הבריחה מווהאן: עדות מהעיר הסינית תחת מצור

התפרצות המשבר בעיר ווהאן הייתה עבורי כמו רגע מקפיץ מסרט אימה. כולכם מכירים את הרגע הזה: הצופים מאמינים שהרוצח הרודף אחרי הקורבן עדיין רחוק, אך לפתע הוא מגיח מאחור או פורץ אל החדר בפתאומיות כדי להנחית את מכת המוות.

בשלהי חודש ינואר, בת זוגתי המקומית לא הרגישה טוב וביקרה בבית החולים. כאשר שבה משם, היא סיפרה בעצבנות על מחלה חדשה שהדאיגה מאוד את הצוות. הרופאים גם סיפרו לה שאם תיסע לבקר את משפחתה בחופשת ראש השנה המתקרבת, היא תאלץ להיכנס להסגר בן שבועיים בתור אמצעי זהירות. עצה נוספת שקיבלה הייתה להימנע מנסיעה ברכבת התחתית בשעות השיא.

הסימנים המדאיגים המשיכו להצטבר. יותר ויותר מסיכות רפואיות בצבעי כחול ולבן נראו על פני האנשים ברחובות. אלה היו מסיכות שונות מאלה המשמשות להגנה מפני זיהום אוויר אשר הפכו כבר מזמן לחלק מהאופנה בסין. ככל שיותר מסכות חדשות הופיעו, כך עלתה גם אווירת הפחד. ביום רביעי, ה-22 בינואר, היה נראה לפתע שרוב מוחלט של האנשים ברחוב חובשים אותן, והמדפים בבתי המרקחת התרוקנו. כאשר ישבתי בבית קפה באותו ערב, מישהו מדד את חום גופי באמצעות מדחום אלקטרוני המכוון אל האוזן, כדי לוודא שאני לא חולה. הם עשו כך לכל היושבים במקום. "המצב נהיה מוזר מאוד", חשבתי לעצמי, אך למחרת הגיע ההלם האמיתי.

בשתיים לפנות בוקר של יום חמישי, ה-23 בינואר, הממשלה הכריזה שבשעה עשר תופסק לצמיתות כל התחבורה אל ומחוץ לווהאן, כולל כל הרכבות, המכוניות והמטוסים, יחד עם האוטובוסים ורכבת התחתית בתוך העיר. אנשים מיהרו לתחנות הרכבת כדי להקדים את הנעילה, אך אני שמעתי את החדשות רק בשעה שמונה כשכבר היה מאוחר מדי לתכנן עזיבה. בשעה עשר הצבא הסיני הקיף את העיר ואטם אותה סופית, נועל אותי בתוכה יחד עם עוד תשעה מיליון בני אדם.

צעדים דומים ננקטו ברחבי מחוז חוביי, ועוד כחמישים מיליון איש מצאו עצמם לפתע בליבו של ההסגר ההמוני הגדול בהיסטוריה. בזמן בו הוטל הסגר, מאזן המתים מנגיף הקורונה עמד על 17 בני אדם, והוא המשיך לצמוח מדי יום למרות הסגר. בשבוע שלאחר מכן נרשמו כבר מאה קורבנות, ובזמן כתיבת שורות אלה מתו כבר יותר מ-1,700 איש ועוד כשבעים אלף אובחנו כנדבקים. בוודאי המספרים יהיו גבוהים הרבה יותר כאשר תקראו את זה.

שירתי בצבא האמריקני במלחמות עיראק ואפגניסטן כך שאני יודע כיצד נראה אזור מלחמה, אך לגור בעיר שקטה ואז לגלות בוקר אחד שהיא הפכה לשדה קרב מסוג אחר הייתה חוויה שונה לחלוטין. הנה לכם שנה חדשה וטובה…

***

הגעתי לווהאן בחודש ספטמבר בשנה שעברה, כדי להתחיל בעבודה כעמית מחקר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה בעיר. זו הייתה המשרה האקדמית הראשונה שלי לאחר השלמת הדוקטורט, והייתי מאושר כאשר קיבלתי אותה. עיקר העבודה שלי הייתה השתתפות בהרצאות שבועיות ופרסום מאמרים בכתבי-עת אקדמיים, ללא צורך בהוראה. יחד איתי היו עוד כמה חוקרים אורחים באוניברסיטה, ורובנו חלקנו אותו משרד בקומה הרביעית של בניין החוג. על הדלת נתלה שלט בסינית שהכריז על חדר "המומחים הזרים". ביום רגיל היינו מחליפים טיוטות של מאמרים יחד טיפים לתנועה ברחבי העיר ובדיחות עוקצניות. באופן כללי, לקחנו את העבודה שלנו ברצינות אך בלי לקחת את עצמנו ברצינות יותר מדי.

לעתים קרובות שאלו אותי המקומיים מדוע בחרתי לגור דווקא בווהאן, והיו מאוכזבים לגלות שזאת הצעת העבודה היחידה שקיבלתי. אך השהות בעיר הייתה מהנה, ואפילו רשמתי התקדמות בלימוד השפה הסינית. נהגתי להגיע לאירועים שאורגנו על ידי קבוצת ריקודים מקומית, שם גם פגשתי את בת זוגתי. עם הזמן התחלתי להרגיש שלמרות שהעיר נראית מאיימת בתחילה עבור זרים, למעשה יש בה דברים מושכים מאוד.

עיר הבירה של מחוז חוביי אינה צפופה כמו שהייתם מצפים בכרך בן 11 מיליון תושבים. יש בווהאן את מערכת הרכבת התחתית הנקייה ביותר מכל עיר אחרת שביקרתי בה, ואהבתי במיוחד את קירות הזכוכית המפרידים בין הרציף למסילה, בתוכם התוקנו דלתות הגולשות הצידה כדי לקבל את הנוסעים. שלטים ברכבת ובמקומות אחרים הפצירו באנשים להיות מנומסים, והחביב עליי מכולם היה זה שנתלה בשירותים ציבוריים ובו נכתב על "צעד קטן קדימה, צעד גדול לאנושות".

מאפיין קבוע נוסף בשלטים הייתה הדמות המצוירת הכחולה בשם 'בינג-בינג', הקמע הרשמי של אולימפיאדת הצבא העולמית שנערכה בעיר בחודש אוקטובר, כמו אולימפיאדה רגילה אך בהשתתפות אנשי צבא בלבד. בהתחלה חשבתי שמדובר בדרקון, אך מסתבר ש'בינג-בינג' הוא דג חדקן סיני שאופייני לנהר היאנגצה החוצה את העיר. בווהאן התגאו באירוח המשחקים, וקיבלתי את התחושה שאנשי העיר דואגים מאוד לתדמיתה הבינלאומית.

לכן קצת חבל שהרבה אנשים ברחבי העולם שמעו על ווהאן רק בשל הקשר שלה לנגיף הקורונה, וגם השמועה על כך שהוא פרץ בקרב אנשים שאכלו מרק עטלף (מאכל הנחשב לדוחה בקרב רבים בעיר) לא עזרה. ארגון הבריאות העולמי קורא למחלה בשם המדעי COVID-19, אך המיתוג של "קורונה מווהאן" כבר התקבע היטב בתודעה. מסתבר כי ישנם סוגים אחרים של קורונה, אך היא כעת מזוהה כמעט בלעדית עם ווהאן וקשה להאמין שיהיה אפשר להפריך את הזיהוי השלילי הזה בקרוב.

***

העיר נראתה שקטה באופן מוזר ממרפסת הדירה שלי בקומה ה-17, והיא הייתה כך במשך כמה ימים. התגוררתי בסמוך לאוניברסיטה, ורבים מהסטודנטים יצאו לחופשה ונסעו לבקר את משפחתם עוד בטרם הסגר. כעת היה שקט עוד יותר, וערפיח אפור סמיך היה תלוי מעל העיר. בלילה, אורות העיר נדלקו, כמו הבטחה לכך שבכל זאת יש אנשים נוספים מסביב. לרוב ישנתי עם הווילונות פתוחים, כדי שאוכל להביט החוצה אל נוף העיר שנראה עגום מהרגיל, כמו גחלים במדורה דועכת, חצי חיים וחצי מתים.

בתוך דירתי, לא הייתה לי בעיה להעביר את הזמן. הצבתי לעצמי משימה להשלים את הטיוטה למאמר חדש עד לסוף חודש ינואר, וצללתי לתוך הכתיבה. בנוסף ביצעתי גם את מטלות הבית, קראתי ספרים ושמרתי על קשר על עם משפחתי דרך הסקייפ ועם חברתי דרך הווטסאפ הסיני שנקרא WeChat, והשתדלתי לשמור על כושר באמצעות תרגילי התעמלות.

למרות שניסיתי שלא לעשות זאת, לא הצלחתי לעצור את עצמי מלהציץ לחרושת השמועות שרצה בטוויטר, במיוחד בימים הראשונים של הסגר. סרטונים הראו בני אדם מתמוטטים ברחוב בגלל הווירוס, אחיות בבתי חולים צורחות בהתקף של טירוף, ועוד מראות מטרידים אחרים. אחת השמועות טענה שהערפל סביב העיר היה תוצאה של שריפת הגופות אותה מבצעת הממשלה מסביב לשעון כדי להסתיר את המספר האמיתי של הקורבנות. איזה עוד מקור יכול להיות לעשן? הרי אף אחד לא הלך לעבודה.

הייתי יכול להאמין שהממשלה הסינית (או כל ממשלה אחרת למעשה) הייתה מנסה לשקר כדי להסתיר את מימדי המשבר. הייתי גם יכול להאמין שאנשים באינטרנט מגזימים וממציאים דברים כדי לקבל תשומת לב או כדי לתקוף את הממשלה. במצב דרסטי וחסר תקדים כמו זה שהיינו בו, כל דבר היה נראה אמין ולא-אמין בו זמנית. חוסר הוודאות שאפפה את ווהאן הייתה סמיכה יותר מהערפל, יהיה מקורו אשר יהיה.

אחד הדברים שהקלו עליי במעט את המצב הייתה העובדה שעמיתי מהחוג לפילוסופיה, טים פרין, התגורר כמה קומות מעליי באותו הבניין. במהלך השבועיים בהם שהיתי בווהאן תחת הסגר, היינו נפגשים כמעט כל יום לארוחת ערב או לשתות בירה, לצפות בסרט ולדבר על פילוסופיה כמו ביום רגיל. באחת הפעמים התבדחתי ואמרתי: "כשכל זה יגמר בטח אשאל למה טים לא רוצה יותר לבלות איתי? הרי היינו כל כך קרובים!".

הדאגה העיקרית של שנינו הייתה המחסור במזון וביום ראשון, ה-26 בינואר, יצאנו יחד לחנות המכולת. שומר בכניסה מדד את חום הגוף שלנו לפי שנכנסו, ושמחנו לראות שהחנות יחסית מלאה בסחורה. לקוחות רבים התרכזו באזור הירקות, שם היית חייב לשקול את המוצרים לפני שתגיע לקופה הראשית, אך הם לא נראו כאילו הם מודאגים מהאפשרות שייגמר המזון. לא ראיתי אף אחד חוטף את שקי האורז הגדולים שנחו על המדפים.

אחרי הטיול למכולת, טים ואני צברנו מספיק אוכל לחודש לפחות וחשנו הקלה מסוימת. השמש יצאה בימים הבאים, ומחלון המרפסת שלי ראיתי אנשים מטיילים עם כלביהם שבוודאי השתגעו בדירות הסגורות. בערבים, רמקולים ברחוב שידרו מסרים בסינית, ואחריהם כמה דקות של מוזיקה מרגיעה בסגנון אניה. אני לא בטוח עד כמה זה הרגיע את האנשים, אך היה נראה שמפלס הפחד ירד מעט.

***

כמה ימים לאחר הטלת הסגר, ארה"ב פינתה את כל העובדים מהקונסוליה בעיר. מדינות אחרות כמו צרפת, יפן והודו, פינו את אזרחיהם מכל מחוז חוביי, והיה נראה כי גם תורי להתפנות יגיע בקרוב. כעת חשתי כבר בטוח יותר בדירה והתלבטתי בקשר לאפשרות העזיבה, במיוחד בהתחשב בכך שהייתי צריך לשלם על הטיסה ולעבור עוד שבועיים של בידוד על אדמת אמריקה, אך משפחתי וחברתי דחקו בי לעזוב בהזדמנות הראשונה.

שלחתי הודעת דואר אלקטרוני לשגרירות האמריקנית בבייג'ינג, והודעתי להם שאני מעוניין להתפנות. לאחר כמה ימים קיבלתי שיחת טלפון. הובטח לי שישמר מקום עבורי במטוס, אך בשגרירות גם הסבירו כי אצטרך להגיע לשדה התעופה בכוחות עצמי, והייתי צריך לספק להם את מספר הרכב כדי לעבור במחסומי הצבא. כל שירותי ההסעות והתחבורה השיתופית בעיר הושבתו כמובן, אך בת זוגתי עשתה כמה טלפונים ומצאה עבורי נהג.

נאמר לי להתייצב בשדה התעופה לא יאוחר מהשעה שש בבוקר ביום שני, ה-3 בפברואר, וקבעתי עם הנהג שיאסוף אותי מביתי בשעה חמש. אך בערב יום ראשון קיבלתי מייל ממשלתי שהודיע שהטיסה תיצא בתאריך אחר ולא ידוע, וביקש מידע נוסף על הנהג. למחרת קיבלתי שיחה נוספת מהשגרירות. האישה מעבר לקו ביקשה את שמו של הנהג ואת מספר תעודת הזהות שלו. איך הייתי יכול להבטיח שאדם שאיני מכיר ייקח אותי לשדה התעופה כאשר לא ידעתי בכלל מתי אני אמור להיות שם? מה אם הנהג היה מסרב (בצדק) למסור את פרטיו האישיים לזר? הבהרתי לעובדת השגרירות את כעסי הרב מהדרישות האלה, ומיד התחרטתי על כך שהקשתי עליה עוד יותר את מצבה הקשה. היא התעקשה שממשלת סין לא מאשרת למטוס אמריקני לנחות בווהאן עד שלא יהיה מידע מסודר על כל המפונים.

למרבה המזל, הנהג סמך עלי ומסר את המידע. העברתי אותו הלאה וקיבלתי אישור לכך שאני ברשימת הטסים. בשעה ארבע אחרי הצהריים ביום רביעי, ה-5 בפברואר, פגשתי אותו ביציאה מהבניין יחד עם כל מזוודותיי, והוא הסיע אותי בזהירות לשדה התעופה. הרחובות לא היו ריקים לחלוטין, אך התנועה הייתה מעטה יותר ממה שהיה אפשר לצפות. לא נתקלנו בבעיות במחסומי הצבא, וכאשר החיילים ראו את דרכוני האמריקני הם אפשרו לנו לעבור מבלי לבדוק אותו בכלל. הגעתי לשדה בשעה חמש, שעה שלמה לפני הזמן, ושילמתי לנהג היטב.

נכנסתי לטרמינל וישבתי עם האמריקנים האחרים, שהתקבצו ביחד עם תיקיהם והמתינו להוראות נוספות. ואז הגיעה הפתעה. בת זוגתי אמרה לי שחברה שלה תביא לי מתנה בשדה, אך היא הגיעה במפתיע למסור אותה בעצמה. תיק המתנות כלל עירוב של דברים שהמצב אחר היו נראים מוזרים ביחד: מסכות לפנים, מגבונים לחים לחיטוי, פירות וממתקים וצעיף שהיה מתנה לאימי. התרגשתי מאוד מהמחווה האנושית ברגע המייאש הזה, כמו קרן שמש שהפציעה דרך עננים אפלים. הייתה זו דוגמה נוספת למעשי החסד הרבים, גדולים וקטנים, שעזרו להקל במעט על סבל האנשים. הלוואי ויכולתי לספר עוד על חברתי, אבל יש לי סיבות טובות לא לעשות כך. הישארי בריאה, יקירתי, ונתראה כאשר כל זה יגמר.

***

ידעתי שאצטרך לעבור בדיקה לפני שירשו לי לעלות למטוס. אם לפתע יתברר שאני חולה, האם ירשו לי לחזור לדירה או שמא ישלחו אותי לבית חולים סיני צפוף? המתנתי בעצבנות לתור לבדיקה. עובדי משרד המדינה לבשו חליפות הגנה מלאות ונראו כאילו הגיעו מצוות הניקוי של צ'רנוביל. כאשר הגיע תורי, אחד מהם כיוון מדחום אלקטרוני למצח שלי, ודיווח כי הטמפרטורה היא 35.9. הייתי לחוץ מדי מכדי להמיר את מעלות הצלזיוס לפרנהייט בראשי, אך טון הדיבור שלו נשמע רגוע.

כמאה אנשים המתינו למטוס, פחות מכפי שציפיתי, וכנראה שגם עובדי המדינה התבלבלו מכך. מעולם לא שמעתי הסבר מדוע זה קרה, אך אני סבור שהמחסור בתחבורה אמינה לשדה היה קשור לכך. אלה מאיתנו שהגיעו לטרמינל עלו לשני המטוסים סביב השעה חמש בבוקר. אלה לא היו מטוסי נוסעים רגילים, אלא מטוסי משא חסרי חלונות שהותאמו לקבלת נוסעים. הם נדמו לי כשני לווייתנים ממתינים על המסלול. נותרנו ישובים במטוס במשך שלוש שעות נוספות בטרם קיבלנו את האישור להמריא. הטיסה נמשכה ב-12 שעות, מתוכן ישנתי שלוש בלבד. לא היו סרטים או כל בידור אחר, אך בצד החיובי הטיסה עברה חלק וללא הפרעות. עובדי מחלקת המדינה עשו כמיטב יכולתם לגרום לנו להרגיש בנוח, וחילקו חטיפים כאילו היו דיילים בטיסה רגילה. פעמיים במשך הטיסה קראו לנו לבדיקת חום. מה בדיוק היו עושים אם מגלים באוויר שאני חולה? שמים בידי מצנח?

VIDEO: Inside a US evacuation flight from #Wuhan: hazmat suits, Ghostbusters masks, megaphones, forms & a heads up for Americans it’ll ‘get really weird’ when they land. Final US airlifts tonight as #coronavirus cases rise to 28k+ in #China pic.twitter.com/SCmjxrzvVo

— BNL NEWS (@BreakingNLive24) February 6, 2020

כאשר נחתנו בבסיס חיל האוויר ליד סן-פרנסיסקו, התאריך שם היה מוקדם יותר מזה שעזבנו בסין, תחושה שהוסיפה לבלבול שחשתי. לקח זמן לכל הנוסעים לרדת מהמטוס, מכיוון שקראו לנו אחד בכל פעם על פי מספר המושב, והיינו צריכים להיבדק שוב לפני שנוכל לצאת. כאשר יצאתי מהמטוס לבסוף, זה היה אחרי 17 שעות שהייתי בתוכו.

הייתי עדיין מסוחרר כאשר עובד ממשרד הבריאות הגיש לי מסמך ובו הוראות הבידוד. "תקרא אותן בזמנך הפנוי", אמר והוסיף ביובש: "יהיה לך הרבה ממנו". בקצרה, נאלצתי לשהות בבית מלון בבסיס בפברואר כדי לוודא שלא נדבקתי במקרה בנגיף הקורונה ושאני לא מסכן את הציבור. להיות בבידוד זה כמו להיות בכלא שבו כולם יודעים שאתה חף משפע, מרגישים רע עבורך ומנסים להיות נחמדים ככל האפשר. אך אם הייתי מנסה לעזוב הייתי מגיע לכלא אמיתי. גדר תיל הקיפה את המלון, ובלילה אורות זרקורים חשפו כל מי שחשב לברוח.

מחוץ למלון חמים ושמשי. ילדה שרטטה על המדרכה בגיר דמויות מצוירות; אחרים ביצעו תרגילי טאי-צ'י במעגל על הדשא. כמה ילדים שיחקו בחץ וקשת, בעוד אני בחדרי מבצע את תרגילי ההתעמלות שלי. מה שהפך את הסצינה הזו לסוריאליסטית במיוחד הייתה העובדה שכל המשתתפים בה חבשו מסכות רפואיות, למרות שלא נדרשו לכך. במבט קרוב יותר היית מגלה גם בקבוקונים של נוזל חיטוי בכל פינה. זה מקום מוזר להיות בו ומראה מוזר לחזות בו, ובאופן מוזר חשתי שיש לי את הזכות להיות עד לדרמה. בעוד כמה ימים, כך קיוויתי, אוכל לצעוד מחוץ לגדר ובידי מסמך המאשר כי איני חולה בנגיף הקורונה. כאשר אעשה זאת, בוודאי אחוש הערכה מחודשת לבריאות ולחופש התנועה שאנו לוקחים כמובנים מאליהם בזמנים רגילים.

המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.