'מתקדמים לאחור' מאת צ'רלס מאריי הוא כתב אישום נוקב ורהוט נגד מדיניות הרווחה האמריקנית הכושלת, אם כי חלק מהצעותיו לתיקון לוקות בחסר
ספרו של צ'רלס מאריי 'מתקדמים לאחור: כיצד מדיניות הרווחה פוגעת בעניים?' יראה אור בשבועות הקרובים בהוצאת 'שיבולת'. לחצו כאן לפרטים נוספים.
***
ספרו הרהוט של צ'רלס מאריי הוא כתב אישום נועז ונזקק נגד המדיניות החברתית שהייתה נהוגה באמריקה במשך עשורים. על דוכן הנאשמים ניצבים כל מגוון הניסיונות הממשלתיים להגדיר, לעצב, לשלוט ולממן את מה שהוגדר כ"מלחמה בעוני". מאריי מנתח מדוע ההתערבות הממשלתית הנרחבת ביותר בהיסטוריה האמריקנית נכשלה, וכיצד הישגה היחיד היה למעשה מיסוד והרחבה של התופעה אותה היא ביקשה לחסל. הביקורת המבריקה של מאריי נגד החזון השמאלני של מדינת הרווחה משכה תשומת לב רבה ועוררה מחלוקות, ואם הספר הזה יתרום במשהו לחשיבה מחדש לגבי הכיוון אליו מדיניות הרווחה צריכה לנוע, הרי שמדובר בהצלחה גדולה.
נקודה מרכזית לדיון של מאריי הוא שינוי הכיוון הבסיסי שהחל להתרחש בראשית שנות השישים לגבי "הקונצנזוס הלאומי הוותיק על משמעות העוני והעניים, ומה חייבת להם שאר החברה". התחושה הרווחת בקרב העם, או יותר נכון בקרב האליטה האינטלקטואלית, הייתה שלא ניתן להסתפק יותר בהצעת "קצבה הוגנת" עבור חסרי המזל, ושזהו תפקידה של הממשלה לקחת אחריות ו"לעזור לאמריקנים לעזור לעצמם".
לאחר שהקונצנזוס החדש הזה הושלם, הוא פיתח דינמיקה משל עצמו במהירות אדירה. כמעט בין רגע, תופעת העוני הפכה להיות אשמת "המערכת". כותבים כמו מייקל הרינגטון ביקשו לטעון כי קיים "עוני מבני"; העוני, כך נאמר לנו, היה מוטמע בתוך טבעו של הקפיטליזם עצמו. המשמעות הייתה שהמתכון הליברלי המסורתי של מלחמה בעוני דרך צמיחה כלכלית כבר לא תופס, וישנו צורך בשינוי משמעותי באופן בו ההכנסה מתחלקת.
הקריאות לשינוי נפלו על אוזן קשבת, במיוחדת לאור המהומות בסוף שנות השישים. שרשרת של קבוצות שונות – מומחי המדיניות המתחזקים והאופטימיים, גדודי עורכי דין חדשים שביקשו לשרת את הציבור, עושי-טוב ישנים והתקשורת – כולם הצטרפו יחדיו לתרום להבנה החדשה לפיה עוני אינו אשמת היחיד אלא אשמת המערכת, ורק הבטחת "שוויון בהכנסות" יוכל לחסל אותו. גם התרגום לפעולה הגיע במהרה: בליץ של חקיקת חוקים נגד עוני, תלושי מזון, ביטוח בריאות על שלל גווניו, תוכניות דיור ציבורי, הכשרת עובדים, תוכניות זכאות מתרחבות ועוד.
עשרים שנה לאחר אותה קריאה למלחמה בעוני, צ'רלס מאריי התייצב לספירת מלאי. במובן מסוים, ההערכה שמאריי מציע אינה מפתיעה במיוחד. בשנים לפני פרסום ספרו, כבר נוצרה סוג של הבנה רחבה (אם כי עדיין מעט מעורפלת) שמסע הצלב המהולל נכשל. התוצאות הקשות הפכו לברורות מדי מכדי להמשיך ולהתעלם מהן. אך אף אחד מהמבינים לא פירט באופן כה משכנע את מימדי הכישלון, ותיעד בקפידה את הקשר הישיר בין צעדי ההתערבות הממשלתיים לתוצאות ההפוכות שלהם. מטריד במיוחד הוא ניתוחו המדהים של מאריי למה שקרה לאנשים שבשמם כל הקרב הזה נפתח מלכתחילה. על פי מאריי, "מספר האנשים החיים בעוני הפסיק לרדת בדיוק כאשר תקציב תוכניות הסיוע הממשלתיות היה בשיאו". ולא רק שהעוני עדיין איתנו, המצב הפך גרוע יותר והנתונים פשוט מהממים.
כמה דוגמאות: במשך תקופה ארוכה, שיעור השחורים המשתתפים בשוק העבודה היה נמוך מזה של לבנים, אך לפני 1965 הפער הזה נסגר בהתמדה. מאז שהחלה המלחמה בעוני, הפער התרחב בצורה משמעותית. בתחום החינוך, למרות עלייה ענקית בהרשמה לתיכונים ומוסדות השכלה גבוהה, ההישגים האקדמאיים של צעירים שחורים עניים לא רק ירדו אלא שב-1980 הפער בין שחורים ללבנים "הפך כה גדול עד שהוא מאיים לבטל כל ניסיון אחר לצמצום הפערים". שיעורי פשיעת השחורים נסקו בשנות ה-60 וה-70, והסיכוי שאדם שחור יהיה קורבן של פשע אלים היה גדול בהרבה ב-1972 מאשר ב-1965. מוסד המשפחה השחורה נחרב, כאשר שיעור התינוקות השחורים שנולדו לאם חד-הורית עלה מ-17% ב-1950 ל-55% ב-1980. מרבית העלייה יוחסה לאימהות בגיל העשרה.
***
אז מה קרה בעצם? מאריי טוען שמקור כל התוצאות הקשות להן אנו עדים כיום מגיע מן השינויים שגרמה המדיניות החברתית החדשה של שנות השישים בהתנהגות העניים באמריקה. בקצרה, המדיניות שנולדה מן הרעיון החדש לפיו ישנן סיבות מובנות לעוני עודדה תלות והפחיתה את התמריץ לעצמאות. על פי מאריי, "הבדלי המעמדות בין העניים החלו עם ההנחה לפיה אנשים אחראים למעשיהם, ובמיוחד אחראים לדאוג למשפחתם ולעצמם כמיטב יכולתם". אולם, כאשר עברנו להניח כי "המערכת" היא זו שאשמה בכך שאדם הוא מובטל, הצעד הקל הבא היה המעבר ל"אמונה שהמערכת אשמה גם בכך שאדם מזניח את אשתו ואת ילדיו". במובן הזה, המעמד נשלל מאנשים שהחזיקו בעבודות נחותות כדי לפרנס את משפחתם, ותמריצים חזקים סופקו למי שנוטש את עבודתו ומשפחתו.
עוד כותב מאריי כי "כאשר אנשים רבים החלו להתנהג באופן שונה מאשר התנהגו בעבר, ההנחה הראשונית שלי היא שהם עושים זאת מסיבה טובה". במילים אחרות, כאשר העניים הפכו לתלויים יותר בממשלה, הם התנהגו באופן רציונלי מבחינתם. כתוצאה מן ההתערבות הממשלתית המוגברת, פשוט היה "קל יותר להסתדר בלי עבודה או להביא לעולם ילד מבלי להיות אחראי עליו". מכאן עולה המסקנה כי אם אנו באמת רוצים לעזור לעני לצאת מהעוני, עלינו לנטוש את הדפוס הנוכחי המעודד אנשים להיכשל, וליצור מדיניות שתעזור לשחזר את הדגש המסורתי על מאמץ אישי, עצמאות ומוסר.
בחלקו האחרון של הספר, מאריי מציע את רעיונותיו שלו כיצד להשיג את המטרה הזו. שלוש ההצעות העיקריות שלו מתייחסות לחינוך, זכויות אזרח ומדיניות רווחה. בתחום החינוך, מאריי תומך במעבר לשיטת שוברים אוניברסלית; בתחום זכויות האזרח הוא מכיר בחשיבות חוק הזכויות מ-1964, אך היה שמח לבטל את כל החקיקה שהגיעה אחריו ולהפוך את פסקי הדין שחייבו יחס שונה לאנשים על פי גזעם; במדיניות רווחה, המתכון הכללי שהוא מציע הוא יציאת הממשלה מהתחום. מלבד תמיכה ב"נזקקים באמת", הבטחת הכנסה והקמת רשת ביטחון ברמה המקומית, מאריי נוטה לבטל כליל את מוסד הרווחה עבור אנשים בגיל העבודה. סיוע למשפחות עם ילדים נזקקים, ביטוח רפואי, תלושי מזון וכל השאר – כולם חייבים ללכת.
***
מה ניתן לומר על ההצעות האלה? מאריי מתעקש שהמוסר נמצא לצידו במקרה הזה, ויתכן כי הוא צודק. אחרי הכל, אם התוכניות החברתיות האלה אכן פוגעות בחברה, איזו הצדקה מוסרית יש להמשיך בהן? הבעיה שלי עם מאריי נמצאת במישור אחר, זה הקשור להבנת טבע היחיד ולהבנת החיים בחברה.
הן בניתוחו של מה שהשתבש והן בהצעותיו לתיקון, מאריי משתמש במודל התנהגותי של "קבלת החלטות רציונלית". הוא מתעלם מגורמים תרבותיים, חברתיים ופסיכולוגיים, ומתעקש שהתנהגות העניים יכולה להיות מובנת על בסיס כלכלי-רציונלי בלבד. אך אני עצמי בספק האם מודל כזה יכול להסביר את הפעולות של כל יחיד או קבוצה. הוא בוודאי אינו מסביר את ההתנהגות של ילדיי שלי או של הסטודנטים שאני מלמדת, כולם אנשי מעמד הביניים שאמורים להיות רציונליים למדי. אני גם מתקשה לקבל את ההנחה למשל שנערה תיכנס להריון אך ורק בשל חישוב כלכלי של עלות ורווח.
מאריי מסיק שישנן מגבלות אמיתיות ליכולת של כל ממשלה לסייע לעניים, וגם המציאות הדגימה את נכונות הטענה הזו. אך לדעתי הוא שוגה שוב, גם בניתוח שלו וגם בהצעות המדיניות, בהתמקדות הצרה בשני שחקנים בלבד – היחיד והממשלה. הפילוסופיה הפוליטית שלו (שככל שהצלחתי להבין היא שמרנית בעלת גוונים ליברטריאנים חזקים) מובילה אותו להדיר מן הדרמה של החיים החברתיים את כל המוסדות שבאופן מסורתי תיווכו בין היחיד לממשלה: השכונה, הקהילה, קבוצות וולונטריות ועוד. ומכיוון שעל פי מאריי הממשלה צריכה להיות מוסרת מן המשוואה, היחיד נותר מבודד ובודד. אז האם אנו צריכים להיפטר מתוכניות 'החברה הגדולה' והדגש הקיצוני ששמו על 'זכויות היחיד' שהתברר כפוגע קשות במרקם החברה, רק כדי להחליף אותן בתפיסה אטומיסטית דומה לפיה מצבו של היחיד אמור להשתפר רק בגלל שהוא חופשי למקסם את האינטרסים שלו בשוק?
לטעמי, הכישלון הגדול של המלחמה בעוני נובע בדיוק מהתעלמותה מקבוצות טבעיות, "הפלוגות הקטנות" כפי שכינה אותן באופן נאות אדמונד בֶּרְק, שכה חשובות עבור האינדיבידואל. לעומת צ'רלס מאריי, אני נוטה הרבה פחות לבטל כליל את כל תוכניות הרווחה, דווקא משום דאגה לשימור אותן קבוצות ולחיזוקן. דוגמה טובה לכך יכולה להיות תוכנית 'Head Start' של משרד החינוך. למרות שההישגים הלימודיים של התוכנית לא היו מובהקים כפי שרבים רצו, היא עדיין מציעה ערך ניכר למשפחות וקהילות חלשות הסובלות מן ההרס החברתי אותו תיאר מאריי היטב בספרו, וסיפקה לרבים תחושת קהילה חזקה ורצון להשתפר.
בדומה, כל מי שמכיר את נבכי הקהילה השחורה לא יכול שלא להתרשם מרשת מוסדות העזרה העצמיים שהקימה, המדגימה יוזמה ושכל ישר ואת חוזקם המתמשך של ערכים מסורתיים. למען הסר ספק, חלק מן הפעילויות האלו פיתחו תלות-יתר בממשלה, אך הן לא חייבות להישאר כך לנצח. כך למשל, הוכח כי האנרגיה של כנופיות רחוב יכולה להיות מתועלת למטרות מועילות חברתית, ושכספי ציבור יכולים לספק תמריץ לכך. מנגד, מיזמי עזרה עצמית כאלו מעולם לא קיבלו סיכוי, בוודאי לא מצד צלבני העוני של שנות השישים. אני טוענת כי אנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעקוף אותם לחלוטין, מכיוון שהם מבטאים בצורה הטובה ביותר את רצונות האנשים החיים באותן קהילות.
בשנים הבאות, נזדקק יותר מתמיד למדיניות חברתית סדורה. המפלגה הדמוקרטית ממשיכה לחלום על חזרה לתוכניות של שנות השישים, למרות העובדה שהרעיונות שסיפקו להן השראה הופרכו מן היסוד. באשר לרפובליקנים, כרגע נראה כי הם עסוקים יותר בקיצוצי תקציב מאשר ביצירת מדיניות שתזכה לתמיכת העם האמריקני. אם כן, התחרות פתוחה ובתוך הדיון הגובר הזה, 'מתקדמים לאחור' של צ'רלס מאריי יהפוך כמעט בוודאות לנקודת התייחסות חיונית. תקוותי היא שהניתוח שלו לגבי גורמי הבעיה יזכה לקבלה הציבורית לו הוא ראוי, אפילו אם הצעות המדיניות שלו אינן בהכרח הטובות ביותר בכל הקשור למה שאנו יכולים לעשות כדי לעזור לעניים.
פרופ' בריג'יט ברגר הייתה מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת בוסטון וחיברה מספר ספרים בנושאי כלכלה, משפחה וחברה. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.
חיסול העוני יעשה רק על ידי השקעה בילדים
לתת לילד העני את הכל.חוגים.מורה פרטי.מילגות.וליווי צמוד עם חינוך להצלחה
והעצמה אישית.בנוסף שיקום כל האסירים.השקעה הנוער בסיכון.סיוע לחלשים.
הקמת תוכנית ארצית לשילוב מובטלים בעבודות
על ידי תמריצים והתניית קיצבה בעבודה או בהתנדבות בקהילה.ומתן קורסים חינם.והסעות לעבודה.יחד עם סיוע כללי.מתן דיור ציבורי.
אבל עיקר הדגש על הילדים כי אותם ניתן לעצב מחדש
אתה חדש פה? בעולם אני מתכוון.
מאיפה הכסף לכל מה שאמרת? מאיפה המשאבים?
ואם אתה בוחר לקחת כסף לאנשים בשביל כל מה שאמרת, אתה לא מבין שהכסף הזה היה יכול לשמש לדברים אחרים? כלומר, יש עלות סמויה לעובדה שלקחת כסף לאנשים. אין ארוחות חינם. אתה רואה את הכסף שנזרק על כמה תלמידים, אבל אתה לא רואה את הפרנסה שנגרעה מפלוני שרצו לשלם לו על שירותיו, אך כרגע אין מספיק כסף ללקוח, בגלל המיסים.
אותי רק הפתיעה העובדה שפשוט נתת "פתרונות" כאילו כלום, כאילו אף אחד לא חשב על זה מעולם וכאילו אין היסטוריה בעולם.
וזה עוד בלי לדבר על הנושא של מלכודות עוני ובעיקר אצל ילדים שעוד מתעצבים ולכן אם הם יגדלו לתוך מלכודת כזו יהיה הרבה יותר קשה לשחרר אותם ממבוגר שנכנס אליה.
כל מה שכתבתי כבר קיים והנה יש תקציב לכך והיה תקציב ויהיה תקציב.התקציב מגיע משרדי רווחה מביטוח לאומי וכדומה.וצריך להמשיך בתוכנית הזאת של סיוע למובטלים להכנס למעגל העבודה לשיקום אסירים ומתן אפשרויות לעניים שלא יהיו גם מובטלים לעניים.אז זה קיים וצריך להמשיך בכך.שכחתי להוסיף בתגובה הקודמת את המילה שצריך להמשיך בתוכניות הנפלאות שנותנת סיכוי גם לחלש וחצי שאינו דוד או אחר שטוב לו וחושב שרק לו מגיע הטוב בעולם בגלל מזלו הטוב
זה משעשע. התקציב מגיע מביטוח לאומי? ומאיפה הכסף של הביטוח הלאומי מגיע?
האם הביטוח הלאומי הוא עובד שמרוויח את כספו?
הכסף מגיע מאנשים פרטיים, שכן עובדים. לממשלה אין כסף, לאנשים יש כסף.
בגלל זה דיברתי על התוצאות הסמויות של לקיחת כסף לאנשים(פרטיים).
ואל תשכח, שביטוח לאומי בדרך לפשיטת רגל, לפי הצהרותיו שלו. איך זה מתיישב עם הטענה שלך שיש תקציב, ויהיה גם תקציב? הרי אנחנו בגירעון. משמעות הדבר היא שחייבים לקצץ בתקציב של הביטוח הלאומי, בלי קשר לדעה פוליטית כזו או אחרת, מכיוון שהוא פשוט יפשוט את הרגל אחרת.
ואתה אומר הנה, המצב שתיארת קיים.ובכן, אם הוא קיים, אז על מה התלוננת? מה הבעיות שזיהית?
אתה מתאר מה היא הדרך להוציא אנשים מעוני, כי אתה רואה שיש אנשים עניים. אבל אתה גם אומר 'הנה, המצב שתיארתי כבר קיים'. אם המצב שתיארת כבר קיים, ויש בעיית עוני, אז איך אתה לא מניח שדרך הפעולה הייתה לקויה?
ראה את תגובה מס' 5 של משתמש 'אזרח', שטוען שתוצאות מדינת הרווחה הן תלות, ויותר עוני.
אני לא מבין למה אתה נכנס אישית.משרד הרווחה אחראי על הביטוח לאומי ועל התקציב שמגיע ממשרד האוצר שמגיע ממיסים וכו'.עד כאן הכל ידוע.אולי תבקש לבטל את המשרד ושהעניים יתאבדו או אפשר גם מחנות השמדה.
יש עניים שאי אפשר לעזור להם לצאת מהעוני
כאלה שלא עובדים למשל חרדים שלא עובדים
וזה לא כולם.אבל את העניים שעובדים או שמובטלים וחיים בתרבות עוני צריך להשקיע בהם ויותר בילדים כדי שהילדים שהם דור העתיד יצאו מתרבות העוני וממעגל העוני.אתה לא צריך או חייב להגיב לתגובות שלי.פשוט תתעלם.במקום לגחך על אנשים תתרכז בעצמך.
אז צריך להמשיך לנסות להלחם בעוני למרות כל הקשיים.לגבי מגיב חמש המצב בישראל שונה מאוד מארהב וכן אפשר לפעול לצמצום העוני השאלה האם המדינה תסכים להלחם באנשים שמצביעים למפלגת שלטון ופה זה בעיה פוליטית.אבל צריך ללכת בין הטיפות וכן לנסות להציל מה שניתן.
היי, מצטער מיכה, לא התכוונתי להעליב/לפגוע, אני מתנצל 🙏
אין צורך להיות קיצוני, אני לא רוצה לבטל את המשרד, ובטח לא לשלוח אף אחד למחנות השמדה.
קודם כל, בנוגע למגיב מספר 5, אני לא חושב שהמצב שונה. או, אולי המצב שונה, אבל העיקרון זהה.
הטענה היא שההתערבות של הממשלה *בפני עצמה* יוצרת תלות, ומשאירה אנשים במעגל העוני.
אנחנו מספיק עשירים בשביל להעביר כסף לאנשים בעלי הכנסה נמוכה מאוד, אבל זה סיפור אחר מלספק *תמריצים* לאנשים לא לעבוד, ולא לקחת אחריות.
כל הסיפור פה הוא סביב תמריצים. הבעיה היא, שבשוק לא תחרותי, אין תמריץ להשתפר, כי ללקוח אין ברירה אלא לרכוש את המוצר המוצע. זאת הסיבה, שמערכת החינוך שלנו לא טובה. אין לה תמריץ להשתפר.
קח עקרון זה וראה איך הוא תואם לעוד המון מדינויות של הממשלה.
עכשיו, דמיין שאתה אדם בעל הכנסה נמוכה, ואתה מגלה שהמדינה תספק לך, מכספי המיסים, הכנסה גבוה יותר(קצבאה) אם היית מרוויח קצת פחות, או עובד קצת פחות. או אם אתה תביא לעולם עוד שלושה ילדים. ממש כאן, המדינה סיפקה לך תמריץ לא לעבוד, לעבוד פחות, או להביא עוד ילדים לעולם, מכיוון שאם תעשה זאת – תרוויח יותר.
שוב, אני לא רוצה לשלוח אף אחד למחנות השמדה, אלא, רק שהמדינה תספק תמריצים נכונים, ותתערב כמה שפחות, במידת האפשר, בחיים הפרטיים של האנשים, בשם החירות.
לגבי מגיב חמש התכוונתי שכנראה שבארץ יש פחות תרבות של אבטלה.והחרדים אינם דומים לשחורים כי הסיבה שחרדים בחלקם לא עובדים היא תורנית למידה בכולל וזה רק אברכים שלומדים כל היום ולא כל החרדים.לעומת שחורים שיש להם תרבות אבטלה ביחס לאוכלוסיה.לדעתי רוב האוכלוסיה בארץ עובדת כך שתרבות האבטלה בדעיכה יחסית.לגבי מה שכתבת אני מסכים איתך לגמרי שאין צורך לחלק סתם כסף ולעודד אבטלה זה בוודאי חסר תכלית אלא לעודד את המובטלים לצאת לעבוד ולתת כלים יותר לילדים שהם יותר גמישים לשינוי ולקלוט חינוך להשכלה ולצאת ממעגל האבטלה והעוני
הגבתי בטעות מחוץ לשרשור, תגובה מס' 7.
לא ניתן לחסל את העוני.
תמיד יהיו עניים.
המציאות היא שכאשר האנושות מתקדמת, גם העניים יכולים להשיג יותר מאשר פעם, אך בהשוואה לעשירים הם עדיין נחותים. (כגון חשמל או מים זורמים ואינטרנט אבל נכון, אין להם מטוס פרטי)
העוני הוא דבר יחסי ועלינו, כחברה, מוטל לרחם על העניים ולסייע להם להגיע ליכולת מיצוי מקסימלית של הפוטנציאל שלהם.
ויותר מכך מוטל עלינו כחברה להפסיק למדוד אנשים לפי הישגיהם הכספיים ולאמץ אמות מידה מגוונות יותר. אדם מכובד/ נדיב/ חכם/ בעל תושייה וכו' ראוי להערכה בלי קשר לרמת הכנסתו וכך גם אדם רשע ראוי לבוז בלי קשר לזהב שנוזל לו מהקירות.
כן ניתן לחסל את העוני
לפחות במדינה מתקדמת
לא הכוונה שאני יהיה עשיר
זה נכון שזה בלתי אפשרי
אבל כן אפשר לייצר חגורת ביטחון סביב העני
שלא יחסר לו דבר והמדינה כבר פועלת בנושא
מאז קום המדינה ועד היום
ומה שהכי חשוב זה להשקיע בעניין
שילכו לעבוד בכוחות עצמם תוך עידוד לתמיכה
כדי שתמיד יהיו יציבים חוזרים
כניסת העניים למעגל העבודה זאת החובה
של המדינה לדאוג לכך כדי שלא יגיעו לצרפת רעב ולכל ההשלכות של העוני והמדינה צריכה לסייע להם על ידי השכלה ומקצוע ועידוד להצלחה שזה ניתן ליישם אצל הילדים
לא ניתן לחסל את העוני.
המחסור הוא דבר יחסי.
תמיד יהיו אלה שיש להם יותר ואלה שיש להם פחות ולא תמיד זה קשור לשאלה אם עובדים או לא.
שיעורי האבטלה כיום בישראל הם נמוכים אך שיעורי העוני גבוהים.
כך שכניסה למעגל העבודה לא בהכרח עוזרת.
המחוייבות שלנו כחברה היא להעניק לחלשים שבינינו את כל מה שהם צריכים בלי לשפוט אותם על מצבם.
מה שרבים לא מבינים הוא…
שהמטרה המוצהרת של תכניות הרווחה היא לא המטרה האמיתית שלהן… המטרה האמתית שלהן היא ליצור תלות של מליוני אנשים (חד הוריות שחורים מהגרים ועוד) במפלגה הדמוקרטית או במילים אחרות ליצור מעמד חברתי חדש שתלוי לחלוטין במדינת הרווחה ולנצח יצביע לדמוקרטים – האם מטרה זו הושגה? בודאי אפילו מעבר למצופה והראיה לכך היא שמיליוני אמריקאים תלויים לחלוטין במדינת הרווחה אפילו הרפובליקאים כבר נשמעים כמו הדמוקרטים ומפחדים לבטל את אובמה קר לדוגמה
וזה בלי להזכיר שרוב השחורים מצביעים כבר עשורים לדמוקרטים… ועכשיו גם הסטודנטים עם החובות שלהם הפכו לשבויים של הממשלה (הם מחכים שימחקו להם את החוב)
בקיצור המחוקקים שחוקקו חוקים אלו לא היו טיפשים הם ידעו טוב מאוד מה יהיו התוצאות של החוקים האלו וחבל שספרים כגון זה עושים להם הנחה שהם "רק טעו או לא הבינו" לא הם לא טעו זו הייתה הכוונה הצינית מלכתחילה בדיוק כמו ייסוד הפדרל ריזרב
כדאי לציין שזו ביקורת מלפני 35 שנה,
על ספר מ-84׳.
מאז הביקורת של ימי תאצ׳ר ורייגן על מדיניות הרווחה של שנות ה-70׳ כבר צמח השמאל של קלינטון ובלייר,
שבתורו הוחלף ע״י בוש שהוחלף בידי אובמה..
והשמאל החדש נכשל בדיוק כמו הישן. כנראה מאותן הסיבות.
אני מבין מה אתה אומר, אבל אני מקווה שהפרט הבא ישנה את דעתך.
בארה"ב לפני עשרות שנים, לפני חוק שכר המינימום והתחלת מדינת הרווחה, בקרב השחורים הייתה הרבה פחות אבטלה, והרבה פחות משפחות חד הוריות. הרבה הרבה פחות.
אני מתכוון ללפני 1960(בערך), שם התחילה ארה"ב להיות יותר מדינת רווחה. ואני מתכוון גם ללפני 1945(בערך, לא זוכר בדיוק מתי) ללפני כניסת חוק שכר המינימום.
האבטלה הגבוהה וכמות המשפחות החד הוריות הפכו לבעיות *אחרי* חוק שכר המינימום ואחרי מדיניות הרווחה(מהסיבות של תמריצים, לקיחת כסף מאנשים פרטיים, אי-יעילות של תכנון ריכוזי וכו').
אל תאמין לי, בדוק בעצמך את המספרים.
אני שמח שאנחנו מסכימים, אני רק מקווה שהמידע הזה ישנה את דעתך לגבי התוצאות הסופיות של התערבות ממשלתית שכזאת?
אני מסכים איתך לגמרי ורוצה לחדד.
אני נגד תרבות עוני מוכוונת וממשלתית
ואני חושב שהמדינה חייבת לעשות הכל
שהעניים ילכו לעבוד ולהקשות על עני בריא
בגופו ובנפשו בכל דרך אפשרית לחיות
בבטלה ולהתפרנס מהמדינה.אבל אם העני עובד ועושה הכל כדי להתפרנס ועדיין נשאר עני אז כן יש לעזור לו.ואם העני מוגבל פיזית ונפשית אז יש לסייע לו.ואם המדינה תכריח את העני הבריא לעבוד אז אלו שיחיו מקיצבאות יהיו מיעוט זניח וראויים לכל עזרה.כי הם או אלה שעובדים או המוגבלים.
מסכים. אם אדם עני מאוד (וזה לא כזה קל להחליט מה הוא הגבול שהופך אדם לעני אגב), אני בעד שיקבל עזרה מכספי המיסים של האנשים. כנ"ל לגבי נכות(אם האדם גם עני), ובעיות נפשיות(אם האדם עני).
אני מדגיש את ה"אם האדם עני", כי זה ברור שאדם ששווה 10 מליון דולר, ששבר את שתי רגליו, כנראה לא מוצדק שיקבל כסף ששייך לאחרים.