סרטו של סם מנדס הוא הישג טכנולוגי אדיר המציג בפירוט את אימי החפירות, אך נכשל ביומרה לספר את הסיפור הגדול של מלחמת העולם הראשונה
לפעמים, שמו של סרט אומר עליו הכל. אם יופיע סרט בשם 'המלך ארתור', אפשר לנחש שהוא לא עוסק בקורותיה של רווקה מבוגרת מלסוטו שנתקלת בקשיים מצד רופאי האליל בכפר שלה בזמן מסעה להגשמה עצמית באוניברסיטת הרווארד. כך שסרט עם שם כמו '1917' נוטל על עצמו כבר בהתחלה מחויבות גדולה. כולנו (לפחות אלו שלמדו מעט היסטוריה) יודעים שמדובר באחת משנות מלחמת העולם הראשונה, בין המתקפות הכושלות או המצליחות של 1916 לבין סיום המלחמה ב-1918. אז סרט עם שם כזה רומז לנו, ולא בעדינות, שזה לא 'סתם' סיפור: הוא הולך לומר משהו גדול על המלחמה עצמה.
העלילה דווקא מצומצמת למדי. ב-6 באפריל 1917, הידוע כיום כניסת ארה"ב למלחמה (לא מוזכר בסרט, אין לדעת אם התאריך נבחר בכוונה) ועוד יותר מזה כיום בו גורשו יהודי תל-אביב ויפו, מקבלים שני חיילים משימה חשובה: רג'ימנט (פה בערך חטיבה) בריטי המונה כ-1,600 חיילים עתיד לצאת למתקפה על קווי הגרמנים. אלא שטיסות סיור הביאו מידע שרומז שהגרמנים נסוגו נסיגה טקטית, והמתקפה תיפול למלכודת. כדי למנוע את השמדת הכוחות המסתערים, צמד השליחים חייב להגיע אל הגדודים המנותקים מכל מידע (קווי הטלפון נותקו) ולהודיע להם להימנע מלתקוף. אחד החיילים הנשלחים הוא אחיו של קצין זוטר בכוח התוקף, כך שיש לו תמריץ עצום להגיע בזמן למרות כל הסכנות. הם שואלים שאלות הגיוניות (למה רק שני אנשים?), שוכחים לשאול שאלות הגיוניות אחרות (למה לא להשליך חבילה עם הפקודה מהאוויר, כפי שנעשה לא פעם במלחמה?) ויוצאים לדרך בתקווה להגיע בזמן. במסעם יעברו הרפתקאות רבות, יילחמו בגרמנים רשעים ובעכברושים רשעים לא פחות ויצילו דרקונים יפהפיים מנסיכות אכזריות (סליחה, זה מסרט אחר).
במשימה אחת הסרט הצליח בלי ספק: מבחינה ויזואלית '1917' הוא סרט מרשים מאוד שכדאי לראות על מסך כמה שיותר גדול. הצילום מרשים מאוד ומכניס את הצופה יחד עם הגיבורים אל תוך החפירות, ההריסות והלחימה. הסרט נראה כאילו צילמו אותו בשוט אחד – כלומר, עם מצלמה אחת העוקבת אחרי הגיבורים או חגה מסביבם בלי הפסקה כל הדרך, בלי קטיעות ומעברים כמקובל בסרטים. בפועל היה מדובר בעריכה מתוחכמת מאוד, שהסתייעה בבימוי ותכנון מוקפדים ביותר, ולא בצילום רציף אחד. '1917' הוא אמנם לא 'להציל את טוראי ראיין' שהמציא ממש שפה קולנועית חדשה לתיאור לחימה בסצנת הפתיחה הידועה שלו, אבל הוא לא רחוק משם.
מבחינת התיאור ההיסטורי, הסרט עושה עבודה טובה מאוד ברוב התחומים. יש בו תיאור מדויק למדי של חיי החפירות, כולל ההבדלים הניכרים בבניית התעלות הגרמניות והבריטיות; מיקוד אמיתי בכך שחולדות ועכברושים היו אויבי החיילים כמעט כמו הצבא שמנגד, ותיאור של בוץ התעלות וסירחון המוות שהוא כנראה קרוב למציאות ככל שניתן להשיג כל זמן שאין עדיין ריח בקולנוע; פרטים קטנים כמו סוללות הארטילריה הנטושות עם ערימות תרמילי הפגזים לידן שאכן היו גם היו ולפעמים בגודל לא ייאמן; שדה הקרב בו פזורות גופות מרקיבות שוחזר בדקדקנות וממחיש היטב כיצד היו נראים קווי החזית לאחר ההפגזות המתמשכות, והכפר אקוס-סן-מיין המוזכר בסרט ומהווה מוקד לכמה סצנות בו, אכן עבר ידיים בלחימה בין אפריל ליולי 1917 ונחרב בצורה דומה למדי לסרט. החיילים עצמם גם הם מתנהגים בצורה אמינה למדי בדרך-כלל. כמובן שישנם אי דיוקים קטנים, אבל לרוב האנשים לא יפריע למשל שהסתערות המפתח בסרט כוללת ערבוביה קטנה של טקטיקות שחלקן שימשו ב-1917 וחלקן שימשו בשנה לפניה והשתנו קצת מאז, או שחסר מסך אש מתגלגל לפני הכוחות המתקדמים.
אבל למרות כל ההישגים הללו, ולמרות שניכר שמדובר בפרויקט אישי משמעותי של הבמאי סם מנדס, הידוע מ'אמריקן ביוטי' ובעל ניסיון בבימוי סרטי מלחמה כמו 'ג'ארהד', ולמרות שהסרט מבוסס על סיפורים ששמע מסבו שלחם במלחמת העולם הראשונה (אם כי לפחות סצנה אחת מאוד מזכירה את 'גליפולי' של פיטר ווייר, שאתפלא אם לא השפיע על הסרט), למרות ההקפדה על הפרטים הקטנים והאווירה, ולמרות שהסרט מבקש להיות אפי עד מאוד כפי שניתן לראות אפילו בכרזה, בסופו של דבר הוא לא מצליח לעמוד בציפיות שהוא מחולל וביומרות שלו. הבעיה המרכזית היא, בסופו של דבר, התסריט. בהתחשב בעובדה שזה סרט מסע המצולם כאילו בשוט אחד, הרי שאין מקום להתרחשויות מלבד מה שקורה מסביב לשני הגיבורים. לכן המסע עובר כל הזמן מסצנה לסצנה, משל היינו עוקבים במשחק מחשב אחרי הדמות הראשית החמושה ופוגשים כל פעם אויב או ידיד חדש, תחושה אשר פוגעת בזרימה.
הסרט מתחיל מצוין אבל בשלב מסוים מאבד מעט את האנרגיה והרצף. זה השלב שבו, בעזרת כמה החלטות חכמות, עוברות כמה שעות קדימה ואנחנו מצליחים להתחמק מכך שסרט בשוט-אחד אמור להיות גם בזמן אמת; אבל במקום המרדף המתיש והמותח אחרי הגיבורים, אנחנו מקבלים סצנות שעומדות בפני עצמן ולא בהכרח במובן החיובי. כל אחת אולי מרשימה, אבל גם מנותקת מהאחרות ולפעמים מקדמת את העלילה בצורה מלאכותית למדי. בניגוד לפתיחה הריאליסטית, חלק מהסצנות בהמשך סוריאליסטיות יותר, ובשלב מסוים קצת קשה לדעת מה הסרט רוצה.
פה עובדת נגד הסרט גם היומרה שלו. אם לא היו קוראים לו '1917', אלא, נניח, 'שליחות גורלית' ("שליחות קטלנית" כבר היה תפוס), הצרימה הייתה חלשה יותר, כי אז זה היה רק 'עוד' סיפור ממלחמת העולם הראשונה ולא ניסיון לספר את "הסיפור". אולי טוב יותר לבוא לסרט בלי ציפיות, כי בתור סרט מלחמה 'סתם' הוא מוצלח למדי ומרשים ויזואלית. בתור סרט 'אווירה', סוריאליסטי לפרקים, הוא גם טוב מאוד. אבל בתור הסרט הגדול של מלחמת העולם הראשונה, שיעשה לה מה ש'להציל את טוראי ראיין' (אם נתעלם מכל מה שקרה בין סצנת הפתיחה לסצנת הסיום) עשה למלחמת העולם השנייה – הוא לא מספיק טוב כדי לעמוד במעמסה. מאה וקצת שנים עברו מאז, וכנראה שהמלחמה תמשיך לחכות לסרט המופת שלה.
ה'פיל בחדר' , שאלת השאלות, לגבי "1917' בדיוק כמו עם קודמו 'דנקירק', אינה 'כמה הוא טוב' אלא מדוע ישנו עיסוק רב כל כך (מעבר לחוגים של משוגעים להיסטוריה צבאית) סביבתם למרות שברור שלא יהפכו לאבני דרך/סרטי פולחן? התשובה כמובן פשוטה, וכמו תמיד נגזרת מכלל ה'פרימט דאר-אינר-פוליטיק' (פוליטיקה הפנים מכתיבה את פוליטית החוץ). שני הסרטים הללו נתפסו בעיני אליטת המבקרים (ואולי כוונו להיות כאלה) כאנטי תזה למה שהם רואים כ'אפוסים אמריקנוצנטריים-הוליוודיים מנופחים'.
שימת הלב לפרטי לבוש ונשק כבר אינה דבר חדש והעובדה שהבימאי דאג שנראה את 'כתם השמן שלכל חייל היה על רצועת העור שבמורד כתפו השמאלית ושנגרם עקב המנהג לשאת על כתף זו אדני רכבת משומנים לאורך זמן' (סתם המצאה שלי כמובן, אבל זה הרעיון): העובדה הזו אינה מרשימה מזה זמן רב.
העלילה, כפי שכתבת, חלשה למדי וסוחטת טיפות של 'להציל את טוראי ראיין מהמלחמה היחידה בהיסטוריה המודרנית שבה דווקא לא צפוי למצוא אפוס כזה שמבוסס על מעשיו של הפרט כנגד תנועת לוחות טקטוניים שנראית לא ניתנת לעצירה.
הסרט היה בהחלט מהנה מהפן ההיסטורי אולם לא מעט מזה נובע מן העובדה שאין לו תחרות בז׳אנר המלחמתי-פרטני בעבור האפיזודה של מלחמת העולם הראשונה. לו היה הבימאי , לדוגמא, מפיק סרט מקביל אודות נפילת אימפריית ה'מאיה' אז היינו פוסקים ש'עדיין. אפוקליפטו, טוב בהרבה'. 1917 חסר את הדקדקנות והריאליזם של 'הנפילה' (של אדולף היטלר), רחוק מהדרמה של 'להציל את טוראי ראיין" (שגם בו, הפלא ופלא, סצנות של עיירה צרפתית הרוסה ואזרחים חסרי אונים, נסיון לעזור לשבוי שמסתיים רע, אחים הלוחמים באותה מלחמה ומספר חיילים הנשלחים ללא הכנה מספקת לאתר כוח אחר שאין עמו קשר….) ועדיין נחות בהרבה לעומת 'אחים לנשק' במידה שבה הוא משקף דינמיקה של יחידה לוחמת.
אז מה כן יש לנו (ב 1917 וב'דנקירק'): בשניהם יש לנו ייצוג של הדילמה הבריטית הנצחית בקשר לשתי מלחמות העולם. הבריטי ה'קטן' הנאנק תחת משא משקל הצורך להיות גיבור אבל לא 'גבר גבר'. תחושת האפסות של האדם הקטן. הצגת הבריטי הפשוט כבחור טוב ללא שאיפות של ממש. נשרך בעקבות קומץ מפקדים עלומים, שבעצמם רק ממלאים פקודות וכלואים במשחק הלא נגמר של ה'פאסון' האנגלי. יורים ובוכים. מנצחים אבל שונאים את זה. צופה שכתב ביקורת לא אוהדת על 'דנקירק' תיאר זאת נכון כ'במקום לראות את הצבא הבריטי ראיתי משהו שנראה כמו צבא חסר פנים של קוריאנים שעומדים בקבוצות וממתינים למשהו שלא קורה'. אולי זה היה המצב, אולי לא. בידור טוב לא יוצא מזה. שיעור טוב בהיסטוריה… חצי יצא.
ניתוח מרתק לכל מי שראה את הסרט 1917 ע"י
Ran bar yaakov
הסרט משווק כ"סרט ריאליסטי" אבל הסרט הזה ממש לא ריאליסטי.
מהרגע שמעירים את שני החברים בשניה הראשונה ומזמנים אותם (כמו ב"רוזנקרנץ וגילדרנשטרן מתים") הם נכנסים לאזור של חלום, אולי אפילו סמליות. הריאליזם הוא לא ריאליזם של פרטים אלא סוריאליזם. יותר תחושה של מציאות, אבל ההתרחשות עצמה היא יותר חלום ממציאות ויותר מחלום – סמל. ויותר מסמל – סמל נוצרי.
סקופילד הוא נושא בשורה. כל עניינו הוא לסגל לעצמו את הקול והסמכות כדי שישמעו לו ויכירו בבשורה שהוא נושא. בשורת חיים לבני האדם. אחד הדברים הראשונים שקורים לו הוא פציעה. היכן? בכף היד. כלומר – סטיגמטה (פצע המדמה את פצעי הצליבה של ישו). הוא מסומן. הדבר הבא שקורה לו ושמסמן אותו כישו הוא בבונקר הגרמני הממלוכד – הוא "מת וקם לתחייה".
הסצנה הבאה היא זו שסימלה עבורי יותר מכל שאנחנו נמצאים בחלום. מעל לכל ה"ביקורת הקרבית" על חוסר האפשרות של הגיבור לשרוד לאור הנתונים בשטח (אותן ניתן לתרץ בשריון עלילה טוב במיוחד), יש פרט חסר כל הגיון – כד החלב הטרי בחווה הנטושה. הפרה לא חלבה את עצמה. החווה ריקה בעליל. מהיכן כד החלב הטרי? ברור שזהו סמל. כד החלב הטרי מסמל לדעתי את מעיין החיים. בלייק בוודאות לא שתה מהחלב. האם הוא היה מודע לקיומו? או שרק סקופילד רואה אותו? החלומיות של החווה מתחדדת כשבסוף הסיקוונס המקום מתלא באנשים. איפה הם היו שניה קודם? זה לא ריאליסטי. זה כן, מאד, מתאים לחלום.
כאן סקופילד, כמו ישו הגלילי בשעתו, מנסה למצוא את הקול שלו, הקול שבזכותו יקשיבו לו. זה לא קל. אבל הוא הנבחר. יש אור אלוהי שנוגה עליו והוא מצליח לשכנע חיילים ומפקדים.
הלאה – הסצנה החשובה הבאה (אחרי שסקופילד – שוב, והפעם בלי בלייק – מת ושב לתחיה) היא האשה הצרפתיה. מי זאת? מה פתאום היא שם? מהיכן צצה התינוקת? ריאליסטי? לא! ריאליזם-של-חלום? וודאי. וכאן גם חוזר מוטיב החלב. סקופילד, באופן סמבולי, מניק, נותן חיים. בשלב זה, לאחר שכבר אין לו תחמושת (ואולי גם רובה אין לו בשלב זה?) סקופילד כבר לא חייל. הוא גם מוותר על כל המזון שיש לו. הוא כאילו מכיר בכך שלא יזדקק עוד למזון, שהוא כבר אולי לא בן-אנוש. שימו לב לתנוחה של סקופליד והאשה: פייטה ("הורדה מן הצלב"), הוא שוכב והיא תומכת במראשותיו. לאחר מכן, בפרידה, היא מופיעה עם התינוקת (שהיא איננה יולדתה) ממש כמריה עם התינוק.
סקופילד נופל למים. שוב אקט של מוות וקימה לתחיה. הוא קם ללא שום סממנים צבאיים כמעט. כמעט רעיון מופשט, מעל האנושי. הוא מגיח מתוך הגהינום לגן עדן (שיר מלאכים).
הסיום הוא בדיוק כמו ההתחלה – סקופילד יושב מתחת לעץ ועיניו עצומות. האם היה זה רק חלום?
ביקורת נפלאה. הערתי: כל "טוראי רייאן" נפלא. גם השיטוט באמצע הסרט באזורים הנטושים.
ואולי אהבתי מכל הוא את קפטן הריינג'רס (!!!) הנעלב לפקד על כיתה במקום על פלוגה, אך עייף מלהשליט משמעת באנשיו.
בעייה קטנה ב"רייאן": הצנחנים המנותקים היו מאחורי חוף "יוטה", בעוד שהריינג'רס נחתו בצוקי פונט די אוק שליד "אומהה". לא ברור כיצד גושר המרחק גיאוגרפי…
לפחות על הצילומי האווירה המדהימים היה מגיע לסרט פרס
חברים, זה סרט ענק, מי שעוד לא הלך- ללכת לראות בהקדם.
יש בעיה חמורה בסרט שלא ניתן להתעלם ממנה: במלחמת העולם הראשונה לא היו "טובים" ו"רעים" מובהקים. עם זאת, הגרמנים בסרט מוצגים כמו נאצים. אך מה שהעלה את הנאצים לשלטון היתה בדיוק העמדה החד צדדית הזו נגד גרמניה. מילא שלא למדנו את הלקח ממלחמת העולם השניה – אבל לא ללמוד את הלקח ממלחמת העולם הראשונה?!
כן ולא , אומנם הגרמנים לא היו תוקפנים ואכזריים כמו הנאצים ,
אבל הם בהחלט היו התוקפן , תוכנית שליפן חייבה התקפה ראשונית
נכון התוכנית נשלפה כהגנתית, אבל הייתה התקפית ודרשה פלישה לבלגיה הניטרלית מה שהכעיס את כל העולם בזמנו
זה סרט מדהים. הסרט לא מתיימר לכסות את מלחמת העולם הראשונה. למעשה הוא עוסק בעיקר בחברות ובאומץ, בבני אדם פרטיים, דרך הפריזמה של מלחמת העולם הראשונה. לכן לא נכון לומר שהוא לא עומד ביומרות שלו.
מעבר לכך זה סרט נקי, ומעבר לצניעות שבדבר, יש בזה גם ערך קולנועי: אין פה ניסיון לקנות את הקהל בזול. הסרט ממוקד במטרה שלו מהתחלה ועד הסוף, ועושה זאת מעולה.