אחרי הברקזיט: להתראות אירופה, שלום אמריקה

הממשל הקודם נקט בעמדה לפיה אם בריטניה תבחר בהחלטה זו, היא תעבור לסוף התור. אנחנו מתכוונים להעביר את בריטניה לתחילת התור"

כאשר מזכיר המדינה מייק פומפאו אמר דברים אלה בביקור שערך לאחרונה בלונדון, הוא התייחס להערות של הנשיא לשעבר משנת 2016, אז ניסה ברק אובמה להניא את הבריטים מלעזוב את האיחוד האירופי על הקשחת התנאים להסכם סחר בין המדינות. כעת מייק פומפאו אומר שהוא מצפה שעסקת סחר חדשה בין ארה"ב בריטניה תחל כבר בנובמבר. זהו גם היפוך גמור מעמדתה של נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין, אשר הצהירה שהדבר יהיה "בלתי-אפשרי".

הנשיא אובמה ראה את המשך החברות הבריטית באיחוד האירופי כצעד חיובי שהבטיח שלום, חופש תנועה ושוק משותף. אך למרות מאמציהם הטובים ביותר של גלובליסטים ליברליים בבית הנבחרים הבריטי, ביום שישי האחרון תהליך הברקזיט יצא לדרך באופן רשמי.

עם בואו של עשור חדש, כאשר בריטניה מושכת במאמץ רב את תשומת ליבה ממזרח למערב, אנו נכנסים לפרק חדש בברית האנגלו-אמריקאית. במובן מסוים, מוזר שזה לא קרה קודם. עד סוף מלחמת הראשונה, ניו-יורק כבר עקפה את לונדון כבירה הפיננסית של העולם אך עם זאת, בריטניה עדיין הצליחה לצוף על פני המים בעזרת האודים העשנים של האימפריה הוותיקה. לאחר מלחמת העולם השנייה, האופטימיות כבר נראתה פחות אמינה. כוחה של בריטניה, ביחד ברה"מ וארה"ב, היה קריטי בבלימת אירופה מלהפוך לאימפריה נאצית רחבת ידיים. וכאשר ראש הממשלה דאז ווינסטון צ'רצ'יל טבע את המונח "היחסים המיוחדים", היה זה ברור עבורו שתמיכתה הצבאית של אמריקה בזמן המלחמה והעזרה הכספית לאחר מכן לא היו רק "מיוחדות", אלא למעשה חיוניות להישרדותה של בריטניה. עובדה זו התבררה כנכונה גם מאוחר יותר עם משבר סואץ.

בתחילה, בריטניה לא שעתה לכיוון אירופה לשם הטבות כלכליות. הבריטים לא חתמו על אמנת רומא של 1957 אשר ביססה היווצרות קהילה כלכלית שלימים תהפוך לאיחוד האירופי, ולא היה זה עד שנת 1973 בה אדוארד הית', מנהיג המפלגה השמרנית, הכניס את המדינה לתוך קהילת היבשת. בשנים שלאחר מכן, ההתנגדות זחלה בצורה קבועה משני צידיו של המנעד הפוליטי. "המשך החברות בקהילה פירושה סופה של בריטניה לחלוטין כאומה בעלת ריבונות עצמאית וסופו של בית הנבחרים שלנו הממונה באופן דמוקרטי, כגוף העליון המחוקק חוקים בבריטניה", אמר טוני בן, איש מפלגת הלייבור וסוציאליסט, לפני המשאל של 1975. עמדה זו הייתה לנחלת רבים, כולל מרגרט תאצ'ר.

היורו-סקפטיות של תאצ'ר גרמה לה להקדים את זמנה. אמנם מדיניות החוץ של השמרנות הטרנס-אטלנטית בשנות הזהב של רייגן-תאצ'ר נשלטה על ידי הסוגייה הסובייטית, אך כמה עשורים מאוחר יותר המצב רק הורע לאחר שאמנת מסטריכט משנת 1992 הפכה את הקהילה הכלכלית האירופית לאיחוד האירופי ושחקה את ריבונותן של המדינות החברות. בשנת 1987, לאחר חוק 'אירופה אחת' הפך את התנועה ביבשת לחופשית לחלוטין, ואמנת שנגן משנת 1995 ביססה מדיניות היתרי כניסה אחידה ולמעשה יצרה גבולות פתוחים.

איחוד שווקי המטבע והמפולת הכלכלית של 2008 האיצו את יוון וספרד לעבר משברים, ולאחר ששטפי המהגרים בסירות החלו לטבוע בים התיכון, כל סוגיית יחסי בריטניה והאיחוד הייתה זקוקה לבחינה מחודשת. היא נענתה על ידי רוב בוחרים במשאל עם שנערך בשנת 2016, ולאחר מכן הוחל כחוק על ידי רוב פרלמנטרי בהצבעה בשנה שעברה. ג'ון אוסליבן שהיה מעוזריה של תאצ'ר וראה את האבולוציה של ברקזיט במלואה אמר כי הוא "נוטה לחשוב על כניצחונה האחרון של תאצ'ר וכהגשמה בפועל של תאצ'ריזם", ותהה האם בריטניה צריכה להתבונן עתה לעבר אמריקה. הוא אינו היחיד.

ראש הממשלה בוריס ג'ונסון אמר שהוא "אינו יכול לחכות עוד" כדי לקדם את היחסים "עם חברינו" בארה"ב, והוסיף: "אני אומר לכל האנטי-אמריקנים הילדותיים והנאיביים במדינה, ונראה שישנם כמה – תתבגרו ותתעשתו". ג'ונסון עומד כמובן מול אתגרים רבים כמו הקשר עם חברות טכנולוגיה סיניות והחלטות מכריעות אחרות בנוגע למכסים וכלכלת שוק חופשי, אך ייתכן כי האתגר הגדול מכולם יהיה לעשות את המעבר מארבעים שנה של הזדהות בריטניה כמדינה אירופאית לכל דבר, לעבר אומה ריבונית אשר בת הברית העיקרית שלה שוכנת לא במזרח אלא במערב.

הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: גידי גולן