ברני סנדרס, הפופוליסט הלא-פופולרי

התמיכה הציבורית בתכנית ביטוח רפואי ממשלתי לכל האזרחים משתנה מאוד בהתאם לשפה בה משתמשים עורכי הסקרים כאשר הם שואלים עליה. כאשר 'קרן קייסר' סיפרה לנשאלים בסקר שנערך לאחרונה כי התכנית "מבטיחה ביטוח רפואי כזכות בסיסית לכל אמריקני, 71 אחוזים מהם תמכו בה; מנגד, כאשר נאמר להם כי התכנית "תוביל לעיכובים במתן שירות וטיפולים", שבעים אחוזים התנגדו לה. במילים אחרות, סוגיית ביטוח הבריאות נשמעת מושכת יותר כאשר היא מוצגת בקווים כלליים ומעורפלים והרבה פחות מושכת כאשר מתמקדים בפרטיה – ממש כמו אחד מתומכיה העיקריים, ברני סנדרס.

סנדרס נהנה גם כיום מפופולריות אישית רבה, כפי שהיה לאורך רוב הקריירה הפוליטית שלו. למעשה, הוא הפך לסנאטור הפופולרי ביותר באמריקה משום שדבק באותה משנה במשך כל חייו, ועמדות המדיניות שלו כמו השכלה גבוהה בחינם, ביטוח בריאות כולל ועוד שאר מתנות יקרות מקבלות ציונים יפים בסקרים כאשר הן מוצגות באופן כללי שמתעלם מההוצאות הגבוהות הדרושות ביישום שלהן. כפי שהוא מזכיר לעתים קרובות לציבור האמריקני בתחושת שכנוע ודחיפות מוסרית המעוררת רגש כמעט דתי בקרב חסידיו, סנדרס "מאמין" שביטוח בריאות הוא חלק מזכויותיו של כל אדם.

אך בשלב מסוים, הצהרות אוטופיות שטחיות צריכות להפוך להצעות מדיניות ממשיות. לאחר שאליזבת וורן, שעד לא מזמן הייתה מן המועמדות המובילות בפריימריז הדמוקרטיים, פרסמה את תכניתה לרפורמה מקיפה במערכת הבריאות, היא אילצה מצביעים להתמודד עם ההשלכות המעשיות של "השינוי הגדול" אותו הציעה. לספר לסוקר שאתה בעד ביטוח לכל זה דבר אחד, אך זה דבר אחר לגמרי לתמוך באותה מדיניות כאשר אתה מבין כמה העלאות מיסים ידרשו לשם כך ועד כמה יפגעו המבוטחים הפרטיים. כפי שמייסד 'נשיונל רוויו' ויליאם פ. באקלי ג'וניור אמר פעם, אידיאליזם זה נחמד אך כאשר המציאות מתקרבת העלויות הופכות אותו לבעייתי.

למען הסר ספק, אידיאליזם עדיין הביא את ברני סנדרס די רחוק במאמצו הדון-קישוטי לבצע השתלטות עוינת על המפלגה הדמוקרטית. הפופולריות של האג'נדה שלו (בטרם התבררו מגרעותיה) עזרה לתדלק את הדבקות הנלהבת של מעריציו ואת הרגש האנטי-ממסדי בקרבם. גם האיבה הברורה מצד הממסד המפלגתי כלפי סנדרס ותומכיו רק חיזקה את תחושתם שהמערכת הפוליטית כולה התגייסה כדי למנוע מהם את המהפכה אשר לטענתם הציבור רוצה וצריך.

סיפור מושך

התמיכה הציבורית באג'נדה מעורפלת והתלונות נגד הממסד אפשרו לסנדרס ואנשיו ליצור סיפור מושך: התנועה שלנו היא מהפכת המונים, המכוונת נגד כוחות הרשע והאינטרסים העסקיים האפלים ונחלמת בגבורה נגד הטייקונים מוול-סטריט שמנסים לקנות השפעה על התהליך הפוליטי. מכיוון שהסקרים מראים תמיכה רחבה במצע של סנדרס, הנרטיב מצידו טען כי כינויו כ"קיצוני" היה לא יותר ממשאלת לב של העיתונות הבורגנית והניאו-ליברלית, שהיא למעשה לא יותר מקבוצת קפיטליסטים הנואשים לשמר את הסדר הכלכלי הקיים.

הנרטיב הזה עבד הרבה יותר טוב מהמצופה לפני ארבע שנים נגד הילרי קלינטון, ועד ליום שלישי שעבר היה נראה כי סנדרס נמצא על המסלול לזכות במועמדות הדמוקרטית לבחירות הקרובות. עם שלל "מתונים" במרוץ שפיצלו את קולות הזרם המרכזי ובעזרת שליטה מוחלטת באגף הפרוגרסיבי של המפלגה, סנדרס הצליח להשיג תיקו באיווה ולזכות בתמיכה רבה בפריימריז בניו-המפשייר ונבדה. למרות שבשאר המדינות סנדרס הצליח הרבה פחות, חלקים בתקשורת כבר הגדירו אותו כמועמד המועדף לניצחון וכמי שיוביל את הדמוקרטים לבחירות הכלליות.

אך הפיכתו הפתאומית למועמד המוביל הייתה גם מה שהוביל למפלתו של סנדרס. מיד לאחר שזה קרה, המצביעים הדמוקרטיים כבר לא התייחסו אליו כקשיש רוטן אך חביב הזורק סיסמאות מעורפלות, אלא כאידיאולוג מסור השמח להגן על פידל קסטרו ועל סין הקומוניסטית. עם כל ההתמרמרות של מעריצי סנדרס על ממסד המפלגה הדמוקרטית (שראויה בצדק לזעמם), מי שהעניק לסוס הקרבות הזקן ג'ו ביידן ניצחון גדול ב'סופר טיוזדיי' לאחר שנראה גמור במשך חודשים ארוכים היו המצביעים עצמם. ביידן ניצח בעשר מתוך 14 מדינות, ואסף 573 נציגים לעומת 491 של סנדרס, וכעת מוביל עליו בפער גדול גם בהצבעה הכללית. סנדרס עדיין נמצא בתמונה, אך סיכויו לבצע קאמבק פוחתים עם כל דקה שעוברת.

אם המיתוס המקורי עליו התבססה התנועה של סנדרס היה אמיתי ואוליגרכים תככנים הם אכן האשמים בבלימת האג'נדה הפופולרית שלו, היה ניתן לחשוב שהקמפיין היה מצליח לשכנע בוחרים בכך שהוא עדיף על ביידן, המתקשה להשלים משפט אחד הגיוני בעצמו. אך כפי שמוכיחות התוצאות, נראה כי ברני סנדרס והרעיונות אותם הוא מקדם נשמעים הרבה יותר טוב בתיאוריה מאשר במציאות.

הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.