המלאך ממוסקבה: 80 שנה למותו של מיכאיל בולגקוב

הסופר והמחזאי הרוסי מיכאיל בולגקוב נפטר ב-10 במרץ 1940. גרסה מלאה של מאמר זה פורסמה בכתב העת 'קומנטרי' במרץ 1968, לרגל פרסום ספרו 'האמן ומרגריטה' בארה"ב.

מיכאיל בולגקוב היה כבר בן 12 כאשר אנטון צ'כוב נפטר ב-1904, חפיפה שנראית כשוללת את האפשרות של גלגול נשמות כהסבר לדמיון הרב בין שני האנשים. שניהם היו רופאים שבבירור לא הצליחו לרפא את עצמם, מכורים נואשים לבמה ולמפעל היצירה והכתיבה. שניהם זכו לפרסום בגיל צעיר בזכות סיפוריהם הקצרים ובהמשך לתהילה על ספרים ומחזות, ושניהם שילמו מחיר מוגזם על הצלחתם. צכ'וב הלך לעולמו בגיל 44, בולגקוב שרד ארבע שנים יותר.

מעבר להקבלות המסקרנות האלה בין צמד הסופרים נמצאות גם כמה נקודות מקשרות עיקריות הנוגעות ביצירתם, וכאן הראיות הופכות להיות יותר מורכבות. מהבחינה הזו, הקרבה בין השניים מושתת בעיקר על תפיסה הומניסטית סקפטית ואירוניה מלאת חמלה, שבאופן בלתי-נמנע עוצבה וצולקה בידי הזמנים בהם חיו. עולמו של צ'כוב היה זה של רוסיה של המאה ה-19, והוא נפטר עוד בטרם נפילת פורט ארתור. בולגקוב החל לעסוק ברפואה במהלך מלחמת העולם הראשונה והחל לכתוב לאחר מהפכת אוקטובר, הגיע לשיא פרסומו בשנות העשרים ונפטר ערב מלחמת העולם השנייה, אז כבר היה דמות כה דחויה בברה"מ ואפילו לא זכה להספד בעיתונות. בולגקוב היה למעשה התגלמות הרוח והגורל של צ'כוב בעידן סטאלין.

שקיעתו של בולגקוב, כמו מרבית הסופרים שהושתקו יחד איתו, הייתה כמובן תמיד יחסית. במחווה אישית שפרסם עבורו, הסופר הסובייטי ויקטור נקרסוב העריך כי לפחות מיליון איש צפו ב'ימי משפחת טורבין', המחזה הידוע ביותר של בולגקוב שרץ על הבמות במשך 13 שנים. אחד מאותם צופים היה יוזף סטאלין, אשר פי על ארכיון התיאטרון נכח בלא פחות מ-15 הצגות של 'טורבין' במשך השנים. המחזה שעלה על פי ספרו הראשון של בולגקוב עסק בתלאותיה של משפחת מעמד בינוני מקייב שנקלעה למלחמת האזרחים ועומדת בפני ברירות מוסריות מייסרות וסכנת קיום פיזית. זו הייתה הפעם הראשונה בה מחזאי סובייטי העז לעסוק בנושאים הקשורים ללב המהפכה במונחים שאינם פוליטיים גרידא, תוך הימנעות מקלישאות התיאטרון הרגילות ויצירת דמויות מורכבות שהיוו למעשה אבטיפוס של בני דורם.

במבט לאחור, ההצלחה האדירה של המחזה לא הייתה בדיוק ברכה עבור מחברו. האופן הברור בו בולגקוב סירב להתחייב לערכי המהפכה עורר נגדו תנים כמו חברי תנועת 'פְּרוֹלֶטְקוּלְט' שנשבעו "להרוס את הבורגנות הישנה" ואת כלבי הצייד המשטרתיים של הג.פ.או שבמהרה הפכו אותו לאדם לא-קיים בציבור. מתוך אחד-עשר המחזות של בולגקוב ששרדו (והיו כשליש מכלל יצירתו) רק שישה זכו לעיבוד תיאטרוני בימי חייו, ואוסף הסיפורים הראשון פרי עטו ראה אור רק ב-1966. יחד עם זאת, נראה כמה מההיבטים ביצירתו של בולגקוב ריתקו את סטאלין, לא בדיוק פטרון ידוע של האומנויות. למרות שדחה את בקשת בולגקוב לאישור יציאה מברה"מ, הרודן התערב באופן אישי ב-1932 כדי לעצור את הטרדות המשטרה נגדו וכנראה הציל אותו ממאסר, גלות או גורל גרוע יותר. זו לא הייתה ההתערבות היחידה בסגנון מצד סטאלין שחשפה צד מסתורי באישיות השליט, אליו בולגקוב הגיב בדפי הרומן הגדול האחרון שלו.

נייר אינו נשרף

כאשר גופו נאכל ממחלה סופנית, כמעט עיוור לקראת הסוף, מיכאיל בולגקוב הקדיש 12 שנים מחייו לכתיבת 'האמן ומרגריטה', בידיעה ברורה שאלמלא נס גלוי הוא כנראה לא יזכה לראותו מתפרסם בעודו חי. אני לא סבור שבולגקוב האמין בניסים, וזו כנראה הסיבה שהיה מסוגל לכתוב עליהם בהתלהבות מדבקת כזו. הספר מורכב משלושה רומנים העוסקים בנושאים שונים אך דומים, ומאוגדים ביחד בסוג של טְרִיפְּטִיכוֹן. החיבורים בין הסיפורים לעתים חורקים ושפע הפרטים מקשה לעקוב בדיוק אחרי היחסים ביניהם, מעין דרך נוספת לומר שכמו כל יצירה גדולה באמת גם לזו יש חיים ופגמים משל עצמה.

הסיפור המרכזי הוא זה של השטן במוסקבה. מסווה כפרופסור למאגיה שחורה ומלווה בידי פמליה נאותה הכוללת מכשפה וחתול חמוש, השטן הציני והמושך הגיע לעיר במטרה לגלות בעצמו אילו שינויים הביאה המהפכה והאם הם משפיעים על לבבות ומוחות אזרחי מוסקבה, או רק על דפוסי התנועה של המכוניות. מסע המחקר הזה מוביל אותו לסדרה של מצבים משעשעים ומזעזעים, כאשר פקידים ואנשי מפלגה נתפסים מילולית עם המכנסיים למטה. אך את הדחף הפראי ביותר של גאוניותו הקומית בולגקוב שומר למאורות הממסד הספרותי, ומסיבות שקל להעריך.

צביעות, טיפשות, חמדנות וזימה מתפוצצות בכל רחבי העיר בעוד השטן מוכיח את מה שלא הטיל בו ספק מלכתחילה – ככל שהדברים משתנים כך הם נשארים אותו הדבר. הפגנותיו האקראיות של כוחות על-טבעיים ממלאות את אגפי המשוגעים, מזעזעות את מועדון הסופרים הלאומי ליסודותיו, משתקות את כוחות המשטרה ולבסוף מביאות את העיר כולה למצב משבר. ומאחר שהשטן, יחד עם אלוהים, הוכרז בברה"מ כמת באופן רשמי, סדרת המתיחות שלו מייצרת גם שרשרת של הסברים ממשלתיים שלא מסבירים דבר. כמו מפיסטו של גתה, פרופסור וולנד של בולגקוב "מצווה לנצח על רשע, אך עושה תמיד טוב". יתרה מכך, עוצמתו מוגבלת על ידי הכוחות המרוממים המגולמים במיתוסים של פאוסט והצליבה. שני סיפורים אלה, כפי שהם מעובדים בידי הסופר, הם שמייצרים את הניגוד המשלים להרפתקאות השטן של בלוגקוב בארץ הפלאות של הפרולטריון.

בגרסת בולגקוב, פונטיוס פילאטוס נכשל להציל את חייו של האדם אותו למד לאהוב ואלי גם להאמין בו, ובכך מגביר את הדרמה בנושאים כמו אומץ, נחישות ואחריות אישית. למעשה, מילותיו האחרונות של ישו על פי בולגקוב – "אחד מחטאי האדם הגדולים ביותר היא הפחדנות" – לא רק דנות את פילאטוס לייסורי נצח אלא גם מכילות בתוכן רלוונטיות שיכלה להטריד את תושבי מוסקבה של אותה העת, ולכן גם הושמטו מהגרסה שראתה אור ברוסיה.

החלק האחרון ברומן, גם הוא סוג של וריאציה על גתה, מכיל את ליבת אמונתו של בולגקוב ומרגיש עבורי כפחות מוצלח מבין השלושה, בין אם בגלל זה או למרות זה. פאוסט של בולגקוב הוא סופר המכונה בשם "האמן", אשר יצירת המופת שלו על חיי פונטיוס פילאטוס נדחתה וזכתה ללעג מצד כל אנשי העיר. לבסוף הוא שורף את כתב היד ובורח למחלקה פסיכיאטרית, המפלט האחרון המסורתי של השפויים. אך האהבה מגיעה לעזרה: מרגריטה שלו עושה עסקה עם השטן, ובתמורה להפיכתה למכשפה לזמן קצר משכנעת אותו להציל את נשמת האמן, כלומר את כתב היד של הספר. השטן מתנבא כי "נייר אינו נשרף", ומבטיח לאמן שספרו אכן יראה אור.

מלחמות המוציאים לאור

הבדיחה, כמובן, היא עלינו – תזכורת לכך שאפילו בעולמנו המגוחך האבסורד יכול לפעמים לחצות את הגבול האחרון ולהפוך לאנטי-חומר שלו. החזון שהחזיק את בולגקוב בחיים במהלך השנים האחרונות והנואשות, תקוות השווא האירונית כל-כך, ההומור והאומץ שהושקעו בכתיבת הסיפור הזה, לשם שינוי התגשמו. לעתים, כך נראה, נייר אכן לא נשרף. 27 שנים בלבד לאחר מותו, הרומן של בולגקוב הפך אותו לאיש השעה הספרותי, פיתול עלילתי שכנראה היה מוצא חן מאוד בעיני הסופר האירוני. הגילוי של יצירת מופת אבודה הוא נדיר מספיק כדי להצדיק את ההתרגשות. לאירוע היו גם משמעויות פוליטיות (כפי שהיה לכל דבר בברה"מ), אם כי נראה שאפילו הצנזורים התרגזו יותר ממנהגו של בלוגקוב לנבל את הפה מאשר הלעג הפוליטי המתיישן.

הצנזורה הסובייטית הייתה במשך שנים מקור להתנשאות מצד אמריקנים מכל הצדדים, ויתכן שיהיה זה חילול הקודש להציע קצת קנאה בעניין. זה לא שאני תומך בדיכוי ורדיפה, אך הצנזור מסמל רעיון מרכזי מאוד בתולדות ברה"מ ולפיו ספרות היא דבר חשוב. המגמה האמריקנית לכיוון ייצור ספרים על ידי חברות ענק עברה להפצה המונית של מוצר ללקוח. ולמרות שמלבד כמה טהרנים נוקשים אין אצלנו צנזורה, השאלה היא האם יישארו לנו קוראים וכמה מהם שישרדו יהיו יכולים לעמוד מול מתקפת הרעיונות הרובוטית הנמכרת בהנחה.

היסטוריית הפרסום של 'האמן ומרגריטה היא דוגמה מטרידה לכך. הוצאת Grove Press נעזרה בעובדה שלא היו קיימים הסכמי זכויות יוצרים בין ארה"ב לברה"מ ומיהרה לתרגם בעצמה את הרומן, למרות שהייתה מודעת לכך שאנשי הוצאת Harper & Row השיגו ורכשו את הזכויות בערוצים הרשמיים. פרץ היוזמה הזה בתחום שלא מצטיין בשפע של חזון ואנרגיה החטיא את מטרתו, כפי שהיה ניתן לצפות, והקורבנות של שימוש בשיטות ריגול ורמייה בתחום ההוצאה לאור היו לבסוף הספר, הסופר והקוראים. העובדה שגרסת Grove טמנה בחובה מומים רבים אך תורגמה באופן מוצלח יותר לא משנה את הנקודה. בכל מקרה, בכל גרסה שתהיה, שיעור הקומה המהותי של ספרו של בולגקוב אמור להיות ברור לכולם.