צ'רלס קראוטהמר על הריאליזם הדמוקרטי

עיבוד להרצאה לכבוד אירווינג קריסטול בפני מכון היוזמה האמריקנית (AEI) בוושינגטון הבירה, 10.2.2004. מאמר זה פורסם בספר 'מבחר מאמרים' בהוצאת שיבולת

***

עולם חד-קוטבי

האמריקנים מפגינים רתיעה מובנת מפני העיסוק במדיניות חוץ, מטעמי חיסכון במאמץ: מי צריך אותה? הרי שני אוקיינוסים אדירים מגינים עלינו; יש לנו כמעט יבשת שלמה, ושכנותינו היחידות בה ידידותיות. אחת מהן ידידותית כל כך שבני עמה מתעקשים לעבור לגור אצלנו.

כניסתנו למאבקים האדירים של המאה העשרים באה תמיד במאוחר, בהשראת מנהיג דגול: וילסון הכניס אותנו למלחמת העולם הראשונה, רוזוולט למלחמת העולם השנייה, וטרומן — למלחמה הקרה, עד שזאת הסתיימה באנטי-קליימקס מן הגדולים בהיסטוריה: בלי שום ירייה, מהפכה או אפילו הודעה לעיתונות. ברית המועצות פשוט נכנעה ונעלמה.

בכך בא הקץ לכול: הקומוניזם, הסוציאליזם, המלחמה הקרה וכל המלחמות באירופה. אבל הסוף הכללי היה גם התחלה: ב-26 בדצמבר 1991, במותה של ברית המועצות, נולד מצב חדש לחלוטין: עולם חד-קוטבי בשליטתה של מעצמת-על אחת ויחידה, ללא כל יריבים שירסנו אותה, שכל פינות תבל בטווח ידה. זהו מצב חדש להדהים בתולדות האנושות, שלא היה כמוהו מאז נפילת האימפריה הרומית. הוא חדש ומוזר עד כדי כך שאין לנו שמץ של מושג כיצד להתמודד איתו, ותגובתנו הראשונה אליו, בשנות התשעים של המאה העשרים, הייתה בלבול מוחלט.

והבלבול התחלף ביראת כבוד: כשפול קנדי, שפעם הפיץ את הרעיון שאמריקה שוקעת, ראה את מלחמתה באפגניסטן — הפעלת כוח מרוכזת ותוקפנית של מעצמה חד-קוטבית, במרחק 13 אלף קילומטרים מאדמתה — הוא לא רק חזר בו אלא נמלא בהתפעלות, וכתב:

מעולם לא התקיים מאזן כוחות בלתי שווה כל כך… שום אומה אפילו לא התקרבה לכך… ממלכתו של קרל הגדול הקיפה את מערב אירופה בלבד; האימפריה הרומית הייתה נרחבת יותר, אולם היו בימיה מעצמות גדולות נוספות, כגון הפרסית, וגדולות ממנה, בסין. לכן זה חסר תקדים"

אפילו האימפריה הרומית איננה המשל הנכון למצבה הנוכחי של אמריקה. ראשית, משום שחסרה לנו התרבות האימפריאלית של רומא. אנחנו רפובליקה בנוסח אתונה, רפובליקאית מאתונה עצמה ודמוקרטית ממנה לאין ערוך. ודווקא הרפובליקה האמריקנית הביסה את האימפריה הגדולה ביותר בתולדות האדם, כנראה — בהיסח דעת גדול עוד יותר מזה שיצר את האימפריה הבריטית. אולם לא היה כאן רק היסח דעת, אלא פשוט מקריות גמורה. הגענו למצב זה פשוט כי אירופה התאבדה במלחמות העולם של המאה העשרים. מחליפתה ביבשת איראסיה, רוסיה הסובייטית, מתה כי המשטר המדיני והכלכלי שפיתחה היה מעוות כל כך עד שהיא פשוט מתה בשנתה, כמו גוף בעל פגם תורשתי, והותירה את השליטה בעולם לנו.

שנית, אמריקה איננה כמו האימפריות של רומא, או בריטניה, צרפת, ספרד ושאר האימפריות המובהקות בעת החדשה, שכן היא איננה חומדת שטחים. עצם הגדרתה של אמריקה כ"אימפריה" הוא מגוחך. מגוחך לקרוא בשם הזה לעם המנסה לחשוב כיצד להסתלק מארצו של עם אחר ברגע שהוא נכנס אליה. האמינו לי שכשהרומים כבשו את גאליה, וכשהבריטים כבשו את הודו, הם לא חיפשו דרכים לצאת משם, אלא רק כיצד להתנחל שם.

כדברי המלך פייסל, בסרטו של דיוויד לין, 'לורנס איש ערב': "לדעתי אתה עוד אחד מהאנגלים חובבי המדבר… האנגלים חושקים מאוד בשטחים שוממים". ואכן, במשך חמש מאות שנה חשקו האירופים במדבריות, בג'ונגלים, באוקיינוסים וביבשות חדשות.

אולם לא האמריקנים: טוב לנו בארצנו, ואנחנו מסתפקים בהמבורגר שלנו, בפוטבול שלנו, וברוק'נרול שלנו. זכינו בקניון הגדול ובגרייסלנד, בעמק הסיליקון ובסאות ביץ'. כל העולם שלנו. ואם לא די לנו בשלנו, יש לנו לאס-וגאס, שהיא חיקוי של כל העולם. מה עוד נוכל לרצות? אנחנו לא אוהבים אזורי אקלים זרים, או שפות זרות, עם כל הנטיות והזמנים הדקדוקיים שלהן (אפילו אין לנו מושג מהו זמן דקדוקי). אנחנו מעדיפים את התירס של איווה והנקניקיות של ניו יורק, ואם מתחשק לנו אוכל סיני, הודי או איטלקי, אנחנו הולכים לקניון האוכל, במקום לשלוח את חיל הנחתים לחטוף מנות.

הסיבה לכך היא שאיננו אימפריה: אנחנו רפובליקה מסחרית. במקום לשדוד מזון, אנחנו קונים אותו. לכן ארצנו היא תופעה יחידה במינה בהיסטוריה. היא יצור כלאיים: רפובליקה מסחרית בעלת כוח כלל-עולמי בלתי מעורער, שלגמרי במקרה זכתה בתפקיד של שומרת הסדר הבינלאומי. לכן כל בעלי הדין בעולם, ממזרח טימור עד אפגניסטן, מעיראק עד ליבריה, וגם הערבים והישראלים, האירים והבריטים, קוריאה הצפונית ודרומה — נושאים את עיניהם אלינו.

כאלה אנחנו, וזה מעמדנו. לכן השאלה היא: מה עלינו לעשות? מה תפקידה של מעצמה חד-קוטבית?

1. התבדלות

התשובה המוקדמת ביותר לשאלה זאת הייתה: להסיג את כל העוצמה הביתה. היא נקראת "התבדלות". זאת הגרסה המוקדמת ביותר למדיניות החוץ האמריקנית, כצפוי מהמעצמה היחידה בהיסטוריה ששני אוקיינוסים אדירים מפרידים אותה משאר העולם. ההתבדלות נולדה מההשקפה שערכיה של אמריקה נעלים על אלה של העולם הישן. חשבנו שאסור לנו להיטמא בתככים השפלים שלו ולהסתבך בבריתותיו האכזריות.

אולם כיום ההתבדלות משקפת פחדים: מפני הסחר החופשי, מפני המהגרים ומפני כל האחרים. חסידי ההתבדלות שואפים שנפסיק את קשרי המסחר ואת זרם המהגרים, ושנתנער מהבריתות הצבאיות והמדיניות שלנו ברחבי העולם. מובן מאליו שאפילו חסידי ההתבדלות לא התנגדו למעורבות הצבאית באפגניסטן, כי היא הייתה פעולה מובהקת להגנה עצמית, עד שרק שוטים, רמאים או סוזן זונטאג היו מסוגלים להתנגד לה. אולם הם מתנגדים לכל מעורבות למטרות אחרות. הם תומכים בהסגה קיצונית של העוצמה האמריקנית; בהפיכת אמריקה למבצר מנותק.

להתבדלות הייתה פעם השפעה רבה, אולם היא חלפה, ולא רק משום שהתפיסה הזאת לוקה בחשיבה פשטנית להחריד, אלא משום שהיא בלתי הולמת בעליל את העולם הנוכחי. זהו עולם שבו הייצוא מניע את כל הכלכלות, עולם שבו מתחוללות תנועות אוכלוסייה אדירות, וזהו העולם שאחרי הפיגוע במגדלי התאומים — ההוכחה החותכת לכך שהשילוב בין טכנולוגיה עכשווית לרעיונות קמאיים על-לאומיים מחק את הגבולות בין "כאן" ל"שם".

ההתבדלות המסורתית איננה רק חשיבה מיושנת, אלא גם מבטיחה כישלון בבחירות: לפני ארבע שנים, כשהנציג הקולני ביותר שלה, פאט ביוקנן, התמודד על נשיאות ארצות הברית, הוא ניצח רק בפאלם ביץ', במקרה. כלומר, ההתבדלות המסורתית גוועת ושולית. אז מהי הגישה הרווחת באמריקה?

2. אינטרנציונליזם ליברלי

בשנות התשעים, הגישה הרווחת הייתה האינטרנציונליזם הליברלי. כזו היא מדיניות החוץ של המפלגה הדמוקרטית, וזו היא גם דתה הפוליטית של אליטת מדיניות החוץ. יש לה עבר מעניין: היא נולדה בחזון אחרית הימים של וודרו וילסון, במלחמתו של הרי טרומן בקומוניזם ובלוחמנות הכלל-עולמית של ג'ון קנדי. אולם אחרי מלחמת וייטנאם היא החלה לקדש את חוסר המעש, ההתבודדות, וההתנגדות הכמעט-אוטומטית להתערבות בחוץ לארץ.

הליברלים של היום מייחסים לעצמם את הישגיהם של טרומן וקנדי בבלימת הקומוניזם, אולם הם מעדיפים לשכוח שבמשך מחציתה השנייה של המלחמה הקרה היה אצלם "איש המלחמה הקרה" כינוי גנאי. בראשית שנות השמונים הם המיטו עלינו את התנועה להקפאת החימוש הגרעיני: מעין פירוק נשק חד-צדדי אל מול ההתחמשות הגרעינית של ברית המועצות. כיום ג'ון קרי מתפאר בכך שבשנות השמונים התנגד "למלחמתו הבלתי חוקית של רייגן במרכז אמריקה". הוא אכן התנגד לה, אך בעצם הייתה זאת התקוממות מקומית נגד הקומוניזם שבסופו של דבר הצליחה להפיל את שלטון הסנדיניסטים ולהביא את הדמוקרטיה לכל מרכז אמריקה.

ההתפארות הזאת מזכירה לכולנו באיזו קנאות תמכו הליברלים בחוסר המעש במחצית השנייה של המלחמה הקרה. אולם התמיכה הזאת נמשכה אחרי המלחמה הקרה: בימי הפלישה לכווית, ארצות הברית התלבטה אם לצאת למלחמה כדי למנוע מכוח עוין לכבוש את המפרץ הפרסי. המפלגה הדמוקרטית התחברה לאנשי ביוקנן, תומכי ההתבדלות, והתנגדה למלחמה, והצביעה ברוב מוחץ נגד: היה להם רוב של שני שלישים בקונגרס, ושל יותר משלושה רבעים בסנאט.

ובכל זאת קרה דבר די מדהים: חסידי האינטרנציונליזם הליברלי עלו לשלטון שנתיים בלבד לאחר מכן, כשקלינטון נבחר, והפכו כמעט לתומכי התערבות כפייתיים. אמונתם גררה אותנו לעימותים צבאיים ארבע פעמים: הגברת מעורבותנו בסומליה, הפלישה להאיטי, הפצצת בוסניה, ולבסוף יציאה למלחמה בגלל קוסובו. מה ההסבר למהפך המדהים של מי שהיו יוני שלום במלחמה הקרה ובמלחמת המפרץ למחרחרי מלחמה בהאיטי ובבלקן? ההבדל המובהק ביותר בין שני המצבים הוא שההתערבות בסומליה, האיטי, בוסניה וקוסובו נעשתה לשם מטרות הומניטריות: מאבק למען הטוב והצדק, ללא מטרות לאומיות גלויות. רק התערבות למטרות הומניטריות טהורות, ללא כל מטרות לאומיות, היא מוסרית דיה להצדיק הפעלת כוח. אירועי שנות התשעים הפריכו את התפיסה השטחית שהליברלים סולדים מהפעלת כוח. הם סולדים רק מהפעלת כוח למען האינטרסים הלאומיים גרידא.

באומרי "פעולה למען אינטרסים לאומיים" איני מתכוון רק להגנה עצמית מובהקת. כולם תומכים בהגנה עצמית, למשל באפגניסטן. אני מתכוון לפעולה למען אינטרסים לאומיים כפי שמעצמה גדולה מבינה אותה: שינוי המצב הבינלאומי באמצעות הפעלת כוח בארצות חוץ לשם השגת יתרונות כלכליים, מדיניים וצבאיים. התערבות צבאית למען מטרות לאומיות כאלה היא טמאה ובלתי מוצדקת על פי חסידי האינטרנציונליזם הליברלי. הם מגדירים שיקולים לאומיים כאלה פשוט כהרחבה של שיקולים אנוכיים, כלומר כאנוכיות לאומית עצומה. לכן בכווית היה אסור להתערב, ואילו בקוסובו מותר.

תכונה נוספת שאפיינה את מדיניות החוץ של ממשל קלינטון הייתה הרב-צדדיות (מולטי-לטרליות), שהתבטאה בחתימה כפייתית על אמנות. ממשל קלינטון חתם בקצב מסחרר על הבטחות ריקות מתוכן: להגבלת הנשק הביולוגי, הנשק הכימי, הניסויים הגרעיניים, פליטת הפחמן, טילים נגד טילים בליסטיים, ועוד ועוד.

מדוע הוא עשה זאת? הרי כל בר-דעת האמין שההסכמים להגבלת הנשק הכימי או הביולוגי, למשל, הם חסרי כל תועלת בעליל. הסנטור ג'וזף ביידן דיבר פעם בזכות האמנה להגבלת הנשק הכימי — זאת שאפילו תומכיה הודו שלא ניתן לאכוף אותה — בנימוק שהיא "תעניק לנו אמצעי רב ערך — שכנוע מוסרי מצד כל הקהילייה הבינלאומית".

האם שכנוע מוסרי הניע את קדאפי לוותר על נשק ההשמדה ההמונית שהיה ברשותו? האם הוא הניע את איראן להסכים לראשונה בתולדותיה לפיקוח על מתקניה הגרעיניים? לא, הם השתכנעו מכוח הנשק, מנפילתו המשפילה של סדאם חוסיין, כי מי שחזו בה חששו להיות הבאים בתור. כל מטרתה של האמנה הזאת הייתה למנוע מ"מדינות פושעות" לפתח נשק כימי. ומדינות כאלו, מטבע הדברים, אטומות לנימוקים מוסריים.

אם "שכנוע מוסרי" הוא בדיחה עצובה, לשם מה כל התאווה החולנית הזאת לאמנוֹת, הסדרים ודקדוקי חוק? עיקר השפעתם הממשית היא הגבלת כוחה של אמריקה. הרי בסופו של דבר, את מי האמנות האלה היו אמורות להגביל יותר מכול? סעיפי האמנה להגבלת הנשק נגד טילים בליסטיים נועדו בבירור נגד הפיתוחים ומערכות ההגנה האסטרטגית של ארצות הברית, ולא נגד רוסיה, שלא היה לה סיכוי להדביק אותה. אמנת קיוטו לא חלה על הודו ועל סין; האיסור על ניסויים גרעיניים היה עלול להחליש מאוד את עוצמת הנשק הגרעיני האמריקני. ממשל קלינטון כילה חודשים על הדיונים לקראת האמנה נגד המוקשים, אולם זו נתקלה אחר כך בהתנגדות כה עזה בפנטגון עד שאפילו הנשיא עצמו לא יכול היה להחיל אותה. היא הייתה עלולה להשפיע קשות על הכוחות הקונבנציונליים של צבא ארה"ב, בעיקר באזור המפורז בין שני חלקי קוריאה.

אלא שזאת, יש להבין, הייתה כל תכליתן של היוזמות הרב-צדדיות: להגביל את מרחב התמרון של אמריקה על ידי הכפפתה, שעבודה והגבלתה בפני רצונן של מדינות אחרות ובפני האינטרסים שלהן; "לקשור את הענק באינספור חוטים דקים"; לרסן את המדינה שמטרותיה הן הבלתי מרוסנות ומרחיקות הלכת ביותר עלי אדמות — המדינה שלנו.

גם היום הרב-צדדיות היא הסיסמה העיקרית של חסידי האינטרנציונליזם הליברלי. כשתומכי הרב-צדדיות שלטו, בשנות התשעים של המאה העשרים, היא התבטאה בחתימה כפייתית על אמנות. בעשור הזה, כשהם כבר לא בשלטון, היא מתבטאת בחתירה עבדותית ל"הצדקה בינלאומית", ובהתנגדות לכל מבצע אמריקני שלא זכה לאישור גורף מכל שאר העולם.

מכאן התעסקותה המוזרה של הביקורת מצד הדמוקרטים נגד המלחמה בעיראק בנהלים ולא במדיניות: לא זכינו לאישור מהאו"ם; הברית שהקמנו לא הייתה די רחבה; לא קיבלנו אישור נוסף ממועצת הביטחון; קופי ענאן הביע מורת רוח והצרפתים כעסו. כל המועמדים הדמוקרטיים לנשיאות טענו שהיה צורך לבנאם את הסכסוך בעיראק: לערב את האו"ם, ולגייס את בעלות בריתנו. זאת משתי סיבות: כדי לקבל סיוע וכדי לקבל הצדקה. ראשית, לטענתם, המדינות האלה יכלו לסייע לנו בשיקום עיראק.

נשמע נהדר: כולם היו רוצים שנקבל עוד סיוע בשיקום. היה נפלא לו השתתפו הצרפתים והגרמנים בשיקומה של בגדאד. אך הסוגיה עמומה והטענה מיתממת: צרפת וגרמניה הבהירו היטב שאין בכוונתן לתמוך בהדחתו של סדאם. לכן הניסיון לרצות אותן לא יכול היה להביא לשיתופן בשיקום, אלא היה מונע כל שיקום, כי סדאם היה עדיין שולט בעיראק. מובן שטובה ברית גדולה מברית קטנה; אבל טוב גם לעופף בשמיים כציפורים. ברגע שמדינות מסוימות אינן תומכות ביוזמה שלנו, צירופן לברית אינו מרחיב את המבצע אלא מחסל אותו.

וכאן האינטרנציונליסטים הליברלים משנים כיוון ושולפים את טענת "ההצדקה המוסרית", כאילו שלמבצע רב-צדדי יש תוקף מוסרי חזק יותר. מעולם לא הצלחתי להבין את הטענה הזאת. על פי אילו שיקולים מוסריים ניתן לטעון שהתערבות אמריקנית לשחרור עם של 25 מיליון בני אדם משוללת הצדקה מוסרית משום שלא זכתה לברכתם של הקצבים בכיכר טיינאנמן או של הציניקנים במשרד החוץ הצרפתי? לכן, קשה לקבל את הטיעונים האלה כפשוטם. הרי ידוע לנו מדוע האינטרנציונליסטים הליברלים דרשו לקבל אישור מהאו"ם למלחמה נגד עיראק: כאמצעי להפסיק את המלחמה, כדי "לכבול את גוליבר". די היה לכנס ועדה מנציגי מדינות עוינות, או כאלו שטובתן מנוגדת לטובתנו — קרי, מועצת הביטחון — כדי להבטיח עוד שתים עשרה שנות אפס מעשה.

בעבר, פעולה רב-צדדית הייתה דרכן של מדינות חלשות להתחזק באמצעות התחברות לחזקות מהן. אולם מטרתה של הרב-צדדיות הכפויה על מעצמות-על, בעיקר על המעצמה היחידה בעולם, היא הגבלת כוחן. דווקא משום כך צרפת היא תומכת נלהבת ברב-צדדיות. אבל מדוע ארצות הברית צריכה לתמוך בה? למה האינטרנציונליסטים הליברלים רוצים באמת לכבול את הענק, להחליש את הגנתה של ארה"ב על האינטרסים הלאומיים שלה באמצעות הכפפתם לאינספור שיקולים אחרים?

מיד לאחר מלחמת וייטנאם ניתן היה להסביר את הסלידה הזאת מהגנה על מטרותינו הלאומיות בחוסר ביטחון ובשנאה עצמית. אינני בטוח בכך. אולם ברור לי שכיום אי אפשר להסביר את מדיניות החוץ הליברלית בשנאה לאמריקה, בחוסר פטריוטיות או בפריחה מאוחרת של השמאלנות הקיצונית משנות השישים של המאה שעברה.

נהפוך הוא: הרתיעה של האינטרנציונליסטים הליברלים מפני הגנה על אינטרסים לאומיים נובעת מערכים נשגבים, מראייה רחבת אופקים של המדינה, מחזון שאפתני ואצילי בדבר קהילייה בינלאומית של ממש. החזון הוא הפיכתם של היחסים הבינלאומיים ממלחמת כול-בכול עולמית למערכת של זכויות טבעיות מובטחות, ואת חוק הג'ונגל לשלטון החוק, בדמות אמנות, חוזים והחלטות או"ם. בקיצור, מטרתם היא לברוא מחדש את העולם בדמותה של החברה האזרחית המדינתית.

הם חולמים על העולם החדש שתיאר קורדל האל, שר החוץ של פרנקלין דלאנו רוזוולט, ב-1943. בעולם הזה "כבר לא יהיה צורך באזורי השפעה, בריתות, מאזני כוחות, או כל סידורים מיוחדים אחרים שבאמצעותם, בימים הרעים ההם, האומות ניסו להבטיח את ביטחונן ולקדם את ענייניהן".

כדי ליצור קהילייה בינלאומית אמיתית שכזאת עלינו לרסן את עצם התפיסה של העוצמה הלאומית והתועלת הלאומית, "להתעלות מעליה", ובסופו של דבר לחסלה. מכאן נובעת השנאה לעליונותה של אמריקה ולעוצמתה. אם המטרה היא לעצב את הזירה הבינלאומית על פי החברה האזרחית, הרי שיש לרסן את הגורם החזק ביותר בה, כלומר לחסל את שליטתה של ארה"ב בעולם, משום שהיא לא רק מנוגדת להגינות אלא היא גם המכשול הגדול ביותר עלי אדמות לסדר עולמי דמוקרטי שבו לכולם יש מוסדות בינלאומיים המתנהלים מעצמם וכללים בינלאומיים הנאכפים מעצמם.

3. הריאליזם

החזון הזה נחמד מאוד, אצילי מאוד, ומטורף לגמרי. מכאן אנו מגיעים לגישה העיקרית, השלישית, במדיניות החוץ שלנו: הריאליזם. הריאליסטים רואים בכל התוכנית הליברלית הגדולה הזאת הזיה חסרת שחר, משום שכדי להפוך את מלחמת הכול-בכול העולמית, שהתקיימה מאז המלחמות בין אתונה לספרטה, לעולם של זכויות טבעיות מובטחות, ואת הג'ונגל לפרוור שקט, לא די להקים סדרת מוסדות חדשים, אלא יש צורך לחולל מהפכה בנפש האדם. הריאליסטים אינם מאמינים שניתן להפוך את טבע האדם, ובוודאי שאינם מוכנים לסכן את עתידם ואת עתיד ארצם בהימור על מהפכה כזאת.

הריאליסטים מבינים שהרעיון לעצב את הסדר העולמי בדמות החברה האזרחית המדינתית מוטעה מיסודו. ראשית, כי מה שמקיים את החברה האזרחית במדינה הוא שלטון מרכזי עליון בעל זכות בלעדית להפעלת כוח ולאכיפת כללים, דבר שאיננו קיים בזירה הבינלאומית. גם אם נראה שהכללים בחברה האזרחית המדינתית נאכפים מעצמם, אם גנב פורץ הביתה קוראים למשטרה וזאת מגיעה באקדחים שלופים. החוק אינו אוכף את עצמו, אלא יש אמצעי אכיפה. שנית, החברה האזרחית במדינה מתקיימת בזכות רצון משותף, דרך ארץ וערכים המשותפים לכל הפרטים בה. ומהם הערכים המשותפים, למשל, לבריטניה, קובה, תימן וזימבבואה — כולן חברות לכאורה ב"קהילייה הבינלאומית" שאנו מדמיינים?

יכולות להיות, כמובן, קהילות קטנות יותר בעלות עניין משותף, כגון ארגון הסחר החופשי של צפון אמריקה (NAFTA), הברית הצבאית של אוסטרליה, ניו-זילנד וארה"ב (ANSUZ), או האיחוד האירופי. אבל אמונתם של האירופים – המתעלמת מערכיהן של מדינות שונות, מתרבותן, ואפילו מהעוינות הגלויה ביניהן — כאילו היחסים הבינלאומיים צריכים להתנהל כמו באיחוד האירופי, כלומר בשכנוע, במשא ומתן ובהסכמים חתומים רשמיים, היא אשליהחסרת שחר. לחוזה להסדרת הדיג עם קנדה יש ערך ממשי; הסכם מסגרת על הגבלת העשרת פלוטוניום עם מדינות כמו קוריאה הצפונית הוא פיסת נייר חסרת ערך.

הריאליסט מקבל את קביעתו של אמברוז בירס ב'מילון השטן': "שלום. שם עצם. ביחסים בינלאומיים, תקופת הונאה בין שתי תקופות לחימה". מכאן נובעת הנחת היסוד הריאליסטית: הקהילייה הבינלאומית היא בדיה. היא איננה קהילייה אלא תוהו ובוהו של שאיפות מנוגדות, ערכים שונים וכוחות מתחרים. אז מה מאחד את הקהילייה הבינלאומית ומונע ממנה להתפרק ולהידרדר לתוהו ובוהו? לא הביטחון המדומה שהאמנות מעניקות, אלא רצונן של המדינות התרבותיות ביותר. בעולם החד-מעצמתי, היציבות שממנה אנו נהנים כיום היא בזכות עוצמתה הבלתי מעורערת של ארצות הברית ואימת הרתעתה.

כשפורצים חודרים לביתך, אתה מצלצל למשטרה. אל מי אפשר לחייג אם פולשים לארצך? לוושינגטון. בעולם החד-קוטבי, הכוח הדומה ביותר לשלטון מרכזי ולכוח שאוכף כללים הוא אמריקה, כלומר עוצמתה של אמריקה. אך למרבה האירוניה, דווקא את העוצמה הזאת הליברלים הבינלאומיים רוצים להגביל, לרסן ולהכניע בניסיון להקים עולם חדש ומופלא של זכויות טבעיות בנוסח לוק.

הריאליסטים קיימים לא רק באמריקה. לפחות אחד מהם גיליתי בפינלנד: בשנת 1997, במהלך הדיונים על האמנה נגד מוקשים באוסלו, אחת המתנגדות המעטות, למרבה הפליאה, הייתה פינלנד. ראש ממשלתה התנגד בתוקף לאיסור על מוקשים, ושכניה בסקנדינביה גערו בו על כך. תגובתו הארסית על כך הייתה ש"לשאר הארצות הנורדיות זאת עמדה נוחה ביותר". הרי ככלות הכול, פינלנד היא המוקש שמגן עליהן. אכן, פינלנד היא המוקש החוצץ בין רוסיה לארצות סקנדינביה, וארה"ב היא המוקש החוצץ בין הברברים לארצות התרבות.

מה היה עולה בגורלה של דרום קוריאה לולא ארה"ב ושדות המוקשים שלה לאורך האזור המפורז? מה היה גורלה של אירופה, על כל הקהילייה המפונקת והשחצנית שלה, לולא הצילה אותה ארצות הברית מהענק הסובייטי? מה היה עולה בגורלו של המזרח התיכון לולא עוצמתה של אמריקה שבלמה את סדאם חוסיין ב-1991? שדה המוקשים שמגן על התרבות מפני הברברים איננו הבטחות על נייר אלא עוצמה, ובעולם החד-קוטבי זאת עוצמתה של אמריקה המופעלת, בשעת הצורך, בידי צד אחד, ובמכת מנע.

והנה עתה, אלה שאינם מרוצים מעוצמתה של אמריקה מבקרים בלי הרף את שני אמצעי-הפעלתה שהזכרנו הרגע — את עקרון מכת- המנע, ואת החד-צדדיות. בייחוד ספג עקרון מכת-המנע התקפות מכל עבר, על כי הוא מפר את הכללים הבינלאומיים. אילו כללים? אלה שבעטיים כל העולם, ואפילו ממשל רייגן, גינה את ישראל במועצת הביטחון על מכת המנע שהשמידה את הכור הגרעיני בעיראק בשנת 1981? האם מישהו מפקפק היום שהייתה לכך הצדקה, צבאית ומוסרית גם יחד?

בעולם עתיר ארגוני טרור, מדינות טרוריסטיות וכלי נשק להשמדה המונית, היכולת למכת מנע הכרחית במיוחד. בעולם הדו-קוטבי בעידן המלחמה הקרה, כשהיה יריב יציב שאיננו מוכן להתאבד, ייתכן שההרתעה הועילה. אבל היא חסרת תועלת במלחמה נגד המשתוקקים לגן עדן, נגד מי שאין אפשרות להרתיעו. היא גם אינה מועילה נגד מי שאין לאתרם: משטרים עוינים אך חפצי חיים שעלולים לתקוף באמצעים סמויים כגון פצצת אטום במזוודה או אלמוני שמפיץ אנתרקס. נגד מי שאי אפשר להרתיעם ולאתרם מבעוד מועד, מכת המנע היא התגובה האפשרית היחידה.

זאת ועוד: עקרון מכת המנע נגד מדינות אויב מובהקות השואפות להשיג נשק להשמדה המונית הוא גרסה משופרת של ההרתעה המסורתית. בעבר הצלחנו להרתיע מפני הפעלת נשק כזה באיומי תגובה במקרה שנותקף — אולם כיום תגובה כזאת תהיה כבר מאוחרת מדי. כל תכליתה של מכת המנע היא למנוע מלכתחילה את השגתו של נשק להשמדה המונית.

בין אם אכן היו לעיראק מאגרים גדולים של נשק להשמדה המונית ובין אם לאו, עצם הידיעה שארצות הברית הפילה משטר אויב שסירב, שוב ושוב, להיפטר מהנשק הזה יצרה את ההרתעה הנדרשת. ארצות הברית בטוחה יותר לא משום שסדאם הודח, אלא משום שלוב וכל מי שחשבו לרכוש נשק להשמדה המונית ראו, לראשונה בהיסטוריה, שיש לכך מחיר כבד מאוד. נכון, מודיעין לא-מדויק מקשה על הנחתת מכת מנע, אבל אין כאן התנגדות לעיקרון אלא רק לביצוע. למען האמת, ההתנגדות מכירה בעיקרון: אומנם יש צורך במודיעין מדויק, אולם אם נוותר על האפשרות של מכת מנע נישאר חסרי מגן.

הנימוק העיקרי הנוסף נגד הפעלת הכוח החד-קוטבית של אמריקה עד עתה הוא "חד-צדדיותה". הרשו לי לפקפק בכך שפעולותינו אכן היו חד-צדדיות. קשה להגדיר יצירת בריתות זמניות "של המעוניינים בכך" כפעולה חד-צדדית רק משום שלבריתות האלו אין משרדים בבריסל או בניו יורק.

יתרה מזאת: לעיתים קרובות החלטה חד-צדדית היא-היא הדרך לפעולה רב-צדדית. כפי שלמדנו ממלחמת המפרץ, רק מנהיגותה של ארצות הברית, ובעצם נכונותה לפעולה חד-צדדית בשעת הצורך, הקימה את הברית שיצאה למלחמה. לולא הצהיר נשיא ארצות הברית בתגובה לפלישה העיראקית לכווית כי "היֹה לא תהיה", ולולא הבהיר שאמריקה תפעל לבדה אם תיאלץ לכך, לא הייתה מתגבשת שום ברית מקיר לקיר, שבדיעבד כולם מתפעלים ממנה ורואים בה מופת לפעולה רב-צדדית. מובן שעדיף לפעול בהסכמה עם אחרים, אם אפשר, וטוב שאחרים באים לעמוד איתנו בפרץ. לאיש אין כוונה מראש לפעול לבדו. "חד- צדדיות" היא פשוט סירוב להיות כבול לרצון אחרים.

וכמובן, כאשר הדבר אפשרי יש להקים בריתות. בשנת 2003 הקמנו "ברית של המעוניינים בכך" למלחמה בעיראק, שכללה מדינות חשובות כגון בריטניה, אוסטרליה, ספרד, איטליה ורבות ממדינות מזרח אירופה. צרפת וגרמניה הבהירו מיד שהן אינן מתכוונות לסייע בהדחתו של סדאם, ולכן הברירה לא הייתה בין ברית גדולה לברית קטנה, אלא בין ברית קטנה להיעדרה של ברית. אומנם היו נימוקים כבדי משקל נגד המלחמה בעיראק, אולם אי-הסכמתה של צרפת לא היה אחד מהם.

אירווינג קריסטול אמר פעם כי ארגון מדינות אמריקה עדיף בעיניו על פני ארגון האומות המאוחדות כי בארגון מדינות אמריקה יכולים לסרב לנו בשלוש שפות בלבד, וכך אנחנו חוסכים בשכר המתרגמים. הריאליסטים מעדיפים שלא להיות "גוליבר כבול". בעולם ללא ריבון, משטרה או הגנה, שבו הכוח הוא השופט העליון, ושבו שר ההיסטוריה העניק לנו כוח חסר תקדים, עלינו לשמור מכל משמר על הכוח הזה, וגם על חירותנו להפעילו.

אלא שכאן אנו נתקלים במגבלות הריאליזם: לא על הכוח לבדו יחיה האדם. הריאליזם הוא תרופה רבת-ערך לבינלאומיות המעורפלת של שנות התשעים, אולם תועלתו מוגבלת. חסרונו העיקרי הוא בהגדרה הקלסית של המטרה הלאומית, על פי הוגה הדעות הדגול הנס מורגנטאו: המטרה מוגדרת כעוצמה. הוא הניח שמניעיהן של אומות, ומה שקובע את מדיניות החוץ שלהן, הוא הרצון לעוצמה, כלומר הרצון לשמור עליה ולהגביר אותה.

בעיני רוב האמריקנים, "הרצון לעוצמה" הוא תיאור מדויק של מניעיהן של שאר המדינות בעולם, אולם לא ייתכן שהוא מתייחס לאמריקה. לא ייתכן שזאת מטרתנו: לא על הפוליטיקה הכוחנית לבדה תחיה אמריקה, והיא איננה רוצה בכך. למדיניות החוץ שלנו יש בוודאי מניעים נשגבים יותר. אם השמרנים לא יציגו רעיונות שיתחרו באידיאל הליברלי של קהילייה בינלאומית מרוסנת, הם יפסידו. לכן צמחה בקרב השמרנים בארה"ב גישה אחרת, אידיאליסטית, התופסת את מטרתה הלאומית של אמריקה כהגשמת ערכים.

4. הגלובליזם הדמוקרטי

אסכולה רביעית זאת היא ששלטה במדיניות החוץ האמריקנית בעשור הנוכחי. יש מי שמכנים לעיתים קרובות, מתוך תרעומת וחשיבה פשטנית, את החלופה השמרנית לריאליזם "שמרנות חדשה" (ניאו-קונסרבטיביות), אולם זהו כינוי מוזר מאוד לגישה שתומכיה העיקריים בעולם כיום הם ג'ורג' בוש הבן וטוני בלייר. אם הם שמרנים חדשים, הרי מרגרט תאצ'ר הייתה ליברלית. בבוש אין שום דבר "חדש", ובבלייר אין שום דבר "שמרני".

למרות זאת הם שני התומכים העיקריים היום ברעיון שניתן להגדירו כ"גלובליזם דמוקרטי", מדיניות חוץ הרואה את מטרת המדינה לא בהשגת עוצמה אלא בהגשמת ערכים, ושהערך העליון בה הוא "הצלחת החירות", כדברי ג'ון קנדי, וכדברי הנשיא בוש בנאומו בלונדון בנובמבר אשתקד: "לארצות הברית ולבריטניה יש בעולם משימה משותפת, שהיא יותר משמירה על מאזן הכוחות או מסתם חתירה להשגת תועלת. מטרתנו היא לקדם את החירות ואת השלום שנובע ממנה".

כלומר, מטרתנו נמצאת מעבר להשגת עוצמה, לשיקולי תועלת, ולתועלת המוגדרת כעוצמה. אלה הם עיקרי האמונה של הגלובליזם הדמוקרטי. זהו גם סוד קסמו הפוליטי: ארה"ב היא מדינה מיוחדת במינה שיסודה לא בקרבת הדם, הגזע או המוצא, אלא ברעיון, וזה מאתיים שנה שהיא נשבעת בכבודה להגן עליו. ייחוד זה של אמריקה הוא הסיבה לכך שזרים מתקשים כל כך לתת אמון במדיניות החוץ הזאת; בגללו התקשה בלייר למצוא לה תומכים בארצו, ובגללו אירופה, יותר מכולם, רואה במדיניות החוץ הזאת, שמניעיה ערכיים, מוסרנות מרגיזה וחסרת תקנה.

על פי הגלובליזם הדמוקרטי, הכוח המניע את ההיסטוריה איננו הרצון לעוצמה, אלא הרצון לחירות. אף על פי שהוקיעו אותה כחידוש הזוי ואידיאליסטי, היא נוצרה בהשראתם של נאום דוקטרינת טרומן ב-1947, נאום השבעתו של קנדי ב-1961 ונאום "אימפריית הרשע" של רייגן ב-1983. כל אלה ניסו להציג מאבק כוח בין שתי מעצמות עולמיות כמאבק בין החירות לעריצות, ואכן, גם בין הטוב לרע. משום כך ספגה דוקטרינת טרומן ביקורת כה קשה מצד ריאליסטים כמו הנס מורגנטאו וג'ורג' קינן, ורייגן הוקע מצד כל הממסד של משרד החוץ על שחטא בהצגת צידוק מוסרי למלחמה הקרה והפך אותה למאבק אידיאולוגי.

אבל זה היה פעם. בעולם שאחרי הפלת מגדלי התאומים אנחנו שוב נאבקים על קיומנו, אולם הפעם האויב איננו הקומוניזם הסובייטי אלא העריצות הערבית-אסלאמית, הדתית והחילונית גם יחד. בוש ובלייר גם יחד מוקעים על תמימותם ועל פשטנותם בהציגם את המאבק הזה כמלחמת החירות נגד העריצות והטוב נגד הרע. לנוכח הדיכוי שסבלו באפגניסטן ובעיראק, שתי הזירות העיקריות במלחמה הזאת, לא רק חירות האדם אלא גם ההגינות האנושית, יש להודות שהטיעונים המוסריים של בוש ובלייר מצטיינים ביתרון מובהק: שהם אמת מובנת מאליה.

אך גם אמת עלולה להיות מסוכנת. אנשים רבים — בייחוד שמרנים — מוטרדים מאוד מדוקטרינת בוש-בלייר. כשבלייר מצהיר בנאומו בקונגרס האמריקני ש"הפצת החירות… היא קו ההגנה האחרון שלנו, וקו המוצא להתקפה שלנו", הם רואים בעיני רוחם מדיניות חוץ מסוכנת של תוקפנים בעלי חזון אוטופי כלל-עולמי. בקיצור, הם נזכרים בוודרו וילסון.

בעיני השמרנים, שמו של וודרו וילסון הוא התגרות מעליבה. אכן, חזון בוש ובלייר הוא כלל-עולמי ואולי גם אוטופי, אולם הוא איננו חזונו של וילסון. וילסון קיווה שהרעיונות הדמוקרטיים יתפשטו בעזרת מוסדות בינלאומיים שטרם נוצרו בשנת .1918 בימים ההם לא הייתה אפשרות לדעת כמה מושחתים וחסדי תועלת יהיו המוסדות האלה, ולכן ניתן לסלוח לו על כך. אך כעבור שמונים שנות ניסיון מר, שבמהלכן ישבה לוב בראש ועדת האו"ם לזכויות האדם, אי אפשר שלא לדעת מה ערכם של המוסדות הללו. הגלובליזם הדמוקרטי איננו חזונו של וילסון. כוח משיכתו נעוץ דווקא בכך שהוא שותף לריאליסטים בהבנת חשיבותה של העוצמה, ובכך שהוא בז, בצדק, לדקדוקי החוקיות ההזויים של האינטרנציונליזם הליברלי.

יתרה מזאת: הגלובליזם הדמוקרטי הוא גרסה משופרת של הריאליזם, ויתרונו על הריאליזם הוא שבעיניו הפצת הדמוקרטיה איננה רק מטרה אלא גם אמצעי החיוני להגנה על האינטרסים של ארה"ב. הסיבה לכך פשוטה. המדינות הדמוקרטיות, בהשוואה למדינות שאינן כאלו, הן מטבען ידידותיות יותר כלפי ארצות הברית, תוקפניות פחות כלפי שכנותיהן, ובדרך כלל שוחרות שלום יותר. צודקים הריאליסטים בכך שכדי להגן על טובת המדינה יש לעיתים קרובות צורך לרוצץ את ראשיהם של ה"רעים" ברחבי העולם. אבל לשיטה הזאת, מוצלחת ככל שתהיה, יש גבול. ברגע מסוים צריך להשתיל איבר טבעי וצומח, ששמו דמוקרטיה. אבל איפה אפשר להשתיל אותו?

5. הריאליזם הדמוקרטי

הסכנה בגלובליזם הדמוקרטי טמונה באוניברסליות שלו: מחויבות חובקת-עולם וחסרת-גבולות לחירות האדם, המפתה את חסידיה להציב את דגל הדמוקרטיה בכל מקום. עליו ללמוד לסרב להרפתקה. והוא אכן מסרב לעיתים. אבל כשחסידיו מסרבים להרפתקה בליבריה, בקונגו או בבורמה, או כורתים בריתות עם שליטים סמכותניים בארצות כמו פקיסטן, או כמו רוסיה, מאשימים אותם בצביעות. לכן יש לנסח תנאים להסכמה. איפה עלינו להתערב? איפה להנחיל דמוקרטיה? איפה לבנות אומות מחדש? אני מציע תשובה פשוטה: במקומות החשובים.

אפשר לקרוא לגישה זאת "הריאליזם הדמוקרטי", והנחת היסוד שלה היא: עלינו לתמוך בדמוקרטיה בכל מקום, אולם נשפוך דם דמים רק במקומות שבהם יש בכך כורח אסטרטגי, כלומר במקומות החשובים למלחמה הכוללת נגד אויב המסכן את קיומנו, סכנה שהיא סכנת מוות לחירות בכל העולם. מהם המקומות החיוניים האלה? לפני חמישים שנה היו אלה גרמניה ויפן, משום שבהן צמח האיום הגדול ביותר לחירות במחצית הראשונה של המאה, הפשיזם, ומשבנינו אותן מחדש הן הפכו למבצרים נגד האיום הגדול הבא על החירות — הקומוניזם הסובייטי.

מהם המקומות האלה כיום? המקומות שבהם תהיה להדחת שליטים קיצוניים ולהנחלת הדמוקרטיה תרומה מכרעת למלחמה נגד האיום הכלל-עולמי החדש על החירות, ועל האויב החדש לקיומנו — העריצות הערבית-אסלאמית, בצורתה החילונית והדתית גם יחד, שמאיימת עלינו כבר עשרים וחמש שנה מאז מהפכת חומייני ב-1979. כינון ישויות פוליטיות תרבותיות, הגונות, שוחרות שלום ותומכות-במערב באפגניסטן, בעיראק, ובסופו של דבר בשכנותיהן החשובות, ישנה את מאזן הכוחות במלחמה נגד הקיצוניות הערבית-אסלאמית — ממש כמו המהפך שחוללנו ביפן ובגרמניה בשנות הארבעים.

אכן, ייתכן שזאת מטרה גדולה מדי. הריאליסטים תמיד מזהירים מפני ההתיימרות לשנות תרבות זרה על יסוד איזו שאיפת חירות טבעית ואוניברסלית שאנו מדמיינים שישנה, וייתכן שהצדק עימם. אבל איך הם יכולים לדעת מראש? הרי גם לפני חמישים שנה שמענו אותן אזהרות נחרצות על כך שהתרבות הקונפוציאנית עוינת לדמוקרטיה, ולתדהמתנו הן הופרכו כליל. איפה כתוב שהערבים לא מסוגלים לדמוקרטיה?

אכן, כמו במקרה של גרמניה ויפן, מדובר בניסיון אדיר, שאפתני ויומרני, וייתכן שייכשל. אבל אסור לנו שלא לנסות. אין לנו שום אסטרטגיה חלופית, בעלת שמץ של היגיון, למלחמה במפלצת שהפילה את מגדלי התאומים. היא איננה בן לאדן, אלא סיר הלחץ של שליטים מדכאים, קנאות דתית והתפרקות החברה בעולם הערבי והאסלאמי. משטרים מדכאים וחסרי לגיטימציה הופכים את הדיכוי לשנאה עזה ורצחנית לאמריקה, כדי להסיט את הזעם מעליהם. האשם הוא לא אדם מסוים, אלא המצב הנוכחי. טוב היה אילו יכולנו פשוט לתפוס ולהוציא להורג את אותו אשם אחד, אבל בדיוק באותה שיטת שוטרים-וגנבים ניהלנו את המלחמה בטרור במשך עשרים שנה, והיא המיטה עלינו את הפיגוע במגדלי התאומים. אנחנו במלחמה, ובמלחמה אומנם נחמד לעצור רוצחים, אבל כדי לנצח בה צריך לכבוש שטחים — ולהשאיר בהם משהו אחרי שנצא.

המאה החדשה

אנחנו מעצמת-העל בעולם חד-קוטבי. לאן נוליך את העובדה הזאת? באוגוסט 1900 נאם דיוויד הילברט בפני "הוועידה הבינלאומית של המתמטיקאים" וציין 23 בעיות ללא פתרון שהמתמטיקאים מהמאה התשע־עשרה הותירו למאה העשרים. לו היה ממשיך ומפרט גם את הבעיות הגאופוליטיות הבלתי-פתורות העיקריות שהורישה המאה ההיא למאה שחלפה, הבולטת שבהן הייתה עלייתה של גרמניה וההתמודדות של מדינות אירופה איתה.

כיום, בשחר המאה העשרים ואחת, ומסיבות דומות, אפשר להבחין בבירור בשתי הבעיות הגאופוליטיות הגדולות שבאופק: עלייתה הבלתי נמנעת של סין, והיעלמותה הדמוגרפית הקרובה של אירופה. שתיהן עתידות לערער ללא תקנה את היציבות בעולם. אולם אלה אינן בעיות דחופות: אלו בעיות של הדור הבא, של אמצע המאה, והדור הבא אפילו לא יזכה לראות אותן אם לא נטפל תחילה בבעיית דורנו.

הבעיה הזאת היא הפלת מגדלי התאומים ושורשי השלילה הערבית-אסלאמית של המערב. הפלת מגדלי התאומים נראתה לנו בעיה חדשה, אבל עם כל הזעזוע וההפתעה מדובר רק בצורה חדשה של בעיה ישנה. אף על פי שהפיגוע נראה כתחילתה של תקופה חדשה, הוא היה שיבה אל ההיסטוריה: אל המאה העשרים, על רעיונותיה הקיצוניים והאויבים שרצו להשמידנו. היוצא מן הכלל אינו מצב העולם כעת, אלא מצבו בשנות התשעים, שבהן פרשנו מן ההיסטוריה. חשבנו שזכינו בשלום, אבל זו הייתה רק אתנחתה של חלומות בין שני פרקי מציאות.

הפיגוע במגדלי התאומים החריד אותנו מחלומנו, והניע אותנו לחשוב, בטעות, שזהו עולם חדש לגמרי. אלא שהעידן החדש החל לא ב- 11בספטמבר 2001 אלא עשר שנים קודם לכן, ב-26 בדצמבר 1991: הפיכתה של ארצות הברית למעצמה היחידה בעולם. הייחודי במצבנו עתה הוא שבמאבק הזה זכינו ביתרון שלא היה לנו במאבקי המאה העשרים. לכן השאלה כיום היא כיצד לנצל את היתרון הזה, את עוצמתנו בעולם החד-מעצמתי, כדי לנצח במלחמה החדשה- ישנה שניחתה עלינו עם הפלת מגדלי התאומים.

מה צריכה לעשות המעצמה היחידה בעולם? ארבע אסכולות, ארבע תשובות.

חסידי ההתבדלות מציעים פשוט להתעלם מהעולם החד-קוטבי, "להרים את הגשר" ולהגן על המבצר ששמו אמריקה. אך לאסוננו, אחרי המצאת המטוס, הצוללת והטיל הבין-יבשתי, המבצר שלנו כבר איננו מנותק מהעולם, ו"הגשר המתרומם" הושמד ב- 11בספטמבר.

חסידי האינטרנציונליזם הליברלי מעדיפים לחלום, ואם הם מודעים בכלל למעמדנו כמעצמת-העל היחידה, הם מתנגדים לו. לדעתם, כל שימוש בכוחנו שלא למטרות הומניטריות או בתגובה להתקפה הוא ביטוי לאנוכיות לאומית. הם מציעים לנו לא רק להתעלם מעוצמתנו היחידה במינה, אלא גם לוותר עליה בהדרגה, בכך שנשתלב בסדר עולמי חדש שבו אמריקה כבר לא תהיה השופט בסכסוכים בינלאומיים אלא אזרחית צייתנית של הקהילייה הבינלאומית.

הריאליזם מצטיין בהבנה הנכונה ביותר של עוצמתנו החד-קוטבית והשימוש הראוי בה: פעולה חד-צדדית ומכת מנע, בשעת הצורך. אך בסופו של דבר הוא קורס שכן אין לו חזון. יש בו רק אמצעים ללא מטרה, ולכן אין הוא יכול להגדיר כראוי את ייעודנו הלאומי.

מכאן הגענו לגישה הרביעית: הגלובליזם הדמוקרטי. בעשור הנוכחי היא הצליחה לאחד את האמריקנים למאבק על ערכים. היא מנסה להצדיק את הרעיון האמריקני על ידי כך שהיא הופכת את התפשטות הדמוקרטיה ואת הנחלת החירות לאמצעים ולמטרות של מדיניות החוץ האמריקנית.

אני תומך בגישה זאת בהתלהבות, אבל לדעתי יש לרסן את שאיפותיה הכלל-עולמיות ואת מליצותיה, ולהפוך אותה מאוניברסליזם דמוקרטי לריאליזם דמוקרטי. מטרותיה חייבות להיות ממוקדות, מדויקות ומוגבלות. כולם ידידינו, אבל נשלח את כוחותינו רק למקום שבו הם חיוניים באמת. כיום המקומות האלה הם הסהר האסלאמי המשתרע מצפון אפריקה עד אפגניסטן. באוקטובר 1962, בעת משבר הטילים בקובה, עמדנו על סף האבדון. ברגע ההוא, אנו ויריבנו, המבוהל ממש כמונו, נרתענו בכוונה תחילה. ב-11 בספטמבר 2001 שוב התקרבנו למלחמת גוג ומגוג, אולם הפעם האויב אינו מוכן להירתע והוא משולל כל היגיון.

לו היה זה ההבדל היחיד בין שני המצבים, היינו אבודים. אבל יש עוד הבדל: עוצמתנו היחידה במינה והבלתי מעורערת, כפי שלא הייתה מעולם, וזה משפר את סיכויינו. איננו יכולים לשלוט בחשיבתו של האויב, אך אנו יכולים לשלוט בעוצמתנו. אם נפעיל אותה בהיגיון, ונגביל את עצמנו לא בהזיות ובהנחות שווא אלא רק בגבולות משימתנו — הזרקת קמצוץ של חירות כנוגדן לניהיליזם — נוכל לנצח.