העצירה הכפויה ברוב תחומי החיים מספקת למחנה הלאומי הזדמנות לחשב מסלול מחדש בנושאים קריטיים כמו משילות וכלכלה
בימים האחרונים נערכים בממשלה ובאמצעי התקשורת דיונים על דרכי היציאה הרצויות מסגר הקורונה וחזרה לשגרה. גם אם יש באמת מקום לאופטימיות מבחינת הנתונים הרפואיים שמאפשרת לנו לתכנן תחילת יציאה מהמשבר צריך לעשות זאת בדרך חכמה, כזו שלא תחזיר אותנו לאותה נקודה בה היינו לפני התפרצות הנגיף. המשבר שאנחנו נמצאים בו קשור לתחום הבריאות רק בחלקו, וחלקו האחר היה ונשאר בזירה הפוליטית – אותו סכסוך אידיאולוגי בין השלטון הנבחר לרשות המשפטית שמשתק את הממשלה והכנסת כבר שנים. לכן כל יציאה אפשרית מהמשבר צריכה להיות בכיוון חדש, לדרך לאומית ומדינית חדשה.
במובן מסוים, אנחנו צריכים להגיד תודה לווירוס הקורונה. הוא נתן לנו הזדמנות בלתי חוזרת לעצור את המרוץ היום-יומי ולפנות לנושאים שכל הזמן דחינו והדחקנו. הקורונה אפשרה לנו להביט מסביב, ועל עצמנו מהצד, ולשאול האם אנחנו נמצאים כמדינה וחברה בכיוון הנכון? האם נגיע אל המטרה – והאם בכלל יש לנו מטרה? האם החזון הציוני מתגשם, והאם אנחנו בכלל זוכרים מה הוא החזון בחינוך, בכלכלה, בריבונות, בעלייה ובביטחון, או שמזמן כבר שכחנו למה התכנסנו כאן?
אין לנו עומסים בכביש וטילים מעזה, הבירוקרטיה ומוסדות החינוך למדו לעבוד מרחוק ואיתם חלק ממערכת הרפואה. אנחנו מדברים על הסתמכות עצמית בחקלאות ובבניין (עבודה עברית, זוכרים?) ועוד נושאים רבים שמצריכים שינוי, וגילינו שבחלקם בהחלט אפשר אחרת. אבל אם אנחנו באמת רוצים שינוי מהותי גם אחרי המשבר צריך לחשוב מחוץ לקופסה וצריך לעשות את זה עכשיו. בטרם התפרצות המגפה, המרוץ שלנו התנהל במסלול קבוע סביב אותן סוגיות – "רק לא ביבי" או "רק ביבי", מחירי המילקי והנדל"ן, טרור הסכינים והחמאס, הפקקים והאיחורים של הרכבת, "הדתה" או לא הדתה. בשנה האחרונה כל זה הגיע להקצנה עם שלוש מערכות בחירות, וככה קשה מאוד לבנות מדינה. המשך הדשדוש בשיח רדוד לא יעזור לנו להתפתח ולצמוח ולממש את הפוטנציאל הלאומי.
ולא רק ששכחנו את הציונות, אלא שבחסות רעשי הפוליטיקה והבריאות התעלמנו מהאיום האמיתי על הדמוקרטיה עם התחזקות "מפלגת בג"ץ" – מערכת המשפט שהפכה לגוף דורסני ואגרסיבי, מונחה בחלקו על ידי אידיאולוגיה אנטי-ציונית, מייצר אג'נדה משלו וכופה אותה על החברה ובמיוחד על הרשות המבצעת והמחוקקת.
שני נושאים עיקריים צריכים להיות על סדר היום הציבורי. הראשון: החזרת מערכת המשפט מהמגרש הפוליטי בחזרה לתחומים המקצועיים שלה תוך שחרור הממשלה מאחיזת היועצים המשפטיים, ויפה שעה אחת קודם. השני: קידום רפורמות של כלכלה חופשית, שקיפות ויעילות בכל זרועות המדינה. הצורך בשינויים אלה הבשיל מזמן, ומשבר הקורונה מספק הזדמנות לעלות בחזרה על המסלול להוציא אותם מן הכוח אל הפועל. יחד עם הסברת המצב לציבור ומהלכי חקיקה מתאימים, המחנה הלאומי יכול לשקם את הדמוקרטיה ולהזניק את הכלכלה. בכוחנו להפוך את הקורונה מקללה לברכה אם נחשוב מחוץ לקופסה, ואסור לפספס את ההזדמנות.
מיכאל לובוביקוב הוא אדריכל, רס”ן במילואים וחבר מרכז הליכוד. מסורב עלייה ופעיל עלייה לשעבר בברה”מ.
ברק היה "הרועץ" המשפטי לממשלה ואילץ את רבין להתפטר וזה היה "הפיילוט" לכל ההשתלטות העתידית של "כנופיית שלטון החוק" ועלייתה בחסות המחטף הברעקי בעזרת סוכניו בכנסת ובחסות ההירדמות במחנה השמרני ושנקרא חוק יסוד כבוד האדם וחירותו
מצחיק
בשמאל חושבים שהם אלו שמשתמשים ב"שלטון העליונים בבגד"צ לממש את ההשקפות שלהם
כמה שהם טועים בזה ,הבגד"צים "הפיראטים המשפטיים" הם אלו שרוכבים על השמאל ,והם אלו שאחראים להרס השמאל היהודי הציוני לאומי,והפכו אותו בכמה עשרות שנים לשמאל פוסט ציוני על גבול האנטי ציוני ההזוי ,שאפילו חזן ויערי וסנה וכל שכן בן גוריון ואנשי מפא"י המרכז שמאל "מתהפכים בקברותיהם" למראהו ,בגלל שהשמאל מטיבו חייב להכיל בתוכו זרמים פרוגרסיבים אשר אלו במצב בריא ישמשו "כתבלין המעשיר את התבשיל" ,הבגד"צ הצליח בערמתו לעשות "השתלת מוח של ערכי הפרוגרסיב הקיצוניים,ועוד לגרום להם לחשוב שאלו ערכים שלכם מבטן ולידה, כי ההגמוניה בשמאל הלאומי ציוני היה שמרני בתפיסות הלאומיות שלו, התפיסה הסוציאליסטית פועלית בשבילם הייתה רק הכלי הטוב ביותר כדי לקדם את מטרת העל היהודית ציונית לאומית, שאם לא כן איך היו מצליחים להיות בהובלת המחנה הציוני לאומי להקים פה מדינה. ובזמן שהערך של הקמת הבית הלאומי יהודי ציוני הושג מבחינת ממשיכיהם נותר חלל אידאולוגי אותו מילאו בטיפוח הבג"דצ גורמי השוליים הפרוגרסיבים וכמו בכל תבשיל ששמים בו יותר מדי תבלינים הוא מקדיח
לכת הבגד"צ יש סט ערכים חלופי לזה היהודי,ציוני לאומי ,והשמאל הפרוגרסיבי כחמר ביד היוצר עבורה
ומול ימין יהודי ציוני לאומי שמרני ,הם קצת יותר מוגבלים בחתירה שלהם להגמוניה שלטונית,למרות שגם בימין לא חסרים להם אבירי אידיוטיזם שימושי
נכון! בימין היה קודם כל את דן מרידור המבחיל (זה במקום מילה אחרת שלא עוברת כאן) ואת בני בגין – את שניהם בחר נתניהו בשעתו להחזיר לליכוד. גם היה רפאל איתן. אבל ישנם! גדעון סער וגילה גמליאל באלו האחרונים חברי הליכוד לא צריכים לבחור.
1. לא 'לפספס' כי זאת מילת עגה המילה בעברית הינה להחטיא.
2. אכן מזמן מזמן צריך היה לקדם יותר את הכלכלה החופשית ולא רק לבטל את המגבלות האחרונות שנוספו וכך חזרנו למצב הקודם. יש לשפר ןלהוריד את מגבלות האסדרה הבלתי אפשרית. הדבר מורגש מאוד לציבור בתחום התקשורת. יש לפרק את הרשות השניה של הרדיו והטלויזיה, להפסיק לתעלל בערוץ 20. לסלק את האחראית שם. זה גם יפתור את בעיית התקשורת השמאלנית לפי בכיו של ראש ממשלתנו.
הגדרת תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה1
עם קום המדינה ממשלתה הזמנית של מדינת ישראל העצמאית התכונה להשאיר את הפיקוח על הליכים פליליים בידי שר המשפטים. התובע הכללי לא הוזכר כלל, דובר על תפקיד שונה – עובד מדינה שיכונה "היועץ המשפטי לממשלה", שתפקידו להגיש לממשלה על פי דרישתה חוות דעת משפטיות לא מחייבות. עם כינונה של הממשלה הקבועה רצה ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון משקל כנגד משרד המשפטים שהיה בידי שר המשפטים פנחס רוזן מהמפלגה הפרוגרסיבית. תפקידו היה לתת יעוץ משפטי לממשלה ולרשויות השלטון ליצג את המדינה בפני בית המשפט. כיום היועץ המשפטי לממשלה הוא גם התובע הכללי ומחזיק כח ריכוזי מאוד, סמכויות רחבות היקף במידה שאין כמותן במשטרים דמוקרטיים אחרים. הוא גם בעל כוח פיקוחי, הוא מבקר באם הממשלה מקיימת את החוק. בידיו סמכות להתערב בשיקול דעתן של רשויות שלטון אחרות. לבקש את יושב ראש הכנסת ליטול חסינות מחבר כנסת. השתלשלות הגדרת תפקידו של היועץ המשפטי הוא ספור השתלטות בית המשפט על שתי הרשויות האחרות.
*היועץ המשפטי הראשון יעקב שמשון שפירא (1950-1948), שאף להגדיל סמכויותיו ושכנע את שר המשפטים פנחס רוזן, שעליו להעביר לידיו גם את סמכויות התביעה. בכך ממשלת ישראל העניקה סמכויות נרחבות לעובד מדינה שאינו נבחר ציבור ואינו נושא באחריות כלפי הציבור. זוהי סטיה חדה מהדגם הבריטי אותו התכונה הממשלה לשמר בו היה התובע הכללי חבר פרלמנט שנשא באחריות הציבורית הנובעת מכך. אלא שבתקופה זו עדיין היתה כפיפות וזהות שאינטרסים מוחלטת בין היועץ לממשלה לבין הממשלה אשר היתה רשאית לפטרו.
*חיים כהן (1960-1950) כיהן חודשים אחדים הן כשר המשפטים והן כיועץ המשפטי לממשלה (בטרם הורכבה הקואליציה). משאיבד את משרת שר המשפטים עקב החזרתה משיקולים קואליציונים לפנחס רוזן, ניסה להיות עצמאי ותבע את חבר הכנסת מהקואליציה מבלי להודיע על כך לממשלה. עתון הארץ – זה העתון המצדד כיום ב"שלטון החוק" של היועץ המשפטי ביקר קשות את המהלך בטענה שיש לרסן את היועץ על ידי כך שאו שיהפך לשר נושא באחריות או יהיה כפוף מוחלטות לשר המשפטים.
*גדעון האוזנר (1962-1960), דרש עצמאות מוחלטת, בלחצו קמה ב- 1962 ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט. הועדה קבעה שהיועץ המשפטי הוא "חופשי ועצמאי" אם כי עליו להתייעץ עם שר המשפטים, במידה והשר חולק על דעתו יש לו זכות וטו וזכותו ליטול לעצמו את סמכויותיו של היועץ המשפטי. יחד עם זאת הועדה ניסתה לכונן את מעמדו החוקתי של היועץ המשפטי לממשלה כפקיד ציבור בעל שיקול דעת שיפוטי העומד בראש מערכת התביעה הכללית.. כאן לראשונה נקבעה הזהות שבין משרת התובע הכללי ליועץ המשפטי, כיון שלדעת הועדה או לדעתו של אגרנט, ריכוזיות זו הינה ראויה…בתור התובע הכללי עליו ליצג האינטרס הציבורי ושמירה על קיום החוק ולעמוד בראש התביעה הכללית. בתור היעוץ המשפטי לממשלה עליו לתת יעוץ משפטי לממשלה ולרשויות הממלכתיות האחרות. כמו כן יעוץ וסיוע לממשלה בהכנת חקיקה. לדעת בית המשפט ולדעתו בלבד, על היועץ המשפטי להיות בעמדת כח חזקה יותר מהממשלה, כדי שלאליטות השלטוניות לא תוכלנה להשתמש במערכת והתביעה וגם היעוץ… למטרות אינטרסנטיות. הנחת היסוד המובלעת כאן היא שלמוסדות השלטוניים הנבחרים להם בלבד אינטרסים אנוכיים, משמע עניינם אינו קידום מדיניות לטובת המדינה. לשיטת בית המשפט משילותן של האליטות השלטוניות הנבחרות היא פגיעה ביסודות הדמוקרטיים המערכת המשפטית לעולם נקיה מאלו, ורק בית המשפט מציל את הדמוקרטיה… ———–כך בהקצנה עיוות את מהותה של הדמוקרטיה, בית המשפט הוא הגוף אשר מעצם הגדרתו הינו לא דמוקרטי אשר כופה את דעתו הבלעדית. תוך כדי פסילת המערכת המדינית עשה את שהוא פוסל באחרים נטל את השררה. באשר לכפל התפקידים של היועץ, משרתו של היועץ המשפטי לממשלה אינה דומה לזו של התובע הכללי במדינות בהן היא קיימת וטעות היא להשוות בינהן. התובע הכללי שם הוא אישיות פוליטית והוא חלק מהממשלה. אחריותו היא בקביעת מדיניות תביעה ולא בידיו ההחלטות חקירה והעמדה לדין של מקרים מוגדרים.
*מאיר שמגר (1975-1968), לשעבר הפרקליט הצבאי הראשי. בשנת 1968 הוכנס לחוק יסוד הממשלה תיקון בו נקבע כי "שר הממונה על ביצועו של חוק רשאי ליטול לעצמו כל סמכות, למעט סמכות בעלת אופי שיפוטי, הנתונה על פי אותו חוק לעובד מדינה". זמן קצר לאחר מכן, נסע שמגר בשליחות ושר המשפטים שפירא התכון כנהוג להחליפו. שמגר טען שסמכויות היועץ המשפטי לממשלה הנן "בעלות אופי שיפוטי", והשר אינו יכול ליטול אותן לעצמו. התפישה לפיה העומד בראש התביעה (כיון שהיועץ הוא גם תובע…)– שהינה צד ובעלת עניין בכל תיק פלילי גם ממלא תפקיד שיפוטי ולא תפקיד של עריכת דין, זרה להגדרה של משפט. השר שפירא ויתר על הזכותו ליטול לעצמו את סמכויותיו, ובכך השמיט מידיו אמצעי חשוב להבטחת הכפפותו של היועץ לממשלה. לשמגר נתאפשר להנהיג שינוי מהותי בהגדרת המשרה: לפיה היועץ הינו שופט שומר צעדי הממשלה. לפי השקפתו, היועץ המשפטי ממלא תפקיד שיפוטי ועליו להיות הפוסק שלה בענייני משפט. אם דעתו אינה נוחה מצעדי הממשלה, הרי שזכותו לסרב לייצגה או אף לשלול מעורכי הדין האחרים במשרדו רשות לעשות כן. בשל אותה תפישה החליט שעליו אף ליזום מהלכים. על כן, נהג לפרסם את חוות דעתו המשפטית, והפיצה כנורמה מחייבת. כך צבר מאות חוות דעת משפטיות המשמשים את פקידי משרד המשפטים. מעורבות היתר שלו בפיקוח על פעולותיה של הממשלה גם הובילה אותו לתחומי הפעילות העיקריים של הממשלה אלו הם דוקא התחומים הפוליטיים ובהמשך אף הדיפלומטיים ולא שיפוטיים, אשר הושא לא היה אמור לעסוק בהם, שעד אז היו סגורים בפני היועץ המשפטי אלא אם כן נדרשה חוות דעתו. דרך פעולה זו התאימה לו מבחינת העוצמה שהוא החזיק אך גם לרצון בית המשפט להשתלט על עניני המדינה, ושלתוכו הוא עתיד להשאב בתיזמון המתאים על פי שיטת הותק להיות לימים גם נשיא בית המשפט העליון.
*אהרן ברק (1978-1975) המשיך בהרחבת התפקיד. הוא נקט בהליכים הפליליים נגד כמה מן האישים בצמרת מפלגת העבודה . כך נשתרשה הדעה –שרק יועץ משפטי בלתי תלוי באמת, וחף מכל שיקול פוליטי, מסוגל להילחם בשחיתות השלטון. אותה פעולה היא תפקידו של התובע הכללי ללא כל קשר להיותו או כמוטב אי היותו יועץ משפטי. אלא שלדעת אהרון ברק, סמכותו של היועץ המשפטי הינה לפסוק מה חוקי, וגם לאכוף פסיקתו. כאשר הגיש כתב אישום נגד אישיות ציבורית ממפלגה בקואליציה, הודיע על הענין לשרים הנוגעים רק לאחר מעשה. כפועל יוצא מתפישתו את תפקידו: שופטים אינם נועצים בפוליטיקאים לקבלת ההחלטותיהם. לאחר המהפך הפוליטי בשנת 1977 ברק נאתר לבקשת ראש הממשלה החדש מנחם בגין להשאר בתפקידו. עניין זה נוצל מאוחר יותר על ידי הממסד המשפטי להגדרת תפקיד היועץ כא-פוליטי שאינו בר החלפה על ידי ממשלה מכהנת. בשל שיקולי הרכבת קואליציה מנחם בגין שמר את תיק שר המשפטים זמנית לעצמו אך האציל את סמכויות הניהול בידי היועץ ברק שהוזמן להשתתף בכל ישיבות הממשלה. ברק מיהר לנצל את המצב לכדי קביעת המדיניות הממשלתית כולל בענייני החוץ.
הגדרת תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה2
* יצחק זמיר (1986-1978) קיבל כמובנת מאליה את משרה בעלת עוצמה על הנורמות שהשאיר אהרון ברק והתערב בהחלטות ממשלה גם כשלא היה בהן דבר שנגד את החוק. גם הוא ניצל את היותו המיצג המשפטי להטלת מורא. כך בתוקפנותו ניצל מעמדו למעשים פוליטים משהוזכר לו כי תפקידו לעזור לממשלה להוציא לפועל את מדיניותה בדרך חוקית, הגיב כאילו אין זה מן היושר. הוסיף לדרישה הקודמת להתיחסות אל דעתו כאל פסק דין, את זכותו לא ליצג את המדינה אם תסרב ואת האיסור לשכור עורך דין אחר. זאת למרות חוסר בסיס החוקי לכך.
*יוסף חריש (1993-1986) ב1993 הוגש כתב אישום נגד שני חברי ממשלה ממפלגה בקואליציה. היועץ דרש לפטרם ראש הממשלה יצחק רבין סרב מאחר שרוב נבחרי הציבור נדרשים להתפטר רק לאחר הרשעתם, ושום חוק אינו קובע מפושות מתי על שר להתפטר. גם חוק שהיה אמור להיכנס לתוקפו קבע כי שרים יתפטרו רק לאחר שהורשעו. היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש סרב ליצג את ראש הממשלה בבג"ץ על שום אי חוקיות עמדתה לדעתו. על פרקליטת המדינה דורית בייניש הוטל תפקיד כפול לייצג הן את היועץ המשפטי והן את ראש הממשלה. אהרן ברק שהיה בעת ההיא סגן נשיא בית המשפט העליון, קבע שהשאלה אינה באם חרג חריש מסמכויותיו בסרובו לייצג את הממשלה, אלא האם החוק מתיר לראש הממשלה להתעלם מחוות דעתו של היועץ המשפטי.. הממשלה טענה שכפל תפקידים זה מונע את יצוגה הנאות. אהרון ברק טען שהממשלה זכתה הייצוג מיטבי, על היועץ המשפטי לממשלה לייצג את ראש הממשלה על פי התפישה המשפטית שלו. לשיטתו היועץ הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת דעתו היא הקובעת תמיד והיא על כן עמדתה הרשמית של הממשלה והרשות המבצעת כולה. בכך קבע כי היועץ המשפטי לממשלה איננו היועץ המשפטי של הממשלה… אלא הפוסק המחייב עבורה בענייני משפט. בית המשפט העליון הגדיר את היועץ כסמכות המשפטית המכרעת בשירות המשפט הציבורי והכי חשוב: היועץ הינו כפוף לפיקוח בידי בית המשפט העליון בלבד תוך ביטול שיקולים פוליטיים של השלטון. מעתה כוחו של היועץ המשפטי נעשה חסר גבולות. כנהוג עד אז אם עניין אי חוקיותו של מהלך זה או אחר אינו חד משמעי ולדעת הממשלה אין במעשיה דבר עברה היא יכלה לא לקבל המלצותיו ולהגן על עצמה בבית המשפט, שכן גם בין משפטנים קימים חלוקי דעות. משבית המשפט העליון קבע את מוחלטותה של חוות דעת היועץ, הוסרה גם מגבלת הצניעות של בעל משרה המודע לשיקולים אחרים. בפסיקתו השתלטנית של אהרון ברק וחזרתם של משפטנים על כל דבריו, החסרונות: או שהיועץ כמי שמקורב אצל הרשות ומייעץ לה יתקשה בחקירתה או בהעמדה לדין, או כפי שמתגלה במציאות, יועצים משפטיים מונעים להראות עצמאיים ובכך אינם מסייעים לממשלה להשיג מטרותיה במסגרת החוק ואינם מייצגים אותה כראוי בבית המשפט.
בנסיון לתקן את המעוות מינה שר המשפטים צחי הנגבי ועדה בראשות לא אחר מהשופט מאיר שמגר, אותו מאיר שמגר שבהיותו היועץ המשפטי היה האחראי לחלק מהותי מהקילקולים. הוא החזיר את קביעתו של השופט אגרנט שהסמכות האחרונה בשאלת מדיניות היא של הממשלה, ועצתו של היועץ המשפטי אינה מחייבת אותה עוד קודם להכרעת בית המשפט. אלא ששמגר פסל חלוקת תפקידים כיון שלדעתו חלוקה של סמכויות עלולה ליצור תחרות של מאבקי כוח מיותרים וסירבול ואף כפילויות וחוסר עקיבות במערכת.. לפתרון הבעיות המליץ "כי ייעשו מאמצים למתן את המתחים הפנימיים". התוצאה שהבעיות לא נפתרו אלא אף הוחרפו. הועדה לא הציעה דרך לתיקון מעוות זה של התעלמות ממהות השפיטה הבנויה על בחינה והכרעה בין צדדים מנוגדים אשר צריכים להיות מיוצגים ולהשמע. לא צריכה להתקיים "אחידות" כאשר מדובר במשפט. שמגר גם הביע דאגה להנמכת מעמדו של היועץ…לב העניין הוא שבידי היועץ כח רב מדי. מאיר שמגר גיבש את תפישתו בהיותו בעבר פרקליט צבאי ראשי. לדבריו, "בצבא ידעו שחוות הדעתו היא המחייבת על פי דין ונוכחותו בישיבות לא נועדה לשתיקה אלא להבעת דעתה" לתפישתו, דעתו של התובע היא אשר צריכה לקבוע, גישתו החד מימדית לא השתנה גם לאחר שכהן כנשיא בית המשפט העליון! מכך מתבררת גישת שפיטתו ובתור העומד בראש את שהעביר לשאר!
במצב כיום במדינת ישראל מוענקת לאדם אחד ליועץ המשפטי שאינו נבחר ציבור ושאינו מחויב לתת את הדין, הזכות החוקית לבטל מדיניות ממשלתית או אף להכתיב מדיניות משלו. סמכותו חלה על כל ההבטים של השלטון. הוא הקובע מי רשאי לכהן כשר במשרד מסוים ומי לא. כך התגלגלו העניינים בלא כל תוקף חוקי. הממונה על "שלטון החוק" פועל ללא כל סמכות חוקית. זהו אחד העיוותים הרבים של הדמוקרטיה הישראלית בידי מערכת משפט. עו"ד דוד ליבאי, פרופסור למשפטים ועורך דין פעיל שכיהן כשר המשפטים מטעם מפלגת העבודה, טען כי כל ניסיון להחליש את היועץ המשפטי "מערער את שלטון החוק" זוהי טענה של איש הממסד המשפטי ולא פוליטיקאי שמחוייב בראיה רחבה של השלטון. נשווה את הממשלה לאדם פרטי או בעל תפקיד או גוף מוסדי כלשהו, האם יבחרו אלה עורך דין ליעוץ או ליצוג אם הוא גם תובע? ועוד יותר אם הוא גם שופט? חמור מכל זהו חסול זכותו של בעל דין ליעוץ וליצוג משפטי לפי נקודת ראותו, זהו קעקוע יסודות המשפט. כיום אי מתן זכות לטיעון וליצוג נאות הינה נורמה בכל הערכאות. שופטים פוקדים על באי כוח של בעלי דין מה לטעון ומה לא בהתאם לתוצאה הרצויה להם במשחק המכור מראש, מעל לראשם של אלו האחרונים. כיום בישראל משפט ראוי לשמו על פי רוב כנורמה אינו קיים.
יש להוציא את משרת היועץ המשפטי לממשלה ממשרד המשפטים. המצב דומה לזה שהיה לבן גוריון מול המפלגה הפרוגרסיבית ששלטה במשרד המשפטים ולכן הקים בן גוריון את משרת היועץ כנגד משרד המשפטים. ניתן לכפיף למשל את המשרה למשרד ראש הממשלה. בכל מקרה יש לחזיר את המשרה לקשורה לכל ממשלה כפי שהיה עד אהרון ברק שהיה מקרה יוצא דופן כאשר מנחם בגין בקשו להשאר, וחסל סדר כהונת שבע השנים. גם כמובן להפרידה ממשרת התובע הכללי! על כל פנים אין לחזור על אותו דבר ההבל של הקמת ועדה בראשות שופט, לא מכהן ולא גמלאי. לשופטים אין כל כישורים וידע לא במנהל ציבורי לא במדינאות וניהול מוסדות מדינה, וגם אין להם ענין בכך. כל שמענין אותם הוא האדרת כוחם ויוקרתם, ולהם הערמה להשיג זאת בהנתן להם הזדמנות.
תודה על הסקירה המאלפת. מכיוון ששוכנעתי ממנה שהיועץ המשפטי לממשלה הינו למעשה שופט הממונה על הממשלה, דעתי היא שלא רק ראוי שמשרה זו תוצא ממשרד המשפטים אלא גם שתוצא לגמרי מהממשלה ומהרשות המבצעת. היועץ אינו היועץ לממשלה אלא שופט הממשלה מטעם בג"ץ, ולפיכך ראוי שישב בבנין בית המשפט העליון ויקרא היועץ הממשלתי לבג"ץ.
לרם: …….שינוי אופן בחירת היועץ המשפטי והפרדה בין היעוץ המשפטי לבין התביעה. ———- שקד בכל הזדמנות חיזקה את מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה כולל בפיקוח על הפרקליטות. למרות חוק מעולה שהוצע על ידי חבר הכנסת אמיר אוחנה היא הביאה חוק אחר לפיו היועץ ימונה על ידי ועדת איתור המורכבת מפקידי המדינה שפרושו שהמנוי יעשה לפי טעמו של בית המשפט העליון והמינוי יהיה לפחות לשבע שנים. כך שקד עשתה את ההפך היא אף חיזקה את מעמדו של היועץ המשפטי והא עכשיו רודן חזק ביותר. על הממשלה לבחור בעצמה את היועץ כפי שהיה בעבר. שקד עקרה נסיון לשוב לכך —שקד סרסה את הנסיון לחוקק חוק זה…..
לשפרירית – אין אני מנסה לחפש אשמים במצב, וגם אין טעם בכך מכיוון שמדובר בהליך של עשרות שנים, כפי שפורט למעלה. דעתי היא גם שלא ניתן בקלות לשנות את פסיקות בג"ץ לגבי יכולתיו של היועץ, שקיבלו מעמד של החלטה שיפוטית ממש. לפיכך הדבר שניתן לעשותו הוא לנתק את היועץ ממידע פנימי בממשלה כך שלא יוכל לכתוב חוות דעה מחייבות מכיוון שלא יהיה לו את כל המידע בנושא. ולחילופין, תקים הממשלה מערך יעוץ משפטי חדש, שאינו קשור במערך התביעה, ושאינו מחייב אותה, דהיינו יעוץ ולא שיפוט. הנקודה החשובה היא שאם היועמ"ש הוא שופט הממשלה, הוא לא צריך לשבת ליד שולחן הממשלה אלא שייך הוא לרשות השיפוטית וצריך הוא לשבת שם.
מה שלא נעשה במשך מעל 10 שנים לא יעשה בשנה וחצי שנתיים הבאות.
כל ר"מ ימיני מאז בגין הביא בדרך שלו את האידאולוגיה של השמאל הן בפן הכלכלי הן בפן המדיני והן בפן החברתי.
אם לביבי או למישהו אחר מהליכוד היה האומץ להכתיב סדר יום כלכלי אחר
סדר יום משפטי אחר
לא היינו מגיעים למצב שבו מע' המשפט עושה מה שבא לה לרבות צפצוף על החוק מבלי שיש לפוליטיקאים האומץ אפילו לבקר אותם
ולא היינו מגיעים למצב שההסתדרות עושה בשלה גם בימי קורונה.
אפס מנהיגות.
לא כל ראש ממשלה ימני:
שמיר ז״ל היה החריג היחידי. הלוואי שהיו לימין עוד כמוהו.
בע"ה
בתגובה להצעת השופט מלצר, להעמיד שופט בדימוס שיפקח על עבודת הממשלה,
אני מציע להקים וועדה בכנסת שתפקח על עבודת הפרקליטות ובתי המשפט, כפי שכבר אמר המשפטן הנגבי, אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר.
על עבודת הממשלה העם יפקח.
האמת שמי שאמר את זה הוא שופט העליון האמריקני המנוח לואי ברנדייס
פיקוח על רשויות האכיפה
ישנו צורך דחוף בגורם שיפוטי בר סמכות הענשה על הפרקליטים. הצרה היא שאין מוסד שישפוט את השופטים והתובעים כיון שאין לנו מספיק מוסדות. יש לנו כנסת קטנה שמספר חבריה 120. כבר מזמן מזמן אינה מספיקה לגודלה של המדינה. לא רק שהיא קטנה אלא חלקה אפילו אינה מתעניינת בשלום המדינה על תושביה. אלו הן המפלגות הערביות אשר בעודן מאיישות את הכנסת, הן מתנגדות לעצם קיום המדינה. כנגד החלטת הכנסת בג"ץ פסל את החלטת הכנסת להוציאן אל מחוץ לחוק, כמובן מתוך דאגה לכנסת כדברי יצחק זמיר… גם אין לנו בית נבחרים גבוה שיפקח על הכל: על הכנסת ופיקוחה על הממשלה וגם כמובן על בית המשפט. יש צורך בפיקוח על שיעשה על ידי בית נבחרים גבוה כפי שנעשה במדינות אחרות.
נציגי העם צריכים להיות אחראיים על גורמי האכיפה. הצרה היא שאין מי שיעשה זאת כיון שאין בישראל מספיק מוסדות. אין מוסד שישפוט את השופטים והתובעים כיון שאין לנו מספיק מוסדות. יש לנו כנסת קטנה שמספר חבריה 120. כבר מזמן מזמן אינה מספיקה לגודלה של המדינה. לא רק שהיא קטנה אלא חלקה אפילו אינה מתעניינת בשלום המדינה על תושביה. אלו הן המפלגות הערביות אשר בעודן מאיישות את הכנסת, הן מתנגדות לעצם קיום המדינה. כנגד החלטת הכנסת בג"ץ פסל את החלטת הכנסת להוציאן אל מחוץ לחוק, כמובן מתוך דאגה לכנסת כדברי יצחק זמיר… גם אין לנו בית נבחרים גבוה שיפקח על כולם: על הכנסת ופיקוחה על הממשלה וגם כמובן על בית המשפט. יש צורך בפיקוח על שיעשה על ידי בית נבחרים גבוה כפי שנעשה במדינות אחרות. משכנו צריך להיות היכן שנמצא כיום בית המשפט העליון. בניין זה מתאים גם כיון שיש בו תאי אסורים לצורך מעצרים של גורמי אכיפה חשודים כפי שהם עושים לאזרחים. בינתיים על שר המשפטם לדאוג שהכנסת תפקח על הפרקליטות ותבחן את מעשיה.