות "זוכות" (בעלות רוב בפרלמנט) ו"סגורות", יש מפלגה אחת ששותפותה בכל קואליציה מובטחת. זוהי המפלגה שאין רוב למפלגות שלימינה, כשם שאין רוב למפלגות שלשמאלה. ליברמן תימרן עצמו ביודעין לעמדה זו של "מפלגת ציר". הגמישות של ליברמן והנכונות שלו לעבור מעמדה לעמדה וממחנה למחנה הופגנה פעמים רבות בעבר.

התופעה נמשכה בשנים האחרונות. לאחר בחירות 2015 נמנע ליברמן מלהצטרף לממשלת נתניהו, מאוחר יותר הצטרף לממשלה כשר ביטחון במקומו של משה יעלון. המהלך הזה היווה רקע לזעזועים הנמשכים במערכת הפוליטית. לפני תום תקופת הכהונה של הכנסת העשרים פרש מתפקידו ומהקואליציה. בבחירות אפריל התמודד כאיש ימין ומפלגתו אף המליצה על נתניהו כמרכיב הממשלה. אחר-כך סרב להצטרף לממשלה והיה הגורם המרכזי שדחף את נתניהו לחולל את "מועד ב" של בחירות 2019. אין ספק שלליברמן היו סיבות נוספות למהלכים אלו ובכללן עמדותיו בנושא חוק הגיוס. עם זאת, ידועה לכל הברית האישית שהייתה עד לאחרונה בינו לבין פוליטיקאים חרדים ובראשם אריה דרעי.

הסיטואציה שנוצרה לאחר בחירות ספטמבר מאפשרת קיום "תיאוריית הקואליציות הסגורות", או הפרכתה. נסיגה של ליברמן מעמדותיו בבחירות יכולה להניב הצטרפות שלו לקואליציית ימין "סגורה". שאיפתו המוצהרת היא לקואליציה "סגורה" אחרת בהשתתפותו ובהשתתפות שתי הסיעות הגדולות. בה בעת, הסתמנה לאחר הבחירות אפשרות ריאלית של שותפות בין שתי המפלגות הגדולות – עם או בלי מפלגות אחרות במחנה הימין ובמחנה השמאל – אגב דילוג על "מפלגת הציר". אם כך יתרחש, תניב האסטרטגיה של ישראל ביתנו על אף הצלחתה עד כה, פירות באושים. אפשרות שהירבו לדון בה לאחר בחירות ספטמבר 2019, היא שהמבוי הסתום יביא לבחירות "מועד ג" וכך אמנם נגזר. בבחירות מרץ 2020 נוכל להעמיד שוב את התיאוריות השונות לבחינה.

[i] Downs, A. 1957. An Economic Theory of Democracy, New York: Harper.

[ii] Hotelling, Harold (March 1929). "Stability in competition". The Economic Journal. 39 (153): 41–57.

[iii] Campbell, A. Converse, P.E. Miller, W.E. and Stokes, D.E. 1960. The American Voter. New York and London: Wiley.

[iv] Key, V.O. 1961. Public Opinion and American Democracy. New York: Knopf.

[v] Converse, P. E. 1964. The nature of belief systems in mass publics. In D.E. Apter (ed.) Ideology and Its Discontent. New York: Free Press of Glencoe, 206–261.

[vi] Riker. W.H. 1962. The Theory of Political Coalitions. New Haven: Yale University Press.

[vii] Dodd. L. 1976. Coalitions in Parliamentary Government. Princeton: Princeton University Press.

[viii] Browne, E. 1973. Coalition Theories: A Logical and Empirical Critique. London: Sage.

[ix] נניח שקיימות שש מפלגות המסודרות מימין לשמאל בסדר A   B    C    D    E     F    . אם B היא המפלגה הקיצונית ביותר משמאל המשתתפת בקואליציה וE היא השותפה הימנית ביותר, גם C וגם D ישתתפו בקואליציה ולא יהיה דילוג עליהן.

[x] De Swaan, A. 1973. Coalition Theories and Cabinet Formations: A Study of Formal Theories of Coalition Formation Applied to Nine European Parliaments after 1918. Amsterdam: Elsvier.

[xi] Diskin, A., “Rethinking De Swaan (1973): A Note on Closed Coalitions, Uni-dimensionality and the Role of Sectarian Political Parties”, pp. 141-147 in Hazan, R.Y., and Maor, M., Parties, Elections and Cleavages: Israel in Comparative Perspective, London: Frank Cass, 2000. Also published in Israel Affairs, 6(2), pp. 141-147 (Winter 1999).